בריאה מאת נגה דרימר

"הסוד," הוא אמר לי, "הוא שלא צריך להיות סדר."

"אבל בלי שום סדר יהיה בלגן!"

אני מודה, זה לא היה משפט גאוני במיוחד. הייתי ברגע משבר, אוקי? זה היה העולם השלישי ברציפות שנהרס לי, ואם אני לא אתחיל לקדם את העניינים בקרוב, הם ייקחו חזרה את הדרגה שנתנו לי לא מזמן.

"אבל זה בדיוק העניין, אתה מבין? הסדר הוא נוקשה. אתה מתכנן הכול עד הפרט האחרון, ובסוף מגלה שטעית בחישוב אחד, ככה שהעבודה שלך לא שווה כלום. זה כמו שרשרת דומינו ענקית. אתה שם אותם אחד אחרי השני, בדיוק של מילימטר, כמו שהתכוונת, ואז, אחרי שזה נופל 7 פעמים, אתה סוף סוף מצליח לסיים השרשרת, ומגלה שבכל זאת נראה שטעית, כי אתה דוחף את הדומינו הראשון, והוא בכלל לא פוגע בשני. אבל הבלגן… עם הבלגן זה לא ככה. הבלגן יודע לברוא את עצמו."

לא הבנתי את הדימוי. הרי אם הדומינו יהיו מבולגנים זה לא יעבוד יותר טוב, נכון? שיהיה. הוא תמיד השתמש בדימויים של דומינו. הדומינו היה המצאה שלו, והוא היה מאוד גאה בה. והרעיון היה שווה ניסיון. ממילא לא היה לי אחד יותר טוב.

התחלתי. שרטטתי בראשי מרחב, עם כמה קווים, כדי לתת לו צורה, והרגשתי איך המרחב הזה מתחיל להתהוות מסביבי. הוספתי חומרים, בלי למדוד כמויות – הליום, מימן, קצת מתכות – היסודות הרגילים. נתתי להם להסתובב באקראיות במרחב שלי. בלגן, הוא אמר. הנה לו. אבל לא עצרתי שם. לא רציתי לעצור שם. מה שהפריע לי זה לא הזמן שייקח ליקום שלי להתפתח – זמן הוא חסר משמעות במקום שבו אני נמצא – אלא חוסר הייחודיות שלו. כל אחד יכול לקחת כמה חומרים ולזרוק אותם במרחב. החלק החשוב הוא ליצור גם אופי, לתת את הטאצ' האישי.

אני לא אמור לדאוג לפרטים – כוכבים, גזעים, מידע, רעיונות – לכל אלה ידאגו הדרגות הנמוכות יותר – זה התפקיד שלהם, אחרי הכול. אבל היה מותר לי להמציא את החוקים: פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, ככה הם יקראו לזה אחר כך (בהנחייתנו, כמובן). אני זה שקובע איך הדברים יפעלו. אך מה הוא אי סדר, אם לא העדר תבנית קבועה, העדר חוקים שאפשר לפעול על פיהם? אז בלי חוקים, אמרתי. בדיוק ככה.

חשבתי על העולם הקודם שלי. לעולם ההוא היו הרבה חוקים, הרבה מאוד. עבודה, עבודה ועוד עבודה, זה מה שזה היה. היה צריך להמציא את כל החוקים, לסדר אותם, להתאים אותם… בסוף הכול התפרק בגלל משב של רוח דמיונית. רוח דמיונית! מסתבר שהייתה סתירה בין החוק שלפיו כל משב רוח דמיוני יגרום לכל דבר סגול לנפנף באוזניים שלו, לבין כך שלא לכל דבר סגול היו אוזניים. אה, באמת שהתכוונתי להוסיף חוק שלפיו לכל דבר סגול יהיו אוזניים… אתם כבר יכולים לנחש מה קרה אחר כך. מישהו (אני אפילו לא יודע מי זה היה) דמיין רוח בפעם הראשונה בתולדות העולם. כל הדברים הסגולים ניסו לנפנף באוזניים שלהם. רוב הדברים הסגולים גילו שאין להם אוזניים. הסתירה יצרה סדקים במציאות, והיא קרסה. העולם היפה שלי נפל לתוך עצמו, והתפוגג. נו מילא.

בכל אופן, כפי שכבר מצאתי לנכון לציין, לא הסתפקתי במרחב עם היסודות. רציתי את הטאצ', זוכרים? אז קיבצתי כמה חומרים, הרחקתי אחרים. יצרתי שלוש שמשות וחמש פלנטות. כן, בסדר, זה לא היה התפקיד שלי. למי אכפת? זה הרי העולם שלי, בסופו של דבר… לפלנטה אחת סידרתי תנאי מחיה טובים: טמפרטורה מתאימה, מים, כאלה. זרקתי לתוכה אנשים. זה לא היה מקורי, אבל אני חייב להודות, אנשים היו המצאה טובה. הם דומים לנו, ברור שנאהב אותם. האנשים שלי היו חסרי אופי, חסרי מחשבה, חסרי חיים. מישהו מהדרגות הנמוכות כבר ידאג להם. בשבילי, הם היו רק רקע. עכשיו, יכולתי להוסיף את הדמויות הקבועות שלי…

* * *

 

"הסוד הוא," הוא לחש לי, "הוא שאין סדר."

"המ…" השבתי, נושכת את הקצה של העט שהחזקתי בידי. "אתה יכול לחזור על זה רגע, זה דווקא משפט נחמד.." הוא חזר על המשפט, ורשמתי אותו על הדף שהחזקתי לצדי.

צפינו בשמש, ששקעה היום בכיוון דרום. אתמול השמש שקעה בכיוון מערב. לפני יומיים שקעה בכיוון צפון. לפעמים, השמש לא שקעה בכלל.

"אנחנו כל הזמן מתנהגים כאילו יש סדר," הוא המשיך, "מנסים למצוא חוקים שאפשר להתאים  על פיהם את  כל התופעות. אבל מה אם פשוט אין חוקים כאלה? מה אם פשוט איין חוקים בכלל, אם הכל אקראי… תראי את השמש, לדוגמא. איך ש – "

הנחתי לו להמשיך לקשקש, ונשכבתי כך שראשי מונח על רגליו. ידי ליטפה את הדשא תחתי. כמה נעים הוא! חשבתי. כל כך רך ונוח. כאילו הוא כאן במיוחד בשבילי…

 

* * *

 

"אז  ניסית לברוא עולם לפי מה שאמרתי?" הוא שאל, ושמתי לב שהוא די מתלהב.

"כן. כן. ניסיתי."

"נו?"

"הוא.. הוא נראה בסדר, בינתיים." לא רציתי להתחייב. עדיין לא הייתי בטוח שאני אוהב את הרעיון של עולם ללא סדר.

הוא נראה מרוצה. "הסוד," הוא אמר, "הוא לא לדאוג."

"חשבתי שהסוד הוא שלא צריך להיות סדר..?"

"כן, כן. גם זה. אתה מבין, יש הרבה סודות."

 

* * *

 

הסתכלנו על השמש. היא לא שקעה. במקום זה, בחרה להתפוצץ לה בלב השמיים. היא בערה מולנו, גדולה מאי פעם, ויכולנו לראות את סלעי הענק שנשלחו ממנה והלאה, כמו באפקטים של סרט על סוף העולם. הבטתי אל תוך העיניים שלו, כחולות כחולות. עוד רגע, ידעתי, כבר לא… חשתי ברוח שגרמה לשיער שלי להתעופף לאחור, כאילו גם הוא ניתז מהשמש.

"הסוד," הוא אמר, קולו רך, "הוא לא לדאוג."

"זה בסדר," לחשתי, "אני לא דואגת."

 

* * *

 

אולי לחזור לאכלוס פלנטות לא יהיה כל כך נורא, חשבתי. אני יודע, לברוא עולמות נשמע הרבה יותר מגניב, אבל למען האמת, לאכלס פלנטות היה ממש כיף. הייתי מקבל פלנטה – כל פעם בעולם אחר לגמרי – ויכולתי לעשות כל מה שרציתי, פחות או יותר. התפקיד שלי היה לדאוג לאוכלוסייה – חיות, צמחים, אנשים. פיות, אם רציתי. לפעמים הגופים שלהם כבר היו מוכנים, ואני הייתי צריך רק לאייש אותם – להוסיף מחשבה, רגשות, אופי – כל החלקים המסובכים באמת. לפעמים הייתי צריך להתחיל מההתחלה, לברוא גם את הגוף. אבל לאף אחד לא היה אכפת אם בדרך יצרתי הר, או הוספתי ים, או שיניתי קצת את המסלול של השמש…  כן, בהחלט נהניתי לאכלס פלנטות. אז, לפחות, כמעט תמיד הגעתי לתוצאות טובות.

"הסוד," הוא אמר בביטחון מלא, "הוא לא להתייאש." אם היה לי גו, אני בטוח שהוא היה טופח עליו.

"מי מתייאש?" שאלתי, כאילו נעלב מעצם הרעיון.

הוא היה יצור גדול, מופשט למדי, אבל עדיין הרבה יותר מוצק ממני. חלקים מהגוף שלו היו קבועים; האצבעות הקצרות, השמנמנות ועטורות הטבעות, הסנטר הכפול, הגבות העבותות והמסגרת של העיניים; חלקים אחרים זזו והשתנו ללא הרף.

"אם אתה לא מתייאש, מה התוכנית הבאה?" הוא שאל בהרמת גבה עבותה. אני בטוח שניסה להתקיל אותי. למעשה… ניסה והצליח.

"תכנית? הם בכלל נותנים לי עוד ניסיון?" הייתי בטוח שהפעם הם כבר וויתרו עלי.

"אהה!" הוא קרא כמנצח. "אמרתי לך שהסוד הוא לא להתייאש! כן. הם נותנים לך עוד ניסיון, בהמלצתי."

שתקנו. מצאתי שאני כבר לא מצליח להחליט אם החדשות האלו משמחות אותי או לו.

"היי, אתה לא צריך להיראות כל כך אומלל!" הוא קרא, והסנטרים שלו רטטו. "זה לא כזה נורא, הרבה לא מצליחים בניסיונות הראשונים, לדעתי אתה די ממוצע, בינתיים."

"אם ככה, אז למה היית צריך להתערב לטובתי?" חייכתי אליו חיוך מריר. הוא כבר ברא עשרות עולמות. אף אחד מהם לא הצלחה גדולה, לדעתי.

"המ, אמ, אהמ," הוא פלט, וניסה להסוות את התגובה בשיעול. "הפעם אתה בטוח תצליח!" הוא הרעים לבסוף, משנה את הנושא. "כל מה שאתה צריך זה… הסוד, הוא לא להסתבך. להכין עולם פשוט, שיהיה יציב. להוסיף כמה חוקים, אבל לא יותר מדי. כן," הוא נראה מרוצה. "עולם פשוט, זה מה שאתה צריך."

 

* * *

 

ישיבתי הייתה זקופה. עייני היו נעוצות במסך המחשב שמולי, וידי רצו הלוך ושוב על המקשים של המקלדת.

קולות צעדים מאחורי בשרו לי על בואו. הוא נעמד מאחורי הכיסא שלי והניח את ידיו על המשענת. חשתי בהבל נשימתו החמימה על עורפי. סובבתי אליו את ראשי, ותפסתי את עיניו פונות ממני למסך. כיביתי את המסך בלחיצת כפתור.

"ספויילרס!" קראתי בכעס. הוא ידע שאני שונאת לתת לאנשים לקרוא את הסיפורים שלי לפני שהם גמורים.

"אני חושב," הוא אמר, "שהעולם הוא פשוט." הקשבתי לו רק בחצי אוזן. הסתכלתי על התקרה הלבנה מעלינו, בוחנת אותה בעיניים מצומצמות.

"גם לך יש לפעמים הרגשה שמישהו צופה בנו?" שאלתי בעודי מסירה מבטי מהתקרה, ושבה להתמקד בו.

"לפעמים…"

"נגיד עכשיו?"

"לא…"

שתיקה.

"מה אמרת קודם? משהו על זה שהעולם פשוט?"

העיניים שלו, הכחולות הכחולות, ברקו בהתלהבות. "כן! טוב, נכון שתמיד מנסים להבין את העולם, למצוא לפי איזה חוקים הוא פועל, להבין למה דברים קורים בו?"

"אוקי.."

"טוב, אז לדעתי הסוד הוא שהעולם פשוט!"

"מה?"

"תחשבי על זה. נגיד שיש שניים שלושה חוקים, והכל פועל על פיהם. ואז העולם פשוט, את מבינה?"

"לא.."

"אה."

"מותר לי לחזור לסיפור שלי עכשיו?"

"טוב, טוב, אם זה מה שאת רוצה…"

הוא התחיל ללכת.

"היי!" קראתי לעברו.

"מה?" הוא הסתובב אליי, מחייך.

"ככה?" נעצתי בו מבט זועם.

הוא חזר, ולפתע כבר שוב היה קרוב אלי. ואז הוא היה אפילו יותר קרוב, ועוד קצת…

"אתה יודע, אני לא חייבת להמשיך לכתוב עכשיו…" מלמלתי כשהשפתיים שלנו נפרדו.

"לא?" הקול שלא היה קצת מקניט.

"לא…" מבטי שוב נמשך לתקרה. "אתה בטוח שאתה לא מרגיש כאילו מישהו מסתכל עלינו?"

"אוף, בואי כבר…"

 

* * *

 

יצאתי מהעולם החדש בחיוך עצוב. אם רק הייתי יכול לברוא עולמות כמו שאני בורא דמויות… אני יודע, לא היה בהם שום דבר יוצא מן הכלל. אני אהבתי אותם, בסדר?

"אז איך יצא העולם הפשוט? נראה שהוא מחזיק יפה בינתיים, לא?"

"אני לא אוהב אותו. משהו חסר בו. והוא גם לא הסגנון שלי בכלל. אם תשאל אותי, גם הוא תכף מתמוטט."

"אה, כזה פסימי." בין כל החלקים המתערבלים של גופו יכולתי לזהות תנועה של ראש הנע מצד לצד. "הסוד, אתה יודע, הוא להיות אופטימיים."

"הסוד, לדעתי, הוא שאתה תשתוק!"

"לא יפה!" הוא נעלב, ונעלם בעננה של עשן צהוב.

שייטתי במרחביו של העל-עולם בחוסר נחת.

הרגשתי מיד כשהעולם הפשוט שלי התחיל להיהרס.

צפיתי בהם כשישנו, חבוקים, מתפוגגים אט אט. העולם היה פשוט מדי: הוא מיצה את כל האפשרויות שלו, ולכן לא נותר לו עתה אלא להתפוגג לתוך עננה של ערפל לבן ומביך. את הערפל העלמתי בנגיעה. לא הייתי צריך תזכורת לכישלונות שלי.

אמרתי שהעולם הזה לא מוצלח? נכון שאמרתי? העיקר שהסוד הוא להיות אופטימיים… אוף.

שקעתי לי במחשבות מרירות. אם רק יכולתי לברוא עולמות כמו שאני בורא דמויות…

אבל דמויות הרי לא באמת צריך לברוא, נכון? לכן זה קל. רק צריך לתת להן סיפור. אתה ממציא לך סיפור, והדמות מתגנבת לתוכו. אתה מחזיק אותה בראש, כמו תמונה, אבל היא כבר ממשיכה לה, משחקת לך במחשבות כמו בסרט נע…

רק סיפור. זה מה שהן צריכות. רק סיפור… נאנחתי.

 

* * *

 

ישבנו על החוף. שרבטתי על הדף שמולי במהירות, מטביעה בו שורה אחר שורה של אותיות כחולות ומתפתלות.

רוח שיחקה בשערותיי, פורעת אותן לכל עבר ומכריחה אותי להסיטן מעיני מפעם לפעם. ריח מלוח מילא את נחירי. אוזני נפלו שבי לקול הגלים המתנפצים.

לבסוף הנחתי את העט, מרימה את מבטי. השמש צבעה את האופק באדום. העננים הוורודים, ביניהם הסתננו הקרניים, נראו כמו שערים לעולם אחר. והנה, תחתם, שוכב לו הים, כולו תנועה, והוא גדול כל כך, וכחול כל כך… כמו העיניים שלו.

"לדעתי," הוא אמר, "הסוד הוא שהעולם הוא כמו סיפור." גם הוא הסתכל על האופק.

סובבתי את ראשי אליו. "הסוד של מה?" שאלתי.

"הסוד של החיים," הוא אמר כאילו זה מובן מאליו, "של העולם."

"אז העולם הוא כמו סיפור?"

"אולי לא כמו. העולם הוא סיפור, ואנחנו הדמויות שלו. בטח פעם איזה אל ישב לו וכתב אותו על דף. ככה, כמו שאת עושה עכשיו," הוא הוסיף כשהרמתי את העט בחזרה.

"אתה יכול לחזור על זה, בבקשה? אני רוצה לכתוב את זה."

"מה, בסיפור שלך?"

"כן." חייכתי חיוך שובב.

"על מה הסיפור?" הוא שאל.

"על סודות," השבתי. "וגם עלינו, ועל אל אחד…"

"נו, אז מה הסוד?" הוא חייך.

"הסוד," אמרתי לו –

* * *

 

"נראה שהלך לך טוב עם העולם החדש."

"כן, כן, נראה שהלך לי טוב." לא הצלחתי להסתיר את שביעות הרצון שלי.

"נו, אז מה הסוד?" הוא חייך.

"הסוד," אמרתי לו –

* * *

 

"הסוד," אמרתי לו, "הוא לדעת מי כותב את הסיפור."