קטגוריות
פרס עינת 2011

14- עמק הסתיו

אסא חזר מן המלחמה. כמו רבות לפניה היא תלשה אותו ממהלך חייו, כפי שנתלשו רבים לפניו, והשליכה אותו אל שדות רחוקים, נהרות חרבים ועמקים מוריקים שהפכו פסטורליים שוב רק בשקט שלאחר ההפצצה. בכל שמונת החודשים בהם נעדר לא נעתקה דמותו מרחובות השכונה בה גדל. נותרה בהם מעין בבואה שקופה-למחצה שלו, חיוורת ומתהלכת באופן עצמאי ונפרד. היא המשיכה והתפתחה אל תוך האש בדמיונם של מי שנותר מאחור. בעיני רוחם כבר ראו אותו מדלג מעל משוכות, גופותיהם של חבריו לנשק צונחות לקרקע סביבו אך בו לא פוגעים הכדורים והוא רץ ומדלג, מגיח בזריזות מבעד לגדרות התיל וטובח בחיילי האוייב המופתעים. פניו מטונפות, מדיו הקרועים ספוגים בוץ ודם אך חיוכו נותר מבהיק בלובנו, שעה שהוא תוקע את דגל המולדת על מוצב האוייב הדומם. כזו היתה בבואתו ההרואית של אסא. ילדי השכונה שיחקו ברובים מעץ ולבשו בגדים שאפשר ללכלך, חולמים להיות כמוהו כשיגדלו ותחזור המלחמה, כדרכן של אלו. אם לא כמוהו לפחות שגופם ייקרע לפיסות בשר מרוטשות לצידו ושיערם הקצר יינשא ברוח כזרעי סביונים, להפרות את דמיונם של ילדים בשכונות אחרות. כשחזר אסא התלכדה בבואתו ההרואית עם גופו הרצוץ. הילדים ברחוב הזדהו במבטים מעריצים והוריהם לחשו בסתר את שחשבו, כדרכם של מבוגרים, אך כלפיו רק הנידו ראש כאומרים "ברוך הבא", "כל הכבוד". אין זה מן החשוב חלקו היחסי של גיבור במלחמה, כל בניה שווים לפניה ובשובם ממנה שווים הם עוד יותר בפני כל שהשתנה בזמן היעדרם. וכך ניגש אסא לסניף המפלגה בעיר הולדתו, אסף את מענק השחרור במעטפה ארוכה לבנה ועלה על האוטובוס של תשע וארבעים לכיון עמק-הסתיו. לאמו נשק כבר אחת בצאתו להתגייס, והיא לא נטרה לו טינה על שלא בא להיפרד. עתה, כמו אז, היא הבינה שעליו ללכת וקיבלה זאת בהשלמה מבועתת כמו שרק אם יכולה.

בחירתו של אסא לנסוע דווקא אל עמק-הסתיו היתה תולדה של התלבטות ארוכה שהחלה ביום גיוסו. לפני כן לא הרחיק נסוע מעבר לפרדסים של עין-חרוב או חוף הים.  אותה עת למד לימודים מתקדמים בבית-הספר הטכני שליד הכיכר הגדולה ועמד שנה לפני סיומם. בפרוץ הקרבות ניתנה לכולם חופשה בת יום וגם הוא זכה לסיים מוקדם מן הצפוי את לימודיו תוך הכשרה לקויה. הם לא קיבלו תעודה, רק לחיצת יד משתקת ומבט מלא משמעות מהמנהל שבינתיים הספיק לשכוח את שמו. במסעו אל בסיס הגיוס חלף על פני שמות של מקומות שלא הכיר, שלטים ירוקים מלאי אותיות. כל השמות היו תמיד זקורים ואביביים, בסימן של תקומה ושגשוג והכל בכיוון אחד, כאילו מאז ומעולם היה הכל שואף מעלה ואין אף לא נפש אחת שוקעת החושקת דווקא בקעור: תלים, גבעות ורמות כלשהן. כעדת מתפללים הקיפו את הפאלוס האורבני, קו הרקיע המשובץ גורדי-שחקים וסבבוהו כְּשְפַחות בהרמון. ואסא שרצה להיות קרוב לאדמה ככל הניתן ולא לטפס לשמיים התאווה למקום אחר, לשם אחר. במוצב הקדמי נתקל בעיתון ישן, שם קרא על עמק הסתיו. שם זה מצא חן בעיניו. דימה לעצמו אוטופיית מגורים בה מקבלים הכל את ששוקע ומתפוגג. משהו אירוטי בשמה של העיר צייר לו אותה במכחול מצועף של מסתורין כאשה אליה עליו לבוא על-מנת שתגאל אותו. מעבר לשם ולעובדה שבתשע וארבעים בדיוק יוצא אליה האוטובוס מהרציף הרחוק בתחנה המרכזית, לא ידע דבר. אז עוד יכל להנות מחוסר הוודאות ולחבק את ההרפתקה.

אסא ירד מן האוטובוס. ההמולה של אזור התחנה המרכזית צלצלה באזניו בעשרות מבטאים שונים.  הוא היטיב את אחיזתו סביב ידית המזוודה, והחל פוסע לכיוון שנדמה לו כנכון ללכת בו. ליד עמדת המודיעין הוא פנה שמאלה, אך נאלץ לסוב על עקביו. ריח-שירותים שהלך והתגנב אל אפו רמז לו על המבוי הסתום אליו הוא מתקדם. אסא פנה ללכת. בינות למדפים העמוסים ובקצה הדרך ראה את אור היום מבעד לדלת זכוכית כפולה. הוא החיש את צעדיו. כשיצא מהדלת צמצם את עיניו שהתרגלו לבוהק הפלורסנטי שבחלל התחנה.

 בימים הראשונים לשהותו בעמק-הסתיו השתכן אסא במלונית קטנה ברחוב ראשי לא רחוק מהים. בעל המקום החזיק גם חנות מכולת קטנה בצמוד, ופתח שנחצב בקיר המשותף חיבר בין עמדות הדלפקים. בשפמו הקצוץ פיקח על הנעשה בהם במקביל. באחד מאותם ימים עבר אסא על פני אתר בניה. בורג קטן והכרחי במערכת מתוחכמת כשל בעת מילוי תפקידו; תוף של מערבל בטון קטן, שניצב בירכתי הבניין, ניתק מבסיס המתכת והחל מתדרדר במורד המדרכה. אסא נאלץ לזנק אל הכביש וכמעט נדרס על-ידי מונית חולפת. הוא החליף תנועות ידיים ומספר מילים כועסות עם נהג המונית טרם שהלה סחט את דוושת הגז וזינק משם בחריקת צמיגים. כשהסתובב לכיוון המדרכה, גילה כי תחתיו רמס התוף כלבלב נתון ברצועה, שהיה עסוק אותו רגע גורלי במתן שתן על אחד מלוחות הפח החלודים ששימשו גדר לאתר הבניה. מן הפיגומים וחלונות הבית הבלתי גמורים הציצו הפועלים בצחוק גדול. אסא קרב אל היד שאחזה ברצועה וניסה לנחם את כתפיה השמוטות.

"אתה מנסה להיות גיבור?" ניערה מעליה את זרועו.

להפתעתו לא איתר ולו זרזיף לח בזויות עיניה. באפו עלה ריח הדרים. בתחנה המרכזית, כך סיפר לה, ראה חנות חיות ובה מוכרים גורי כלבים מכל המינים, ובזול. הוא יכל להשבע כי בחלון ראה גור אחד ממש דומה לזה ש…פניה נותרו חתומים.

"עוד גבר הניגש לסייע לעלמה בשעת משבר", גילגלה את עיניה המזוגגות כחול וחום. אסא אהב את שילוב הצבעים הזה, וחשב על כך שמעולם לא ראה אותו בעיניו של בן-אנוש קודם לכן. אולי רק פעם אחת. החיוורת הביטה בו לרגע, שמטה מידה את הרצועה והמשיכה לצעוד במורד הרחוב. משתאה, עקב אחריה במבטו דקה ארוכה ואז חזר והביט בידית הרצועה, שהלכה והתפתלה אל מתחת לתוף המערבל. רק תלתלי פרווה בודדים הציצו אל המדרכה להזכיר את שקבור תחתיו. גבר שהיה נמוך מעט מאסא, עורו שזוף וקסדת פלסטיק לראשו יצא אל המדרכה. הוא ניגש אליו, והם דיברו קצרות.  אסא גילה כי אחיו הצעיר של מנהל העבודה נעלם בקרב על גבעת הקוצים המסולעת ועד היום לא מצאוהו. אסא לא הכיר אותו. הוא עצמו חטף כדור ברגל בסיבוב הקודם, ולכן נאלץ להשאר מאחור. הוא הרים את שרוול מכנסיו והצביע על כתם-צלקת שנמתח על קרסולו. המפקח הקודם גויס וכך הגיע לתפקיד מנהל העבודה. לפני-כן היה מניח רעפים. אסא התרשם מסיפורו רווי הגבורה, וסיפר לו שרק כמה ימים קודם לכן הגיע העירה. אחרי מספר דקות נוספות של חילופי דברים קבעו כי יצטרף לעבודה למחרת היום. ליבו טוב עליו המשיך אסא אל עבר המבנה הקטן שהיה מרוצף ניירות מודפסים בשלל צבעים, ושלשל לידיו של המוכר שלושה מטבעות של עשר קולוניאל תמורת העיתון שתחב תחת ידו. לאחר מכן צעד אל עבר גן זכרון קטן ברחוב צדדי. על ספסל עץ מוצל נח אסא לצד פרחים אדומים שנשרו במהלך היום, ועיין בלוח 'דירות להשכיר', שהודפס בעמוד האחרון של עיתון המפלגה המקומי. עתה שיש בידיו עבודה הרגיש בשל לעבור לגור בדירה משל עצמו.

בשש בערב הניח את ידו על מעקה מברזל, טיפס ברגליו חמש מדרגות ודפק על דלת עץ לבנה צבועה ברישול. על הקיר מימין נתלו אותיות ברזל שאייתו את שם המשפחה, וולדמן – אם כי האות מ' נשרה זה מכבר והותירה אחריה צל חיוני ובהיר יותר על הטיח. את הדלת פתחה אישה נאה ומבוגרת בשמלת סבתא כעורה, סינר קמוט ומקומח קשור סביב מותניה. אסא ניחש כי זה מכבר מלאו לה שישים. הוא השתדל לעמוד זקוף והחווה בידו לשלום. גברת וולדמן נתנה בו מבט בוחן – תחילה פניו ולבסוף נעליו, ואחר הזמינה אותו להכנס. בצמוד לקיר הימני שבמבואה עמדה שידה מכוסה מפה רקומה, ועליה הוצבה חנוכית-כסף מרובת עיטורים ופיתולים. הם חלפו על פני הסלון ונכנסו למטבח צר ומואר. בעברם שם לב כי על השטיח החום שכיסה את רצפת החדר היו פזורות קוביות משחק וחיילי צעצוע.  תוך כדי הליכה התנצלה בעלת הבית וסיפרה לו שהנכדים בדיוק באו לבקר היום. היא לקחה מידיו את המזוודה והניחה אותה מתחת לשולחן אוכל מלבני וקטן שעמד צמוד לקיר מכוסה אריחי קרמיקה עד מחצית גובהו לערך. היא מזגה לו תה קר מתוך קנקן פלסטיק שקוף שבתוכו שחו להן קוביות לימון וזמורות נענע – לאחר שכמשו בחליטה, דמו בעיניו לענפי זית זעירים. אסא גמע את תכולת הכוס כמעט באחת ונאלץ לפלוט חזרה אל הכוס עלה או שניים. היא חייכה לעומתו, ושאלה אותו מספר שאלות. אמרה לו שהוא נראה לה בחור חביב, ואסא הודה לה בחיוך נבוך. גברת וולדמן שלפה מכיס הסינר צרור מפתחות והחוותה בראשה כלפי דלת הרשת בחלקו האחורי של המטבח. קפיץ ארוך וחלוד היה מתוח לאורכה באלכסון, מוודא שלא תשאר פתוחה בהיסח הדעת. עם חריקת הצירים התאספו שלושה חתולים ליד המדרגות. לרגע תלו בבעלת הבית מבט רעב, אך משדידה העלם הצנום אחריה העמידו פנים אדישים כמו היו מתהלכים שם לתומם שעה ארוכה קודם לכן, מסלסלים בזנבם ומנסים לטעת רושם ראשוני גאה. כשהצליפה הדלת במשקוף התפזרו. היצורים זקורי האזניים התמקמו תחת עץ הגויאבה, בעת שטמנה בעלת הבית בכיס סינרה מקדמה של שבעים אימפריאל, כמחצית הסכום שעוד נותר לאסא במעטפה. מאוחר יותר,  אחרי שירד על הכל מסך הקטיפה הכחלחל של שמי הלילה, צפו באשה צעירה נכנסת לדירה הקטנה ולא יוצאת ממנה עוד לעולם.

בעלת הבית החוותה בשמאלה על שביל צר שנעלם בין שיחי בוגונוויליה עמוסי פרחים צבעוניים, ומוצאו בשער החצר דרכו נכנס. לאחר מכן סובבה מפתח קטן והדפה פנימה את דלת הדירה, שנחה קרוב מדי לרצפה וטרטרה עם היפתחה בקוים שחורים מעוקלים על מרצפות השומשום החיוורות. היום החל פונה והיא הושיטה את יד ימינה אל מתג האור. נורה בודדה וצהובה נדלקה במרכז החדר, מפיצה אור חמים. במרכז החדר ניצב עמוד מלבני בודד, כנראה מיסודות הבית. הוא הסתיר מטבח קטן, מכונת כביסה בעלת פתח עגול שנתקעה במקום אחד הארונות, ומחציתו של שולחן אוכל. מימין נפערה גומחה ובה דלת נמוכה שהובילה לחלל עבש של מקלחת ואסלה. בימים הראשונים למגוריו שם התקשה אסא להבחין האם עושה הוא את צרכיו במקלחת או רוחץ את עמל יומו מעליו באסלה. הרצפה היתה נקיה, דומה היה שמישהו התגורר כאן עד לאחרונה. גם מדפי הבגדים שהותקנו סמוך לשירותים היו נקיים מאבק. הוא הביע את שביעות רצונו ורק ביקש את עזרתה של האשה במציאת שולחן כתיבה קטן וכסא. עם כל השאר כבר יסתדר. היא הבטיחה לו שתדאג לכך בהקדם האפשרי וכי למחרת תטלפן לבנה בנוגע. מחוץ לדלת נתן אסא בידה את המקדמה על חשבון החודש הראשון, והם תקעו כף. היא מסרה בידיו את המפתח. לאחר שהוריד את המזוודה אל משכנו החדש ונעל אחריו את הדלת, צעד לעבר הרחוב הראשי, נכנס למסעדה מעוטת שולחנות והזמין קערת מרק גדולה ופרוסת לחם עבה, שהונחו לפניו על שעוונית משובצת אדום ולבן. הוא הניח את המעטפה על השולחן וספר שטר אחד של עשרים אימפריאל ועוד ארבעה של עשר. בכיס מכנסיו צלצלו כפתורי המתכת עליהם הוטבע דיוקנו של ראש המפלגה. אלה ימסרו בתורם לחנווני המשופם תמורת פחית של קפה, מאה-ושלושים גרם סוכר ועוד אי-אלו מצרכים שערך ברשימה על מפית מתפוררת משכילה את המרק.  כשחזר לביתו החדש שבע וליבו טוב עליו, הניח את המזוודה על המיטה והתיר את הרצועות מן האבזמים. תחילה סידר על המדפים את התחתונים בערימה מלבנית. לצידם העמיד בשורה את ארבעת גלילי הגרביים שנשא עימו. לאחר מכן את החולצות והמכנסיים וכל השאר. את מדי הייצוג הלאומיים לא מצא היכן לתלות. עודם היו עטופים בניילון לאחר שגוהצו. טרם נסיעתו שקל שלא לשאת אותם עימו, על אף החוק המחייב כל חייל משוחרר לשמרם במרחק סביר להשגה. החוק אמנם נאכף רק לעיתים נדירות ובנסיבות סמליות, אך היה משהו מנחם בעובדה כי מלבדו היו עוד תושבים בעמק הסתיו, פרצופים שלא הכיר ולא יכיר לעולם, החולקים ביניהם דבר-מה משותף. הוא סגר את המזוודה אך לא רכס את סוגריה, ודחף אותה אל מתחת למיטה. הוא ניגש אל עבר הדלת וכיבה את האור. אחר נשכב על המיטה נטולת המצעים. ענן אבק קלוש המריא מן המזרן אל חלל החדר, חומק בחשיכה. מחשבותיו שימשו לו לבדרו. אף שהיה עייף מהרפתקאות יומו ועיניו עצומות, לא נרדם. לראשונה מזה זמןמה תקף אותו השקט, והוא התמסר לו מרצונו, קיבל אותו כמשרת כנוע שברח אל החופש ושב משהבין כי שעבודו אינו טמון בכח שלשלאות החומר, אלא בכח ההרגל. כך שכב מחויך במיטתו שעה ארוכה, עד ששמע אותה מתדפקת על הדלת.

השעה היתה כבר מאוחרת. כשהניח את ידו על הידית דגדג אפו, וכשפתח את הדלת ראה לפניו  בחורה צעירה אותה כבר ראה פעם אחת קודם לכן.

"שלום", חייכה.

פיו של אסא נפער אך לא הפיק צליל. בשמלה קלילה מנוקדת דמויות ציפורים (או שמא היו אלה פרפרים) ושיער מתולתל שהחליק אל מאחורי האזניים ונח על ערפה שאלה אם תוכל להכנס. בזמן שעשתה את צעדיה הראשונים בקיטונו הצהבהב הנהן אסא בראשו לאישור.

"לא תציע לי דבר-מה לשתות?"

 פניו האדימו וליבו נחלש בקרבו. הוא לא מצא את המילים להסביר לה שרק היום עבר, ועוד לא הספיק להצטייד כפי הצורך.

"אין דבר" הפטירה בזמן שנתנה מבט בוחן בסביבתה החדשה, וניגשה אליו. תחילה מיששה את זרועותיו בשתי ידיה, את שרירי הקיבורת. אחר התרחקה צמד צעדים לאחור ובחנה את מכלול גופו תוך שהיא משמיעה המהומי שביעות-רצון.

"בן כמה אתה?"                                                                    

עשרים ו-, רצה אסא להשיב בגילו המדויק אך טרם שהשמיעו החל מתלבט; האם תרה היא אחר גבר בוגר ומנוסה, או שמא נער צעיר וענוג?

"לא משנה בעצם, אתה תספיק".

אסא ניסה לנסח בראשו את השאלה המתבקשת, אך טרם שהספיק לגלגל אותה אל האורחת הלא קרואה נצמדו שפתיה לשפתיו והשתיקו בו את כל שהמה והתרוצץ בראשו.

עתה כשקמה מן המיטה והחלה מתלבשת, דמתה בעיניו לפרח הצאלון; זו שאחזה מוקדם יותר אותו יום ברצועה של כלב, ולפני שעה קלה באיברו המפעם טרם שעטפה אותו בחומה המשכר: עמודה זקוף וצחור, וסביבו שפעת אודם בוער מקלחת. פניה זרויות אבקני נמשים וגבעולי רגליה הארוכים נמתחו מטה אל הקרקע מן העוקץ מגיר העסיס המשכר, מחוז הרוח הנשגב. על כל פנים, לא היטיב לראות באור הקלוש שהחל חודר אט-אט מבין תריסי העץ המתקלפים.

היא שרטה את גבו בציפורניה לאורכו ולרוחבו, לעיתים נעצה אותן עמוק אל תוך השכמות כמבקשת נקודת משען בבשרו. והוא הרגיש את החיה שבו מפיקה הנאה מן הקרבה אל הסבל, מריח הדם הנובע. פיה הפיק שרבובי שפתיים מתגרים אך ידיו הגסות טיפלו בגופה בעדינות קדושה כמעט, כמו לפי כללים ברורים, כאילו היה נתון תחת פיקוח. היא ישבה בחיקו, רגליה כרוכות סביב גבו התחתון וגם הוא היה ישוב ורגליו פשוטות לפנים. הם נעו יחדיו כגל ארכובה, נשימתם מטרטרת באוויר החדר הקריר ומניעה את האבק שעלה מן המזרן. עיניה העצומות גנחו בהנאה. כל שרצה היה להישיר אליהן מבט, להתבונן לה בעיניים. היו בוהים אחת בשני דקה ארוכה בזמן התפעמות החלציים, עד שהיתה מפנה ממנו את ראשה ועוצמת את אותותיה. הוא חש נבוך, שמא הסגיר את רגשותיו המתמכרים בנעיצת המבט המתמשכת, הלא אין הוא מכיר אותה כלל. שמא חשף בפניה את הערצתו ללובן עורה וזרם רגליה המתארך. שמא לא יכלה להכיל בתוכה את סגידתו, שמא חשה אי נחת בהמולה נטולת המילים שהתפרקדה לה בחדרון החשוך, ומבטו היה עליה למעמסה. מחשבות אלו שינסו את חלציו להעמיק חקור במבוך התענוגות הגשמי כמעין התנצלות מפצה ולהפנות את מבטו אל עבר הקיר, שם הלובן המתקלף אמור היה להשיבו מבט חלול-מחשבות. אותו צבע שעל הקיר היה אך ורק אותו גוון יחיד בולע-כל שהתקיים בעולמו אותה שעה, והוא חלב-עורהּ שהלך וטיפס על הקירות ופשט בתקרה. ככל שהפנה את מבטו לחפש הסחה ממושא תאוותו התעצמה דמותה בקירות הדירה. בכל מאודן חיפשו עיניו מפלט מבוהק עורה המקורה, והנה פגשו הן בזרזיפי האור שחדרו מבעד לתריסי החלון, הנה שם עולה השמש לאיטה, מפלט מנגה אנחותיה המתגברות ורגליה המתהדקות סביב בית החזה, קשה לו לנשום אבל הוא יונק אויר ככל שניתן היה לריאותיו להתרחב. ממשיך כאחוז שגעון בתנועות הבוכנה החייתיות, מתעקש להחמיץ את עיניה הפקוחות, הפעורות, מבקש מפלט בחלונות; וכל שרואה הוא דרכם, את עיניה הנקיות מענן הנפרשות עד האופק. עיניה שמהן מצייצות ציפורים את שירתן לקדם את פני הזריחה, מנגינת סיפוק יצרי בשעה מאוחרת זו של הלילה. עד הים הרחיק לראות, אל ארצות רחוקות ורחובות צדדיים שנמתחו לאין-קץ במצולות אישוניה. משטבע בהן, הדף עצמו עם פרח הצאלון שטוף טללי הזיעה אל המזרן, צמא לאוויר.

אסא שכב במיטה שעון לאחור. לו היה מעשן, ודאי היה אוחז בסיגריה בקצות אצבעותיו, ועשן היה מיתמר ומסתלסל משדה הקרב של קרבת הבשרים אל התקרה וזוחל לאיטו לאורכה עד שהיה מוצא את דרכו השמיימה דרך החלון. בתוך-תוכו התגעשו היצרים והתקוטטו ביניהם. פרח הצאלון לבשה חזרה את השמלה הקיצית מנוקדת הפרפרים (או שמא היו אלה ציפורים). אסא זינק על רגליו.

 רק רגע, חכי, רצה לקרוא לעברה. איך את מתפרצת כך לפתע באמצע הלילה באישונים דלוקים, סוחפת אותי אחרייך באמונה סומאת מבלי שאשאל אפילו לשמך, מתמסר אליך כך ללא תנאים, מבלי לדעת את עתידי הטמון בערפילי שפתייך – וכבר את עוזבת? ככל שעלו והתגבשו בראשו השאלות כך חש את שפתיו נקמצות ומתהדקות באלם. אמרי לו, לאסא, לפחות את שמך. בעצם, לפני הכל,

עני לנו על זאת – האם תשובי? ואיך ידעת לעשות את כל מה שעשית כל-כך…איך גרמת לו סוף סוף להרגיש גבר אמיתי, מאובק, מותש, מדמם; ולו לזמן כה מועט. והנה, כבר את הולכת, ודאי אף פעם לא די לך, אצה את למקום אחר. אל תלכי, לא, אנא, הישארי עימי רק עוד מעט, רצה להתחנן בפניה. עד שתעלה השמש כולה, עד שיצאו הכל אל עיסוקם המפרך. עד שישימו למולם את משפחתם, וזו תסייע בידם הפצועה לשרוד את עמל יומם. לא עוד יבטלו את אשר השאירו מאחור בעבור בצע התרגשות הטומן בחובו את שתיקת האדמה או את צרחות החלום באישון ליל. דומה שהיטתה קלות את ראשה ולכסנה את מבטה אל עבר החצר, אולי שמעה לתחינותינו המשותפות. פרח הצאלון חייכה ונשקה לאסא קלות על שפתיו הרוטטות, הותירה אותו עומד נוכח דלת ביתו החדש נטול מילים, ראשו נתון כולו בשקט שאחרי מהומת האהבה, השקט שנכלא בצלצולי אזניו.

הוא לא ראה טעם בנסיונות הירדמות, על אף שצריבה קלה פשטה בעיניו ועפעפיו החלו נעשים כבדים מלפקוח. בתום יום העבודה ודאי יצנח אל מעבר לקווי החלום, וגמול זה יעמוד למול עיניו בשעה שיסחוב לבנים בשמש הצורבת. לא חלפו להן אלא עשר דקות, לכל היותר, ומציאות החלום נטרפת לה בהזיית העירות. אסא התעורר למשמע רחש קל שהגיע מעבר לדלת חדר השירותים. מצבור העייפות שהכביד על גופו הותיר בו אך מעט כח להיעמד ולהטות את גופו בזוית מספקת כך שייפול ויתרסק על המיטה. קול חבטת גופו במזרן הצית שאון הדחת אסלה מבעד לדלת חדר השירותים. עתה כבר לא היה ספק בשיוך הרעש ואסא עמד קפוץ ליד מיטתו. חדר השירותים נגלה לעיניו באור נורת החשמל הבודדה. עטופה בתוכו צעדה לעברו פרח הצאלון. צרחה נתמלטה מגרונו של אסא, משב הבל נשימתו נמהל בקפאון הפחד. אחוז בעתה זינק ונעמד על המיטה. הרי היא עזבה, יצאה את הדלת רק לפני זמן מועט. עתה יישרה את ידיה מעל לראשה והתמתחה בפיהוק.

"עוד מעט אתה צריך לקום לעבודה, גיבור שלי".

פניו המבועתים הציתו חיוך על פניה.

"טיפשון, מי זה עומד כך על המיטה? בוא" נשכבה על צידה וגבה מופנה אליו, יד ימינה מושטת מעלה בהזמנה. כמי שכפאו שד השתופף לאיטו עד שנשכב לצידה, חלציו חופנים חלציה, זרועו חובקת את בטנה הרכה ומערסלת את שדיה. כמחצית השעה שכב כך לצידה והשתדל שלא לשאול שאלות, על אף שהציפו אותו בהמוניהן. לאחר שחש את חזה עולה ויורד במקצב אחיד קם מן המיטה, לבש את בגדי העבודה שהיו מפוזרים על הרצפה ויצא את הדירה. תחילה עלה במדרגות אל דלת המטבח, ומשמצא אותה נעולה הלך בשביל אל דלת הכניסה. לאחר שהתדפק והמתין לסירוגין כשתי דקות, ירד במדרגות והחל צועד אל אתר הבניה.

השמש להטה אותו יום בעמק הסתיו, קרניה הצליפו בשערו הבהיר. הוא התעלם מן הסובבים כל אותו יום, נעץ מבטו בגלגל המריצה וערימות הלבנים. את מעט המילים ההכרחיות שהחליף עם הממונים עליו ועמיתיו לעבודה הקפיד למלמל. לפרקים תש כוחו והוא ייחל לשנת הלילה המרגיעה, השלווה, השותקת. בו-ברגע נבע בו פרץ חיות מחודש, שכן נזכר בגופה המתנשמת שהותיר שרועה על המיטה. המחשבה על שיבה לדירה ועל מושא תשוקתו האקראי זירזה את ידיו לעמול ביתר מרץ ובלבד שתסתלק מראשו. גלגלי מחשבתו התדרדרו נטולי מעצורים במורד היום אל תהומות הפחד. משתם יום העבודה האריך בשיחה עם פועלים אחדים. אלו המשיכו וענו מתוך נימוס אך רגליהם כמו הלכו לפניהם בכמיהה למקלחת מטהרת ולמשכב מנוחות. משעזב את אתר הבניה החל פוסע במעלה הרחוב. מדד את צעדיו לפי מרצפות המדרכה והתאימם אליהן. הקפיד שכל שעל מאופק ינחית את אמצעה של כף רגלו על הקו המפריד בין מרצפת אחת לשכנתה. אסא צעד במשך שעה, אולי יותר – והיום החל פונה. רגליו הובילו אותו אל גינה ציבורית בה השתלטו שיחים קוצניים על הערוגות המשורטטות, וכתובות מחאה שרוססו על הספסלים והקירות גרמו לו להאמין כי מוטב שלא יחצה את השביל הרחב שחילק את הגינה. חלק מהפועלים הזהירו אותו מפני אזור זה של העיר. פנים לא מוכרות משוטטות בו, ומידות המוסר האוניברסליות מתגמשות בו מדי בוקר בכותרות העיתון המקומי. את רצפת הגן עיטרו מעגלות צואה שיבשו זה מכבר, רובן של בעלי חיים ומיעוטן של בני אנוש. ודאי היו מתפוררים תחת נעלו מבלי להכתים את הסוליה או לצרוב נחיריים ובכל זאת היוו מכשול מאיים בעיניו. לאור חוסר הודאות בנוגע למתרחש בדירתו, נראה לו המשך הטיול אל חלק זה של העיר כמשעשע לכל היותר. עם זאת בטנו החלה מציקה לו בריקותה, ובמחשבתו החל משרטט את מסלול ההליכה אל קערת המרק בצידה המוכר של העיר. עתה הרחיב צעדיו. משהגיע למסעדה מעוטת הכסאות התיישב, וכששאל אותו הזקן בסינר שעמד מאחורי הדלפק לרצונו, סימן לו בידו שיזמין עוד מעט. הזקן סב לאחור תוך שהוא מנגב את ידיו בשולי סינרו. אחר הוריד סיר גדול מעל פתיליה, ופנה לימינו אל מעבר לקיר מחופה אריחי קרמיקה בהירה. תוך זמן קצר נשמעו קילוחי מים בחלל השקט. אסא התבונן סביבו וראה שהוא מסובה לבדו במסעדה. רעש המים נפסק, ומאחורי הקיר יצא המסונר ובידו מצקת נקיה. הוא טבל אותה בסיר היחיד שעוד נותר עומד על סבכת הברזל, אף שלהבת הכהל תחתיו כבתה זה מכבר. קערה עמוקה ממנה עלו אדים קלושים נדחפה על השולחן מול פניו של אסא, ופרקי אצבעות מכוסים שערות מקורזלות הטילו שתי פרוסות לחם וכף על השעוונית המשובצת שיירי סועדים קודמים. סיר המרק האחרון הורד מן הפתיליה ונלקח אחר כבוד אל מעבר לקיר.

לקול המים הזורמים קירב אסא את הכף שהיתה עקומה במקצת אל פיו, ושאב את המרק אל קרבו מבין שפתיים קמוצות בלגימות ארוכות. כל שתיים או שלוש כפות גדושות של מרק פושר היה מניח את הכף בקערה, ומקרב אל פיו פרוסת לחם. לו היה ציפור, בן-חורין, היה מנקר פירורים-פירורים מן הפת. עתה השתדל לנגוס בה בקצות שיניו, וללעוס היטב את הבצק האפוי עד שכמעט נמס לחלוטין בפיו. מדי פעם היה מפסיק כליל את תהליך האכילה, מתרווח בכסאו ובוהה אל מחוץ לדלת. בפעם השלישית שפרש להפוגה מעין זו היה הסינר מונח כבר על הדלפק ורעש בריחים חלודים מוגפים הדהד מעבר לקיר. הוא הרגיש את שולי מכנסיו מתרחבים, ויד מלטפת את קרסולו. עקביו נצמדו לרצפה והדפו לאחור את גופו שהיה נתון בכסא. מתחת לשולחן ראה את רגליו של הכסא שחסה בצידו הרחוק.

"בוא הביתה", לחש קול אדמוני באזניו. "בוא אלי".

הזקן נטול הסינר יצא אל חלל המסעדה ונעמד ליד השולחן. הקערה נותרה מלאה כדי מחציתה. המרק היה קר וקרום דק החל מתגבש על פניו. אסא הביט מעלה ופגש את עיניו המתחננות. הוא העמיק את ידו בכיס מכנסיו והניח ארבעה מטבעות נחושת על השולחן. בפחד מהוסה זקף את ראשו והחל צועד אל עבר הדירה, מקפיד שלא לחרוג בנעלו מקווי ההפרדה שבין המרצפות.

בשש בערב נחו עיניו על מעקה הברזל, אשר מימינו התפתל השביל אל הדירה בין שיחי הבוגונוויליה. הוא עלה במדרגות אל דלת העץ, והקיש עליה פעמיים או שלוש. הדלת נפתחה. פרח הצאלון חגרה עתה סינר למתניה, ובחיוך שובה פנתה לאחור, אצבעה מציצה מבעד לכתפה ומסמנת לו לבוא בעקבותיה. עתה החלה בטנו של אסא גועשת כעסים. בצעדים נחושים עקב אחריה למטבח ומחשבתו נתונה לבירור התופעה המשתקת מדיפת ניחוח ההדרים. היא עמדה ליד השיש, מול כיור המטבח. בידה אחזה ידית שחורה שחברה ללהב כסוף. היא ניקתה חלקי פנים, וזה הריח לו כמו טלה. גרורות שומניות של כבד נזלו מתנדנדות מבין אצבעותיה. הוא קרב אליה ופער סדק קל בין שפתיו דרכו קיווה להטיח בה את תסכולו המסוקרן. שמאלה נשלחה לאחור ולמעלה ועטפה את ערפו, ובעקבותיה סב גם ראשה. לשונה חדרה בחמימות לחה אל פיו היבש, הצמא לתשובה. לאחר שהתיקה את שפתיה משפתיו חייכה.

"אני כבר מסיימת להכין לאמא דבר או שניים, וארד".

"לא!" נאנח פיו של אסא בקול שבור. לא כך ציפה להציג בפניה את רצונו, את שאלותיו, את כל בליל הציפיה לדעת אותה במחשבתו.

"אל תהיה טיפשון קטן, אני כבר באה. כל היום הסתדרת בלעדי". מבטה הרך ננעץ בעיניו. "אני יודעת שזה קשה לך", פסעה צעד רחב לכיוונו וחפנה בכח מתון את מפשעתו. "אבל אני כבר יורדת".

אסא דחף את דלת הרשת. שלושה זנבות נישאו מעלה, מתחככים ברגליו. הימים היו ימי תום הקיץ, פירות ראשונים של גויאבה החלו מקיצים בינות ענפי העץ הזקן.

אסא הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב אותו. חריקת הדלת על המרצפות חשפה בפניו את גבה של גברת וולדמן הצעירה מבעד לחולצה דקיקה, מתניה חגורים סינר.

"איזה יופי, חזרת!" חייכה והתנצלה על שידיה עסוקות בהכנת ארוחת הערב, ועל כן לא תבוא לברכו מקרוב. המצב מוכרח היה להשתנות. לא, לא ניתן להמשיך כך.

בטנו החלה מציקה לו מעט והוא חשב לעצמו, אולי עדיף יהיה ללבן את הנושא מעל לשולחן ארוחת הערב, כפי שהיו מתווכחים הוריו מבעד לזכרון ילדות מטושטש.

אסא הבחין בשולחן עץ שחלקו העליון משופע מונח בפינת החדר. תחתיו נח שרפרף נמוך עשוי קש קלוע.

"אח שלי הביא לך את זה היום בבוקר" סיפרה בזמן שהניחה קערה ירוקה על שולחן האוכל. אגרטל משובץ דוגמאות עתיקות נח במרכזו, מערסל זר חבצלות טרי.

"הוא ממש רצה לפגוש אותך, אבל הוא היה מוכרח להחזיר את הג'יפ ליחידה" אמרה בנימה מאוכזבת.

"אחיך?"

קולה לבש לפתע מבטא זר אך מזוהה בה-בעת.

"הוא בכלל משרת בצי, על איזו ספינה. לפעמים אני צוחקת עליו ומספרת לכולם שמרוב שעמום הוא נלחם בים".

עתה שב קולה ועטה את מבטא המולדת המוכר.

אסא ישב על השרפרף, ידיו שעונות על משטח הכתיבה. הוא התבונן בה במבט מפוחד.

"בוא, האוכל מוכן" חייכה אליו. "ענת, דרך אגב. ואתה אסי, נכון?"

"אסא".

"אסא, אסי. הייתי קרובה. אני מקווה שאין לך בעיה עם כוסברה".

בקערה לפניהם נח תבשיל שנראה כאילו נוצק מתוך קופסת שימורים וחומם. למרות זאת, טעמו היה נסבל. שבוע לאחר מכן, לאחר שאכל ממנו חמש פעמים, הפך לטעים במידת מה.

לכל אורך הערב טרחה עבורו ודאגה לכל מחסורו. הביאה לו כרית לשבת עליה, מזגה לו מיץ ורדרד ממותק בכוס פלסטיק שקופה וגבוהה. סיפרה לו על חייה המשותפים עם אמה, על אביה המתגורר בצידו השני של העיר. אסא התבונן סביב. תחושה מוכרת של בית החלה עוטפת אותו.

"כל היום אני נודדת. בבוקר עם אמא, בצהריים עם אבא. זה קצת מעייף, כשחושבים על זה. אבל בכל זאת, בלעדיהם לא הייתי קיימת. כל החיים הם נתנו לי, ועכשיו…עכשיו תורי, אני משערת".

כשסיפר לה על האזהרות החמורות בנוגע לצידה האחר של העיר שקיבל משאר הפועלים, נשפה בבוז דרך נחיריה.

"כולם שם אותו הדבר כמו כאן. אנשים קמים בבוקר, עובדים, אוכלים, הולכים לישון. מפחדים לחצות לצד השני של העיר. אל תאמין לכל מה שאומרים לך. זה לא כל-כך נורא שם כמו שחושבים. אבל אני יכולה להבין אותם, את כל הפחדנים הללו, בשני הצדדים. אין דבר מעורר יראה יותר מהלא-נודע".

היא לגמה מכוס המיץ שלה.

"זה הבסיס לכל הדתות הדומיננטיות ששרדו. אלו שהציעו פתרון מוחשי תויגו מיד ככת והושלכו למרתפי הפגאניות של ההסטוריה. לעיתים אני משתעשעת ברעיון, להיות דת בעצמי. אלפים יצעדו אחרי באמונה עיוורת, בולעים בשקיקה כל רסיס מדברי…".

ככל שארך הערב למד עליה יותר, גילה את פני עברה והחל משרטט במחשבתו את שבילי עתידם המשותף. כך גילה שאמה נוטה לדכדוך, וכי אחד מרופאיה גילה בהתנהגותה סימנים מוקדמים לסכיזופרניה.

"לא נותר לה זמן רב מדי לפני שתאבד בינה לבין עצמה. בודקים אותה מומחים מרחבי העולם כל הזמן. אומרים שהיא מקרה מיוחד, מרתק. ניסיתי לעזור לה, גם השכנים היו באים לבקר מדי פעם. חשבתי שחברה אנושית תהא לה בסיס תומך להיאחז בו. אבל היא בשלה, עם החתולים. אינה מעוניינת לדבר או לראות אף אחד. התפלאתי שלא גירשה אותך".

אסא נותר מבולבל. הרי בכל זאת הגיע לכאן עקב המודעה בעיתון.

"לפני כמה שנים פרסמו אותה, אך מעולם לא הסדרנו את התשלום עבורה והייתי בטוחה שהיא תיעלם מעצמה בשלב מסוים. אני לא חושבת שמישהו שם מודע לכך, אבל די בטוחה שאבא הוא האחראי. זה הבית שלו בעקרון. הוא עדיין שומר אצלו את המפתח, אפילו שמזמן החלפנו את המנעולים. אני עוד זוכרת את הפעם האחרונה שישן כאן, לפני שהוא ברח. הייתי קטנטונת. הוא פשוט קם בבוקר, סגר אחריו את הדלת והלך. אפילו לא צחצח שיניים, המסריח. היום הוא לא מעז לעזוב את הצד השני של העיר. אולי דרך המודעה הוא שומר על קשר עם המקום. בכל מקרה, מקומיים כבר לא מגיעים לכאן. רק חבר'ה חדשים עוד טורחים לעלות עד הנה. חלקם חתיכים יותר מאחרים".

אסא הסמיק.

"אנחנו קיבלנו את הבית אבל לאחי הוא לא הותיר דבר. הלכתי אליו הביתה פעם ואיימתי עליו שארסק לו את הפרצוף אם לא ייתן לו כסף לבנות בית. לא באמת התכוונתי לזה, אבל הוא מכיר את האופי שלי ופשוט התעלם ממני. אחר כך הוא הלך לים או לנהר, לדוג. אחי תמיד אומר שהוא מעדיף אותם על פניו".

"אני די צעירה, עדיין. וכבר עכשיו עייפתי בחיי. מוזר, לא? לפעמים אני מרגישה שהייתי קיימת מאז ומעולם. אם לא אמי החולה, ודאי סעדתי אשה אחרת בחצר המלוכה בצרפת לפני כן. ולפניה קשישה ערירית באוסטרו-הונגריה. ואולי בכלל הייתי במנצ'וריה בזמן אחר, או שרועה תחת דקל-קוקוס באיזה אי קטן באוקיינוס השקט, אינני יודעת" התחייכה בייאוש ועיניה קורנות.

"פשוט נדמה לי שבכל פעם כשהזקנה מחזירה ציוד, אני נשתלת מחדש כתינוקת בחיקה של הבאה בתור בתזמון מדוקדק, על-מנת שנתרגל אחת לשניה עד שתבשיל המחלה. אתה מבין על מה אני מדברת?"

אסא לא הבין. עם זאת, הוא ניסה לחייך.

"נדמה לי שכבר ראיתי אין-ספור נשים במצבה גומרות את הקריירה, נסוגות אל תהום השכחה, ואין בי שום רסיס של תקוה, כאילו הכל נידון מראש להתפורר ולקרוס." התרגשות החלה גואה בקולה.

"וממני מצפים להיות המושיעה, לנסות לאחות את הקרעים, לייבם את הטרגדיה האנושית חזרה לחיים. אבל אני רק הורסת!" עתה התייפחה וכבשה את פניה. אסא המשיך לשתוק, ובחלל בטנו בכה יחד איתה. לא מצא חן בעיניו לראותה כך, מפורקת, אבודה. אחרי דקה ארוכה ישרה את קפלי סינרה והזדקפה בכסאה. דמעותיה החליקו על השעוונית והתנפצו על הרצפה. אדמומית לחה בעיניה היתה הסימן היחיד שהסגיר את השתפכות הרגש מעל השולחן.

"אני מצטערת. זה לא יקרה שוב" השפילה את ראשה כלפי הצלחת.

"ענת-" הביט בה.

"אסי?"

"לא משנה".

"אתה בטח חושב שאני משוגעת".

מה פתאום. הרבה דברים היא היתה בעיניו. מושכת, משכרת, מפתיעה, מכעיסה, בלתי-נודעת. לא, לא משוגעת. אחרים אולי עשויים לראות בה כזו. אך לדידו לא התקיים מעולם דבר טבעי מן הכיסופים אליה.

בכל יום שעבד היה מצפה לחזרתו הביתה לאחר קניית עיתון הערב. כי ידע שימצא אותה שם. לפעמים היתה מפתיעה אותו קודם לכן מבין ערמות הלבנים, בוחנת את כוחו ונוזפת בו לבל יתעייף יתר על המידה טרם ישוב אליה. היא מצאה בו את הבשר שחום-השמש שהיה נחוץ לה להחיותה, ואילו הוא מצא בא את הפורקן לתשוקה הבלתי-נדלית שנתעוררה בו לנעוץ את כידונו בקרבה.

באחד הימים שוב בישרה כותרת עיתון-הערב על מתיחות בגבול המערבי היכן שצבאות הקיסר אֵל החלו מתקבצים. הזמן לצידם, הזדעקו פרשנים מעל דפי המהדורה. המפלגה לא היתה מוכנה לתרחיש מעין זה. מן העבר השני נשלחה הודעה לעיתונות לפיה התמרונים מתבצעים בתגובה לאיומים שנשמעו ממטה המפלגה. בערב שבת שב אסא לביתו, ולא מצא עוד את שחשקה נפשו. מצעיו יבשו על חבלי הכביסה בחצר, מתנוססים כדגלים לבנים. על שולחן המטבח התכנס סינרה הקמוט אל תוך עצמו. על המיטה היתה מונחת המזוודה עטופה באבק, ומאחד המסמרים שעל הקיר נתלו מדיו של אסא,

ברודי-קמטים, עדיין נתונים באריזת הניילון. ברחוב החלו מתרוצצים האנשים, וככל שנקפו השעות מנועי האוטובוסים וקולות השיחה הגבירו את תדירות טרטורם במעלה הרחובות.

ככל שהעמיקה תרדמת הליל הכחלחלה על העולם, כך הלכו ורבו צללי-האדם ברחוב, ותלבושתם הפכה אחידה וחומה. אמהות זקנות בסינרים חילקו קופסאות עמוסות מזון, נערות צעירות רכנו אל עבר כתף שמוטה לרגעי נחמה אחרונים של קרבת בשר.

"שוב מלחמה!", ספקה אשה זקנה כפותיה עם התרחקו של אוטובוס נוסף.

כשיצא אסא את ביתו וליבו עדיין טוב עליו, התבוננו בו בדריכות החתולים תחת עץ הגויאבה. סתיו החל נותן אותותיו בפירות שנשרו על אדמת החצר, וריח עז של רקבון עמד באוויר.