14 – רוח גדולה באה

בחסות כף ידה המגוננת של שרה-לאה, שתי להבות מפרפרות-מתעוררות בזו אחר זו. הנה הפתילים משחירים, ראשיהם אדומים לוהטים, והנה כבר מפילים נרות השבת צללים עגולים ומרעידים על המפה הלבנה. שרה-לאה מיטיבה את המטפחת על ראשה, מליטה את עיניה, מכוונת תפילתה תחילה לעילוי נשמת אמה זכרה לברכה, ואז לטובת עם ישראל כולו. המילים בוקעות משפתיה בשטף חרישי, עולות ויורדות, מקבלות את פני השבת היורדת על העולם ועל עיר הקודש לטובה.

ממעל, מאה קילומטרים ויותר, להבות אחרות ניצתות, זהובות על רקע הכחול העמוק של הערב. בבורות הפיקוד ובחדרי המצב של חיל האוויר, מחשבים שאינם יודעים מנוחה אוספים נתונים, פותרים נוסחאות, משרטטים פתילים שחורים על פני מפת ישראל. בקצה כל נתיב שכזה נקודה אדומה לוהטת, מזהירה: כאן תיפתח הרעה. הודעה נשלחת אל הלוחמים. הם חובשים בחופזה קסדות, עוטים אפודים, רצים אל העמדות בלבבות רועדים. הודעה שניה עושה דרכה אל מינהלות ההגנה האזרחית: פיקוח נפש דוחה שבת, הפעילו את הצופרים. והאזעקה עולה ויורדת: אל המקלטים, יהודים, אל המקלטים.

שרה-לאה מכסה את פיה ומפליטה: הוי! אך רגליה נושאות אותה בטפיפת קבקבים דווקא אל החלון. כאשר היא נשענת ולוחצת כרסה אל שפת הכיור החלבי, יכולה היא לראות ברווח הצר שבין הבניינים את הגבעה הרחוקה, ואת סוללת הנו"ן-מ"ם שעליה, ואת החיילים המתרוצצים. הוי, שרק ישמור אותם אלוהים. גם ברחוב למטה מתרוצצים. בחדר המדרגות המולה, דחיפות וצעקות. פעם נדחפה שם גם היא לצד, כמעט נפלה, ונאחזה במעקה בכל כוחה – ואסתר השכנה מלמעלה גערה בה בחולפה: קודם הילדים! תשעה ילדים לה לאסתר, ברוך השם, ועוד היד נטויה. והיא, שרה-לאה, עקרה בת חמישים, מה יש לה בעולמה? מוטב ירדו הילדים למקלט.

במרפסות, בין חבלי כביסה, מאחורי תריסים, פרצופים נוספים מופיעים ונושאים עיניהם השמימה. גם אלו שמעו את השמועות, היא מהרהרת: כמעט ארבעים התקפות עד היום, ובשכונה כולה אין הרוגים כלל אלא מהתרסקויות, לא עלינו. כמעט מתפתה האדם לומר כי האמונה היא המקלט הטוב ביותר, אלמלא הקורבנות הרבים ברחבי ארץ הקודש, ביניהם מאמינים בני-מאמינים, וגם בארצות נכר. שכנים לוחשים כי זכותו של צדיק נסתר וגדול מאד עומדת לנו כאן. ויש אף אומרים: משיח בן דוד. אך מיהו, היכן הוא מתחבא?

מן הגבעה עולים קולות נפץ עזים, מבהילים. שרה-לאה אוטמת אוזניה ובורחת אל החדר המשמש לה מזווה ומחסן. היא סוגרת את הדלת, נדחקת ומתישבת בין נייר הטואלט והשימורים ושקיות הבגדים הישנים של אמה, מתנודדת ומתפללת. פחדנית מבטן ומלידה, כך כינתה אותה אמא, ובצדק. אילו היתה חיה, וודאי היה לה מה לומר כעת, אך היא נפטרה מן העולם מעט לפני שבאה האימה המשונה הזאת מן השמים.

צפירת ההרגעה החדגונית נשמעת עמומה דרך הקירות העבים. שרה-לאה קמה ויוצאת מן החדר. ממרחק עולות ויורדות כעת צפירותיהם של רכבי ההצלה. לא אצלנו, היא חושבת, תודה לאל. בחדר המדרגות ילדיה של אסתר צועקים וצוחקים. שרה-לאה מתישבת ליד השולחן, מברכת המוציא ובוצעת את חלת השבת. בתנור החם-עדיין, רבע עוף שחום וריחני, ספק תשורה ספק צדקה מאחת מלקוחותיה. היא אוכלת בדממה. לקינוח, כוס תה משקיק חדש, שתי כפיות סוכר. שרה-לאה בוהה בטיפות האחרונות הזולגות מברז המיחם. עלולה היא לבהות כך עוד זמן ממושך, אלמלא דפיקות רמות בדלת. כל גופה מזדעזע מבהלה, ומעט מן התה נשפך על הרצפה. מה קודם – לנקות או לפתוח?

מאחורי הדלת, קולות חסרי סבלנות מדברים. אתה בטוח? כן, היה כתוב על התיבת-דואר. וואלה? לא שמתי לב. שרה-לאה מתרוממת על קצות האצבעות, מציצה בעינית. שני גברים במדים. ואם תעמיד פנים שאין איש בבית? מאידך גיסא, מה אם מדובר בענין חשוב, פיקוח נפש?

שרה-לאה פרלמן? שואל הקירח. כן, היא משיבה. אני חזי וזה עופר, הוא ממשיך, משירות הביטחון הכללי. את יכולה לפנות לנו כמה דקות מזמנך? ובינתים, עופר כמו כלב בבית זר: משוטט כה וכה מבלי להתרחק מחזי בעליו, עיניו בוחנות כל פינה בלי בושה: סוקרות את מדף ספרי הקודש, מתעכבות על מכונת התפירה הישנה, מציצות כבדרך-אגב לתוך כד מעוטר על המזנון. מה אתם רוצים?

חזי מנמיך קולו. אנחנו מחפשים אנשים עם יכולות מיוחדות. איזה מין יכולות? כל דבר יוצא מגדר הרגיל. ידוע לך על מישהו כזה פה בסביבה? קחי את הזמן שלך ונסי להיזכר. שרה-לאה נסוגה מבלי-דעת לעבר המטבח. לא, כן, היא מגמגמת, הבן של שטיין שגר ליד בית הכנסת הישן. רק בן תשע ויודע בעל פה את כל מזמורי תהלים. חזי מחייך. לא יכולות כאלה, הוא מסביר, צועד בנחת בעקבותיה. דברים יותר משונים. אינני מבינה, היא אומרת. שלושתם כבר במטבח. תשומת לבו של עופר נתונה לשולחן הערוך ולשיירי הארוחה, ומשם הוא ממשיך ותוהה על קנקנם של השיש ושל משולש המתכת שלצד הכיורים. מוחה של שרה-לאה נאטם. היא חוששת. חזי מהנהן כמרגיע. אנחנו לא חושדים בך בדבר, חלילה. אנחנו רק אוספים מידע שיסייע לנו במלחמה. העזרה שלך חיונית. שרה-לאה נדחקת אל המקרר: אינני יודעת דבר. עופר מתעלם ממנה, חוזר אל השולחן ומביט בריכוז בפמוטי הנרות שניצבים על מגש מתכת קטן. נראה הוא כאדם שמנסה להיזכר בדבר-מה.

את גרה פה לבד? ממשיך חזי. השאלה מפחידה אותה, אך היא מפחדת גם לשקר. כן, לבד. ואת בטוחה שאת לא מכירה, או שמעת על מישהו שיודע לעשות דברים שיוצאים מגדר הרגיל? כמו, לא יודע מה, קריאת מחשבות, חשמל מכפות הידים, כאלה מין? לא, מתחננת שרה-לאה, לא שמעתי. ופתאום, כמו על-פי צו, מפסיקים השניים את מעשיהם. אני מבין, אומר חזי, אנחנו מודים לך מאד, שבת שלום. ועופר מסתכל אליו ומושך בכתפיו בצורה בלתי-מורגשת כמעט, והם פונים לעבר הדלת. שרה-לאה נאנחת לעצמה בשקט ופוסעת בעקבותיהם, אלא שעופר קופא על עמדו, ומסתובב בחזרה אליה. הוא נזכר. איפה את מחזיקה פה את הגפרורים? היא מסמיקה, משפילה עיניה, מתחמקת: מה זאת אומרת? עופר מתעקש. גפרורים, בטח יש לך גפרורים, לא? אחרת איך הדלקת את הנרות? פחדה מתגבר, כובל את שפתיה. גם חזי חוזר על עקבותיו. לאן זרקת את הגפרור המשומש? הוא חוקר, תראי לנו אותו.

אמא היתה אישה חזקה, היא נזכרת בגעגועים, היא היתה יודעת לסלק אותם, לתרץ תירוצים עד שלא ידעו ימינם משמאלם. אך הבת פחדנית מבטן ומלידה, נכשלת בלשונה, טובעת במעין השאלות המתגבר, מפלילה את עצמה. מגיעים הדברים לידי כך שהיא שולחת לפנים כפות ידים ריקות, פרושות. לכאורה מתגוננת אין-אונים, למעשה מתוודה: הנה, כך הדלקתי.

עופר וחזי מחליפים מבטים. איפה היית בערב התשיעי בינואר? שרה-לאה תמהה: אחרי הווידוי, מה עוד יש לשאול? ינואר, היא ממלמלת, באיזה חודש זה? חזי נבוך לרגע, ומתעשת: אה, כן. מוציא מכיסו מכשיר קטן ומתקתק עליו בעט. י"ג בטבת, הוא אומר, לפני עשרה חודשים בערך. זה היה ערב שבת. אני יודעת, היא עונה, אמי עליה השלום נפטרה ביום זה. נפלה ומתה ככה פתאום, בלי שום אזהרה. בדיוק במקום בו אתה עומד. חזי זע באי-נחת, כאילו על הגופה הוא דורך. ומתי גילית את ה… כישרון שלך?

שרה-לאה מתבוננת בכפות ידיה. שני הגברים נסוגים לאחור, אך היא שקועה בזכרונות מכדי להבחין בכך. האם נפטרה זמן לא רב לפני כניסת השבת, ושרה-לאה אז מתקינה את הנרות. קופסת הגפרורים, המונחת לצד הפמוטים על המגש, צורמת לעינה. היא הופכת אותה. לא, לא זה הענין. מיישרת אותה לימין, אחר כך לשמאל, שוכחת עולם ומלואו עד שהאם צועקת: עזבי כבר את הגפרורים! שרה-לאה מתנערת מחרגונה ומבקשת להתנצל, את הרי יודעת, זה קורה לי לפעמים, אך עיניה של האם מזוגגות, היא קורסת אל הרצפה. אישה בריאה כמו שור כל ימיה, אפילו את חיסוני השפעת סירבה לקבל בגילה המתקדם, היתה נוהגת לומר שנזקם של חיסונים שכאלה גדול מתועלתם. ועל הקבר הטרי, שרה-לאה נזכרת במילים האחרונות המשונות ההן ונודרת לא לגעת עוד לעולם בגפרורים. ואיך תדליק נרות שבת? הקדוש-ברוך-הוא ידאג למחסורה. ואכן דאג.

הבנתי, אומר חזי, טוב מאד. את צריכה לבוא איתנו עכשיו. שרה-לאה מבועתת. לבוא? לאן? ודווקא עכשיו, בשבת? בטחון המדינה, הוא מסביר. עופר מאגף, סוגר עליה מן הצד. פיקוח נפש. אין ברירה. את חייבת לבוא. והיא רוצה לצעוק, לברוח, אך אמה היתה אומרת תמיד: את אל תעשי מהפכות. היא נכנעת, מובלת אל הדלת. עופר נשאר לרגע מאחור, בוחן מקרוב את הלהבות המרצדות. הוא אינו מוצא בהן דבר יוצא מגדר הרגיל, מכבה אותן בזו אחר זו בין אגודל לאצבע, ועוזב גם הוא את הדירה.

בחוץ מחכים עוד כמה אנשים במדים, עם אלות ומגיני פלסטיק, מוכנים לכל התפתחות. אך מי יטרח לצאת להגנת שרה-לאה? הפרצופים במרפסות מביטים כעת מטה, אל המשאית והג'יפ והחיילים המתכוננים לנסיעה. נו מילא, הם אומרים לעצמם, לבני-ביתם, לקחו את המשוגענע, לא הפסד גדול. מפתח המשאית, חייל משליך לעברה קסדה כבדה. הקסדה פוגעת בחזה ונופלת: היא אף לא ניסתה לתופסה. החייל בוהה בה. היא משפילה מבטה, מנסה לא לבכות מהכאב, מהבושה. החייל קופץ למטה, מרים את הקסדה ומניח על ראשה בעדינות יתרה. חייבים לחבוש קסדה, אלה הנהלים, מבינה? יאללה בואי, תעלי. הג'יפ כבר נוסע עם חזי ועופר מאחור, שרה-לאה עוד נאבקת עם המדרגה הגבוהה. לבסוף, חיילת ניגשת ומסייעת לה לעלות ולשבת על הספסל מימין, בין קבוצת חיילים לנערה מתבגרת ורזה שחוטי אוזניות משתרבבים מתחת לקסדתה. שרה-לאה מצטמצמת בפחד, פן תיגע במי מהגברים. מולה עוד חיילים וחיילות יושבים ומפטפטים, וחילוני אחד בחליפה יוקרתית, גדולה מעט ממידתו, שמטה ראשו לצד. הוא מצניע טלפון קטן בין כף יד לאוזן. לאצבעו טבעת זהב ראוותנית משובצת יהלומים. עוד היא מסתכלת, ואחד החיילים מבחין בטלפון, קם וחוטף אותו בכוח, ואז חוזר ומתישב ללא מילים. האיש בחליפה מסמיק, מבטו מתרוצץ עד שהוא מתפרץ וקם: למה מה קרה, הם יודעים עברית?! שב בשקט, מייעץ החייל. מה כל הסודיות הזאת? ממשיך האיש, אתם חושבים שאף אחד לא יגלה את האמת? הוא פונה אל כל הנוכחים: זו קונספירציה! זה הכל סיפור כיסוי של הממשלה… קולו דועך כשהוא מבין שאיש אינו מקשיב לו, והוא חוזר למושבו, מתנשם ומזיע. הנערה מנידה בראשה בקצב, עיניה עצומות.

טלטולי המשאית משרים עייפות ובחילה. חיפוי הבד העבה מסתיר את העולם שבחוץ. כל הראשים מתנודדים כעת, על סף השינה. היושבים מתכנסים בתוך עצמם. שרה-לאה נצרכת לנקביה. ממי לבקש? היא מהדקת ירכיה בחוזקה, מפשפשת במעשיה לאחרונה. במה חטאה הפעם? אמא עליה השלום לפחות היתה מסבירה את עונשיה הרבים. היא מתוחה מכדי לישון. מבעד לחרך צר היא רואה אורות כתומים חולפים. המשאית עוצרת ללא אזהרה. הגענו? לאן? שער מתכת כבד חורק, המנוע רועם ושוב נוסעים. כעבור כמה דקות עוצרים שוב. החיילים קמים, מורידים את הנוסעים ביד גסה שלא-לצורך אל משטח כורכר. המשאית עוזבת, מעלה אבק דק ומחניק לאוויר הצונן. זרקורים כתומים מאירים את הרחבה. מסביבה, צריפים טרומיים עומדים בחשכתם. רק אחד מהם מואר. הם מובלים אליו. הגבר בחליפה מתנגד, מקלל, מנסה לפתוח בתגרה. החיילים השותקים אוחזים בו בכוח עד שהוא נרגע, מושכים-דוחפים אותו אל הצריף.

בתוך הצריף, לצד הדלת, שורה של כיסאות פלסטיק. מולם שולחן גדול ומאחוריו סא"לית עייפה מאופרת בכבדות, שערה מוחלק וצבוע אדום צעקני. לצדה עומד חזי. שלום לכם, אומרת הסא"לית, אני הדס. יש שאלות? הגבר בחליפה מסתכל לעבר החייל שנותר לשמור עליהם. הלה מחזיר לו מבט נוקשה. טוב, בואו נראה, ממשיכה הדס. אתה אביעד? הגבר מהנהן. חזי פוסע צעד קדימה ומסביר: הוא חולם מראש תנודות בשערי מטבע, עשה הון בבורסה. הדס מכווצת את שפתיה: כן, הוא נראה כמו אחד שהתעשר מהר מדי. ואת מור? הנערה אינה עונה, עדיין שקועה בקצב. הדס קמה, מתקרבת, תולשת את האוזניות מתוך אוזניה. היי! מתרעמת הנערה. מור אגסי? כן, נו, מה? קולטת קול ישראל ישר למוח, מבאר חזי, בלי מכשיר רדיו. הדס מסתובבת אליו, מרימה את האוזניות. וואלה, היא אומרת, אז בשביל מה אלה? הנערה אוזרת אומץ וחוטפת אותן בחזרה: כי אנ'לא יכולה לכבות אותו, כאילו?! היא תוחבת את האוזניות אל אוזניה ומוציאה מכיס עמוק פנקס ועפרון. הדס נאנחת, ממשיכה הלאה. שרה פרלמן? שרה-לאה, מתקנת האישה האומללה. את יכולה להוריד את הקסדה, הנסיעה נגמרה. חזי תמציתי: פירוקינזיס. באמת? את יכולה להדליק אש בכוח המחשבה? תראי לי בבקשה. שרה-לאה מתחלחלת: שבת! אה, כן, מפטירה הדס ומביאה מהשולחן שלוש ערמות טפסים. תמלאו את אלה, בבקשה. הנערה מניחה את הטפסים מתחת לפנקס בהפגנתיות וממשיכה לצייר. גברת הדס, אומרת שרה-לאה, גם לכתוב אסור בשבת ו… אולי אפשר במחילה ללכת קודם, את יודעת…

הדס מרימה מבטה, ממצמצת, מסתכלת על חזי ועל החייל ואז מתפרצת. אתם דפוקים תגידו לי?! זה יחס, זה? האנשים האלה יכולים מחר להציל את החיים שלכם! משהו לאכול הם קיבלו? לא..לא, המפקדת, משיב החייל. אז למה אתה מחכה? המטבח סגור, הוא ממלמל. קיבינימט, היא משיבה, לאף אחד לא אכפת פה מכלום. היא מרימה את שפופרת הטלפון, מחייגת במהירות ומורה לחזי: קח אותה לשרותים. גם בחוץ, שרה-לאה שומעת את צעקותיה.

כשהיא חוזרת, שני האזרחים האחרים זוללים מתוך מגשיות אלומיניום. מגשית שלישית ממתינה לה על הכיסא. הנה, ארגנתי לך אוכל, אומרת הדס. שרה-לאה רוצה לומר שאיננה רעבה, שאכלה כבר, אך פולטת מתוך הרגל: איזה הכשר? הכשר שלי, מתרעמת הסא"לית, את אוכלת את זה או מה? שרה-לאה מתכווצת ומרימה את המגשית, מרחרחת. את אל תעשי מהפכות, אמרה אמא. בדעתה להעמיד פני אוכלת עד יעבור זעם, אלא שהדס כבר בדרך לחדר צדדי, לראיין שם את אביעד המלקק עוד את אצבעותיו. הדלת נסגרת אחריהם ומור מישירה מבט אל שרה-לאה. מה היא רוצה? תוהה שרה-לאה ומחייכת אליה במבוכה. מור מעקמת את אפה. את מה-זה כבדה, היא מסכמת וחוזרת אל הציור שלה. שרה-לאה מציצה ומתחלחלת: זוהי גולגולת מרושעת, בעלת ניבים ארוכים, וסביב ראשה רעמת להבה, אלוהים ישמור.

כעבור מספר דקות היא נקראת אל החדר. אביעד חולף על פניה בדרכו החוצה. אל תאמיני למילה, הוא אומר. היא מתיישבת מול הדס. את יודעת למה הבאנו אותך לכאן? שואלת הסא"לית. לא, עונה שרה-לאה ומפתיעה את עצמה בתעוזה: אני רוצה לחזור הביתה, בבקשה. הדס מתעלמת. אלפיים מתו ביום שהם באו, היא אומרת, ומאז עוד שלושים אנשים בממוצע כל יום בגלל ההתקפות. זה עשרת אלפים בשנה, וזה עוד רק בארץ. אנחנו צריכים אותך שתעזרי לנו להילחם בהם. חיל מודיעין אסף סטטיסטיקות, התפלגויות של פיזור מרחבי… היא מבחינה במבטה הקהה של שרה-לאה. את יודעת מה זה סטטיסטיקה? קצת, לא, לא כל כך, מגמגמת שרה-לאה. פעם התקשרו אלי בשביל סטטיסטיקה, אבל בסוף רק שאלו שאלות על הקניות שלי. הדס מגלגלת עיניה למעלה, נושמת עמוק. בקיצור, היא אומרת, גילינו שיש מקומות שבהם כמעט אף אחד לא נפגע, ואנחנו חושבים שזה קשור לאנשים מיוחדים שגרים או נמצאים במקומות האלה. אנשים כמוך. שרה-לאה נבהלת: חס ושלום, דברים כאלה רק בידי שמים. יכול להיות, מסכימה הדס, אבל אנחנו רוצים להיות בטוחים. הכשרונות של כולכם הופיעו פחות או יותר באותו זמן, אחרי ההתקפה הראשונה, את מבינה? אנחנו חושבים שיש משהו במוח שלכם שמפריע להם לבצע את משימות ההרג שלהם. אנחנו רוצים להביא אותך לכמה זירות התקפה שונות ולראות מה קורה. מה את אומרת? שרה-לאה מנסה להתחמק: זה לא מסוכן? לא יותר מסוכן מבבית, מסבירה הדס, וגם ניתן לך אפוד וקסדה. אם אנחנו צודקים, את אפילו תצילי חיים. היא עוצרת פתאום, מבינה את האבסורד שבדבריה, וממתינה. שרה-לאה איטית ותשושה מכדי לבצע את המהלך הלוגי המתבקש. מתי, היא אומרת-שואלת בעייפות. מתי שרק תוכלי, ועדיף בהקדם. את בטח תרצי לישון קצת קודם, לא?

חיילת צעירה מעירה אותה משנתה. בוקר טוב, שרה-לאה. היא מבטאת את השם כמו בבית: שורה-לייאה, ושרה-לאה נאבקת להשתחרר מחלום, להבין היכן היא נמצאת. החיילת מחייכת, סבלנית. שמה אביגיל. היא מסייעת לה לקום, להתארגן, מרגיעה אותה: עוד לא יוצאים לדרך, בואי, אקח אותך אל המקלחות. הנערה אינה אדוקה אך היא בקיאה בהלכות, מנומסת, שומרת על צלם אנוש בין החיילים המטונפים, המגהקים בקול שמשוטטים חסרי-מעש בבסיס. שרה-לאה תמימה וחסרת נסיון מכדי ליחס את בגדיה המגוהצים והנקיים של אביגיל להיותה מגויסת טריה, מכדי לפענח נכונה את המבט העצוב התמידי שבעיניה: לא בשל מר-גורלה בין פראי אדם אלה, אלא בשל האסון הפרטי שדחף והביא אותה לכאן.

כשהן חוזרות, שלושה רכבים אזרחיים כהי-חלונות ממתינים ברחבה. שרה-לאה מספיקה עוד להבחין במור עם האוזניות, יושבת לצד נהג, והנה נטרקת הדלת והרכב מניע ודוהר משם. ליד הרכב השני, אביעד בחליפתו מתווכח עם חיילים קצרי רוח. אני יודע טוב מאד, נישא קולו באוויר הדומם. כולם יודעים טוב מאד שהספינות-אם שלהם יושבות במסלול גאוסינכרוני, כן, מה אתה עושה פרצופים, היום יש אינטרנט חביבי, היום כבר אי אפשר לשמור סודות כאלה. עכשיו תגיד לי אתה, למה האמריקנים שולחים כל יום לווינים לכזה גובה, אבל פצצה הם לא יכולים לשלוח? אני אגיד לך למה: כי הם לא רוצים, זה למה. למה לא רוצים? זה תחשוב כבר בעצמך, תפעיל קצת את השכל. קולו מתעמעם כשהוא נדחף אל תוך הרכב, נאומו נשמע כעת במקוטע: זה ברכה משמים בשבילם, אני לא אתפלא אם הם בעצמם הזמינו… התחיל עוד ברוזוול, אתה צעיר אתה, בטח אפילו לא שמעת… מלחמה כזאת זה מצוין לפוליטיקאים, הם יושבים להם מתחת לאדמה בבונקר… והדלת נטרקת והרכב יוצא לדרך.

הרכב השלישי הוא ואן לבן, דומה מעט לאמבולנס. אביגיל מובילה את שרה-לאה דרך הדלתות האחוריות אל מושב גדול, נוח, מסבירה לה בסבלנות כיצד להיחגר. במראה האחורית, הנהג שב ובודק אם ניתן כבר לנסוע. שרה-לאה מבחינה במבטו ומזהה: עופר. הוא מחייך אליה. אתן מוכנות שם מאחורה, הוא שואל ומתניע בלי לחכות לתשובה, יש לנו דרך ארוכה. לאן היום? שואלת אביגיל. תל-אביב, משיב עופר מעבר לכתפו. נסתובב ברחובות עד הערב ככה, ואם תהיה באזור התקפה, ננסה להתקרב אליה כמה שאפשר. בא לכן לקפוץ לקנות משהו בסנטר? הן אינן משיבות. עופר מגחך לעצמו, זע בכסאו, שותה מים מבקבוק. היי שרה, הוא אומר, את מאמינה שאסור לי להדליק רדיו? שמונה שעות משמרת בלי רדיו, איזה שיעמום, אה? הוא אינו זוכה לתגובה, וממשיך: שמעתן מה שהאיש ההוא אמר לפני שיצאנו? הוא כמוך, שרה, יש לו כישרון מיוחד. הוא יכול לנבא דברים בבורסה. הלוואי עלי. אבל ההיגיון שלו לא משהו, אה? למה לא זורקים עליהם פצצה, נו באמת. אביגיל מרימה את עיניה אל המראה. למה לא, באמת? היא שואלת.

הרכב ועופר צוברים תאוצה. זה מה שהאדם הקטן ברחוב שואל את עצמו מיום שהמציאו את הפצצות, לא? הוא אומר. למה לא לזרוק על האויב פצצה אחת גדולה וזהו? אבל יש כאן בעיה של איזונים, את מבינה. הבן שלי, הוא והחברים שלו, יש להם קטע כזה שהם מעצבנים אחד את השני, אני לא נוגע בך אתה אל תיגע בי, מכירה? אז זה בדיוק מה שיש לנו פה. הם לא נוגעים בנו… הוא מבחין בתרעומת, בחימה המתעוררת בעיניה של אביגיל וממהר לתקן: זאת אומרת כן, ברור שהם הורגים אנשים בלי אזהרה, אבל לא באופן פיזי, נכון? זאת אומרת, החלליות שלהם חולפות למעלה, ואנשים מתים למטה, ולכי תוכיחי שזה בגללם, אה? ואם זה מה שהם עושים בלי לגעת, תחשבי מה הם עלולים לעשות אם מעצבנים אותם. בגלל זה אף אחד לא העז להילחם נגדם בחודשיים הראשונים, עד שהפסיכי ההוא מאפריקה, איך קוראים לו, נו, הדיקטטור ההוא, הפר את כל ההסכמים ושיגר את חיל האוויר שלו נגדם כשהתקרבו לו לארמון. היה יכול להרוג את כולנו ככה, אה? אבל היה לנו מזל, וראינו שלזה הם לא מגיבים, אז זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות, לא?

הם מתקרבים לעיר. הרכב פונה, עוצר ברמזורים, מזדחל בפקקי תנועה זוטא. שרה-לאה מקשיבה ללהג בחצי-אוזן ובוהה בגורדי השחקים המתנשאים מכל עבר. מעולם לא היתה כאן, מעולם לא ראתה כמותם. זה בטח עושה סחרחורת נוראית, היא חושבת, לתלות כביסה בכזה גובה. אך אז היא מבינה שאין כלל מרפסות. כל אלה, היא מבארת לעצמה, אלה בנייני משרדים כמו שאומרים. מי צריך כל כך הרבה משרדים?

ורק שתדעו, ממשיך עופר, כל חללית כזו היא רק איזה מטר על מטר על מטר. קשה להאמין, אה? הן רק נראות גדולות בגלל האור החזק שיוצא מהן. ואף אחד לא יודע ממה הן עשויות כי כשהן מתרסקות, הן מתרסקות, אה? לגמרי, בלי להשאיר זכר. עכשיו תעשו את החשבון לבד: עשרים ומשהו חלליות בכל התקפה, בערך אלף התקפות ביום בכל העולם, ואנחנו מפילים את רובן כבר יותר מחצי שנה. מהבחינה הפיזית נטו, פשוט לא יכול להיות שהספינות אם מכילות את כל החלליות האלה. אין בהן מספיק מקום. אז מאיפה הן באות? זה בעצם כל הסיפור. עד שלא נדע מאיפה לעזאזל הם מקריצים את החלליות האלה ואיזה עוד הפתעות יש להם בשרוול, כדאי לנו מאד מאד לא להרגיז אותם עם פצצה גדולה.

שרה-לאה רועדת. המעט שהבינה ממלא את לבה אימה גדולה. מבטו של עופר במראה אינו מרפה ממנה. אבל את, שרהל'ה, הוא אומר, את משהו אחר, אה? יש עוד איזה עשרה כמוך בכל הארץ, זה הכל. אלה שאנחנו יודעים עליהם, זאת אומרת. עשרה אנשים יעשו פה מהפכה כזאת, שאלף תותחים לא הצליחו לעשות. את תופסת בכלל מה קורה פה? אלוהים יודע מה הם עשו לכם אז בינואר, אבל זה עובד. כשאתם בסביבה הם לא הורגים אף אחד. עוד אין הוכחות, מזכירה לו אביגיל. אוהו, משיב עופר, תאמיני לי, מה שאנחנו עושים עכשיו זה רק בשביל הפרוצדורה. כבר יש הוכחות, הסטטיסטיקה לא משקרת. בראשה של שרה-לאה מתערבבות המילים. מה עשו בינואר? מי עשה? ולמי? האם מתת-האל שלה היא בעצם… אך ענין אחר דוחק בה ביתר עוז. אתה מתכוון שמעכשיו יסיעו אותי כל הזמן למקומות? היא שואלת בדמעות. עופר אינו מבחין בהן וצוחק. יסיעו? עם הפקקים של הארץ? לא, מותק, יעלו אותך על מטוס קרב, זה מה שהם יעשו. את תצברי יותר שעות טיסה ממפקד חיל האוויר. כל פעם שתהיה איזו תקיפה – תוך דקה את שם. אבל אני מפחדת ממטוסים, אומרת שרה-לאה לאביגיל, שמניחה יד על ברכה לנחמה. עופר שומע גם כן. טוב, זה לא לתמיד, הוא מרגיע, בלילות בטח ישימו אותך במעבדה, ינתחו את גלי המוח שלך וכל מיני. אל תדאגי, בסוף יבינו איך זה עובד ויבנו מכונות שיעשו את זה במקומך. אלא ששרה-לאה שומעת ומבינה רק דבר אחד: ניתוחי מוח, ואחרי זה אינה מסוגלת לקלוט עוד דבר.

הם עוצרים מספר פעמים עד שמוצאים מסעדה שמחזיקה מוצרים בעלי כשרות מתאימה. עופר משלם מראש. שרה-לאה חשה בחילה, לא מסוגלת לאכול וודאי שלא במקום מחלל שבת, שותה מיץ ענבים בקשית. היא בוהה באנשים החולפים ברחוב. מי זה מתלבש ככה? מה זה התסרוקות האלה? איזו מין עברית הם מדברים? סדום ועמורה ממש. אביגיל מרוקנת ארבעה שקיקי קטשופ לשלולית אחת בשולי הצלחת וטובלת בה מקלות צ'יפס, אחד-אחד, במתינות. עופר זולל המבורגר בנגיסות רעבתניות ובודק מדי כמה שניות את מכשיר הקשר הצמוד לחגורתו. רוטב נוזלי מטפטף על מכנסיו, אך הוא אינו מבחין בו. ראיתי איך הסתכלת קודם על המגדלים, הוא אומר בפה מלא לשרה-לאה. את יודעת שככה גילו את הקשר בין אחוזי התמותה והקירבה לחלליות? אז גם הוציאו את ההנחיה לרדת למקלטים, כדי להרחיק את האנשים כמה שיותר. ואת יודעת מי הכי מרוויח מכל זה? אלה עם הבתים הישנים, מהתקופה שלפני הממ"דים, עם המקלט במרתף. הערך שלהם עלה שחבל על הזמן.

מכשיר הקשר מצפצף. עופר מזנק ממקומו, מרים את המכשיר אל אוזנו בידו האחת, ובשניה מזרז את השתיים: קדימה, יאללה, זה התחיל, אל האוטו. תעזבי את המיץ עכשיו. שרה-לאה מהססת. אביגיל מושכת אותה בידה, בלי כוח אך בתקיפות. בפתח המסעדה מדביקה אותם הצפירה. מאחוריהם מתעוררת מהומה. ברחוב, כל הולכי הרגל כאיש אחד מאיצים פתאום את הילוכם, מחפשים בנין בעל קומת מרתף או מקום אחר להתחבא בו. גם המכוניות מאיצות. נהגים צופרים בכעס, מאמינים שאם יסעו מהר, יספיקו להימלט מאזור הסכנה. בתוך הוואן, עופר מפעיל מכשיר ניווט ומשרטט באצבעו נתיבים דמיוניים על גבי תצוגת המפה. כוסאומו, הוא ממלמל, דווקא פה? טוב, יאללה, תחזיקו חזק. הוואן מזנק בפראות, פונה בחדות וחוצה אי תנועה. מכוניות בולמות בחריקה, צופרות. עופר מתעלם, דוהר בנתיב עד שהוא מבחין בטור ארוך של רכבים לפניו. ברגע האחרון ממש, בלי להאט, הוא פונה אל רחוב צדדי. הגלגלים עולים על המדרכה, צליל מכה חזקה נשמע. תמרור, זה רק תמרור, צועק עופר. שרה-לאה, באין מאחז אחר, מחזיקה בכוח את ידית הדלת, מייבבת, לוחשת תפילות ותחנונים. אביגיל מביטה לפנים, קרה ודוממת כפסל.

הוואן מיטלטל, קופץ, נחבט. עופר מקלל נוראות. שרה-לאה כבר בוכה בקול, וקולה לא נשמע בהמולה. המנוע מתקרב אל קצה גבול היכולת, חורק ומצלצל. ריח גומי שרוף חודר אל תא הנוסעים. מבחוץ נשמעים כעת פיצוצים עמומים, בודדים תחילה ואז תכופים, ועופר צועק ומצביע קדימה, נרגש כולו: הנה הם, הנה החארות! קדימה שרה, תכנסי בהם! שרה-לאה רוכנת לפנים, בוהה מבעד לשמשה ולדמעות. משני צדי הדרך בתי-קומות גבוהים, וברצועת השמים שביניהם חולפים באיטיות בוטחת אורות עזים, מסנוורים, מתפתלים סביב עצמם כמו להבות ענק. פגזים מתפוצצים סביבם. היא נסוגה לאחור בלב מפרפר. קדימה שרה! ממשיך עופר, אלה הבני-זונות שרצחו את אמא שלך! תעשי מה שאת עושה ושילכו לעזאזל! ושרה-לאה מבינה. סוף כל סוף היא מבינה, ועושה מה שאיש מבעלי הכשרונות המיוחדים לא עשה מעולם: היא מפנה את כל ישותה, מחשבותיה וסערת רגשותיה אל האויב. ועוד בטרם הספיקה לנסח את דבריה אומר לה קול בראשה: מה לך כאן?

שרה-לאה מזנקת לאחור כהלומת ברק, נצמדת למושבה. מהו קול זה המדבר ללא פה? אמא? זו לא אשמתי, אמא! הם לקחו אותי בכוח! והקול אומר: אין אנו אימך ואנו מצטערים על שאירע. המגע הראשון הוא תמיד הקשה מכולם, הוא משפיע בדרכים בלתי צפויות. אך שרה-לאה הנסערת מצטנפת ככדור, נסוגה אל עברה, והיא רק ילדה קטנה ומפוחדת המשוועת לאהבת אם. אנא אמא, היא בוכה, אני רוצה הביתה, לא עשיתי רע לא התכוונתי לעשות רע. אמרי להם, אומר הקול, היי לנו את לפה: אמרי להם שיחדלו, לולא התנגדותם היתה משימתנו תמה זה מכבר. הביתה, היא חוזרת ואומרת, אינני רוצה דבר, רק הביתה, אנשים מתים כאן. גם אנו אבלים עליהם, ממשיך הקול, לו רק יכולנו למנוע זאת! אך הזמן דוחק, חזקים הזרים מאד וכבר קרובים אל השמש שלכם. באנו לעזור, לחסן אתכם מפני האסון הממשמש ובא, וכעת משאבינו מידלדלים, כוחנו תש. אל תגידי ככה אמא, בוכה שרה-לאה, את חזקה, אני צריכה אותך לתמיד את שומעת אמא, קחי אותי הביתה, הם לא מניחים לי הם ינתחו לי את המוח. קורבן גדול את מבקשת מאיתנו, אומר לה הקול, אך אנו נעשה זאת ובתמורה אמרי להם, הזהירי אותם. היי שלום. ושרה לאה מתעלפת, מחליקה מתוך החגורה לצד ומתמוטטת על רצפת הרכב.

היא מתעוררת בצריף צבאי. בחוץ דולקים הזרקורים: לילה. אביגיל יושבת לצדה ליד שולחן, מקלידה במהירות מול מסך מחשב. היא מבחינה בה וממהרת אליה. איך את מרגישה? יותר טוב, תודה לאל, עונה שרה-לאה. איך הגעתי לכאן? התעלפת באמצע ההתקפה, מסבירה אביגיל, היית במצב מאד קשה, שמענו אותך ממלמלת כאילו דיברת עם מישהו. זה היה כמו חלום רע, נזכרת שרה-לאה, פחדתי מאד ונדמה היה לי שאמא עליה השלום מדברת איתי. אני מבינה, אומרת אביגיל, היה עליך יותר מדי לחץ, אבל זה בסדר עכשיו, זה נגמר, נסי לשכוח. שרה-לאה מתרוממת לישיבה ועוצמת את עיניה בשל הסחרחורת שתוקפת אותה. אני יכולה לחזור הביתה עכשיו? היא שואלת. עוד לא, עונה אביגיל, אנחנו מחכים לתוצאות מאבו-כביר ואז נדע. למראה מבוכתה של שרה-לאה היא מוסיפה: שמונה-עשר איש נהרגו בהתקפה הזאת. אחד-עשר בוודאות בגלל התרסקויות – החבר'ה שלנו הפילו את כל החלליות הפעם, עד האחרונה שבהן, את מאמינה? – בכל אופן, עכשיו בודקים את שאר המתים. ברוך דיין אמת, אומרת שרה-לאה וחוזרת לשכב על שק השינה הפרוש. למרות ההמלצה, היא מנסה להיזכר במה שאמרה לה אמה במהלך ההתקפה. הכל מעורפל כעת, משונה, לא-ברור. היא עדיין חלושה מדי למאמץ שכזה ונרדמת שוב.

כשהיא מתעוררת בבוקר, כולם שם: אביגיל, הדס, עופר וחזי. הם נראים מובסים. הדס מתקרבת אליה, מגישה לה מעטפה. החזר הוצאות, היא אומרת, תחתמי פה בבקשה שקיבלת. וגם… אספנו לך קצת משלנו. כולם התגייסו למענך. אנחנו מצטערים. מה קרה? שואלת שרה-לאה. הדס נדה בראשה. משהו השתנה, היא אומרת, הם שינו את דפוס ההתקפה, התחילו לטוס נמוך ולאט עוד יותר. שישה מתו איפה שאת היית, ועוד חמישה אתמול בערב, בירושלים. מור היתה שם, את זוכרת אותה? בכל אופן, הפתולוג לא מצא שום גורם טבעי למוות. הנוכחות שלכן לא עזרה. הם כנראה הבינו מה אנחנו מנסים לעשות. לפחות נכנסו בהם כמו שצריך הפעם, הורדנו את כולם.

על השולחן ממתינים לשרה-לאה מגשית אלומיניום עם מדבקת מהדרין גדולה ובקבוק מים. שבי, תאכלי משהו, קחי את הזמן שלך, כשתגמרי נארגן לך הסעה הביתה. והם מסתובבים בשתיקה, כמו בתום לוויה, יוצאים מן הצריף בזה אחר זה. שרה-לאה מביטה בהם, מבולבלת. היא יודעת שהיא צריכה לומר להם דבר-מה חשוב מאד, אך אינה זוכרת מה. עליהם להפסיק משהו – להפסיק מה? הדלת נסגרת, והדברים צפים ועולים בחזרה לאיטם: חיסון, מלחמה גדולה שמתקרבת, חייבים להפסיק. שרה-לאה מתלבטת: מה פשר הדברים? לקרוא להם לשוב, אולי הם יבינו? את אל תעשי מהפכות, היתה אמא אומרת, יש להם מספיק דאגות גם ככה. אם את לא יודעת מה להגיד, תשתקי. אל תבלבלי להם במוח.

שרה-לאה חוזרת הביתה. בפתח הבניין מקבלות את פניה מודעות אבל. אסתר מלמעלה, והבן של שטיין שידע את כל תהלים בעל-פה, ועוד שלושה. ממרפסות, מבניינים שכנים, פרצופים מציצים, תוהים, מרכלים: הנה המשוגענע חזרה, ידעה בדיוק מתי לברוח, מה? אין צירופי מקרים בעולם. כנראה שיש לה קשרים שם בחלונות הגבוהים, אבל אותנו היא לא טרחה להזהיר, מה? הרינונים מתגברים והולכים, חוצים את סף השמיעה, סוגרים על שרה-לאה המזועזעת עד כדי כך שהיא נשענת על דלת הדירה הסגורה מבפנים ומתנשמת כחולת קצרת. הבית חשוך וריק, מקבל גם הוא את פניה בקרירות, כמו ילד שהושאר מאחור ומביע כעת את עלבונו. היא מסדירה את נשימתה, מרימה עלון שהוחלק מתחת לדלת בהיעדרה. היא נכנסת אל המטבח. הנה נרות השבת עוד עומדים, ושארית החלה שהתייבשה, והכלים שלא פונו. יש הרבה עבודה לעשות. הנה חזרתי אמא, היא אומרת בלבה, אני אסדר הכל, אל תכעסי עלי, והיא ניגשת לנקות את כתם התה על רצפת המטבח.