16 – לא-כלום

הם הביאו אותי למקום הנכון מהסיבות הלא נכונות. הם חשבו שפצעתי את עצמי כי העדפתי למות. אבל האמת לא יכולה הייתה להיות רחוקה מזה. אני פשוט לא אהבתי להרוג ציפורים.
הייתי שונה מהאנשים האחרים ששוכנו במקום ההוא. היתר גאלו את עצמם מלהיות נטל על אהוביהם.
אילו רק זה היה כל כך פשוט בשבילי.
הם הובילו אותי במסדרון צר שנמתח לאין קץ בין שני קירות שהדהדו בלבן. הדלתות האפורות שפוזרו במרחקים קבועים משני צידי המעבר היו הצבע היחידי באופק. חלקן היו פתוחות מעט, ומאחוריהן הציצו אלי פנים שהיו מלאות בדאגה ובאדישות גם יחד. האדישות הייתה טבועה בהן בטבעיות, מחליקה על תוויהן כמו גל המעצב קו חוף. הדאגה הייתה תבנית שהולבשה עליהן יחד עם החלוק שלבש הגוף.   
אני אהבתי כל אחד מהם.
הוכנסתי אל תוך חדר קטן והוכרחתי לשבת. ידי היו נתונות באזיקים מחשש שמא אפגע  בעצמי. רגלי היו נתונות באזיקים מחשש שמא אברח. זה רק הוכיח כמה מעט ידעו עלי אלו שהתיימרו להחזיק בתרופה למחלתי.
שמעתי קול צעדים מתקרב, וכעבור כמה רגעים הדלת חרקה ואל הקול נוספו גם פנים ממוסגרים במשקפיים ובדעות קדומות שידעתי שאין לי סיכוי לפצח. מתחת למשקפיים נמתח חיוך, אך הוא לא הגיע לעיניים, כך שידעתי לא להאמין לו. "ברוכה הבאה" הוא אמר, כאילו הייתי אורחת. "את יודעת איפה את נמצאת?". הייתי עייפה מדי מכדי לענות לו, והוא פירש זאת כרצונו. "ובכן, את במכון לחקר מוגבלויות פסיכוסומטיות מיוחדות. אני ד"ר אקונין, מנהל המכון". הוא כנראה ציפה לתגובה כלשהי, אך זו לא הגיעה, ומכאן נימת אכזבה הקשיחה את קולו "אני הולך לשאול אותך מספר שאלות…תעני על מה שאת יכולה". הוא המשיך לגלגל את השאלות מגליונותיו, גם כשהיה ברור שלא יקבל תשובה. הוא ניזון מנהלים כמו טרמיט רעב שנקלע לחנות רהיטים. כמעט ולא שמתי לב כשהשאלה החשובה היחידה שלו נתלתה בחלל. "מתי בפעם אחרונה ישנת?". זאת הייתה השאלה היחידה שלא הייתי צריכה לדבר בשביל לענות עליה. נשאתי אליו זוג עיניים מרושתות בעכבישים אדומים. "טוב אז אני מניח שזה אומר שאת הולכת לישון עכשיו".
למרות שידעתי שהרגע הזה מוכרח להגיע לא יכולתי למנוע מהאימה מלהכות בליבי. שני חלוקים נכנסו לחדר ותפסו אותי מכל צד. החלוק הממושקף שמאחורי השולחן כבר היה עמוק בתוך רשימותיו. הוא הפסיק לתת דעתו למתרחש. כאילו מה שעמד לקרות היה ההמשך הטבעי של שיחתנו. עבורו החיים היו מחסנית כדורים, ולכל רגע בהם כבר היה את הרגע הבא, ממתין להשלף. כך שניתן לומר שהרגע הבא שנורה, נורה לכיוונו.
הוא לא הבין איך בחלוף שנייה אחת בלבד משקפיו כבר היו מנופצות על הרצפה, ואני הייתי משוחררת מאזיקי, ודוהרת במסדרון הלבן, שבדעתי הנמסה מעייפות הפך לצינור עיקול אינסופי המתפתל מתחת לרגליי. אבל העייפות כבר לא הכבידה עלי. היא האיצה בי. היא הייתה נחיל דבורים ענק, שתחילה נצמד לעורי, וכעת שעט בעקבותיי.
אלא שלקראת סוף המסדרון מעדתי, והחלוקים עטו עלי, וזה הרגיש כאילו הקירות סביבי קורסים. מזרק ננעץ בכל אחת מזרועותיי. אחד מהחלוקים הרים אותי בזרועותיו. העלפון זרם בדמי. הם רק לא ידעו שהרבה יותר קל עבורי להשאר ערה מלעצום את עיני. הם לא ידעו שהשינה לא הייתה בשבילי עת של מנוחה, אלא עת של אשמה וייסורים. עיני עוד היו פקוחות כשהוא הניח אותי במיטתי. אבל אז העפעפיים הפכו למצנחים כבדים מנשוא, בלא קרקע בטוחה מלמטה. ואז זה התחיל. כמו בכל פעם שבה ניסיתי להתנחם בעלטה. שמעתי את הכל מתחיל להאט. הצעדים במסדרונות פסקו, קול נשימתו של זה שהניח אותי במיטה דעך גם הוא. מחוגי השעון קפאו גם הם, שהרי לא היה להם זמן להציג. אף הרעשים שהגיעו מבחוץ, קול רשרוש העלים ברוח, וטרטורה של מכונית חולפת השתתקו. דומה היה שאפילו נשימתי הופכת קלה יותר,כאילו האוויר עצמו חדל מלהתקיים. גם ריח החיים, אותו בליל של ניחוחות, המורכב מכולנו, שרובנו כה רגילים אליו עד כי אין אנו מבחינים בו יותר, נעלם מאפי. שקעתי בשינה של שעות, שלא קיבלו שום עדות בעולם שמחוץ למחשבתי. הוא נותר בדיוק כמו שהשארתי אותו.
לפני שנרדמתי החלוק שהביא אותי שלח את ידו לפתוח את הדלת. עכשיו הוא סוף סוף הצליח להשלים את פעולתו. לרגע אחד גאה בי הרצון לעצום את עיני שוב, אבל ידעתי שזה יכאב מדי.  אבל, כמובן, אני רציתי שזה יכאב. אני מניחה שלא הייתי כל כך שונה מהציפורים שאת חייהן נואשתי להציל. עבורנו הכנפיים לא היו חופש. הן היו מוות רך כנוצה.
     ***

קראתי לאור חושך, ולמחשבות חלומות וכך יכולתי לספר לעצמי שאני ישנה.
אבל לא באמת ישנתי.
שכבתי ובהיתי בנקודה קבועה בתקרה, עד כי נוכחותו של העולם החיצוני התעמעמה בהדרגה. שמעתי רק את מחוגי השעון, גוררים את הזמן באיטיות. הזמן היה עייף ושיווע למנוחה, אבל הוא לא צפוי היה לקבל אותה, לפחות לא בשבוע הקרוב. הייתי גמל של שינה, והשעות המעטות שסחבתי מהעולם הספיקו לי לבינתיים.
קול ילדותי שלף אותי מתוך התנומה בהקיץ שלי. "אני רואה שאת לא ישנה".
זאת הייתה ילדה, ילדה כבת 12. היא הייתה נמוכה, וענדה הבעת פנים כועסת במקצת. כעס עליז, כמו שרק ילדים מסוגלים לו. "קדימה" היא זירזה אותי "אנחנו נאחר לארוחת הבוקר". יותר מכל היא הייתה דומה לגחלילית שהבהבה בעקשנות מול פנס רחוב. קמתי מהמיטה וניגשתי לשטוף את פני בכיור. קולה המשיך ללוות אותי. "אני היידי, אני השותפה שלך לחדר. איך קוראים לך?" היא לא המתינה לתשובה. "אהה, מה זה משנה. פה במילא אף אחד לא יקרא לך בשם. בחוץ משתמשים בשם לזיהוי, ופה אף אחד לא רוצה ולא צריך זיהוי כזה" "ומה סימן הזיהוי שלך?" "שאין לי כנפיים. בגלל זה שמו אותי כאן" "מתי היו לך כנפיים?" "אני לא זוכרת מה היה פעם. אני רק יודעת שאין לי אותן עכשיו. בואי מהר, אנחנו נאחר, אני אומרת לך!". יצאנו למסדרון. היידי המשיכה את הרעיון שהתחילה מקודם: "אפילו למקום הזה אין שם" "אני חושבת שיש לו…" "כן, המכון לחקר משהו…שם מסובך ומטופש שלא אומר כלום. הם נתנו לו אותו כי הם לא מבינים מה אנחנו, והם רוצים שגם אנחנו נפסיק להבין. בכל מקרה, בדר"כ הם לא כל כך מפריעים. אף פעם לא מתערבים, רק מסתכלים". השתררה שתיקה לכמה רגעים, ומשום מה היא גרמה לי להרגיש מוזר. "אני…לא אוהבת את המסדרון הזה. הוא לבן מדי" הערתי. "מר אלטה, אחד האנשים פה, אומר 'אלוהים ישמור אותנו ממסדרונות'" "מה יש למר אלטה נגד מסדרונות?" "כלום אני חושבת. אני בעצמי לא כל כך אוהבת אותם. מסדרונות הם אף פעם לא הדבר האמיתי". היא הביאה חיוך לפניי ואני אהבתי אותה. "אז למה את כאן?" היא שאלה "אני לא מצליחה להרדם" עניתי לה "בגלל זה פצעת את העיניים שלך? כדי שיעצמו?" "לא. כדי שלא יעצמו." "למה?" "כי כשאני עוצמת את העיניים העולם נעצר" היה מוזר להודות בכך בפשטות שכזאת, כאילו האמת הייתה הדבר היחיד שיכולתי להגיד באותו רגע. מעולם לא חשתי בנוח לספר למישהו את סודי. אולי כי מעולם לא דיברתי עם ילדה נטולת כנפיים. "זה שטויות, אבל אני מאמינה לך" היא אמרה. "את הראשונה שאני מספרת לה את זה. בעצם..את היחידה שיודעת…את וכמה ציפורים ובני משפחותיהם" "ציפורים הם החיה הכי רכלנית שיש…הן רואות משהו מלמעלה וישר עפות לארצות רחוקות בשביל לספר את זה לחברות שלהן. הייתה לי דודה כזאת, אבל היא הייתה משתמשת בטלפון". רציתי להסביר לה למה התכוונתי באמת, אבל לכך כבר לא הייתי מסוגלת.

יצאנו אל חדר האוכל. הוא היה בצבעם של המסדרון והחלוקים. המטופלים היו כמו ראשי מכחולים המרחפים מעל בד ריק. כל אחת מאיתנו נטלה מגש ונעמדנו בסוף תור חלוקת האוכל. הגבר נמוך הקומה מלפננו סובב את ראשו. הוא היה רציני, משופם, פניו מלאות הבעה, של מישהו שנועד לגדולות, אבל סיים כאחרון המשוגעים בתור לקבלת ארוחת בוקר. "אלוהים ישמור אותנו מארוחות בוקר!" הוא הכריז. "בוקר טוב, מר אלטה" בירכה אותו היידי "אלוהים ישמור אותנו מקומוניסטים, ילדה!" "אני מאד מקווה…" היא השיבה לשביעות רצונו, ודחפה אותו להמשיך "…ומקפיטליסטים! אלוהים ישמור אותנו מקפיטליסטים!". התור התקדם באצילתיים בין הכרזה להכרזה. מר אלטה קיבל את מנתו, ומיהר לתפוס מקום על יד אחד השולחנות, תוך שהוא יוצר קשר כלשהו בין בורא עולם לסוציאליסטים. הגשתי את צלחתי לעובדת המטבח, והיא הטילה לתוכה גוש ירקרק ומבעבע שאפילו לא התאמץ להראות אכיל.
התיישבנו בשולחן מרוחק, מעט מחוץ לכוורת הרוחשת של הלעיסות והמלמולים. הסתכלתי בדבר הירוק שנח לי בצלחת. היידי צדקה. שם משמש לזיהוי. ולמשהו הזה לא היה שם. הסתכלתי בו לעוד רגע אחד, ולפתע נולד בי הצורך לדבֶּר, מבלי שיתלווה בתחושת בדידות. "אז אולי תכירי לי את יתר האנשים כאן" "טוב, אבל בלי להצביע עליהם." "בלי להצביע." הסכמתי.
"את רואה את האדון ההוא שם, עם הספרים…זה שכותב כל הזמן?" "כן…עם החולצה הצהובה" "נכון. זה יוהאן. הוא חושב שאלוהים מדבר איתו. הבעייה היא שאלוהים מדבר פורטוגזית, ויוהאן לא יודע פורטוגזית. אז עד שהוא ילמד, הוא כותב את כל מה שאלוהים אומר כדי שיוכל לתרגם את זה מאוחר יותר" "נשמע כמו בן אדם מאד עסוק" "כן, מאד. לאלוהים יש המון מה להגיד. ואת רואה את הזקן ההוא שם?" "ההוא שיושב עם האחות?" "כן, הוא. שמעתי פעם שני רופאים מדברים עליו. קוראים לו מר קוורץ. או שוורץ. או לא משנה. שמעתי שפעם היה לו זכרון ממש טוב, והממשלה השתמשה בו בשביל שישמור עבורה מידע. כמו במחשב. רק שכמו מחשב, הוא קצת התקלקל, ושכח הכל. עכשיו הוא מתחיל לאט לאט להזכר, אז הביאו לו את האישה ההיא שתכתוב כל מה שהוא אומר".  בדיוק אז קולו של מר קוורץ או לא משנה גבר על מערבולת הפטפוטים הכללית, והוא צעק משפט אחד. "האיש שניסה להתנקש בראש הממשלה בשנות החמישים פספס טבעת אחת בנעליו כשהשחיל בהן שרוכים". האחות מיהרה להוסיף את המידע החדש במחברתה.
"ומי זה?" שאלתי והכוונתי בראשי לעבר בחור שישב בקצהו השני של החדר והתרכז בצלחתו כאילו השלולית הירוקה דיברה אליו. לא הייתי מתפלאת אם זה היה בדיוק כך, ולא מפני שחשבתי שהוא משוגע. "זה מקס. אליו אל תתקרבי!" לחשה היידי, ובפעם הראשונה שמעתי בקולה משהו שונה. משהו שלא היה זכר אליו מקודם. פחד. "למה לא?" "כי אם הוא יראה אותך, הוא עלול להתאהב בך. וכשהוא אוהב מישהי זה כואב לה" "מה הוא עושה לה?" "שום דבר. זה פשוט כואב לה". ולפתע הוא היה נראה לי שונה. בודד עד כדי טירוף. כי כמו שאני הייתי מוכרחה להביט, הוא לא היה מסוגל להביט. ראיתי זאת בעיניו
המושפלות, הריקות מחלומות. הן רצו לחלום ולאהוב, אך ידעו מה המחיר שמושא אהבתן תצטרך לשלם. ראיתי בהן כמה זמן עבר מאז זכו להישיר מבט לעבר אדם אחר. המסכן הקריב את עצמו בשביל אהבה שעוד לא הייתה קיימת.  
"אהה, ותראי משהו מצחיק" החזירה אותי היידי אליה "היי, ארטי!" היא צעקה לעבר אחד השולחנות. בחור צעיר בעל שער ג'ינג'י קצוץ הסתובב אליה "בוקר טוב, ארטי!". "ב…ב…ו…ק…מ…מה…שלו… איך…את… " ארטי המשיך לסנן בכבדות הברות קטועות, נענה רק בצחוקה המתגלגל של היידי. "תפסיקי! מה את עושה לו?" "אני לא עושה לו כלום" השיבה היידי, בקושי מצליחה לכבוש את צחוקה "ארטי הוא מגמגם" "מה הוא עושה פה?" "הוא פה כי הוא בן אדם לא החלטתי. צריך הרבה נחישות בשביל לדבר, אם אתה גמגמן. כי שום דבר לא באמת מספיק חשוב בשביל שיגידו אותו". היא שוב פרצה בצחוק, וצחוקה נשמע כמו משק כנפיים, המכות את דרכן למעלה.

היום עבר מהר. הייתי כה עסוקה בלשאת את הזמן על כתפיי עד כי שכחתי כמה מהר הוא חולף אם פשוט נותנים לו להתגלגל. היידי הכירה לי עוד כמה מהטיפוסים המוזרים שגרו במכון. כל אחד מהם היה שגיאה שנעשתה על הדרך הנכונה ביותר. כל אחד מהם היה סיפור עצוב שלא היה מי שיבכה ממנו.
אט אט היום התערסל בחשכה. השמש והירח החליפו במקומות. הרוח הלמה בחלונות, כמו שהעייפות הלמה ברקותיי. אבל עוד לא הייתי מוכנה להכנע לה. ברקע נשימתה של היידי שרה ללילה. התיישבתי על מיטתי והבטתי בה. כשהייתה ערה היה בה שילוב של בגרות מפוקחת ושל תמימות ילדותית טהורה, אבל עכשיו כשישנה, ישנה כמו ילדה ממש.
יצאתי מהחדר, לבדוק אולי אני לא היחידה שמעדיפה לא להתמודד עם מה שמזמן לי תת-המודע. חדר האוכל היה ריק למדי, מלבד שתי דמויות שישבו בשני קצוות שונים של החדר. האחת הייתה בחורה כבת שלושים, שישבה בשורת השולחנות המרוחקת ביותר ועסקה  במה שנראה היה כמו סריגה. השני היה יוהאן, שלא זז ממקומו במשך כל היום, וכעת סתם בהה בעגמומיות בערמת המחברות המונחת על שולחנו, אותן, לפי מה שהיידי סיפרה, הוא מילא בדברי הקול ששמע בראשו. התיישבתי לידו. "לא מצליח להרדם?" שאלתי אותו. לקח לו רגע להגיב, ואז הוא התיק את מבטו העגום מהמחברות והעביר אותו אלי כמו שהוא, כאילו מה שראה מול עיניו לא השתנה. "לא, אני פשוט מחפש את הסיפוק שבהשלמת מלאכה" הוא השיב בטון שהלם מאד את העיניים. "ואיזו מלאכה השלמת?" שאלתי. אישוניו התמקדו עלי, כאילו הוא רואה אותי בראשונה. "סיימתי ללמוד פורטוגזית", אמר והנחית את כף ידו על המחברות "וסיימתי לתרגם את מה שאלוהים אמר לי." "אתה באמת צריך להרגיש סיפוק גדול מאד. המון אנשים היו מתים לדעת מה יש לאלוהים להגיד" "זה הכל אלפי וראציות של אותו משפט" "והוא?" "אני גדול, ואתם קטנים" "זה נכון, אני מניחה…".
יוהאן נאנח "את יודעת מה הבעייה? שהוא ממשיך לדבר. אני לא מסוגל לגרום לו לשתוק" "אולי תנסה לענות לו?" "מה זאת אומרת?" "כל הזמן אתה רק מקשיב לו. עכשיו כשאתה יודע פורטוגזית, אתה סוף סוף יכול גם לענות לו" "כן, אני יכול…". הרעיון קסם לו. הוא עצם את עיניו וראיתי שהוא כבר לא איתי. שפתיו החלו מטוות מילים חסרות קול.
עזבתי אותו והתקרבתי אל האישה הסורגת. הבחנתי בכך שהיא מאד מרוכזת בעבודתה, וכנראה לא רוצה שיפריעו לה, אבל בצורך הפתאומי שהתעורר בי לקשר אנושי גם מריבה הייתה סוג של פתרון. "מה את עושה?" שאלתי אותה. "אני סורגת גרביים לאהובי." היא ענתה מיד "הוא יצטרך אותם אם הוא מתכוון לצאת לתפוס פרפרים בשלג" "פרפרים יכולים לחיות בשלג?" "אני לא יודעת. הוא המומחה. כל פעם שאני אומרת לו משהו על הסכנות שהוא לוקח במסעות הציד שלו, הוא עונה לי שזה מה שהוא, ושאני צריכה פשוט להשלים את זה." המסרגות קפאו לרגע בתוך ידיה, ואז חזרו לחפור בתוך הבד "ואני כמובן יודעת שהוא צודק. צייד פרפרים. זה מה שהוא. לא הייתי משנה את זה בעד שום הון שבעולם".
לפני שהספקתי להגיב יצא מהמסדרון נער מנומש כבן 17, שהתהלך כסהרורי בפיג'מה האדומה שלו ונכנס לתוך המטבחון. "מי זה?" שאלתי את הסורגת. "זה אחד מהתאומים מנדלייב" "תאומים זהים?" "אני לא יודעת. מעולם לא ראיתי את השני. התאום מנדלייב הגיע לכאן כבר אחרי שאחיו נהרג" "אז למה את קוראת לו ככה?" "איך ככה?" "כאילו יש לו עוד אח" "כי יש לו. מספרים שהתאומים מנדלייב תמיד הסתובבו ביחד, ותמיד דיברו ביחד, ותמיד השלימו אחד את השני. אז עכשיו כשנשאר רק אחד מהם הוא תמיד יודע רק חצי מהסיפור. כל מה שהוא יגיד לך הוא אמת לאמיתה, אבל את לעולם לא תביני איך הוא הגיע לזה". התאום מנדלייב יצא מהמטבחון עם צלחת מלאה בזוועה הירוקה והצטרף אלינו. "טוב" אמר לנו "לילה טוב גם לך" השיבה הסורגת. התאום מנדלייב אכל מעט מהעיסה ועצר. "גרביים" אמר לסורגת. "כן, גרביים. לאהובי" "מזכיר לי איך פעם נכנסנו למערה…והמים כיבו את האש…ואז הדוד שלנו חנק את אחותנו למחצה עם הפרווה…ומעולם לא ראינו יותר את העיט ההוא ולא זכינו להודות לו על שהקריב את אחת מביציו בשביל שלא נמות ברעב." "אני לא חושבת שיש סכנה שזה יקרה לגרביים האלה". התאום מנדלייב הנהן, וחזר לאכול. ואז עצר שוב ובחן אותי. "זמן" אמר. "כן, זמן".עניתי. "תאונה. זמן." המשיך הוא. "אני לא יכולה להחזיר את הזמן לאחור. רק לעצור אותו".
השתררה דממה. כאב לי שהיידי גילתה לו את סודי, ולא חשבה על כך שאם הוא יודע להגיד רק חצי מהסיפור, הוא כנראה גם יודע להקשיב רק לחצי ממנו, ושכנראה הבין ממנה שאני יכולה לעשות עם הזמן ככל העולה על רוחי. ואז הוא בכה קצת, ואחרי זה צחק קצת, השתתק, וצחק שוב. ואני כמעט שהבנתי איך הוא מגיע מהאחד לשני.

"כן, זאת סוזאנה" אמרה לי היידי, כשישבנו לאכול בבוקר למחרת ושאלתי אותה על הבחורה הסורגת. המנה של היום הייתה צהובה, אבל באותה מידה זאת הייתה יכולה להיות המנה מאתמול שפשוט כבר שינתה את צבעה. "מה הסיפור איתה?" שאלתי.  "אלוהים ישמור אותנו מפצפיסטים" הוסיף לשיחה מר אלטה מחכמתו. "ומה אתה חושב שצריך לעשות?" פניתי אליו "אתה אומר שאלוהים ישמור אותנו מזה, ואלוהים ישמור אותנו מההוא…אבל מה כן צריך לעשות?"  "אלוהים ישמור אותנו מאנשים שחושבים שהם יודעים מה צריך לעשות!" מהר הוא לענות. "היא מגיבה רגשית למאכלים מסוימים" אמרה היידי "סוזאנה?" "כן. סטייק עושה אותה שמחה, אפונה עושה אותה עצובה, ארטישוק עושה אותה קופצנית. חביתה עושה אותה מתחשבת או צבועה. תלוי אם זו ביצת עין או מקושקשת. היא מאד אוהבת סלט תפוחי אדמה, אבל הוא הופך אותה לקלה לשכנוע. הרופאים תמיד משתמשים בזה לפני שנקבע לה טיפול לא נעים. והיא הכי שונאת סופגניות" "מכניס אותה לדכאון?" "לא. סתם משמין." "היא אמרה משהו על צייד פרפרים" "אהה, כן, לורד פרלי. אהובה הנצחי. הוא הגיע ליום אחד ועזב" "וביום אחד היא הספיקה להתאהב בו?" "אני חושבת שזה בגלל שהגישו סרדינים באותו ערב" "אבל…היא מדברת עליו כאילו הוא עדיין פה" "זה מסובך…" "אלוהים ישמור אותנו מצופרים וממגרפות!" "מה זאת אומרת מסובך?" "הוא כאן. לפחות הגוף שלו כאן. הוא הגיע לכאן בשם אנדי ברוקס, ומאז כל בוקר הוא מתעורר בתור מישהו אחר. יום אחד הוא התעורר בתור לורד פרלי, צייד הפרפרים הנועז. פרפרים, סרדינים, את יודעת איך זה. האהבה פרחה. אבל כשהוא התעורר ביום למחרת הוא כבר היה סארי, מהגר הודי שעובד כעוזר במאפיה. מאז היא מחכה לו, ומתפללת שיום יבוא והוא יקום שוב בתור צייד הפרפרים. אם את שואלת אותי, הוא לעולם לא יחזור להיות לורד פרלי." "אלוהים ישמור אותנו מעצי מחט שמטילים צל על מחילות של חפרפרות" סיכם מר אלטה את דעתו בנושא. 

אבל היידי טעתה. כי מאוחר יותר באותו יום לורד פרלי כן קם לתחייה, וסוזאנה אפילו לא הייתה צריכה סטייק בשביל לזרוח מאושר. לא ראינו אף אחד מהם יוצא מחדרם המשותף כל היום, מלבד פעם אחת שבה סוזאנה התגנבה למטבח וחטפה מאחד המדפים חבילה של קיסמי שיניים. מסתבר שאכילת עץ עוררה אותה מינית. היא קרצה לעברי לפני שחמקה חזרה לחדרה. שמחתי בשבילה. היא טעמה את האהבה בצורתה היפה ביותר. טהורה ובת חלוף.       
למר קוורץ היה יום פרודוקטיבי במיוחד. הוא נזכר בשלושה פרטים חשובים: בטקס חתימת השלום העולמי אחד הנציגים הצליב שתי אצבעות מאחורי גבו במהלך לחיצות הידיים, ולנציג אחר נכנס משהו לעין והוא כלל לא ראה על מה חותם. בהתנגשות הרכבות הגדולה לפני שנתיים מישהו זרק חפיסת סיגריות אל עבר המסילה בשביל לנסות לקלוע בין שתי הרכבות וביום שבו פרצה "מלחמת השלום
העולמי", מחירי העגבניות התייקרו בשלושה אחוזים.
היה עוד מישהו שלא יצא מחדרו כל היום. מקס. לא שהעזתי לבדוק מה שלומו. הנחתי שבמקום הזה, שקיבץ בתוכו את כל אלו שהכלל היה זקוק למנוחה מהם, כל אחד היה זקוק מדי פעם למנוחה מהכלל. ביליתי את היום עם היידי ושתיינו ביחד ניסינו להשלים את החורים בסיפוריו של התאום מנדלייב.
אחרי ארוחת הצהריים ניגשו אלינו שני חלוקים, וביקשו מהיידי להתלוות אליהם. הם החזירו אותה כעבור כמה דקות, והיא החליקה למקומה מחויכת, ממתיקת סוד. "נו, את לא מתכוונת לספר?" האצתי בה. היא נתנה לסקרנות שלנו להתלות באוויר לעוד רגע אחד, ואז שיתפה אותנו בבשורה שקיבלה "מצאו את הדרך להחזיר לי את הכנפיים! אני עוזבת מחר!".
נדמה לי שלא הצלחתי למנוע מההפתעה מלהסתנן לפניי, כי היידי מיהרה להרגיע אותי "זה לא אומר שלא נישאר חברות". "סלחו לי לרגע" התנצלתי ופניתי לחדרו של החלוק הממושקף. "כן, בבקשה" הוא הזמין אותי להכנס אחרי שדפקתי על דלתו, והרים את ראשו מניירותיו. "או…את…" הוא סינן, וידו נשלחה למשקפיו החדשות. "אל תדאג. אני לא מתכוונת לפגוע בך" "זה בהחלט מעודד. איך אני יכול לעזור לך?" "היידי…הילדה…" "או, כן, השותפה שלך לחדר" "כן…אתם משחררים אותה?" "אין לנו עוד סיבה להמשיך להחזיק אותה. אנחנו פשוט נביא לה את התרופה למחלתה, ונחזיר אותה להוריה" "מחלה? אתה מתכוון לזה שאין לה כנפיים?". הממשוקף שחרר גיחוך מקוטע. "כנפיים? למה שיהיו לה כנפיים? אני מתכוון לאמנזיה…האם אני צריך לנסח מחדש את הפרופיל הפסיכולוגי שלך, גברת?" "אמנזיה?" "כן. כידוע לך זאת הפרעת זיכרון פשוטה, שמטופלת בתרופה שפותחה כבר לפני שנים. היידי היא ביתו של אחד מחשובי המפקדים שלנו בחזית 'מלחמת השלום העולמי'. הוריה נפגעו בפעולת טרור של מורדים לפני כחודשיים, והיידי לקתה בהלם ונשלחה אלינו לתקופת ההחלמה של הוריה. עכשיו כשאביה ואימה כבר במצב הרבה יותר טוב, ומסוגלים לטפל בה, אנחנו נוכל סוף סוף להפטר ממנה. היא עשתה לא מעט צרות, הפרחחית הקטנה…" "אז…אין שום כנפיים?" "זאת הייתה רק הזיה של ילדה קטנה. איך היא הצליחה לגרור לתוכה גם אותך?". יצאתי ממשרדו, ונעמדתי בפתח המסדרון. היידי צחקה מחצי בדיחה שסיפר התאום מנדלייב. היא לא עמדה לפרוש כנפיים, אלא להחזיר את רגליה לקרקע. ולא הצלחתי להסביר לעצמי למה זה עושה אותי כל כך עצובה.

הלילה החל שוב טווה את  כוריו בעולם שבחוץ, והעייפות הייתה כמו מאוזניים שנוספה אליהם משקולת. שמתי לב שגם יוהאן לא הראה את פניו בחדר האוכל במשך כל היום. הלכתי לבקר אותו. מצאתי אותו שוכב במיטתו, עיניו נעוצות בתקרה. "היי…" זרקתי לעברו. חלפו כמה רגעים של שקט. "זה הכל בגללך…" הוא מלמל, מבלי להסתכל עלי. "בגללי?" "כן. את אמרת לי לענות לקול" "וענית?" "כן. ובגלל זה הוא חושב שהוא בעצמו שומע קולות. הוא לא מאמין שאני קיים" "מה הוא אמר לך?" "הוא השתגע. אתמול הוא אמר לי שעיוורים צריכים לסבן נחשים בנימוס" "יש משהו שאני יכולה לעזור בו?" "פשוט תעזבי אותי. אני לא יכול לשמוע את שניכם בו זמנית".
בדרכי חזרה לחדר תקף אותי כאב. זה התחיל כעקצוץ קל באיזור הרגליים, אבל עם כל צעד שעשיתי הוא גדל והתעצם, מטפס למעלה ומקבל ממשות. ידעתי את מקורו. הדפתי את דלת החדר שלידו עמדתי, וחשפתי מאחוריה את מקס, עומד ובוהה בי בעיניים מיוסרות. "תפסיק…" התחננתי ונפלתי על ברכיי. "הלוואי שיכולתי" הוא אמר "אני ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל לא הצלחתי להתעלם ממך.". נשמתי בכבדות. הכאב היה כמו כותונת תיל, שהתהדקה בליפוף. "זה בסדר. יש איזו דרך להקל עליו?". העיניים פרפרו. הן רצו לנוח. העייפות והכאב חברו יחדיו בשביל להכניען. "אני חושב שזה יקל עליך אם תצליחי להחזיר לי אהבה. אבל איך תעשי את זה?".
ואז ידעתי שאין לי ברירה והנחתי לעיני להסגר. הכאב זרם איתי אל תוך הכלום, ונוסף לבדידות הטוטאלית שנולדה בתוך החשכה. אבל כשפקחתי את עיניי, ובחנתי את מקס – ראיתי אותו לגמרי אחרת.
ולמרות שניכר היה בו רק השינוי של הרגע הבודד שהיה קיים עבורו בכל הזמן הזה, אני אהבתי אותו. בכל ליבי אהבתי אותו.
הכאב נסוג בהדרגה ונותר פועם בקצות עצביי.
בשנייה הקודמת שבה מקס ראה אותי הייתי בפתח החדר, על ארבע, מתחננת שיסלק אותי מליבו, וכעת הייתי צמודה אליו, טובלת בריח גופו, מוסרת לו את שפתיי.
"אני לא יכול לנשק אותך. זה יהרוג אותך"
"אז לא נתנשק".
וכך אהבנו. ללא נשיקות וללא עצימת עיניים. בחוץ השתוללה מלחמה שנועדה לכפות את השלום, ילדה עמדה לאבד את כנפיה ואלוהים הפסיק להאמין בבני אדם. אבל כאן ועכשיו הכל היה מושלם. הכל היה הגיוני, ובדיוק במקומו. אפילו הכאב, כאילו נדחס בין עצמותיי וסילק משם את הריקנות. ובאותו הרגע שבו נשימותינו התאחדו הרשיתי לעצמי לעצום את עיני שוב, וללכוד את הכאב המתוק בתוכי. לא לזמן רב, אבל מספיק בשביל עוד התענגות קצרה בטרם ניפרד באנחה.  

כאשר חזרתי לחדרי מצאתי בו את סוזאנה, עיניה אדומות ובוכיות. היא ישבה על מיטתי ונדנדה ברגליה. "מה קרה?" שאלתי. מבטה היה נעוץ על היידי הישנה. "אני ניסיתי להשאיר אותו ער." לחשה בקול חנוק "אבל עכשיו…הוא כל כך עייף…אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אצליח למנוע ממנו ללכת לישון…וכשהוא יתעורר מחר הוא כבר יהיה מישהו אחר" "אולי לא. אולי הוא חזר בשביל להשאר". היא סובבה את ראשה אלי. "את אמרת שאת יכולה לעצור את הזמן". ניגשתי לחלון והסתכלתי החוצה. העיר נפרשה מתחתיי כתהום. החזרתי את תשומת ליבי לסוזאנה. "זה לא יעזור לך. אני לא עוצרת את הזמן. אני הורגת אותו. את לא תרגישי שאהובך איתך. את אפילו לא תדעי שאת קיימת. זה ריק מוחלט" "את לא מבינה. אני לא יכולה להעביר עוד יום אחד בלחכות לו שוב.""אני מצטערת. אני לא יכולה לעזור לך". מבטינו
 קדחו זו בתוך זו, ושם, מעבר לדמעותיה, משהו נשבר. 
"אז מעניין מה יקרה אם לא תוכלי לפתוח את העיניים בכלל."
להב הבהיק בתוך ידה, והיא נישאה עם הסכין קדימה. עיני נסגרו מתוך אינסטינקט.
מה באמת יקרה אם אני אמות? האם העולם יחדל מלהתקיים?
זה היה כל כך קל. פשוט לתת לה להשלים את מה שהתחילה.
אבל אני לא רציתי למות. אני אף פעם לא רציתי למות.
נתתי לידי לקרוא בשבילי את התמונה. סוזאנה ניצבה מלפני, תבליט בתוך עולם שהתאבן. הסכין בידה שלוחה קדימה, כה קרובה לעורי עד כי יכולתי להרגיש את האוויר נקרע משני צידיה.
זזתי הצידה ונתתי לעולם רשות לנוע שוב. סוזאנה לא הצליחה להאט את תנופתה, ונפלה דרך זגוגית
החלון.
צעקה ליוותה אותה בעודה עושה את דרכה אל תוך התהום. צעקה שדעכה הרבה לפני שהגוף התרסק על הכביש.
אני חושבת שהיא הבינה שהיא קיבלה את מה שרצתה.
יותר לא תאלץ לחכות לאהובה.

הם נתנו להיידי הזדמנות לבקר אותי בחדר הבידוד שבו הושמתי. לא התנגדתי להיות שם. לא משנה מה קרה באותו חדר או מה סוזאנה התכוונה לעשות לי, אני הייתי אחראית למותה.
היידי מצאה אותי מכונסת בפינה. "באתי להיפרד" היא אמרה לי.
"היידי…" ניסיתי לומר ונדמתי
"הם לא הולכים להחזיר לי את הכנפיים. אני יודעת" היא השלימה אותי "אל תדאגי. אני לא אתן להם לעשות לי את מה שהם רוצים"
"איך תעצרי אותם?"
"אני ילדה משוגעת. היה מספיק לי רק אחד משני אלה בשביל שאני אוכל לעשות מה שבא לי. אבל עם השילוב הזה, אני חושבת שאפילו את לא יכולה לעצור אותי"
היא עמדה לצאת ואז הוסיפה:
"אני יודעת שאת מענישה את עצמך על כך שסוזאנה מתה, אבל אני חשבתי על זה ואולי העולם לא נעצר כשאת עוצמת עיניים. אולי הוא פשוט מתחיל לזוז כשאת מסתכלת עליו."
"זה לא הגיוני. העולם היה קיים גם לפני שנולדתי"
היא חייכה. "אני לא זוכרת מה היה פעם" אמרה.

היידי יצאה והותירה את הדלת פתוחה במקצת. רגע לפני שהחלוק ששמר עלי סגר אותה עצמתי את עיניי, וגיששתי באפלה הריקה את דרכי החוצה.
כאשר פקחתי את עיני מצאתי את עצמי בחדר האוכל, מול קיר הזכוכית הרחב שהשקיף החוצה.
הסתכלתי אל העיר. ביקשתי למצוא בה צבע אחר לזה ששלט במבנה שבו הוחזקתי. אבל העיר לא רצתה להיות שונה. היא התכסתה ברובה במעטה של שלג – כשמדי פעם עוד הזדקרו ענפים עירומים של עצים שעוד שמרו על צבעם המקורי – ובאופן כללי נראתה כמו מחשבה בלתי גמורה.
ופה ושם גם הציצו מתוך הכפור גושים בצבעי אפור, צהוב, אדום. ציפורים. עד קצה האופק הנוף היה שדה לבן, שבו פורחות ציפורים מתות.
שכן הן היו הקורבנות האמיתיים של היכולת שלי. בכל פעם שבה נתתי לעיניי להעצם, ברגע הזה שבו העולם גווע ונולד מחדש הציפורים שהיו באוויר היו חוטפות מין ורטיגו של ציפורים, וכשהייתי פוקחת את עיני, הן היו צוללות אל מותן.
"אלוהים ישמור…" מלמל מר אלטה.
הוא עמד לידי, ועקב אחרי מבטי. בפעם הראשונה הסכמתי איתו.
היידי עמדה מול התאום מנדלייב ושניהם שתקו. "אם הייתי שואלת את אחיך הוא היה מאחל לי עכשיו בהצלחה, נכון?" שאלה אותו. התאום מנדלייב הנהן. הם התחבקו והיידי מסרה את עצמה לידי החלוקים ונתנה להם להוביל אותה החוצה. החלפנו מבטים.
קולות ריצה הגיחו מתוך המסדרון. כנראה שכבר הבחינו בהעדרי.
רגע לפני שהגיעו לדלת היידי נשכה את ידו של החלוק שהחזיק בה וברחה החוצה.
עצמתי את עיני והלכתי בעקבותיה.
הציפורים שילמו בחייהן על האומץ שלהן להמריא.
מצד שני, אילו חיים היו להן אם היו נותרות על הקרקע?