זה התחיל עם הקפה של הבוקר מאת קרן קוקולייב

הקפה של הבוקר. הדבר היחיד שהעיר אותו בשעה שש וחצי.

הוא לגם מהכוס, מעמיד פנים שהוא קורא את העיתון כדי שההורים שלו לא ינסו לדבר אתו אפילו. התפקוד שלו בבוקר נוטה לאפס, והעובדה שהעבודה שלו נמצאת במרחק של שעה נסיעה ברכבת לא עזרה לו לקום פחות רגזני.

"אתה צריך הסעה לתחנת הרכבת?"

או, הנה, הם ניסו לדבר אתו. כמה פעמים הוא צריך להסביר להם לא לעשות את זה?

"לא, אני אלך ברגל, זה בסדר, אני במלא צריך לעבור בחנות של ליסה היום" הוא הצליח למלמל. אמא שלו שלחה אליו מבט חוקר ואז נאנחה. פעם הוא השתדל להמציא תירוצים, עכשיו הוא פשוט אומר שהוא מבקר את ליסה. כל בוקר.

הוא לא הבין מה הבעיה. במשך חודשיים הם לא הפסיקו לשאול מתי ימצא עבודה, וכעת הוא מצא אחת, אז למה הם ממשיכים להתלונן? חוץ מזה, החנות של ליסה הייתה בדיוק בדרך לתחנת הרכבת, ולטענתה, הוא לא מתאמץ לראות אותה מספיק.

אי אפשר לרצות את כולם, כך נדמה. הוא פיהק באטיות, המבט שלו נודד בחדר בחוסר ריכוז. כשהדלת נפתחה, הוא זרק את העיתון על השולחן וקם. אבא שלו הולך לבקש את העיתון, והוא מעדיף לא לתקשר עם מילים כרגע. הוא מעדיף לא לתקשר בכלל.

"אני יוצא" הוא אמר, יותר לאוויר, כי אבא שלו בדיוק כמוהו, רק יותר עצבני בלי הקפה של הבוקר, ואמא שלו איפשהו בקומה השנייה.

 

"אני מופתעת שבאת" ליסה הייתה חייבת לומר את זה.

"באתי גם אתמול, אל תשכחי" הוא ניסה להזכיר לה.

"אני פשוט מופתעת, קירין, מעולם לא היית בנאדם של אנשים" זה היה נכון, הוא לא היה יכול להכחיש. ליסה הייתה האדם שאתו הצליח לדבר איכשהו. הם היו חברים טובים עוד מהתיכון, החברה היחידה שלו למעשה, למרות שהם לא מתראים כמו פעם.

"נו, אז למה אתה מבקר כל כך הרבה?"

"החנות שלך במיקום מוצלח, בדיוק בדרך לתחנת הרכבת, את יודעת. אני צריך לקחת רכבת לעבודה" הוא אפילו לא ניסה לשקר.

"מצאת עבודה? וואו, עכשיו אני באמת מופתעת" גם ליסה לא ניסתה לשקר. היא תמיד אמרה שאין לו את הכישורים הנחוצים לחיות. שהוא הולך להיות מהאנשים האלו שגרים עם ההורים שלהם עד גיל שלושים, במרתף, משחקים משחקי וידאו כל הזמן (למרות שגם היא גרה עם ההורים שלה, אבל זה לא משנה, כי היא מצאה עבודה בדיוק כשסיימה ללמוד את הלימודים שלה, הא? יש לה היגיון שהוא פשוט לא הצליח להבין).

היא רצתה לשאול היכן הוא עובד, אך לא הספיקה. לקוח נכנס לחנות, מחזיק בידו מכונה שבורה.

"אשתי שפכה עליו מים חמים, זה בסדר? זה בסדר? הוא לא הגיב מאז!" הלקוח נשמע מבוהל, הוא לא הצליח לעמוד בשקט, מנענע את חלקי הרובוט השבור.

"אוי לא" היא הניחה את ידה על מצחה ונאנחה. "תניח אותו על הדלפק בבקשה, אני מיד אבוא לבדוק."

היא ניגשה אל הדלפק, בוחנת את הרובוט הקטן. קירין צעד כמה צעדים לכיוונה, מביט מעבר לכתפה, הנזק היה נורא. מים חמים גרמו לכל זה?

"המעבדה של דוקטור סטנפילד" הוא אמר באגביות כשהיא גרדה את ראשה וניסתה להבין למה יש סוכריות מנטה בתוך המנוע.

"המעב- רגע, מה? מה?" היא הסתובבה, נותנת לחלק שבו אחזה ליפול על הדלפק. "אתה צוחק, נכון? קירין, בחיי, אם אתה צוחק…"

"אני הולך לעבוד שם."

"שמעתי שהם הולכים להמציא דגם חדש של מכוניות מרחפות, אתה ראית איך הן נראות? אתה הולך לעבוד שם? עם המכוניות המרחפות? או שבעצם אתה הולך לפתח את השבבים? אם תעזור בפיתוח של השבבים…" היא התחילה לדבר במהירות, אם לא היה מכיר אותה, לא היה מצליח להבין מילה ממה שאמרה. ההתלהבות ניכרה בקולה, אך התחלפה בספק באותה המהירות שבה דיברה. "רגע, רגע, הלימודים שלך בכלל לא מכסים את זה, אתה לא יכול לעבוד שם."

"הלימודים שלי באמת לא כיסו את הנושא הזה. אני לא הולך לעבוד עם המכוניות, חוץ מזה שזה משעמם, אחרי שפיתחו את דגם אקס שמונה, אין כבר מה להתקדם."

"אז… קירין, מה אתה הולך לעשות במעבדה? מה כבר אתה יכול לעשות?"

"אה, גברתי, הרובוט… את יכולה לתקן אותו, בבקשה?"

"אני לא יכול להגיד לך עדיין, דוקטור סטנפילד פרפקציוניסט, הוא לא מוכן לחשוף את זה לפני שזה יהיה מושלם."

"סוד? ואתה מצפה שאני אאמין לך?"

"גברתי, בבקשה… אני צריך ללכת בקרוב! הרובוט…"

"את יכולה לא להאמין, סיימתי את ההדרכה בשבוע שעבר, אני מתחיל לעבוד על זה היום. זה מחקר סודי, רק שלושה אנשים עובדים עליו, דוקטור סטנפילד, אני, ועוד אדם נוסף."

פיה של ליסה נפער. "אוף, זה נשמע כל כך מופרך, אבל…"

"אולי כדאי שתטפלי בלקוח שלך, קודם? אני צריך ללכת עכשיו, או שלא אספיק לרכבת" הוא החווה אל הלקוח המתחנן.

"נכון, נכון, אני צריך שתטפלי בו, בבקשה…" הוא נראה כבר די מיואש.

קירין גחך לעצמו, ומיהר לברוח משם לפני שליסה תטען שהוא שוב מפריע לה בעבודה. זאת לא אשמתו שהיא לא יכולה לבצע כמה פעולות בו זמנית.

אבל הייתה לה סיבה לפקפק בו. ליסה הייתה התלמידה המצטיינת בשכבה, היא אומנם עבדה בחנות תיקון הרובוטים מבחירה, אך עדיין קיבלה הצעות ממקומות ידועים, ואפילו היא לא קיבלה הצעה מהמעבדה של דוקטור סטנפילד.

הוא שרק לעצמו בשקט. דוקטור סטנפילד היה האדם הכי חכם שחי בתקופה הזו, כנראה. המעבדה שלו יצרה כל טכנולוגיה שהופיעה בעיתונים מזה חמישים שנים. רק שמות גדולים הצליחו לקבל עבודה במעבדה. זה היה די פשוט, אתה לא מגיש את המועמדות שלך – המעבדה צריכה לבחור אותך, מסיבה כזו או אחרת, ואתה לא היית יכול לסרב, זאת הייתה המעבדה של דוקטור סטנפילד, בכל זאת.

הוא לא מבין למה הוא נבחר להשתתף במחקר הזה, מחקר שבו הדוקטור לקח חלק בעצמו. זה קצת הפחיד אותו, אבל הדוקטור היה אדם מאוד נחמד, את זאת למד מתקופת ההדרכה. הוא היה קצת מוזר, אבל אלו היו דרישות של התפקיד. מלבד זאת, הוא לא היה יכול לסרב. אחרי חודשיים שבהם חיפש עבודה, וכעת העבודה האולטימטיבית ניצבת אל מול עיניו…

קירין נשם נשימות עמוקות בכדי להרגיע את עצמו לפני שעלה על הרכבת. זה היה היום הראשון שלו, מובן שהוא יהיה לחוץ. היום הם יתחילו. הוא לא יודע בדיוק על מה המחקר, את זה יגלה רק כשהתוצאות יספקו את הדוקטור.

 

הוא לבש חלוק לבן וכפפות לטקס. אולי כדי שהוא ישלח להורים שלו תמונה. הם לא יאמינו, כמובן, הוא רק סיפר להם שהוא מצא עבודה טובה, הוא לא אמר להם היכן.

"נמשים" הוא שמע קול מאחוריו ומשך באפו ברגזנות לפני שהרגיש יד טופחת על כתפו בהתלהבות.

"אתה יכול להפסיק עם זה כבר? יש לי שם, מיקי" קירין הסתובב, מדגיש את המילה האחרונה כשהביט בעיניים הכחולות. מיקי היה האדם השלישי להשתתף בניסוי, והייתה לו נטייה להמציא כינויים מטופשים. הוא שמע על מיקי מחוקרים אחרים ביום הראשון של ההדרכה. הם אמרו לו שמיקי ימציא לו כינוי שכזה, אבל הוא לא האמין שכבר ימצא כינוי בחמש הדקות לפגישתם הראשונה.

"אולי מחר" הוא קרץ אל קירין, שרק חייך חיוך מפקפק ושפשף את האף שלו. הוא היה מודע מדי לנמשים סביב אפו כעת, משפשף אותם בחוזקה כפי שנהג לעשות בתיכון.

"קדימה, נמשים, הדוקט-"

"אהמ,"

"קירין, הדוקטור מחכה."

 

במשך שבועיים שלמים כל מה שקירין עשה היה להקליד תווים במחשב. מספרים ארוכים, אותיות שהצטרפו למילים חסרות משמעות. הוא אפילו לא הצליח לנחש מה הקליד, לא היה לו שמץ.

מדי פעם הדוקטור נכנס למעבדה, מביט בהם מבצעים את עבודתם. מיקי ישב לשמאלו, פניו רכונים והוא עסוק בלוחות האם. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה לוחות מהסוג הזה, מיקי היה צריך להעביר לו הרצאה שלמה עליהם, ולעתים, כשהדוקטור הודיע להם שיאלץ להיעלם לכמה שעות, הוא שיחד את קירין לעזור לו אתם.

"אה! זהו להיום, סיימתי להקליד" הוא הודיע בקול, מותח את ידיו לאחר שעות ארוכות מול המסך.

"אם לא תשב זקוף, יצפה לך עתיד אומלל מאוד" באותו הרגע, מיקי זרק את הלוח שעליו עבד אל תוך קופסת מתכת מתחת לשולחן. "גם אני סיימתי עם אלו בכל אופן, אני חושב שנוכל לעבור לשלב הבא, סוף סוף."

"השלב הבא? אז אתה… יודע?"

מיקי צחק מעט. "זה לא המקום לדבר בו על דברים כאלו, קדימה, נצא לשתות קצת, אפשר לחגוג – השלב הבא הולך להיות מאוד מעניין."

קירין היה מסוקרן, הוא לא היה יכול לסרב. כך מצא את עצמו נגרר אחרי מיקי ברכבת, אל הצד המערבי של העיר.

נדמה שהאדם שלצידו הכיר את האזור טוב, הוא כיוון אותם אל בר קטן בקצהו של הרחוב. כמעט ולא היה ניתן להבחין בו, הוא נראה כל כך דחוס בין הבניין הגדול שלשמאלו. האור שבתוך הבר היה עמום, והלקוחות היחידים היו שני גברים מאיימים שהצטופפו בפינה, מחליפים ביניהם מילים בוויכוח סוער.

הם התיישבו בשולחן קטן ומלוכלך, לא באמצע הבר, אך גם לא בקצהו. מתחת למנורה המתנדנדת, ולמרות זאת, קירין חש שדווקא שם היה חסר אור. היה משהו במקום הזה שגרם לשערות שלו לסמור.

"אל תדאג, זה לא מקום מפוקפק, אני לא הולך לכאלו" הוא צחק את הצחוק הרגיל שלו, אבל זה לא הרגיע את קירין בכלל, הצחוק הזה הדהד וחלף ליד אוזנו. הברמן הופיע ליד שולחן, ורק אז קירין שם לב שמיקי סימן לו לבוא בעזרת ידו. הוא הניח על השולחן כוסות מלאות בנוזל בצבע בהיר עם ריח חזק, אפילו לא שאל מה הם רוצים.

"רובוטים, אתה יודע?" מיקי אמר בפשטות כאשר הברמן הלך.

"כן, רובוטים, מה אתם?"

האור הצהבהב העלים את הברק מהעיניים הכחולות של מיקי, והצל הנע על פניו גרם לחיוך שלו להיראות מוזר, כל כך… מפחיד.

"מה מלמדים אתכם בשיעורי היסטוריה?" הוא לגם מהכוס.

קירין רחרח את המשקה, מעווה את פניו. זה לא היה ריח של אלכוהול, הוא לא הכיר את הריח הזה. הוא העדיף שלא לגעת בכוס. "מה מלמדים… מה? למה אתה מדבר בחידות?" הוא היה מבולבל. מדוע שאל פתאום על שיעורי ההיסטוריה? הוא נראה בגילו, הוא לא אמור לדעת את זה? כיצד התקבל אל המעבדה של הדוקטור אם לא למד בבית ספר למחוננים?

מיקי הפנה את מבטו אל הדלת, מביט בה באינטנסיביות שקירין כמעט היה בטוח שתתפוצץ, או תעלה באש, או פשוט תיעלם.

"העידן החדש, אתה זוכר איך זה התחיל, נכון?"

"בני האדם… הם כמעט נכחדו לפני שלוש מאות שנים. נותרו רק כמה אלפים מאוכלוסיית כדור הארץ. היא מנתה עשרים מיליארד איש לפני הקריסה הטכנולוגית."

מיקי המהם, מסמן לו להמשיך.

"הקריסה הטכנולוגית קרתה בשנת 2022 לפי הספירה באותה התקופה" הוא ניסה להיזכר מדוע, אך הסיבה לא עלתה במוחו. האם למדו על זה? הוא חושב שמעולם לא נגעו בנושא. הקריסה הטכנולוגית פשוט קרתה. "אה, בעקבות הקריסה, אחוזי התמותה עלו במהירות, וכבר לאחר שלושה חודשים רוב האוכלוסייה נכחדה. אחר כך הייתה נסיגה עצומה בטכנולוגיה. השורדים בנו מחדש את העולם, הם התחילו מההתחלה לגמרי."

"כן, נכון" הוא נראה מרוצה. "אתה יודע מה קרה לפני כן?"

"לפני כן?" קירין חזר אחרי דבריו, לא מבין למה התכוון.

"הנחתי כך, לא מלמדים אתכם על זה" הקול שלו נהיה אטי, משהו בו היה מהפנט. מיקי נשען קדימה, עם חיוך שומר סוד שכזה. "זה בגלל הרובוטים. בשנת 2015, לפי הספירה באותה התקופה, כמובן, חלה פריצה משמעותית בפיתוח הרובוטים. רובוטים היו כל כך דומים לבני אדם, זאת הייתה השלמות של המדע, לא היה ניתן ליצור דבר הקרוב לבני אדם שלא היה קשור בדי-אן-איי. רובוטים היו בני אדם, רק ממתכת. כמה חבל שהם פיתחו רצון עצמי שחרג מהגבולות שהמדענים ציפו להם. הם היו אלו שהשמידו את בני האדם."

הוא עצר ללגום שוב מהמשקה הלא-אלכוהולי-בהחלט וצפה בשעשוע בקירין, שהיה בהלם גמור.

"זה… זה אפילו לא נשמע הגיוני! יש פה כל כך הרבה חורים! הם לא היו יכולים לפתח רובוטים בצורה כזו, וגם אם היו מצליחים, זה בלתי אפשרי שהרובוטים היו משמידים את אוכלוסיית כדור הארץ כך סתם. מלבד זאת, כיצד עצרו אותם? זה נשמע כמו קונספירציה גרועה, מיקי. גם אם זה היה נכון, זה היה בלתי אפשרי להסתיר דבר כזה, שלוש מאות שנים הן תקופה קצרה במונחים מדעיים, כל כך הרבה מידע לא היה יכול להיעלם. אלא אם אתה רומז שמעורבות פה ממשלות…"

"אתה ספקן, עם חשיבה חדה, זה טוב. למרות שהמידע כן נעלם, אם תשים לב. מה אתה יודע על האוכלוסייה לפני העידן החדש? אנחנו יודעים הרבה על הטכנולוגיה שבה השתמשו, כך פיתחנו את הטכנולוגיה שלנו, צועדים בצעדיהם, אך אנחנו לא יודעים עליהם כלום. אנחנו קוראים ספרים כפי שהם קראו ספרים, ועם זאת- אנחנו לא יכולים לקרוא ספרים שנכתבו לפני שלוש מאות שנים, נכון?"

קירין פתח את פיו וסגר אותו באותה המהירות. הוא לא הצליח להכיל בתוכו את הרעיון שמשהו כזה קרה. הוא ניסה להיאחז בתירוץ היחיד שעליו חשב. "דוקטור סטנפילד פרסם לאחרונה מחקר שמצביע על כך שרובוטים אנושיים לא יכולים להתקיים בכלל…"

"לא, לא" הוא קטע את דבריו ונקש על השולחן כמה פעמים. "המדענים לא מפרסמים את כל מה שהם יודעים, אני בטוח שאתה יודע זאת, וזאת לא קונספירציה בכלל, רק האמת."

"דוקטור סטנפילד… הוא אומר דבר אחד, ועושה דבר אחר" מיקי הניע את ראשו מצד לצד עם חיוך מעושה. "הוא פרסם מחקר על רובוטים אנושיים, והנה הוא מנסה לבנות רובוט אנושי בעצמו."

"הא?"

"האם לא חתמת על טפסים המחייבים אותך לסודיות?"

"כן.. אבל…"

"האם לא תהית מדוע אתה צריך להקליד דברים אל תוך המחשב למרות שלא חסרות דרכים להעביר אותן, כאלו שלא דורשות עבודה מאומצת? כאלו שיכולות להימשך, ובכן, שניות ספורות?"

"מיקי, אתה אומר לי שאנחנו הולכים לבנות רובוטים אנושיים?"

"כן, זה מה שאני אומר לך" הוא חייך, ובלגימה אחת, סיים את המשקה שלו.

 

המחשבות האלו ליוו אותו במשך השבוע הבא. מיקי לא העלה את הנושא, הוא פשוט הקניט אותו עם הכינויים שלו, או הרכיב את החלקים שניצבו על שולחנו. הוא צדק, הם באמת עברו לשלב הבא. כעת לא הקליד תווים חסרי משמעות, אלא עזר למיקי עם מלאכת ההרכבה.

"הוא לא יצליח במלא" מיקי דאג לומר את המשפט הזה מדי פעם. קירין תהה מדוע הסכים להמשיך במחקר אם האמין שסופו כישלון. ובכלל, האם לא היה זה שטען שרובוטים אנושיים היו הגורם לקריסה הטכנולוגית, שהם יכולים להתקיים? אם יש מישהו שיכול לבנות אותם, זה יהיה דוקטור סטנפילד.

"למה אתה חייב לעקוב אחריי?" הוא רטן.

"אני רוצה לפגוש את הליסה הזו שאתה מדבר עליה כל הזמן" מיקי אמר בטון קליל, מביט לכל עבר. "מעולם לא ביקרתי באזור הזה, נחמד להיות פה."

"זה כי אתה הולך למקומות מפוקפקים, ואני לא מדבר על ליסה הרבה" קירין סינן לעצמו, אך הוביל את הדרך בלית ברירה. הוא הניח שמיקי שמע את מה שאמר, אך התעלם ממנו לחלוטין, כפי שהיה עושה מדי פעם.

הם הגיעו לחנות תיקון הרובוטים במהירות, היא לא הייתה רחוקה מהתחנה, בכל זאת. קירין יכול היה לראות את ליסה עומדת מחוץ לחנות ונועלת אותה. אז זאת הייתה השעה שבה סיימה? די מאוחר, הוא ציין לעצמו במוחו.

"ליסה!" הוא קרא לה כשהתקרבו מעט. היא הרימה את ראשה וחייכה.

"אני רואה שביקורי הפתע ממשיכים, מי זה שלצדך?"

"זה מיקי, הוא, אה, עמית לעבודה" קירין דאג להציג אותו. "מיקי, זאת ליסה, אנחנו מכירים מהתיכון."

"אתם רוצים לעלות למעלה? הדירה השכורה שלי מעל לחנות, נוכל לדבר שם קצת" היא החוותה אל המדרגות בצידו הימני של הבניין, והם עקבו אחריה. היא פטפטה כהרגלה, שואלת את קירין על העבודה שלו. מיקי היה שקט בצורה שלא הייתה אופיינית לו, מהמם לעצמו בריכוז. קירין הכיר את ההבעה הזאת, זה היה יכול לומר רק דבר אחד…

"שחרחורת" מיקי קטע את ליסה באמצע המשפט, מחייך חיוך רחב. קירין רק היה יכול להניח את ידו על מצחו כשראה את מבטה ההמום של ליסה.

"מה?"

"זה קטע כזה שלו, ליסה, לתת לכולם כינויים, פשוט תתעלמי מ-"

"ג'ינג'י!" היא דאגה להטיח בחזרה בקול נוזף, אך לא הצליחה להסתיר את החיוך בזווית פיה.

"או אה, גברתי, את יודעת מה את עושה" מיקי הרים את ידיו.

לפחות מישהו פה מסתדר, קירין רטן לעצמו, ונאלץ להקשיב לשניהם ספק מדברים, ספק מתווכחים, אחד עם השני.

"החברים שלך הרבה יותר נחמדים ממך," מיקי דאג לומר לו כשיצאו מהדירה של ליסה. הם היו שם לפחות שעה, וקירין רצה רק לחזור הביתה ולישון.

"תודה רבה" הוא גייס את הרמה הגבוהה ביותר של סרקזם שבה אי פעם השתמש כשהשיב. "נחמד לשמוע דבר כזה מבנאדם שעסוק ביצירת תאוריות, רובוטיים אנושיים, או שניהם ביחד."

"אתה עדיין לא מאמין?" מיקי הניע את ראשו, וברגע, הבעתו הפכה לרצינית. "אני חושב שזה היה די הגיוני."

"אני פשוט לא יכול לחשוב שדבר כזה קרה. אני יכול להסכים אתך שרובוטים אנושיים יכולים להתקיים, המחקר שאנחנו עובדים עליו… אני מתחיל להבין מה כל החלקים האלו שאנחנו בונים, אבל… אתה טוען שרובוטים פשוט השמידו בני אדם? ואז נעלמו?"

"לא, הם השמידו בני אדם, ואז השמידו את עצמם."

"אהא, השמידו את עצמם… למה? זה לא קצת נוגד את המטרה של להשתלט על העולם?"

"בחיי, קירין, זה לא סרט מדע בדיוני," מיקי צחק. "הרובוטים לא ניסו להשתלט על האדם."

"אז מה הייתה המטרה שלהם?" קירין קימט את מצחו, מנסה לחשוב על תשובה.

"אם הייתי יודע את זה…" הוא ראה את העיניים הכחולות שוקעות במחשבה, כאילו האדם שלצדו נזכר במשהו רחוק. לאחר כמה דקות של שתיקה, מיקי משך בכתפיו. "הרובוטים לא השמידו את עצמם סתם, כולם היו מחוברים למערכת אחת, אני לא כל כך בטוח בפרטים, אבל, זאת הייתה המערכת שעליה התבססו. אחד מהמדענים המעטים ששרדו הצליח לפרוץ אל המערכת בצורה ידנית וכפה את הפעלתה של ההשמדה העצמית."

"איך אתה יודע את כל זה?"

מיקי שוב משך בכתפיו, וחייך את אותו החיוך שומר הסוד.

 

קירין הוציא את תיקו מהתא. עוד יום של עבודה מאומצת, עוד חלקים להרכיב. זה לא היה מחקר, הוא רטן לעצמו מדי פעם, הוא פשוט היה מכונה אנושית שהרכיבה רובוטים בשביל הדוקטור. אחר כך הוא צחק על האירוניה שבדבר, ונאנח בשקט.

"אדון קירין" קול מאחוריו גרם לו לקפוץ.

"אה, דוקטור!"

"אני רואה שסיימתם עם העבודה להיום, אתם בהחלט עולים על הציפיות שלי מבחינת הספק" הדוקטור ליטף את סנטרו. "אני מצר על כך שלא הייתה לי האפשרות לבקר במעבדה יותר לאחרונה."

"ז-זה בסדר, דוקטור" קירין בלע את רוקו. לדבר עם הדוקטור היה כבוד גדול, אבל האמת שהוא קנה אתמול כמה חוברות קומיקס, והוא בדיוק נעצר ברגע מותח. הוא רצה למהר ולגלות מה קרה לגיבור. זה לא יהיה מנומס מצדו לנסות ללכת עכשיו, נכון? הוא העביר את משקלו מרגל לרגל ושיחק מעט עם קצה חולצתו בזמן שהדוקטור הביט בו בשקט.

"ובכן, מהי דעתך על המחקר עד כה?"

"הא?" השאלה תפסה אותו לא מוכן. הוא כמעט אמר משהו על כך שבניית רובוט לא היה מה שציפה לו, עד שקלט שהוא לא אמר לדעת את זה. "אה, זה… זה…"

"מרגש, נכון? זאת תהיה הפעם הראשונה מאז הקריסה הטכנולוגית שדבר כזה יקרה."

"סליחה?" קירין הטה את ראשו שמאלה, מביט בדוקטור בסקרנות. ברגע זה, תדמית המדען המשוגע התאימה לו בדיוק, עיניו נפתחו, כמעט יוצאות מחוריהן, פניו התעוותו מעט, מהתרגשות, והוארו, אך לא בצורה טובה. קירין לא היה יכול להצביע על זה בדיוק, אבל היה משהו לא נכון בהבעה הזו.

"אני אבנה אחד, אני אהיה הראשון לעשות את זה! היית מאמין? לבנות רובוט אנושי… שלוש מאות שלמות עברו מאז שהרובוט האנושי האחרון הילך על אדמות כדור הארץ. הם חיו בין בני האדם, הם היו בני אדם. לא היה אפשר לזהות שהם עשויים ממתכת…"

הדוקטור מלמל לעצמו כמה מילים, הוא נדמה כאחוז שיגעון באותו הרגע.

"אה, דוקטור, ל-למה אתה מנסה לבנות רובוט אנושי, לאיזו מטרה?"

"נערי, למדע אין מטרה מסוימת, אתה לא מבין?" קירין הרגיש את הבוז בהבעתו של הדוקטור. "המדע רוצה להתקדם יותר ויותר, להגיע לשלמות. כמובן שאי אפשר להגיע לשלמות, אך אני רוצה להגיע לדבר הקרוב ביותר לשלמות, בכל נושא אפשרי."

"אני… מבין" אבל הוא לא באמת הבין. למה שירצה לבנות רובוטים שהם כמו בני אדם? למה פשוט לא לומר לבני האדם, אה, להתרבות? הרובוטים האלו לא נועדו לשרת את בני האדם כפי שהרובוט העגול של הוריו מנקה את השטיח מלכלוך. משהו נוסף הציק לו, מלבד זאת. "והמחקר שפרסמת, לפני שלוש שנים?"

"זה היה שקר. אני חמדן, נערי, אני רוצה את כל התחום בשבילי בלבד, לכן חתמת על טופס הסודיות, ולא תספר לאף אדם על כך, נכון?" החיוך של הדוקטור היה חמים, אבל הוא לא הגיע לעיניו. קירין הנהן בחוסר ברירה.

כשגבו של הדוקטור התרחק ממנו, הוא הרשה לעצמו לנשוך את שפתיו ולכווץ את גבותיו. המניעים של הדוקטור לא כל כך טהורים, הא? הוא התחיל לפקפק במחקר הזה, אם אפשר לקרוא לו מחקר. הוא התחיל לפקפק ברעיון כולו של המעבדה. האם כל הטכנולוגיות שהדוקטור המציא גם הן פרי החמדנות שלו? האם גם הם היו מחקרים סודיים שנועדו לציבור כשהדוקטור בחר בכך?

כעת, חוברות הקומיקס היו פחות מעניינות. הוא לא רצה לדחוף את האף שלו, אבל נדמה לו שהוא כבר עמוק בתוך זה.

 

"מכתב לאדון קירין!"

"איך אתה יודע איפה אני גר?"

מיקי הוציא את לשונו. "מה זה משנה? הבאתי לך מכתב מהמעבדה, וגם חתיכת פיצה!"

קירין הביט בחוסר עניין בחתיכת הפיצה שבה מיקי נפנף בחוסר זהירות. הם עמדו על סף ביתו, אבל הוא לא התכוון להזמין את מיקי פנימה. הוריו היו באמצע ארוחת הערב, והוא לא רוצה להתחיל שיחה שכזו אתם. קצת גס רוח מצדו, אבל הוא הניח שלמיקי לא ממש אכפת. הוא לא התלונן על כך שעמדו על המדרגות, בכל אופן.

"זאת חתיכה שלא יכולת לגמור, הא?" הוא ניחש, ומיקי אישש את טענתו עם חצי הנהון.

"אז… המכתב?" הוא המשיך, מצביע על המעטפה הלבנה.

מיקי הביט עליה כמה שניות. "אתה מתבקש לא להתייצב במעבדה עד להודעה חדשה, זה מה שרשום בו."

"אני…מפוטר?"

"יותר כמו חופשה בתשלום, הם עדיין משלמים לך, רק שאתה לא עובד."

קירין הניד בראשו באנחה. "יופי, לפחות עכשיו אני יכול לקרוא את הקומיקס שלי בשקט. גם אתה קיבלת אחד?"

"כן, מוזר, נכון? נכנסנו לקצב עם המחקר, חשבתי שהדוקטור רוצה לסיים אותו מהר ככל הניתן."

קירין תהה האם היה לזה קשר לשיחה המטרידה, בלשון המעטה, שקיים עם הדוקטור אתמול. זה רק גרם לזה להראות פחות סביר, אחרי כמה דקות של מחשבה. או שאולי הדוקטור הבין שהמחקר הזה חסר תועלת?

"היי, אל תתעסק בזה יותר מדי, המחקר הזה במלא לא יצליח" מיקי קטע את חוט המחשבה שלו.

"והנה, שוב אתה אומר את זה, למה אתה חושב שהוא לא יצליח?" קירין רטן בקול. הוא שנא את העובדה שלא ידע מה הולך.

"קירין, הוא לא חוקר שום דבר, אתה יכול לראות את זה. להקליד נתונים ולבנות חלקים, נשמע כמו משהו שאתה עושה אחרי שיש לך כבר תכנית פעולה, נכון?"

הוא הנהן באטיות למשמע דבריו של מיקי. כן, הם לא חקרו שום דבר, המחשבה הזו קיננה במוחו וגרמה לו להרגיש מועקה. מכונה אנושית שבונה מכונות.

"אבל אין לו תכנית פעולה. אלו לא דברים שאתה חושב עליהם ברגע, ו… ובכן…" מיקי היסס מעט, עיניו זזות מצד לצד, והוא שיחק באצבעותיו. "כבר חשדתי זמן מה שהוא לא באמת חוקר כלום. בדקתי את המעבדות שלו, כל האנשים הגאונים האלו, הם רק עושים מה שהוא אומר להם. והוא יודע מה לעשות, בצורה מושלמת, בלי שום ניסוי וטעייה, הדרך למטרה כבר סלולה.… קירין, אני חושב שהוא פשוט משתמש בשרטוטים שמצא…"

"שרטוטים מהתקופה שלפני הקריסה הטכנולוגית?" פתאום הוא הבין, הכול התחבר. "הוא מצא מידע מהתקופה ההיא, והוא בנה את כל הטכנולוגיות שלו על פי הם, לעזאזל!" קירין חבט במשקוף שלצדו, היד שלו כאבה, אך הוא לא נתן את תשומת לבו לכך. "הייתי צריך לדעת, החמדנות הזו שלו, הוא בכלל לא מדען!"

"אבל זאת גם הסיבה לכך שהוא לא יצליח. אולי יש לו תיקיות, אבל לבנות רובוט אנושי לפי מסמכים? אני לא חושב שזה אפשרי. לבנות רובוט אנושי… לא, אי אפשר להשתמש רק במסמכים קרים, צריך לרצות ליצור בן אדם מאפס. הוא לא יכול לעשות את זה, הוא לא כמותם…"

המילים שיצאו מפיו של מיקי לא נכנסו למוחו. הן כן עברו באוזניו, אך הוא לא טרח לעבד אותן. הוא היה עסוק בלכעוס על הדוקטור. הוא ידע שהעולם שלהם נבנה על פי העולם בעידן הישן, אבל לקחת מידע ולטעון עליו בעלות, כאילו הוא המציא את הטכנולוגיות שפותחו במשך שנים בעידן הישן? זאת רמה חדשה של שפל.

"אני צריך ללכת עכשיו" מיקי ניסה לרכך אותו. "אתה רוצה את הפיצה בכל זאת, אולי? אני אשאיר לך אותה בכל מקרה."

כשנכנס הביתה, הוריו בהו בו. כנראה בגלל ההבעה הכועסת, שעלתה על פניו בצורה נדירה, והחליפה את המבט האדיש התמידי. אולי כי החזיק בידו מעטפה, וביד השנייה חתיכת פיצה עטופה בניילון נצמד.

הוא הניח את הפיצה על השולחן, והתרחק מהם בשקט. כמו חיה המתרחקת מהטורף שלה, ומיהר לחדרו.

לא משנה כמה פעמים הביט על המכתב, אלו היו אותן המילים שמבקשות ממנו לא לבוא למעבדה. משפט קצר שהודיע לו שיקבל תשלום על הימים האלו, למרות זאת. משפט קטן בקצה שאמר שיכול להיות שתפקידו במחקר הסתיים.

לעזאזל. הוא תחב את ראשו בכרית. אני אתפטר לבד, מי בכלל רוצה לעבוד במקום של רמאים!

למרות התירוצים, הוא עדיין לא הצליח לישון.

 

ההורים שלו שוב הציקו לו. הם לא הבינו למה הוא לא הולך לעבודה. הוא נאנח לעצמו כשלבש את הז'קט שלו. הוא ניסה להסביר להם שהחופשה נכפתה עליו, אבל, כמובן, הם לא הבינו. הם רק הבינו שהוא יושב בבית ומעסיק את עצמו במשחקי וידאו.

זה נגמר בכמה צעקות, וטריקת הדלת של חדרו. כעת, כשהיו מחוץ לבית, הרשה לעצמו להתגנב למטבח ולאכול מעט. מחשבות על המעבדה תמיד נגמרו בכעס ומרירות, אבל הוא לא הצליח להוציא ממוחו את השאלה – מדוע הושהה המחקר כעת?

הוא לא היה הראשון להתערב בעניינים שלא שלו, אבל הוא הרגיש שהוא חייב. משהו בו אמר לו שהוא חייב, אולי האינטואיציה שלו, אם הוא חייב לתת לזה שם. זאת הסיבה לכך שלבש את הז'קט שלו והתקדם לכיוון המעבדה. הוא רק רוצה להבין מה הולך, לא יותר מזה.

הוא הכין את עצמו נפשית עם כמה נשימות עמוקות, והרגיע את עצמו. זה רק ביקור, אם מישהו ישאל. השעה שש במלא, הוא יגיע בערך בשבע, ובשעה הזו כבר רוב החוקרים, זיופי החוקרים ליתר דיוק, כבר בדרכם הביתה. הוא ציפה שאלו שמחקרם דורש זאת ישארו שעות נוספות, אבל אז נזכר. הם לא חוקרים, הם רק בונים. הם לא צריכים להשגיח על המחקרים שלהם, כי הדוקטור יודע בדיוק מה צריך להיעשות לפי המסמכים. הוא צחק צחוק מריר לעצמו, והמשיך ללכת.

למרות שידע שלא יהיה שם אף אדם, לבו עדיין פעם במהירות כאשר כף רגלו דרכה על רצפת המעבדה. הוא העביר את ידו בסורק, והיא כמעט לא עברה בגלל הזיעה. לעזאזל, לעזאזל. הוא ניגב את ידו במכנסו, והניח אותה על המשטח שוב. קצב לבו הוכפל למשמע צעדיו המהדהדים במסדרון הריק. המקום הזה הרגיש קר כעת, איך היה יכול לטעות ולחשוב שפה יצרו חיים?

הוא ניסה לצעוד יותר בשקט, מביט שמאלה וימינה. המסדרון התפצל לשניים, והוא המשיך לשמאלי. דלתות החדרים שהובילו למעבדות היו סגורות, אך הקירות היו שקופים, נותנים לו מבט מלא על המעבדה כולה בפעם הראשונה. חיישני תנועה, הם עקבו אחרי תנועת האנשים בחדרים, וכאשר נקלטו אותות תנועה – מצביעים על כך שבוצע ניסוי בחדר – הקירות הפכו לאטומים. כעת, כולם היו שקופים לגמרי.

קירין הרגיש כל כך קטן במעבדה הגדולה והריקה. הוא הרגיש כמו עכבר במבוך זכוכית, מפחד להפיל ולשבור משהו.

למרות שגרם ליותר רעש, הוא החיש את צעדיו, וסתם את אוזניו עם ידיו. בקצה המסדרון ניצבה המעבדה שלהם. על הדלת חיכה לו מתקן הסריקה. הוא הצליח להניח את היד ולהעביר אותה במהירות, הפעם, ואז את קצות אצבעותיו, שרעדו מדי והקשו על הסריקה שלהן. אחר כך רכן ונתן למכשיר לסרוק את עינו. הוא לא סמך על גופו שיחזיק את עצמו, ולכן הניח את ידיו על הקיר, נשען בזהירות.

המכשיר צפצף פעמיים, והוא כמעט נפל. אה, העצבנות כמעט תהרוג אותו.

אולי זה לא היה רעיון טוב לבוא לכאן. את מי הוא ישאל, בכל מקרה? אין אף אחד במעבדה. הדוקטור לא פה, מיקי לא פה. אין פה אף אח-

הוא הרגיש שדרך על משהו. כשהרכין את ראשו, הוא ראה נוזל אדום. פניו הפכו ללבנים כסיד בתוך רגע.

דם.

זה דם.

הוא פחד להרים את ראשו. הוא פחד להסתכל קדימה. הוא רצה לברוח, אך קפא במקום.

הראש שלו זז, בניגוד לפקודות מוחו הזועק, והוא מצא אדם שוכב על גבו בתוך שלולית דם.

האינסטינקט הראשון שלו היה לבדוק את הדופק, אולי היה יכול להציל את אותו האדם, אך קול קר עצר אותו.

"הוא מת, עזוב אותו. אתה סתם תלכלך עצמך בדם."

הוא הכיר את הקול הזה, למרות שמעולם לא שמע את הנימה הקרירה הזו.

"מיקי, למה…" קירין בקול חלוש, כמעט ולא היה אפשר לשמוע אותו. "אתה… למה?"

"אני מצטער, לא הייתה לי ברירה" מיקי נמנע מלהסתכל בעיניו, מסיט את מבטו אל הרצפה. "הייתי חייב… אחרי מה שהוא עשה… הייתי חייב לעשות את זה…"

קירין העביר את ידו בשיערו, מנסה להכיל את מה שקרה. אוקיי, הדוקטור מת. מיקי עשה את זה, בטוח יש סיבה, לא?

הוא לא השתמש במילה הרג או רצח. הוא פשוט לא היה יכול. מיקי לא רוצח.

"הוא ניסה לבנות רובוט אנושי!" מיקי קם בפתאומיות, זורק את ידיו לצדדים. "הוא ידע מה קרה. הוא ידע מה הם עשו לפני הקריסה הטכנולוגית, והוא עדיין ניסה לבנות כאלו!"

"מיקי, תרגע" קירין אמר בשקט, וניסה להרגיע גם את עצמו תוך כדי. הוא התקרב אל מיקי, למרות שלא רצה. הוא ידע שהדבר הנכון לעשות יהיה לברוח. מי לא יברח לאחר שהיה נתקל בגופה והרוצח שלה לידה?

לא. הוא לא יכול להשתמש במילה רוצח, למה הוא משתמש בה? הוא לא יכול להשתמש בה.

"אני מצטער" הוא חזר על אותם המילים, כמו תקליט שבור, שוב ושוב, קובר את פניו בידיו. "אני מצטער, קירין, אני כל כך מצטער. הייתי חייב. אחרי מה שראיתי, לא יכולתי לתת לו להמשיך עם זה."

"למה אתה מתכוון?" קירין הניח את ידיו על כתפיו של מיקי, מעודד אותו להמשיך לדבר.

"אני הייתי שם. אני הייתי בתקופה ההיא."

"אבל… זה לא…" קירין נשך את שפתיו, זה לא היה הגיוני.

"אני לא בן אדם" מיקי הרים את פניו. עיניו הכחולות היו ריקות מכל רגש וחיוכו היה מהול בעצב ומרירות.

זה לא לקח יותר מכמה שניות להבין למה הוא התכוון.

"מיקי…"

"לא, אני לא הייתי כמותם. אני לא רציתי להרוג, להשמיד, בלי סיבה. אני מעולם לא הבנתי למה. זאת הסיבה שהסכמתי לשתף פעולה עם המדען ההוא. נתתי לו להתחבר אל המערכת שלנו דרכי, והוא דאג לשאר. הוא אמר שזה יהיה סוד בינינו, שאף אחד לא צריך לדעת, אני אשאר בחיים, כי אני בסדר, ואף אחד לא ידע."

מיקי נאנח. "הוא לא היה יכול לבנות רובוט אנושי, אני יודע שלא. התהליך הזה, הוא לא היה קרוב אליו בכלל. כששמעתי שהוא מתכוון לעשות את זה, הייתי… הייתי חייב לבדוק אם הוא באמת רציני. הוא באמת לא היה קרוב, כי הוא לא חוקר, לא היה לו שמץ שהוא עשה דברים לא נכון, אבל אם המסמכים היו מגיעים לידיו של אדם אחר… אדם קצת יותר מוכשר, ידעתי שאני צריך להשמיד אותם כדי שזה לא יחזור על עצמו."

קירין נשך את שפתיו, הוא לא ידע איך להגיב, המילים במוחו התפזרו, מסרבות להרכיב משפטים.

"הייתי צריך לנחש שתבוא" החיוך של מיקי השתנה מעט, הוא היה כל כך קטן ושונה מהחיוך מלא הביטחון. "לא רציתי שתקלע לצרות בגללי, ואני אדאג שזה לא יקרה. אני אסדר פה, כאילו שום דבר מעולם לא קרה, אז אל… אל תדאג, אתה יכול ללכת."

הוא כמעט רץ מחוץ לדלת, גופו כבר חצי הסתובב, לפני שעצר.

"מה אתה הולך לעשות אחר כך?"

מיקי פתח את פיו לרגע, ואז עצר וסגר אותו. לאחר כמה דקות, בהן עמדו במקומותיהם קפואים, הוא משך בכתפיו.

"אני אכבה את עצמי, אני מניח, אחרי מה שעשיתי…"

הוא אמור לעצור אותו. הוא אמור לומר להפסיק עם השטויות האלו. מיקי הוא… גם אם הוא… מגיע לו לחיות גם אם הוא…

קול קטן במוחו שלו צחק, ואז הוא התגבר עד שהמם את חושיו.

אולי הוא לא הבין מה התועלת ברובוטים אנושיים, אבל מיקי כבר קיים, הוא לא חייב לכבות את עצמו! הוא באמת… בן אדם!

הוא רצה לצעוק את כל זה, אבל המילים לא התחברו. המשפטים לא נוצרו. פיו לא נפתח. קולו לא יצא.

הדבר היחיד שפעל בגופו היו רגליו, שנשאו אותו הרחק משם.