16- השתקפות

"אתה צריך להבין דוקטור, אני בעיקרון לא מאמין בפסיכולוגיה, לא הייתי בא אליך ככה סתם, אבל אני רוצה לוודא שאני לא מאבד את השפיות שלי או משהו. "

"אתה 'לא מאמין' בפסיכולוגיה", פניו הצרים של דוקטור נווה לובשים הבעה משועשעת, "ובכל זאת אתה פה." הוא מתרווח לאחור בכורסה שלו ומפגיש את אצבעות שתי ידיו, אני מחניק את הדחף לעשות כמוהו, אם אחקה אותו זה רק יחזק את העליונות הזאת שלו.

"תראה,", הקול שלי יוצא יותר חזק ממה שהתכוונתי, "לפני שאתה מנתח חצי שעה את מה שאמרתי הרגע, אולי תיתן לי לגשת לעניין ואחר כך, אם יישאר לנו זמן נדבר על מה שיש לי נגד פסיכולוגיה."

"מר כץ", דוקטור נווה מסדר עכשיו את העניבה שלו, "אתה זה שחשוב לו להדגיש, כבר בתחילת השיחה בינינו, שיש לך משהו 'נגד' פסיכולוגיה. יכולת לא לספר לי את זה, נכון?"

הראש שלי צונח בייאוש מטה, אחר כך אני מרים אותו שוב ומביט במצח מורכן בפסיכולוג הזחוח שמולי.

"הנה, בדיוק על זה אני מדבר. עכשיו תנתח כל מילה שאני אגיד ועד שאני אגיע לעניין תעבור לה שעה ואני אצטרך לשלם שוב בשביל עוד פגישה. "

דוקטור נווה פותח את פיו להגיד משהו ואני ממהר להזדקף ומניף לעומתו אצבע מזהירה. " אני מבקש שתקשיב לי חמש דקות ואז תחליט עם עברתי אירוע פסיכוטי או שיש לך הסבר אחר."

דוקטור שמואל נווה הוא איש מבוגר בעל מצח גבוה שמסתיים ברעמה דלילה של שיער כסוף , יש לו אף נשרי וצמד גבות סבוכות כך שהפנים שלו נראות אמנם אירופאיות אבל גם מאד יהודיות. מיזוג האוויר פועל בקליניקה שלו ברמת גן, אבל בכל זאת אני מרגיש אי נוחות מול החליפה האפורה שהוא לובש באמצע הקיץ ועוד עם עניבה. על הקיר שמאחוריו יש תמונה של נוף הרים אירופאי מושלג, אולי הוא מרגיש יותר שייך לשם מאשר לחום המהביל שבחוץ. עכשיו הוא מואיל ברוב חסדו להנהן אלי כדי שאמשיך לדבר. באמת בזבזתי כאן זמן יקר – במחירים שהוא גובה כל דקה שווה הרבה כסף – כדאי שאגש כבר לעניין.

"אז ככה,", אני פותח מחדש. "הבן שלי הוא בן שנתיים עכשיו והוא מאד שובב, היפראקטיבי אפילו. אני לוקח אותו הרבה פעמים בשבתות למרכז המסחרי, שליד הבית שלי. אני גר במודיעין" , אני מזדרז להסביר , "יש לנו הרבה גינות בעיר אבל עכשיו קיץ וחם. במרכז המסחרי יש צל והוא אוהב לרוץ למעלה ולמטה במדרגות ולהסתכל דרך חלונות הראווה של החנויות, מבחינתו זה כמו לונה פארק." אני משתתק, דוקטור נווה מטה את ראשו בעניין אבל ברור שלא הסיפור שלי מעניין אותו, הרגע נזפתי בו שייתן לי לדבר ועכשיו אני מסתובב סביב הנקודה במקום לגשת לעניין. אני לוקח נשימה עמוקה וממשיך.

"בכל אופן, עברנו ליד חלון הראווה של איזו סוכנות נסיעות- כמובן שהיא הייתה סגורה, הרי זה היה בשבת – וראיתי שם השתקפות בחלון, שלי ושל סהר – סהר זה הבן שלי – ולקח לי שנייה להבין שמשהו כאן לא בסדר." דוקטור נווה נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו ואני מזדרז להנחית את שורת המחץ: "בהשתקפות היה לי שפם."

אני שותק רגע ומנסה לראות איזה רושם עשיתי עליו, דווקא עכשיו דוקטור נווה לא אומר כלום, אני מנסה לעזור לו, "לאבא שלי היה שפם."

עכשיו הוא מהנהן בראשו אבל עדיין לא אומר כלום, אני מחכה רגע ואז פולט "נו?"

"מר כץ, מה בעצם הציפיות שלך מהפגישה הזאת?"

"אתה רואה? בגלל זה אמרתי לך שאני לא מאמין בפסיכולוגיה. אני הרי בא אליך כדי שתיתן לי תשובות ומה אתה עושה? מחזיר את הכדור אלי. הרי עם כל הכבוד, הצ-י-פ-י-ו-ת ", אני מושך את המילה בלעג, "מאד ברורות כאן, הלכתי באמצע היום במרכז מסחרי וראיתי פתאום בחלון את אבא שלי כשהיה בגילי. לא הייתי שיכור, לא מסומם ובטח שלא ישן. עכשיו אני רוצה לדעת – יש לי הזיות? צריך לאשפז אותי? אולי אסור לי לנהוג בכלל?"

"מה עשית אחרי שראית את 'אבא שלך' בחלון הראווה?" דוקטור נווה מבטא 'אבא שלך' בהדגשה.

אני פותח את פי לענות אבל הוא הפעם הוא מקדים אותי, "אמרת משהו? עשית איזו תנועה עם היד כדי לראות אם הדמות בחלון תעשה את אותו דבר? המשכת ללכת כאילו כלום לא קרה?"

"לא יכולתי לעשות שום דבר, סהר התחיל לרוץ והייתי חייב להשיג אותו, הוא בכל זאת רק בן שנתיים וצריך להשגיח עליו."

"כלומר, לשנייה אחת, בחלון ראווה במרכז מסחרי, ראית את ההשתקפות של עצמך – אבל עם שפם – מה שאומר מבחינתך שראית את אבא שלך."

"מי זה עוד יכול להיות?"

"קודם כל זו יכולה להיות אשליה אופטית" , אני פותח את פי לענות אבל הוא מרים יד פתוחה לפנים כדי לעצור בעדי, "אין טעם שנתווכח, אני לא מכיר את המקום הזה שהיית בו, אולי בתוך החנות – סוכנות הנסיעות הזאת – היה משהו, איזה פוסטר על הקיר או חפץ על מדף שביחד עם ההשתקפות שלך יצר את הרושם שיש לך שפם. שוב, אני לא טוען שזה מה שקרה, אני רק מצביע על העובדות, ראית לשנייה אחת משהו ואז המשכת הלאה בלי להתעכב."

"אני מסביר לך, סהר ברח לי והייתי חייב להשיג אותו."

"כלומר ההלם לא היה גדול מספיק כדי לגרום לך לשכוח את החובות שלך כאבא."

"וזה דבר רע?"

"מר כץ.."

"אתה יכול לקרוא לי איתן. "

"בסדר, מר איתן..", הוא מביט למעלה ומחייך ואז מביט בי שוב, "נניח שהיית רואה קוף קטן בתוך הסוכנות הזאת, קופץ על הרהיטים. גם אז היית ממשיך לרדוף אחרי הבן שלך?"

"אני מקווה מאד שכן, אולי הייתי מרים את סהר על הידיים וחוזר לשם כדי להראות לו את הקוף."

"אבל לא הבאת את סהר, לא הרמת אותו על הידיים וחזרת כדי להראות לו מה שיש שם בחלון נכון?"

"ברור שלא."

"למה זה כל כך ברור?"

"תראה, אם זה היה קוף בתוך החנות אז טבעי שילד קטן ירצה לראות את זה."

"ואם זה סבא שלו?"

אני מרגיש כיצד העיניים שלי מצטמצמות והפה נסגר מעצמו כאילו אני מבצר שמתכונן להדוף התקפה.

אני לא רוצה לענות לשאלה הזאת אבל כבר הגעתי לפגישה הזאת באמצע יום עבודה, שילמתי עליה – עמדתי על זה שהתשלום יהיה מראש כדי לגמור עם החלק הזה כבר בהתחלה – והכי חשוב , דוקטור נווה לא מכיר אותי ואני לא מתכוון לחזור אליו לעוד פגישה, בחוסר רצון מסוים אני אומר: "סהר לא יודע שיש לו סבא, כשהוא יגדל וישאל שאלות נגיד לו שסבא שלו מת."

שתיקה. כמעט דקה עוברת לפני שאני אומר, "אני יודע על מה אתה חושב."

"כן?", ראשו של דוקטור נווה מזדקף קצת, "אתה עוסק בטלפאתיה?"

"לא." אני מתעלם מהעוקצנות שלו, "אבל לא צריך לקרוא מחשבות כדי לדעת שמבחינתך יש לך פה מכרה זהב, מטופל שניתק את היחסים עם אבא שלו, זה הרי ממש מקרה קלאסי, לא? אני מצטער לאכזב אותך אבל אני פה בשביל מטרה אחת: לוודא שלא איבדתי את השפיות שלי. אתה יודע מה? אתה הצלחת לשכנע אותי שלא. באמת יכול להיות שראיתי לשנייה איזה צל מתחת לאף של ההשתקפות שלי, המוח שלי הפך את הצל הזה לשפם כי זה הדבר הכי הגיוני ואז באותו אופן הזיכרון שלי שלף את התמונה הכי דומה שהייתה לי בארכיון – התמונה של אבא שלי. כמובן שזה גורם לתגובה רגשית חזקה מאד ולכן חשבתי שבטח אני הוזה. תודה רבה, בשורה התחתונה היה שווה לשלם את כל הכסף הזה כדי להבין שלא השתגעתי. שלום ולהתראות."

"על לא דבר" אומר דוקטור נווה ומוסיף : "אני שמח שיכולתי לעזור, אבל נשאר לך המון זמן ויש לי הרגשה שאתה לא אוהב לזרוק כסף. "

"מה אכפת לך?" אני קם ללכת, "עשית כסף של שעה בכמה דקות, עכשיו יש לך זמן לעשות משהו אחר שאתה אוהב ", אני מצביע על הפסנתר החום שבפינת החדר, " לנגן בפסנתר למשל."

"אבל זה בדיוק העניין," דוקטור נווה נשאר לשבת, "אין שום דבר שאני אוהב לעשות יותר מאשר את העבודה שלי, בגלל זה אני במקצוע הזה."

אני עומד ומביט בו ואז מתיישב שוב, "אתה צודק כמובן, שילמתי על הזמן הזה אז בוא נשב פה ואתה תסביר לי למה אני חייב להשלים עם אבא שלי כי אחרת אוי ואבוי מה שיהיה."

"דווקא היה דבר אחר שעניין אותי" , הוא אומר, "אמרת שראית את אבא שלך בחלון הראווה ואם אני זוכר נכון, ראית אותו עם הבן שלך – עם סהר."

"אתה רואה?", אני מחייך בסיפוק, "עוד סיבה לחשוב שראיתי השתקפות של עצמי, הרי אם באמת הייתי רואה את אבא שלי בחלון הזה אז במקום סהר הייתי צריך לראות את עצמי נכון? כלומר את עצמי בתור ילד."

"אני יכול להבין מזה שאבא שלך היה לוקח אותך לטיולים כשהיית קטן?"

אני נאנח, "כן. הוא היה לוקח אותי לטיולים לפעמים, בעצם הוא גם לא כיבה עלי סיגריות ולא עשה בי מעשים מגונים, ממש אבא למופת. עכשיו אני אסע לבית האבות ואשלים איתו והכול יהיה בסדר."

"שוב אתה מכניס לי מילים לפה", דוקטור נווה לא נשמע כועס, הוא מציין עובדה, "אתה פשוט מתחנן בפני שאגיד לך להשלים עם אבא שלך כדי שתוכל להגיד לי שאני אידיוט נכון?"

אני לא עונה אבל שם לב שהאגרופים שלי קפוצים וממהר להוריד את הידיים לצידי הגוף. דוקטור נווה ממשיך, "אני רוצה להבין, איך ידעת שהילד הקטן שראית בחלון הראווה הוא הבן שלך – סהר  – ולא אתה כשהיית בגיל שלו?"

"סהר לבש חולצה אדומה, הילד בהשתקפות לבש חולצה.."

"כן?"

אני מפנה את מבטי הצידה, עכשיו כשאני חושב על זה אני כבר לא בטוח שהילד בהשתקפות לבש חולצה אדומה, באיזה צבע הייתה החולצה בעצם? אולי אני משלה את עצמי? קראתי באיזה מקום שאנשים זוכרים לפעמים דברים שלא היו, למה אני מנסה לשכנע את עצמי בכוח שהילד בהשתקפות לא היה סהר?

"אני כבר לא זוכר", אני מודה, "כמו שאמרתי, זה היה רק לרגע, הייתה לי תגובה רגשית חזקה אז יכולתי גם לדמיין דברים שלא היו, כמו למשל שלילד בהשתקפות הייתה חולצה בצבע אחר."

"אבל מר כץ – איתן", הוא ממהר לתקן, "אתה דווקא חשבת בהתחלה שהילד בחלון הראווה היה הבן שלך סהר ועכשיו אתה מתחיל לפקפק בזה. אני זוכר בפירוש שבהתחלה אמרת שראית את ההשתקפות שלך ושל סהר ואז שמת לב לזה שיש לך שפם. עכשיו כשנחה דעתך לגבי הדמות של המבוגר בחלון פתאום אתה לא בטוח לגבי הילד."

"תראה, כפי שאמרת, למרות המצב הרגשי שלי זכרתי לשמור על סהר, איך ידעתי שהוא בורח לי? ראיתי אותו בהשתקפות רץ ונעלם."

"בדיוק כשם שהדמות של המבוגר עמדה והסתכלה באותו זמן שבו אתה עמדת והסתכלת."

"נכון מאד."

הוא שוב מהנהן, "מר איתן, אני לא באמת יודע מה ראית שם בחלון הראווה, אבל מה שאתה מתאר לא מתאים להתקף פסיכוטי, בדרך כלל התמוטטות נפשית לא נמשכת שנייה ולא מתאוששים ממנה כל כך מהר, אני כן חושב שלא יזיקו לך כמה פגישות ולא, אני לא מתכוון להגיד לך להשלים עם אבא שלך."

"רק לסדר לעצמך עוד קליינט." , אני מסנן לעברו.

שוב החיוך המעצבן הזה, "ואתה לא תיתן לזה לקרות נכון? לא בא בחשבון שאני ארוויח על חשבונך."

"סתם מעצבן אותי לשלם כסף עבור משהו שאני לא באמת צריך."

"כי פעם לא היה כסף גם בשביל מה שבאמת היה צריך."

אני מבליט את הסנטר ומוריד את זוויות הפה כלפי מטה וגם מהנהן בראשי כדי להביע התרשמות מופרזת."

"איזה גאון. איך עלית על זה? כן, אם אני שונא את אבא שלי אז הגיוני שהוא היה מפרנס גרוע."

"הגיוני אבל לא מחויב המציאות.", דוקטור נווה מניד בראשו לשלילה, "הוא יכול היה להיות מיליונר ועדיין אבא גרוע, אבל אם אני מוסיף את הכעס שלך כלפיו לדרך שבה אתה מתייחס לכסף אז כן, רואים שהתרגלת לספור כל שקל ושהיה חסר מישהו לסמוך עליו בעניין הזה."

"ובכל זאת הסתדרתי בחיים. אז בשביל מה אני צריך פסיכולוג עכשיו? אולי הייתי צריך אחד פעם."

"והוא אכזב אותך."

שוב יש שתיקה. עד כמה שדוקטור נווה מרגיז אותי רואים שהוא יודע על מה הוא מדבר. באמת הלכתי כילד במשך חצי שנה לטיפול פסיכולוגי, כאילו שהבעיה הייתה אצלי. לא, הבעיה לא הייתה אצלי והשיחות עם הפסיכולוג לא ממש התקדמו לשום מקום, אחרי חצי שנה נגמרה הזכאות מקופת החולים והפסקתי ללכת לשם, אני לא זוכר שזה היה חסר לי במיוחד.

דוקטור נווה מחייך חיוך קלוש ואז ממשיך, "ההלם הרגשי שעבר עליך כשראית בחלון הראווה את מה שחשבת שהוא אבא שלך מוכיח שיש משהו שקשור אליו שעדיין מציק לך, שעדיין לא התגברת עליו."

"פשוט חשבתי שאני הוזה."

"כן? ", הוא מרים עכשיו את גבותיו, "נניח שהיית רואה ברחוב אישה שדומה לאיזו דודה שלך שכבר מתה, אתה חושב שגם אז היית נכנס להלם? או שהיית מבין שמדובר בצירוף מקרים וממשיך הלאה?"

 "איך אני יכול לדעת?", אני מוצא את עצמי זז באי נוחות על הכיסא.

"ויש עוד דבר שמטריד אותי, אתה שאלת אם צריך לאשפז אותך או לשלול לך את רישיון הנהיגה."

"נכון.", אני מהנהן, " הרי אני המפרנס הראשי בבית, אני צריך לדעת אם אני כשיר או לא."

"כן..", עכשיו הוא מגרד בראשו, "אבל בדרך כלל מי שחושש לאבד את רישיון הנהיגה לא מעלה את העניין הזה ביוזמתו. מי שמפחד שיאשפזו אותו לא הולך ושואל אם הוא צריך אשפוז, את זה עושה מי שרוצה בסתר ליבו.."

"איזה שטויות! למה שאני ארצה שייקחו לי את הרישיון?"

"למה באמת?" , הוא אוחז בסנטרו בכף היד ומטה את גופו אלי, "למה מישהו שיש לו עניין לא סגור עם אבא שלו רוצה שמישהו יבוא וייקח עליו פיקוד? מה יקרה אם איזה פסיכולוג יחליט שצריך לאשפז אותך ולשם שינוי לא תצטרך לשאת בעול הפרנסה של המשפחה שלך כי מישהו אחר אחראי עכשיו במקומך?"

 

אני הולך עם סהר במרכז המסחרי ומשתדל לגרום לו ללכת באזורים המוצלים. הוא מסרב בעקשנות לחבוש כובע ודי חם עכשיו, כלומר אני מרגיש שחם לי, סהר הקטן מתרוצץ כמו כדור כספית ממקום למקום כאילו החום לא משפיע עליו. עכשיו אנחנו מתקרבים שוב לסוכנות הנסיעות ההיא. "טיולי חוויה", כתוב בגדול על השלט שמעל הכניסה ולחלון הראווה מודבקת איזו מודעה מבפנים "טיול שורשים", כתוב שם והיתר קטן מדי בשביל לקרוא מהמרחק הזה ואני ממילא צריך להסתכל על סהר הקטן שבכל רגע מחפש לו צרה אחרת להיכנס אליה. עכשיו למשל הוא מצא עציץ גדול שניצב ליד החנות ומנסה למשוך את העץ הקטן שבתוך העציץ, אם הוא יצליח הוא יכול להפיל את העציץ על עצמו ואני ממהר לתפוס את הגזע כדי שזה לא יקרה. סהר מפנה אלי זוג עיניים חומות גדולות בשאלה. "אסור", אני אומר ומוסיף "זה מסוכן", נגה אומרת שהוא מבין יותר ממה שהוא מביע במילים ושאם אני רוצה שהוא יתחיל לדבר כמו שצריך אני צריך לדבר אליו.

הנה עכשיו הוא עומד ליד החלון של סוכנות הנסיעות, מצביע פנימה וצוחק. "אבא, אבא", הוא אומר ומצביע על הזגוגית  ואני ניגש לראות מה משך את תשומת ליבו.

"מה זה סהר?" , אני מחייך ומתכופף אליו, במטושטש אני יכול לראות את ההשתקפות שלי מתכופפת גם כן בחלון אבל נדמה לי שלדמות בחלון יש נעליים שחורות ואני זוכר שנעלתי היום את נעלי ההתעמלות. אני מרים את הראש, ההשתקפות שלי בחלון עושה את אותו הדבר ,המבטים שלנו נפגשים ואני יכול להרגיש את הבהלה הופכת את הקיבה שלי לגוש של קרח בשבריר של שנייה.

זה הוא! זה האבא שלי. המנוול מסתכל בי בזמן שסהר צוחק ומצביע עליו. לא רק השפם אומר לי את זה, גם העובדה שהוא מחייך אלי בזמן שאני שהפה שלי נסגר בעווית. כך בדיוק הוא נראה כשהיה בגילי ועכשיו סהר מסתכל עליו ואומר : "אבא שפם" ואני מבין בתדהמה שגם הוא רואה את מה שאני רואה.

"סהר!", אני פונה אליו בחדות, "בוא, הולכים!"

סהר נראה קצת מבוהל –  אולי צעקתי חזק מדי – אבל הוא מושיט לי יד קטנה והולך איתי משם בצייתנות. אני מוליך אותו בהחלטיות חזרה הביתה בלב הולם. אין לי מושג  מה פשר הנחרצות שאחזה בי פתאום, מה בעצם אני מתכוון לעשות עכשיו? אם זו לא הזיה אז מה לעזאזל קורה פה? אם כבר חושבים על זה, אימא שלי היא זו שנפטרה. אם באמת יש רוחות רפאים בעולם אז הייתי מצפה לראות אותה שם ולא את אבא שלי. אחרי כל מה שהיא סבלה בחיים, לא מגיע לה לראות את הנכד שלה שנולד אחרי מותה? אני מחזיר את סהר הביתה. לנגה שרואה שאני מזועזע אני ממציא איזה סיפור על המקום ,"יש שם קרש עם מסמרים חלודים " , אני אומר לה, "סהר כמעט ונפל עליו, אני חייב לחזור לשם ולזרוק אותו לפח, זו פשוט סכנת נפשות."

ואז אני ממהר לחזור אל המרכז המסחרי, הפעם לבדי.

חמש דקות רצופות אני מסתובב מול החלון של 'טיולי חוויה' ובודק מכל הזוויות. בתוך הסוכנות יש כמה שולחנות עם מסכי מחשבים עליהם וכמה כיסאות, דלת שירותים פתוחה למחצה ועוד כמה דלתות סגורות, יש גם פוסטרים על הקירות. בעצם , מעט מאד משתקף בחלון הראווה הזה, אולי רק החנויות שמעבר לרחבה. לא אבא ולא אימא מראים את עצמם עכשיו. אני מנסה להיזכר האם היה ילד קטן ליד אבא שלי כשראיתי אותו מביט בי מתוך ההשתקפות. מצד אחד אני לא זוכר שראיתי ילד כזה, מצד שני הרי לא ממש הסתכלתי, נכון?

קולות של שיחה גורמים לי להביט מעבר לכתף, כנראה שאני לא האבא היחיד שחשב להביא את הילדים שלו למקום הזה כדי לברוח מהחום. אבא חבוש כיפה עם שני ילדים קטנים מטפסים לקומה השנייה, האיש אוחז אופני פעוטות מפלסטיק עם שלושה גלגלים, למה הוא עולה איתם לקומה השנייה? הרי לרכב על אופניים אפשר גם למטה. אני מבין שמשנינו אני זה שנראה יותר מגוחך, שלא לומר חשוד, איש מבוגר עומד בצהרי היום לבדו במרכז מסחרי שומם. אני מתחיל לקרוא את המודעה על טיול השורשים כדי לתרץ את העמידה שלי מול חלון הראווה. מסופר שם על טיול למרוקו.  שמעון – איש בערך בגילי – מצולם שם כשהוא מחובק עם עמרם, אביו הקשיש, ליד בית כנסת בקזבלנקה. יש שם תיאור ארוך על היחסים שפרחו מחדש בין האבא שעזב את מרוקו כילד ובין הבן שמעון וכיצד שמעון מבין עכשיו טוב יותר את אבא שלו.  אני נוחר בבוז, אמנם זה לא כתוב במודעה אבל ברור שאם היו בעיות בין שמעון לאבא שלו זה בגלל האשכנזים המנוולים ומה שהם עשו לעדות המזרח בשנות החמישים. למה לי אין אשכנזים שאני יכול להאשים? אני יודע באשמת מי הגיעו גובי חובות מאיימים לעקל לנו רהיטים מהדירה. אני יודע למה אימא שלי נסחבה מהשוק עם סלים במקום לקנות בסופרמרקט ולחכות בבית למשלוח כמו אימהות  של ילדים אחרים בשכונה, ילדים שהייתי מתחנן לקבל מהם סיבוב על האופניים כי לי לא קנו. "זה מסוכן", אמרה לי אימא כשביקשתי ממנה אופניים אבל אני ידעתי את הסיבה האמיתית..

יש התלחשויות מאחורי ואני מתנער מהמחשבות ששקעתי בהן כדי לגלות שהיד שלי מונפת ואני עושה העוויות כעס מול החלון של סוכנות הנסיעות. האבא הדתי הזה בטח חושב שאני איזה משוגע ושכדאי להרחיק ממני את הילדים.

"איזה מחירים! הם השתגעו לגמרי !" אני מרעים בקולי ואז מסתובב וחולף על פניהם, האבא מסתכל בי אלכסונית, לא בטוח שהצלחתי לעבוד עליו אבל לפחות הוא לא שואל אותי אם אני בסדר. אני באמת צריך לקחת את עצמי בידיים. ברור שיש לי איזו הצפה רגשית שגורמת לי להזיות. אולי כמו שדמיינתי את אבא שלי מולי דמיינתי גם שסהר אמר משהו על שפם? הרי הוא קטן ולא תמיד מדבר באופן ברור.

בכל אופן ברור שאני צריך להיפגש שוב עם דוקטור נווה.

 

"הוא נרדם?"

"כן" , נגה  נראית עייפה כשהיא באה לשבת לידי על הספה.

"טוב, כי יש משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו."

"אני לא יכולה להעביר את האוטו טסט, תשכח מזה."

"נגה, אולי תקשיבי לרגע?"

היא מפנה אלי את ראשה, פיה קו ישר ודק כאילו נגסה בלימון, אף פעם אין לה הרבה סבלנות בסוף היום.

"הלכתי היום לפסיכולוג."

היא נאנחת,"אין שום בעיה עם סהר, הוא קצת מאחר בשלב השפתי וזה נורמאלי לגמרי.."

"אבא שלי בחיים."

"בעצמך אמרת שעוד מוקדם להיכנס ללחץ.. מה?"

"אם היית נותנת לי לדבר אז היית שומעת שהייתי היום אצל פסיכולוג, כבר פעם שנייה שאני הולך אליו. לא בגלל סהר, בשביל עצמי. הפסיכולוג אמר שאני צריך לספר לך את האמת, אבא שלי בחיים."

לנגה יש אף קטן עם נמשים כך שהיא נראית נורא חמודה כשהעיניים שלה נפערות לרווחה במין השתוממות מצחיקה. אני מחייך אליה, קצת מרוצה מעצמי על ההלם שגרמתי לה ואז היא פולטת ביובש: "תגיד, מי אתה חושב שאתה בדיוק?"

"אם רק תתני לי להסביר.."

"ועוד איך יש לך מה להסביר."

"ניתקתי את היחסים עם אבא שלי לפני הרבה שנים, הרי כבר סיפרתי לך איזה אפס הוא היה וכמה סבלתי בגללו.."

"והתפוח לא נופל רחוק מהעץ." עכשיו העיניים שלה כבר לא פעורות לרווחה אלא זוג חרכי ירי צרים שמביטים בי במשטמה, בחיים לא ראיתי אותה ככה.

"סליחה?", אני מתקומם, "את חיה לך בדירת ארבעה חדרים עם שתי מכוניות ועובדת בחצי משרה ואת מעיזה להשוות? כמה פעמים כבר יצאנו לחופשה בבית מלון? את יודעת שאימא שלי בחיים לא יצאה אפילו ל.."

"אני משווה את עצמי לאישה ששיקרו לה ורימו אותה והסתירו ממנה דברים כל החיים.", הקול שלה עולה בצעקה, "כנראה שלמדת מאבא שלך שככה מתנהגים לנשים."

אני נאנח לנוכח האטימות שלה, "תביני, זה נושא רגשי מאד מאד טעון אצלי, אפשר להגיד שבראש שלי הוא היה מת.."

"איזה יופי.", קולה עולה בלעג, "אז עכשיו בראש שלך הוא קם לתחייה?"

"באמת נגה, אני בא אליך עם סיפור כזה.."

"לא, אתה מפיל עלי סיפור כזה! מה עוד לא סיפרת לי? אולי יש לך גם איידס במקרה? כי פשוט גם זה משהו שקשה לדבר עליו ובכל זאת זה משהו שצריך לספר לבת הזוג שלך, רצוי בפגישה הראשונה."

"נו באמת, זה לא אותו דבר."

היא רוכנת לעברי שתי ברכיה על הספה, אבל לא כדי להביע קירבה, יותר כמו חיית טרף שרוצה לנשוך, אני מתרחק קצת ומפנה את מבטי ממנה. "אני התחתנתי איתך", היא ממשיכה, "בחרתי לחלוק איתך את החיים שלי ושנינו יודעים שאתה לא בדיוק האיש הכי קל עלי אדמות."

"בטח שלא.", אני נועץ את מבטי בטלוויזיה, "כל אחד אחר עם אבא כזה היה יוצא עבריין."

"אל תשנה את הנושא, הנקודה היא ששיקרת לי. סיפרת לי שאבא שלך מת וזה מה שידעתי כשעמדתי מתחת לחופה באולמי 'יקינתון'. אם הייתי יודעת שאבא שלך חי ואתה בוחר לא להיות איתו בקשר הייתה לי דעה אחרת עליך, סביר להניח שעדיין הייתי מתחתנת איתך אבל זאת הייתה החלטה שקיבלתי כשאני יודעת את האמת."

"אז עכשיו את יודעת."

"עכשיו אני מתחילה לשאול את עצמי אם לא עשיתי טעות."

"די נו, למה את מדברת ככה?", אני מנסה אבל היא כבר לא שומעת, "הרי גם אימא שלי נפטרה", היא רושפת , "תאר לעצמך שהייתי אומרת לך שהיא בעצם חיה? לא היית שואל באיזו זכות הסתרתי ממך כזה דבר?"

"חשבתי שאולי אקבל קצת השתתפות.."

"מעניין, אתה מרמה אותי ואחר כך מתפלא שאני כועסת עליך, מזכיר לך מישהו אולי?"

 

"הלו, דוקטור נווה?"

"כן מר כץ."

"איתן. התקשרתי כדי לקבוע פגישה נוספת."

"בסדר גמור, ביום שלישי הקרוב יש לי חלון בשעה אחת עשרה.."

"זה לא יכול להיות ביום שלישי וגם לא חמישי, נגה עובדת בימים האלה ואני רוצה פגישה לשנינו, טיפול זוגי."

"אני לא מתמחה בטיפולים זוגיים, בזה יש כאלו שמבינים יותר ממני.."

"אבל אתה זה שהתחלת את הבלגאן דוקטור. אם לא הייתי מספר לה על אבא שלי כמו שהצעת הכול היה בסדר."

"אני מבין שזה לא עבר כל כך בשלום?"

"בלשון המעטה, חוץ מזה מה אכפת לך להרוויח עוד קצת כסף?"

"אני חייב לדעת, האם היו עוד מקרים שבהם ראית את אבא שלך כפי שתיארת לי?"

"כן, אבל לגבי החלק הזה אין מה לדאוג, הכול בסדר עכשיו."

"אתה מקשיב לעצמך איתן? ראית את אבא שלך אבל הכול בסדר? הרי סיכמנו שאם יהיו לך עוד פעם הזיות.."

"לא, לא מדובר בהזיות, הייתי שוב במרכז המסחרי בשבת, סהר התעקש ללכת לשם."

"וראית את ההשתקפות של אבא שלך בחלון הראווה? באותה סוכנות.. נו.. "

"טיולי חוויה. כן, העניין הוא שראיתי גם את עצמי שם, כלומר את עצמי כשהייתי בגיל של סהר."

"הממ.. וידעת את זה כי החולצה הייתה בצבע הלא נכון?"

"לא. ידעתי את זה כי הילד הקטן בהשתקפות יצא החוצה מהחלון ורץ לשחק עם סהר."

"מר איתן.."

"ואני כמובן הרמתי אותו על הידיים."

"הלו? דוקטור נווה?"

"כן איתן, מה קרה אחר כך?"

"קודם כל סהר התחיל לבכות ולהושיט אלי ידיים, אני לא יודע אם הוא קינא שאני מחזיק ילד אחר או שהוא כעס שלקחתי לו את החבר החדש שלו, חוץ מזה אבא שלי בחלון הראווה התחיל לצעוק ולדפוק על הזכוכית, כלומר זה נראה ככה, לא שמעו כלום."

"אני מבין. אפשר לשאול מה אתה עשית?"

"איזה אני? אתה מדבר על המבוגר או על הילד?"

"אני שואל מה עשה איתן שאני מכיר."

"אה, החזקתי את הילד ולא נתתי לו לרדת, אבל אז הוא התחיל לבכות שהוא רוצה חזרה לאבא. אתה צריך להבין שאני בגיל שנתיים דיברתי הרבה יותר טוב מסהר, 'אני רוצה לאבא, אני רוצה לאבא", בצורה מאד ברורה, עם דמעות והכול.

"איתן, יש לי היום בעוד שעתיים זמן, אני אשמח מאד אם תבוא אלי בדחיפות, אפילו בלי לשלם."

"למה? אתה הרי צריך להתפרנס, זה המקצוע שלך. בכל אופן בעוד שעתיים זה לא טוב, אבל רציתי לתאם טיפול זוגי ואפשר ביום שני בבוקר ואז אני אמשיך משם ישר לעבודה."

"בסדר איתן, יום שני בתשע בבוקר."

"אפשר שמונה וחצי?"

"באופן חד פעמי. אבל אני רוצה להבין מה בדיוק קרה שם במרכז המסחרי בשבת."

"אז, אולי תיתן לי לגמור? איפה הייתי?"

"החזקת את ה..'ילד' על הידיים והוא התחיל לבכות."

"כן נכון. האמת? כמעט התחלתי לבכות יחד עם הילד, רציתי להגיד לו שאבא שלו כלומניק וזבל, שלא כדאי לו לחזור אליו, שאסור לאהוב אבא כזה, אבל הבנתי שאין טעם. אם תגיד דברים כאלו לילד הוא רק יכעס עליך יותר גם אם אתה צודק. אני עוד זוכר איך הייתי מגן על אבא שלי כשמישהו אמר עליו משהו רע. כשאימא שלי התגרשה ממנו הייתי בן 12 ולא דיברתי איתה שבוע, היום כמובן אני שואל את עצמי למה זה לקח לה כל כך הרבה זמן.."

"ומה עשית, כלומר מה עשה הילד הקטן שהורדת לרצפה?"

"רץ כמובן לחלון וחזר לידיים של אבא, אבל אז קרה משהו לא נעים, סהר רץ אחריו לתוך החלון."

"ונכנס פנימה לתוך ההשתקפות?"

"מה פתאום? הוא נכנס ישר בזגוגית ופצע את הראש, כל המצח שלו היה מלא דם, מזל שהיה לי חיתול בד בתיק."

"ומה עשית אז?"

"לקחתי אותו ל'טרם' כמובן, זה המוקד הרפואי שיש פה, אין לנו בית חולים במודיעין אתה יודע."

"ומה אמרה אשתך על כל זה?"

"עכשיו אנחנו מגיעים לעניין, נגה הגיעה למוקד הרפואי בזמן שחבשו את סהר, התקשרתי אליה מהנייד, בכל אופן היא כעסה מאד בגלל שלא שמרתי על סהר כמו שצריך והיא אומרת עכשיו שהעניין הלא גמור עם אבא שלי גורם לי להיות לא ערני ושאני צריך להשלים איתו."

"מה שאתה לא מוכן בשום פנים ואופן לעשות."

"בדיוק, לכן אני רוצה שנדבר על זה אצלך בקליניקה."

"מה אתה רוצה בדיוק? שאני אגיד לה שאתה צודק? שאני אגיד לך שהיא צודקת?"

"תראה, אני עשיתי כבר ויתור אחד רציני. מחר נגה הולכת לבית האבות ביחד עם סהר בשביל לפגוש את אבא שלי. בינינו? לא מגיע לו לראות את הנכד שלו, בטח לא כשאימא שלי לא זכתה לזה. אבל נגה אומרת שאסור לי להוריש את הבעיות שלי לסהר, שזה לא בריא לו, אז ויתרתי. לדרוש ממני להשלים עם אבא שלי זה כבר באמת יותר מדי."

"תראה איתן, כל זה טוב ויפה אבל עדיין יש את עניין ההזיות שלך. מה אשתך אומרת על זה?"

"הרגע הסברתי לך שלא מדובר בהזיות."

"שיהיה, מה אשתך חושבת על הנושא?"

"לא סיפרתי לה ואני דורש שגם אתה לא תספר, סודיות רפואית, נכון?"

"אבל אתה עצמך לא מודאג מזה?"

"לא. סגרו את הסוכנות."

"מה זאת אומרת?"

"סוכנות הנסיעות הזאת? היא כבר לא שם יותר. הייתי אתמול במרכז והיא איננה."

"ובמקום שבו הייתה הסוכנות יש עכשיו קיר, נכון?"

"נו באמת דוקטור, אתה רוצה להפוך אותי בכוח למשוגע? לא, יש שם מספרה."

 

נגה מתנשפת כשהיא מגיעה למדרגה האחרונה, כמה שהיא רזה היא לא ממש בכושר, "ממתי המספרה הזאת כאן?" היא שואלת.

"שלשום ראיתי שפתחו אותה, אני עונה, "לפני שבוע עוד היה כאן משהו אחר, ככה זה במודיעין את יודעת. היי ! לאן אתה הולך?", אני ממהר לרוץ אחרי סהר ששוב גילה את העציץ ליד חלון הראווה והוא כנראה נחוש בדעתו לעקור את העץ שבפנים. עכשיו יש אנשים שמסתובבים בקומה העליונה של המרכז ולא נעים לי שהוא מתנהג ככה.

"סלון חוויה", נגה מעקמת את האף, "איזה שם מעאפן."

אני מרים את סהר על הידיים, "את זאת שהתעקשת על תספורת לפני הביקור אצל אבא שלי, כאן זה מקום חדש אז אולי עוד לא מלא, הנה את רואה?"

אני מחווה בסנטרי על בחורה צעירה שיוצאת מהמספרה כשהיא מדברת בטלפון נייד. היא הייתה הלקוחה היחידה במספרה ושלושתנו ניגשים לדלת, סהר נותן לי להחזיק אותו בלי להתנגד ורק מצביע על דף צבעוני שמודבק לשמשה מבפנים.

"טיפולי שורשים" אני קורא את הכותרת הראשית ונוחר בבוז, בטח לשחורות שרוצות להיות בלונדיניות בצורה ממש נואשת.

אישה מבוגרת קמה ממקומה כשאנחנו נכנסים פנימה, "שלום גיברת." היא אומרת בקול צרוד מרוב עישון.

"נגה, את יכולה לקרוא לי נגה."

"אני זהבה.", עונה הספרית.

"איזה קטע, גם לאימא שלי זיכרונה לברכה קראו זהבה."

אני רואה שהן מסתדרות ביחד ומחליט לצאת מהמספרה  עם סהר שנמצא עדיין על הידיים שלי. כמובן שהוא מתחיל להיאבק ולקרוא לאימא.

"אימא תסתפר עכשיו וסהרוני חמודוני ירד עם אבא למטה ויקבל ארטיק בקיוסק ", אני מכריז. כמו שתיארתי לעצמי זה עובד, כשאני מניח אותו על הרצפה הוא ממהר אל המדרגות ואני רץ אחריו כדי להשגיח שלא ייפול ויפצע שוב. נגה צודקת, הוא באמת מבין יותר ממה שהוא מראה.