17 – הירח הרביעי

שלום לכם, אני נוריוס ואני רוצה לספר לכם סיפור.
סיפור זה מתחיל עם נער קטן.
כפי שכל הדברים הגדולים מתחילים בדברים קטנים.
ארקון היה שמו, והוא היה בנו של המג'אי העליון.
המג'אי העליון היה מנהיג גדול ובעל כוחות גדולים אשר הנהיג קבוצה שנקראת "מג'אים", מטרתם הייתה להגן על תושבי הכפרים חסרי הישע מפני איומים שונים אשר הצבא לא יכל לטפל בהם.
ארקון היה נער שובב, בעל כוחות גדולים, אך נורא בודד, אף אחד לא התקרב אליו מישום שדמו היה שחור.
אפילו אביו, המג'אי העליון התבייש בקיומו והוא נאלץ לסבול לאורך כל ילדותו בשל היותו, מה שנקרא בידי האחרים "שחור-דם".
יום אחד אביו של ארקון חלה במחלה קשה ומת לאחר זמן קצר והתואר "המג'אי העליון", מנהיג כל המג'אים עבר בתורשה אל ארקון.
המג'אים לא הסכימו לקבל אותו כמנהיגם החדש, הם צחקו עליו וגירשו אותו, וארקון נאלץ לנדוד לבדו.
המג'אים, כעת ללא מנהיג החלו לסור מדרכם, הם החלו לנצל את כוחם הגדול ונהיו רודפי בצע גאוותנים אשר במקום להגן על התושבים, בוזזים ומנצלים אותם.
במהלך יום אימונים שגרתי של ארקון על הר גבוה הוא פגש נערה יפה, איש עם קשת ושני אנשים עם חרבות שלופות עמדו מולה ואיימו עליה, ארקון התקרב למקום והתחבא מאחורי סלע גדול כדיי להאזין לשיחתם.
איש: "תני לי את האבן עכשיו או שתשאי בתוצאות ילדה"
הנערה:"אתם לעולם לא תקבלו אותה"
שני האנשים התנפלו עליה בריצה אך באופן מפתיע היא הדפה אותם בצורה מושלמת והפילה את שניהם על הקרקע משותקים וחסרי ישע.
האיש עם הקשת עמד עם חץ מתוח כמה מטרים ממנה.
"נו אתה מתכוון לירות?" שאלה
האיש נראה מהסס, ארקון הבחין לפתע באחד האנשים ששכב על הרצפה מנסה להגיע אל חרבו שהייתה מונחת לידו.
הוא קפץ מהמחבוא שלו ורץ לעברו בהירות ובעט בחרב שניה לפני שהאיש הספיק להגיע אליה.
"מי אתה?" שאלה
"אני…"
"אתה עוד אחד שרוצה את האבן נכון?"
"למעשה, התכוונתי להגיד שאני המג'אי העליון"
"אני מצטער להפריע לכם אבל את תצטרכי לתת לי את האבן עכשיו אם את לא רוצה למות" התפרץ האיש עם הקשת.
היא התחילה לצחוק ושלפה את הקשת שהייתה על גבה:"קדימה, בוא תראה לי למה אתה מסוגל"
הוא שחרר את החץ שהחל לטוס לכיוונה, היא מתחה חץ וירתה אותו בצורה מדוייקת להפליא לכיוון החץ שלו ובאופן עוד יותר מפליא החץ שלה עבד דרך החץ שלו וחצה אותו לשניים, חלקיו עפו לכיוונים שונים ואחד מהם שרק ליד אפו של ארקון.
האיש הביט בה המום וברח מן המקום עם שני האנשים האחרים.
הנערה הסתובבה אל ארקון, והוא יכל לראות כי יש לה שלושה אישונים בכל עין.
היא הביטה בו לכמה שניות ואז קפצה מהצוק ונעלמה.
'מה כלכך מיוחד באבן הזו?'חשב לעצמו.
באותו לילה שני אנשים עברו מתחת לעץ שעליו ישן ויצא ששמע את שיחתם.
"אבל איך נוכל לעשות את זה?"שאל אחד מהם
"לעזזל, אילו רק האבן הייתה בידינו… היינו יכולים להיות חזקים יותר מהמג'אים אפילו" ענה לו השני
ארקון הבין שמדובר באבן רבת עוצמה והחליט שעליו להשתמש בכוחה כדיי להפוך את עצמו לאדם רגיל, לא שחור דם.
למחרת בבוקר הוא ניגש אל אותה נערה ואמר לה:"אני צריך את האבן"
הנערה הביטה בו לכמה שניות ואז התחילה לצחוק.
ארקון שלף את חרבו ואמר:"אני אלחם בך אם אצטרך"
"זה אמור להיות איום?" השיבה לו
הוא רץ לעברה אך היא הצליחה להדוף אותו והפילה אותו ארצה כאשר חץ מכוון לצווארו.
"שחור דם שמחפש את מקומו בעולם… מה שמך?"
"שלא תעזי לקרוא לי שחור דם!"
"גלה לי את שמך ולא תהיה לי סיבה לקרוא לך כך!"
"אני ארקון…"
"אני גרונה נעים להכיר, אז ארקון…למה אתה רוצה את האבן כלכך?"
"יש לי את הסיבות שלי…"
"אתה רוצה להפתר מהיותך שחור דם נכון?"
ארקון שתק.
"אתה טיפש… אינך יכול לברוח מעצמך, אתה שחור דם! ככה נולדת וככה תמיד תהיה"
"זה לא נכון!"
"אתה לא צריך את האבן, אתה רוצה אותה… וזה הופך אותך לבדיוק כמו כל האנשים האחרים שרוצים את האבן הזו ומוכנים להרוג בשבילה…בדיוק כמו שלושת האנשים מאתמול"
שתיקה השתררה, אחריה היא שיחררה אותו וברחה מן המקום במהירות.
למחרת בבוקר ארקון ניגש אליה שוב וביקש סליחה על כך שתקף אותה וכך הם התחברו, הם נפגשו ביום שאחרי וביום שאחרי והמשיכו להפגש יום אחר יום, ארקון הבין שעליו לחיות עם העובדה שהוא שחור דם ולא לנסות לשנות אותה.
באחד הימים, אחר הצהריים כאשר השמש צבעה הכל בכתום טיילו להם השניים, הם היו קרובים זה לזו, הם התקרבו לאט לאט וזה קרה, הנשיקה הראשונה שלהם.
עם הזמן השניים התאהבו והחליטו לצאת למסע ולהשמיד את האבן במקום בו היא נוצרה מישום שהיא מסוכנת מידיי, הם קבעו להפגש בזריחה ולצאת להשמיד אותה.
באותו זמן צפה בהם אבי, קוסם רב עוצמה, הוא החליט לפעול כדיי להשיג את האבן וכישף את עצמו כך שיראה וישמע כמו ארקון ויצא אל ביתה של גרונה ושינה את הפגישה לשעה לפני הזריחה בזמן שארקון האמיתי לא ידע מזה דבר.
גרונה הגיעה למקום כמתוכנן שעה לפני הזריחה שם חיכה לה אבי מחופש לארקון וגנב ממנה את האבן באכזריות, לאחר שעה הגיע ארקון האמיתי למקום, הפעם אבי לבש את דמותה של גרונה ותקף אותו באכזריות, ארקון המבולבל ברח מהמקום ואז פגש את גרונה האמיתית.
'איך היא הגיעה לכאן כלכך מהר?' חשב לעצמו.
"אתה בוגד!" היא צעקה עליו בבכי מר.
"על מה את מדברת? את בגד בי!"
גרונה מתחה את ידיה והטילה על רובין כישוף מיוחד במינו אשר גרם לנשמתו להתגלגל לגוף אחד ולכוחו להתגלגל אל החפץ היקר לו מכל, חרבו.
ובדיוק באותה שניה נולד תינוק לעולם הנקרא "רובין" וגם הוא שחור דם.
בלילה שאחרי הופיע ירח אדום בשמיים שצבע הכל בצבע הדם, היה זה דבר מיוחד במינו, מעולם לא נראה ירח אדום בשמיים לפניכן ואף אחד לא ידע מהי המשמעות של הדבר, זה סקרן אותי במיוחד.
באותו יום אבי לקח את האבן והשתמש בכוחותיה על מנת ליצור צבא גדול של יצורים הנקראים "אוטרונים" איתו הוא חולל הרס בכלל רחבי העולם.
האוטרונים היו יצורים גדולים ופרוותיים וחזקים בהרבה מבני האדם דבר שנתן להם שליטה מוחלטת בכל מקום אליו הגיעו.
לאחר כמה שנים אבי חלה במחלת לב ומת והשאיר את הצבא ואת האבן לי ולאחי, אני לא הייתי רשע כמו אבי וכמו אחי והחלטתי לקחת את האבן והחביא אותה על הר בקצה הנידח של הארץ, וכדי שאחי לא יצליח להשתמש בה למטרותיו הזדוניות הטלתי כישוף על ההר שרק אדם בעל לב תהור יוכל לעבור דרכו.
אחי נאלץ להסתפק בצבא והמשיך לחולל את ההרס שאבי התחיל.
באותה תקופה רובין כבר היה בן 16.

הוא חי עם סבו בכפר קטן וסבו חלה במחלה קשה, רובין הבטיח לו להביא לו תרופה ונאלץ לצאת מהכפר בשביל זה, כשחזר עם התרופה בדיו גילה כי חיילים אוטרונים מהצבא של אחי שורפים את הכפר שלו, הוא רץ מהר אל בית סביו והביא לו את התרופה אך הוא היה חולה מדיי מכדיי לזוז ואמר לרובין לברוח לבד, והבטיח לו שהוא יסתדר.
הוא נאלץ לברוח ללא סבו.
כעבור כמה שעות הגיע לעיר גדולה שם מצאתי אותו, לקחתי אותו לביתי וסיפרתי לו שהוא היורש של המג'אי העליון, הוא סירב להאמין אך הצגתי בפניו עובדות שקשה היה להתכחש אליהם.
1.הוא נולד בדיוק באותו יום בו המג'אי העליון הקודם מת.
2.הוא שחור דם בדיוק כמו ארקון.
הושטתי לו את החרב שהייתה שייכת לארקון, וברגע שנגע בה, קיבל את כל כוחות המג'אי העליון.
הייתי זקוק לו מישום שרק בעזרת כוחותיו האדירים נוכל להשמיד את האבן.
סיפרתי לו את כל הסיפור על האבן ואמרתי לו שעלינו למצוא את האבן ולהשמיד אותה לפני שאחי ישים את ידיו עליה.
בהתחלה הוא עדיין רצה למצוא את סבו אך שיכנעתי אותו ואמרתי לו שזו משימה שחשובה יותר מסבו, ושאם הוא לא יעשה זאת גורלינו שהאוטרונים יהרסו הכל.
לאחר ויכוח קטן,הוא הסכים בלת ברירה אך עמדה בפנינו בעיה נוספת, רובין לא ידע להשתמש בכוחות המג'אי שלו.
נאלצתי לאמן אותו בשורה של אימונים מיוחדים אשר ילמדו אותו לשלוט בכוחו ולאחר מכן יצאנו לדרך.
צעדנו בדרך אל ההר בו החבאתי את האבן כשפתאום רובין ראה אור מנצנץ מבעד לעננים, הביטתי למרומים ונדהמתי למראה עיני, ציפור גדולה אשר מזנבה יוצאים ניצוצות זהובים שמתפזרים ברוח מאחוריה ביופי שלא ניתן לתאר.
הציפור חגה בעיגולים מעלינו ושרקה בקול צורם אזניים.
בכל פעם שפתחה את פיה לשרוק הופיע אור זהוב בוהק מתוך לועה.
שנינו הבטנו בציפור המדהימה ביופיה מתעופפת מעלינו ולפתע נורא חץ לעברה, החץ שיסף את כנפה והיא צנחה מטה אל מאחורי אחת הגבהות הסמוכות.
רצנו מהר אל המקום, הציפור שכבה על האדמה חסרת ישע ושרקה בקולי קולות ובאור מסנוור, רובין שלף את החץ מכנפה וכיסה את הפצע בעזרת חולצתו.
הציפור קמה על רגליה והופתענו לגלות כי היא גבוהה מאיתנו פי שלוש, היא קירבה את מקורה אל פניו והתלטפה בו כאות לתודה ואז היא דחפה אותו אחורה כשבדיוק חץ עבר מול עיניו ונפל לידי, רובין הביט סביב וראה שני אוטרונים עם חץ וקשת.
הציפור הרימה את רובין בעזרת מקורה ואז גם אותי ושמה אותנו על גבה והחלה לרוץ, היא פרשה כנפיים והתעופפה למרומים.
הייתה זו חוויה מדהימה אך גם מפחידה, מהשמיים יכולנו לראות את שבילי ההרס שהשאירו מאחוריהם פלוגות האוטרונים ואת האבדות הרבות שהמלחמה הזו גבתה, ראינו שדות שרופים וערים הרוסות, זה מילא אותנו בכעס ועצב.
'עליי לעצור את כל זה' חשבתי לעצמי.
כעבור זמן קצר הציפור הורידה אותנו ואז השמיעה שריקה כה חזקה ואור כה מסנוור יצא מפיה שלא יכולתי להסתכל ועצמתי את עיני.
נדהמתי לגלות כי כשעצמתי את עיני ראיתי באותיות זהובות בדמיוני את המילה "תודה" וברגע שהאור הפסיק המילה נעלמה מדמיוני ולא יכולתי לראות אותה יותר, כך הציפור מתקשרת עם אנשים.
רובין נראה גם כן מופתע, הציפור עפה לה לדרכה ואנחנו המשכנו ללכת.
הלילה נפל ונאלצנו להקים מחנה ולישון בו לאורך הלילה ולמחרת בבוקר המשכנו במסעינו.
לאחר זמן מה פגשנו נערה יפה בשם "קארה" וישבנו איתה לאכול את ארוחת הצהריים, בזמן הזה הנערה סיפרה לנו שחיילים אוטרונים פלשו לכפר שלה ושרפו אותו וכמעט הרגו אותה אך אחיה הגדול הציל אותה ועיקב אותם וכך היא הצליחה לברוח, מאז היא מחפשת אותו בתקווה שהוא עדיין חיי.
רובין הזדהה איתה וסיפר לה גם כן שהאוטרונים שרפו את הכפר שלו והוא נאלץ לברוח ולהשאיר את סבו מאחור, היא נראתה שמחה בחברתו של רובין, היה להם הרבה במשוטף, והיא עוד יותר שמחה לגלות כי הוא המג'אי העליון.
היא הציעה להצטרף אלינו במסעינו, גם מישום שנראה שהיא מחבבת את רובין וגם מישום שזה יתן לה יותר הזדמנויות לחפש את אחיה.
וכך שלושתינו יצאנו ביחד לכיוון ההר.
לאחר כמה שעות של הליכה נשמעו קולות לחימה לצד השביל ושלושתינו ירדנו מהשביל כדיי לבדוק מה קורה שם, כשהגענו למקום ראינו אוטרונים בכל מקום, כולם מנסים לתקוף אדם אחד שעמד במרכז, אחד האוטרונים הפיל אותו ארצה והאחרים ניצלו את ההזדמנות ורצו לעברו, רובין וקארה מיד רצו לעזור לאדם חסר העונים, הם הדפו את החיילים והבריחו אותם לאחר קרב קצר.
רובין שאל אותו אם הוא בסדר והאיש הנהן וסיפר שקוראים לו נד.
הבאנו לו קצת אוכל והוא סיפר שברח מהחיילים האלה כבר ימים שלמים לאחר שהם הרגו את הוריו, הוא סיפר לנו על רוכבי הדרקונים, אני אישית כבר הכרתי אותם אך עבור רובין וקארה אלה היו חדשות רעות.
רוכבי הדרקונים היו חיילים משוריינים בכל גופם אשר רק עיניהם האדומות בקעו מחריץ קטן בקסדתם, ובמידה והצליחו לפצוע אותם, במקום דם התפרצה אש צולבת מורידיהם.
נד אמר שהוא רוצה לנקום באוטרונים על מות הוריו ושאל אם יוכל להצטרף, וכך היה שהצטרף אלינו עוד חבר.
רובין נראה מאושר, מעולם לא היו לו חברים, הוא היה בודד כל חייו.
היחיד שאהב אותו היה סבו אשר טיפל בו ונתן לו הרגשה שהוא שווה משהו, לכן היה לו גם מאוד קשה להפרד מסבו ולהשלים עם העובדה שהמסע הזה חשוב יותר ממנו ושעליו לדחות את החיפושים אחריו.
אני יכול להזדהות איתו, גם אני הייתי בודד לאורך כל חיי, שנאתי את אבי ואחי ולא היו לי חברים מעולם, אני מכיר את ההרגשה אך המסע הזה שינה אותנו ונתן לשנינו להרגיש סוףסוף שייכים, שנינו היינו מאושרים למדיי באותו הרגע.
הלילה שוב נפל וארבעתינו נאלצנו לעצור לישון ולמחרת בבוקר לאחר ארוחת דגים טובה שנתפסו מהנחל הקרוב המשיכנו בדרכינו, הלכנו בתוך יער גדול של עצים מיוחדים, חזקים במיוחדר וגמישים, אידיאליים ליצירת חצים.
לפתע אחד העצים נפל בקול גדול על הקרקע וחסם את דרכינו, העץ היה גדול ועבה ולא היה ניתן לעבור מעליו, ולכן פנינו להקיף את העץ ולהמשיך הלאה אך לפני שהספקנו נפלו עוד עצים מסביבינו וכלאו אותנו באמצע.
רובין ניסה לטפס בעזרת חרבו אך היא לא ננעצה בעץ הקשיח, היה זה בלתי אפשרי לטפס.
מיד הגיחו מכל עבר לוחמים מוזרים אשר לבשו שיחים על ראשם למטרות הסוואה, הם משו אותנו מתוך כלא העצים ולקחו אותנו לכפר שלהם.
כאשר הגענו, הלוחמים הכניסו אותנו לביתו של המנהיג שהעיף מבט בנו והורא ללוחמיו לערוך עבורינו סעודה.
בזמן הסעודה הוא סיפר לנו על כך שהאוטרונים כל הזמן מנסים לשרוף את הכפר והראה לנו מראה מזוויע של שטח ענקי כולו שרוף ומת.
כשראיתי זאת הרגשתי את אותה הרגשה שהרגשתי בשמיים כאשר ראיתי את שבילי ההרס של האוטרונים, לרובין היה מבט יורה גיצים והוא אמר למנהיג שהוא יטפל בחיילים וכאות תודה המנהיג הזמין אותנו למשתה.
כשהלילה ירד והמשתה עמד להתחיל פתאום נשמעו קולות מוזרים מהיער, הבחנו בלפידים בוערים מתוך היער ועל הצוקים שמסביב, היה זה מיד ברור כי זו התקפה.
כל הכפר היה בבהלה ואוטרונים החלו לפשוט על הכפר עם חצים בוערים מלמעלה וחרבות שלופות מלמטה.
אנחנו נלחמנו בהם על מנת להדוף אותם אך הם היו רבים מידיי והכפר החל להשרף לאט לאט.
הלוחמים שכלאו אותנו קודם עזרו לנו אך גם זה לא הספיק, דבר לא יכל לעצור אותם.
רובין נלחמם לצד קארה מול כמה אוטרונים בזמן שראה פתאום קשת מרחוק שמכוון עליו, הקשת ירה את החץ שלו שעף לכיוונה של קארה, הוא דחף אותה על האדמה וסובב את חרבו במהירות, החץ פגע בחרב ונהדף לאחור.
לאחר מכן הוא עזר לה לקום וארבעתינו ברחנו מהכפר ההרוס.
כולנו הרגשנו שהייתה זו חובתינו לעזור לתושבים המסכנים, במיוחד רובין, ההרגשה הרעה הזו לא עזבה אותנו במשך כל היום.
ולמחרת רובין קם מוקדם יותר ונכנס אל תוך היער להרהר על מה שקרה אתמול, הוא נראה מאוד מדוכא.
קארה הלכה אחריו ולאחר כמה שעות הם חזרו יד ביד מחויכים ושמחים, היה לי ברור שמשהו קרה בינהם, יכול להיות שהם התחילו להתאהב.
בכל מקרה המשכנו ללכת, עברנו בתוך שממה וטיפסו על הרים וגבהות, חיפשנו עיר קרובה כדיי שנוכל לנוח בה מהמאורעות שעברנו בימים האחרונים ולבסוף מצאנו.
התיישבנו בבר קטן ליד דייג זקן שנראה בודד.
מלצרית רזה וגבוהה ניגשה אלינו ושאלה מה אנחנו רוצים להזמין, רובין שאל אותה אם יש להם מקום לינה והיא הנהנה אך לרוע המזל התברר שלאף אחד מאיתנו לא היתה אגורה.
בדיוק כשנראה שכבר נישן שוב בחוץ הדייג הזקן זרק על השלוחן מטבע זהב וקנה לארבעתינו חדר ללינה וכוס קפה.
רובין וקארה לא טעמו מעולם קפה ונדהמו לגלות שהדבר טעים מאוד, שניהם גרו בכפרים קטנים אשר לא היה בהם קפה.
רובין וקארה שתו שלושה כוסות קפה, נראה היה שהתמכרו, טוב אני חייב להודות שגם אני לפעמים שותה בכמיות.
הודנו לדייג הזקן ופתחו עימו שיחה, הוא התעניין במטרתינו ושאל אם גם אנחנו מנסים להגיע לאי.
הבנתי שכנראה הרבה אנשים מנסים להגיע לאי הזה, שאלנו אותו מה כלכך מיוחד באי והוא ענה שבתוכו נמצא המקום בו כל המידע בעולם נמצא, כל התשובות לכל השאלות וכל הידע שרק אפשר לחלום עליו.
הדבר עניין אותי מאוד אך רובין קארה ונד לא נראו מתעניינים בכך יתר על המידה.
הדייג גם הוסיף כי קשה מאוד להגיע אל האי, הוא מוקף מערבולות וסופות ויצורים שמגינים עליו מפני פולשים, אף אחד מעולם לא חזר משם בחיים.
לפתע קול נפץ גדול הרעיד את הבר הקטן, כולנו יצאנו החוצה והתגלה בפנינו בית הרוס, חלקיו היו פזורים בכל הרחוב.
שופרי מלחמה נשמעו והאנשים החלו להתרוצץ ולברוח, הייתה זו התקפה נוספת.
האוטרונים החלו לנוע ברחובות ולהרוס ולהרוג כל דבר שנקלע לדרכם, חיילים של צבא בני האדם הוזעקו למקום וניסו להלחם בהם אך ללא הועיל, דבר לא עצר בעדם, בדיוק כמו בפשיטה הקודמת שלהם.
עיניו של רובין התמלאו כעס, הוא היה נחוש הפעם לעזור לתושבים המסכנים ולהציל אותם מפני האוטרונים האכזריים.
ארבעתינו רצנו אל עברם והתחלנו להלחם בהם, הם היו רבים כלכך, לא נראה שהיה להם סוף.
נלחמנו בהם במשך כמה שעות אך לאט לאט התחלנו להתעייף ולהפצע, נד נפגע ברגלו ולא היה כשיר ללחימה, אני ניסיתי להדוף כמה שיותר חיילים בעזרת קסמיי ולהגן עליו.
נשמעה שאגה ודרקון ענקי שעליו ישב חייל משוריין התעופף באוויר, היה זה רוכב דרקון.
הוא נחט ליד רובין שהחל לברוח, הוא תפס את קארה בידו והרים את נד ורץ בכל כוחו, הדרקון פתח את פיו וירק אש לכל כיוון, לרובין לא היה לאן לברוח, אם לא היה עושה משהו כולנו היינו מתים, הוא הוריד את נד והשכיב אותו על האדמה ואז מלמל "אני לא אתן לך לפגוע בחברים שלי!" הילה שחורה התפתחה מסביבו ועיניו נעשו אדומות כשל שד, קארה נרתעה וזזה לאחור בזמן שכדור האש המשיך להתקרב אל עברינו, רובין שאג שאגה יותר מפחידה אפילו מזו של הדרקון, כל גופו הפך לשחור ואורות סגולים ושחורים בקעו ממנו, רוח חזקה החלה לנשוב מגופו, הוא הרים את רגלו ופסע פסיעה קדימה, ברגע שרגלו נגעה בקרקע גל הדף אדיר בקע מרגלו שכמעט העיף את כולנו, האש הוסטה לאחור ופגעה בדרקון שהתמוטת על הרצפה ולא יכל לזוז.
רובין החל לרחף מעל הקרקע והרוח התחזקה אפילו יותר, היא העיפה רעפים ועלים של עצים ויצרה מערבולת סביבו ואז החל חשמל להצטבר מסביבו ולחשמל את הכל, מזלינו שהיינו רחוקים ממנו באותה שניה.
רוכב הדרקון המשוריין רץ אל רובין במהירות, הוא בקושי הצליח להתקרב אליו בשל הרוח הכבדה והחשמל.
רובין הרים את ידו ונגע בשריון של החייל, באותו רגע חוד ענקי עשויי אור שחור שיסף את החייל ועבר דרך השריון העבה שלו, אש בקעה מפציעתו אשר הועפה עם הרוח והתערבלה מסביב רובין, האש פגעה בחייל ושרפה אותו וגם את כל הבתים מסביב אך לא נגעה ברובין.
הוא לא יכל לשלוט כבר בעצמו, הוא הוריד את ידו והחוד השחור שבקע ממנו שחרר את גופתו של החייל והעיף אותו אל תוך הים.
רובין הרים את ידיו ויצר גלים של אותו חומר שחור ומפחיד אשר העיפו את כל האוטרונים בעיר אל הים וחנקו אותם למוות.
שמעתי על התופעה הזו בעבר, היא נקראת "מצב הכאוס השחור" והיא מתפרצת כאשר שחור דם נמצא במצב קריטי. אך מעולם לא ראיתי את זה בפעולה, היו אלה כוחות שלא ניתן לדמיין אפילו.
קארה רצה אליו עם דמעות בעיניה, היא התעלמה מהרוחות והחשמל שחישמל אותה וחיבקה אותו בכל כוחה.
לפתע עיניו איבדו את הגוון האדום והרוח והחשמל דעכו ונעלמו, ההילה השחורה שמסביב לרובין נעלמה ורובין השתטח על הרצפה מחוסר הכרה, היו על גופו כוויות קשות שכנראה נגרמו עקב מצב הכאוס השחור.
רובין נלקח לבית החולים במקום וכולם הריעו לו על כך שהציל את העיר, כולנו נחנו כמה ימים עד שהוא השתקם והחלטנו שאנחנו חייבים לגלות מה אפשר לעשות עם התופעה הזו, פעם הבאה שזה יקרה רובין יוכל בטעות אולי להרוג גם אותנו, הוא לא מבדיל בין אוייב לחבר במצב הזה.
החלטנו לנסות ולהגיע אל המקום ההוא שהדייג הזקן דיבר עליו "האי".

הלכנו בנמל בנסיון למצוא ספינה חזקה, אך אף אחד מהקפטנים של הספינות לא הסכים לשוט אל האי המסוכן הזה.
לבסוף מצאנו ספינה מעופפת יחידה במינה אשר הסכימה להטיס אותנו אל האי תמורת תשלום הגון, מסתבר שנד גנב שק של מטבעות מאחד האוטרונים איתו הוא שילם לקפטן וכך יצאנו לדרך.
הספינה המעופפת הייתה מדהימה ומהירה מאוד ותוך כחצי שעה כבר יכולנו לראות את האי, אך סופה חזקה פתאום פרצה משום מקום והספינה התלתלה בחוזקה באוויר.
נחשים מעופפים ענקיים התחילו לתקוף את הספינה ומהר מאוד נפלנו מהשמיים והתרסקנו על חופי האי.
טיילנו קצת על האי שנראה שומם למדי בנסיון למצוא משהו ופתאום קארה ראתה חתול לבן עם פסים שחורים בעל שלושה זנבות מחזיק כדור ורוד זוהר בידיו, עקבנו אחרי החתול והוא הוביל אותנו ישר אל המקום אליו רצינו להגיע, היה זה שער גדול ועבה, החתול נגע עם הכדור הורוד בשער והוא נפתח, אנחנו ניצלנו את ההזדמנות ונכנסנו.
התגלה בפנינו אולם גדול עם מדפים גבוהים ובמרכז האולם היה בור גדול שלא נראה שהייתה לו תחתית.
קרן אור גדולה באותו צבע ורוד בוהק כשל הכדור שהחזיק החתול ירדה מחור בתקרה אל תוך הבור הגדול ברצפה וגשר גדול תלויי באוויר עלידי כוח בלתי נראה הגיע בדיוק לאמצע הבור הגדול שם קרן האור שירדה מהתקרה פגעה בו ועברה דרכו במסעה האינסופי אל תחתית הבור.
על המדפים היו ספרים רבים אך לא היה ניתן לקרוא אותם מישום שהיו כתובים בכתב מוזר.
חיפשנו את הספרים שהיינו צריכים על מצב הכאוס השחור אך לתדהמתינו גילינו כי דוקא המדף על הנושא הזה נשרף קליל ונשארו רק שאריות מהספרים.
רובין לפתע ראה כי החתול הניח את הכדור הורוד שלו בתוך קרן האור והיא פלטה הרבה קרניים קטנות יותר אשר התפתלו באולם והובילו אל אחד המדפים הריקים, לאחר כמה שניות הופיע במקום ספר חדש אשר נקרא "מקדש הירח" הבנו שהקרן היא בעצם מקור המידע ושאולי עלינו להכניס את הספר אל הקרן כדיי שהידע יעבור אלינו.
ברגע שעשינו זאת החדר נאלם והמדפים התעופפו לכל כיוון עד שלבסוף נאלמו והופענו בתוך חדר מוזר אחר.
נשמע קול משום מקום אשר התחיל להסביר לנו על מקדש הירח ולתדהמתינו יכולנו להסתובב בתוך המקדש, יכולנו לטייל בתוכו ולחקור אותו בזמן שהקול מדבר.
הקול הסביר שארבעת הירחים בשמיים הם מה ששומר על העולם שלם והם מקור כוח עצום, מקדש הירח נמצא במקום היחיד אשר כל המסלולים של ארבעת הירחים עוברים בו וזה הופך אותו למקום מיוחד במינו אשר הזמן בו שונה מכל העולם, דקה אחת בעולם שווה ל7דקות במקדש.
הקול גם הסביר שבעבר היו קיימים רק שלושה ירחים וברגע שהמג'אי העליון הקודם שהיה שחור דם מת נוצר הירח האדום המפחיד שאף אחד לא ידע מאיפה בא.
כל ירח נותן כוח לגזע מסויים והירח האדום נותן את כוחו לשחורי הדם, התופעה של יצירת ירח קורת כאשר גזע מסויים נמצא בסכנת הכחדה,במקרה הזה שחורי הדם.
זוהי דרכו של הטבע לשמור על הגזעים שעומדים להכחד ועל האיזון בינהם.
הספר גם אמר שביום מסויים כל 1000שנים כל הירחים לוקים את השמש ביחד וזהו אירוע כוחני במיוחד.
גילינו שהליקויי הזה מתקרב אלינו ויתקיים בחודש הקרוב.
לא מצאנו את מה שהיינו צריכים אך כן השגנו מידע רב אודות דברים שיוכלו לעזור לנו בעתיד.
חזרנו ובזמן הזה צוות הספינה כבר תיקן אותה וטסנו חזרה אל העיר, משם המשכנו בדרכינו עד שהגענו אל ההר הגדול שעליו החבאתי את האבן.
בדרך פגשנו את גרונה והיא החליטה שגם היא רוצה להצטרף מישום שלא סמכה על רובין שישמיד את האבן.
הייתה מסביב להר מין הילה של אור, זהו הכישוף שיצרתי.
כולנו עברנו דרכו חוץ מנד, כנראה שליבו לא היה טהור מספיק וקארה החליטה להשאר איתו כדיי שלא יהיה לבד.
רובין גרונה ואני עלינו על ההר ולאחר טיפוס מפרח הגענו אל האבן, רובין לקח אותה בידיו וירדנו מההר.
כשהגענו ראינו את נד תוקף את קארה ופוצע אותה, שנינו רצנו אליו, רובין נתן לו אגרוף והפיל אותו על הרצפה בזמן שאני טיפלתי בקארה.
שאלנו אותה מה קרה והיא אמרה שנד פתאום השתגע והתחיל לתקוף אותה, רובין היה עצבני, היה לו את אותו המבט כמו בפעם שעברה שנכנס למצב הכאוס השחור.
הוא שלף את חרבו ונד התחיל לתקוף אותו כשבדיוק שני רוכבי דרקונים הגיעו למקום, אחד הדרקונים פגע בי עם זנבו ומצאתי את עצמי על הקרקע ואז תפס בגרונה וברח איתה, לא יכולתי לעשות דבר.
רובין צעק אך גם הוא לא יכל לעשות דבר מישום שנד העסיק אותו, רובין פגע בנד והסיט אותו מדרכו והחל לרדוף אחר רוכב הדרקון אך נד תפס אותו ולא נתן לו, רובין נלחם בו עד שצעקתי עליו להפסיק, היה זה ברור שמשהו שולט עליו.
לאחר כמה דקות נד חזר לעצמו, הוא וקארה היו פצועים קשה ולקחנו אותם לכפר הקרוב להשתקם, שם פגשנו את אחיה של קארה.
היא הייתה כלכך מאושרת שסוףסוף מצאה אותו, החלטנו שנצא להשמיד את האבן למחרת בבוקר.
בלילה אחי הרשע כישף את עצמו כך שישמע ויראה בדיוק כמוני ויצא אל העיר בה שהינו, הוא הלך אל רובין ואמר לו שאם הוא יביא לו את האבן הוא יוכל לשחרר את גרונה ורובין קנה את זה ונתן לו את האבן, כעבור כמה דקות אני הגעתי למקום והבנתי שאחי הצליח לגנוב את האבן, הוא עשה את אותה תחבולה מלוכלת שאבי עשה לגרונה ולמג'אי העליון הקודם.
וכך יצא ששנינו התנגנבנו אל טירתו של אחי הרשע, רובין הלך לשחרר את גרונה ואני הלכתי להביא את האבן אך אחי גילה אותנו, שניה לפני ששמתי את ידיי על האבן הוא פוצץ את הקיר ולקח את האבן, ברחתי, הוא היה חזק הרבה יותר מימני, במיוחד כאשר האבן בידיו, לא היה לי סיכויי.
פגשתי את רובין שהצליח לשחרר את קארה ושלושתינו ברחנו מהטירה שלו, הוא רדף אחרינו על גב אחד מהדרקונים שלו וברגע האחרון לפני שתפס אותנו נשמעה שריקה צורמת אזניים ואור מסנוור סינוור את כולנו ולפני שהספקנו לחשוב מצאנו את עצמנו על גבה של הציפור המיוחדת שעזרה לנו בהתחלה.
אחי רדף אחרינו והורה לדרקונו לירוק אש אל עברינו, הציפור הייתה מהירה יותר מהדרקון שלו אך הוא לא נראה מודאג.
הוא החל לצחוק וסיפר לנו על התרמית שאבי עשה למג'אי העליון, הוא סיפר להם שהוא עשה את אותו הדבר בלילה הקודם לרובין.
וגם סיפר שהוא זה ששרף את הספרים על שחורי הדם שהם חיפשו מישום שהיוו איום גדול מידיי בידיו של רובין.
רובין וקארה רתחו מזעם עליו הם החליטו לעצור ולהלחם בו, הרי מישהו בסופו של דבר יצטרך להלחם בו, טוב מוקדם מאשר מאוחר.
שלושתינו עמדנו מולו, אך לו הייתה האבן.
שניה לפני שהתחלנו להלחם לפתע השמיים נעשו מעוננים וחושך ירד על פני העולם, ארבעתינו הבטנו לשמים ולתדהמתינו גילינו שזה קורה, ליקויי החמה של כל הירחים ביחד.
הרגשתי כוח זורם בעורקי, כולנו היינו הרבה יותר רבי עוצמה כעת אך גם אחי היה הרבה יותר רב עוצמה כעט.
לפתע חץ חדר דרך ליבו של אחי כרעם ביום בהיר והוא נפל על הרצפה, מת.
כולנו הבטנו סביב והופתענו לראות כי מי שהרג אותו היה הוא ולא אחר מאשר אבי.
אבל, אבי מת! לא כך?
הוא סיפר שהוא ביים את מותו על מנת לצבור כוח ליום המיוחד הזה בו הוא יוכל לכבוש אחת ולתמיד את העולם.
היינו מבולבלים, הוא ניגש אל גופתו של אחי ולקח ממנה את האבן וריסק אותה לרסיסים לנגד עינינו.
היינו עוד יותר מבולבלים, הוא סיפר שהאבן הזו לאורך כל הזמן הזה הייתה מזוייפת ואז הוציא מכיסו את האבן האמיתית.
הוא הרים אותה גבוה באוויר וקרן אור ענקית יצאה ממנה ופגעה בירח האדום, של שחורי הדם.
הוא אמר שהוא עומד לשים קץ לאיום שחורי הדם הזה ולהרוג את כולם, ואכן ללא הירח הזה לשחורי הדם לא היה סיכויי להתקיים.
הירח האדום החל להפוך לשחור לאט לאט, הוא החל להפוך לירח אוטרוני, כדי שיתן כוח לאוטרונים ולא לשחורי הדם.
הוא היה חזק מידיי, לא היה לנו סיכויי נגדו.
עלינו על גבה של הציפור וברחנו משם כל עוד נפשינו עדיין בנו, אך הייתה לי תוכנית.
רובין ילמד לשלוט במצב הכאוס השחור לפני שאבי ישתלט על הירח וכך נצליח לעצור אותו.
הוא שאל אותי כמצופה איך נצליח לעשות זאת ועניתי לו תשובה חד משמעית, אנחנו נלך למקדש הירח.
וכך היה הגענו למקדש הירח, המקום היחיד בו הזמן עובר לאט יותר והתחלתי לאמן את רובין לשלוט בכוח האדיר של מצב הכאוס השחור.
אתם בטח שואלים מדוע לא עשיתי את זה קודם לכן, טוב התשובה היא שלא היה צורך בכך, מצב הכאוס הוא מצב מסוכן מאוד, כאשר אתה נמצא בו הוא לא רק מעניק לך כוחות ועוזר לך, הוא גם פוגע בך.
הכוויות שהיו על כל גופו של רובין לאחר  הפעם האחרונה שהנכנס למצב הכאוס השחור נגרמו בגלל אותה סיבה.
זהו מצב שעדיף להשתמש בו רק כאשר אין ברירה.
האימונים ערכו שלושה ימים, אך בשאר העולם רק 10 שעות עברו, לא מספיק זמן בשביל שאבי יצליח להשתלט על הירח ולהפוך אותו לאוטרוני.
שלושתינו יצאנו ממקדש הירח ומיהרנו אל עבר אבי, בדרך אספנו את קארה ונד כדיי שיעזרו לנו בקרב הגדול, אח של קארה אמר שיש לו משהו שהוא חייב לעשות ושהוא יצטרף אלינו אחר כך.
הירח כבר כמעט היה בשליטתו המלאה, היה עלינו להביס את אבי מהר ולא, גורלינו נחרץ.
כשהגענו ראינו עמוד גדול ועליו האבן וממנה יוצאת הקרן שפוגעת בירח וכובשת אותו לאט לאט.
אבי צחק עלינו, אך רובין לא בזבז שום זמן מיותר הוא מיד ייסם את מה שלמדנו ונכנס למצב הכאוס, רק שהפעם ההילה שהייתה סביבו לא הייתה שחורה אלה לבנה, היה זה כעט מצב הכאס הלבן.
ברקים פגעו ברובין ויצרו סביבו מערבולת של חשמל ורוחות וגלי הדף נפלטו ממנו, הוא הרים את ידו ואדמה נחצתה לשניים אבי החל לעוף באוויר בעזרת קסמיו וזימן שלושה רוכבי דרקונים אשר העסיקו אותי את קארה, נד וגרונה ולא נתנו לנו לעזור, הם היו חזקים ביותר ופצעו את קארה ואת גרונה.
רובין מיהר לעזור לה ואבי ניצל את ההזדמנות וירה לעברו קרן אור אשר חדרה ישירות דרך ליבו ויצרה בו חור.
רובין נפל על האדמה ללא רוח חיים, כולנו הבטנו בו בוכים וחסרי כל תקווה אל מול שלושת הדרקונים ואבי הרשע כשלפתע אחיה של קארה הופיע במצב הכאוס הלבן.
הוא הפתיע את כולנו בכך שידע לשלוט במצב הכאוס, שלושת הדרקונים הסתובבו אליו ונהמו לעברו.
אבי צחק צחוק גדול אך השתתק כשבון הוציא מכיסו את אבן האוטרונים, כולנו הבטנו אל עבר העמוד הגדול שאבי יצר כדיי להשתלט על הירח ואכן האבן הייתה חסרה, בון הצליח לגנוב את האבן מבלי שאף אחד ישים לב.
הוא הרים את ידיו, האדמה רעדה והפילה את אבי מהרגליים, מכל מקום בקעו חודי אור לבנים אשר חוררו את הדרקונים ואת החיילים שרכבו עליהם, אחד הדרקונים הצליח לפרוש את כניו ולעוף לפני שהחודים פגעו בו אך נד לא בזבז אף שניה וקפץ עליו עם חרב שלופה והפיל אותו ארצה שם הוא השתפד על החודים.
 אבי התחמק גם כן מהחודים ברגע האחרון והתגלגל על הרצפה.

בון פתח את ידו לרווחה ואז כימץ אותה חזק, אבי לא יכל לזוז, הוא היה משותק.
ואז בון התקרב אליו ונגע במצחו, אור בוהק נפלט מראשו למשך כמה שניות ואז אחיה של קארה הצמיד את ידו הפרושה על ליבו של אבי ואור חזק אפילו יותר נפלט, אחיה התעלף במקום וכל חודי האור חזרו אל האדמה ונאלמו.
לפתע אבי קם, עיניו זהרו באותו אור בוהק, הייתי המום, נראה שהוא השתלט על נשמתו של אבי ועכשיו שולט בו.
אבי התקרב אל גופתו של רובין ושם את יד ימינו על חזהו, עם יד שמאלו הוא עשה תנועות משונות של כישוף מיוחד במינו.
אני מיד זיהיתי את הכישוף הזה.
לאחר כמה תנועות עם ידו הוא הניח את ידו השניה על חזהו של רובין והבזק של אור כחול סינוור את כולנו, אבי התמוטת על הרצפה ורובין לאט לאט התאושש ופקח את עיניו, כולנו שמחנו למראהו החי, גם אחיה של קארה התעורר לאט לאט, חיבקנו אותו חזק.
הוא עשה כישוף מיוחד, כישוף ההחיאה אשר נותן למשתמש בו את האפשרות להחיות אדם שכבר מת ובתמורה לוותר על חיו, אך מישום שהיה בגופו של אבי, הוא זה שאיבד את חייו ולא אחיה של קארה.
באותו הרגע כל האוטרונים ברחבי העולם נאלמו והתמוגגו לאבק שחור.
האוטרונים הובסו והשלום חזר לשרור עלפני העולם.
רובין, קארה, אחיה ואני השמדנו את האבן וחזרנו חזרה אל האיזור בו גרנו ונד התפצל מאיתנו, הוא קיבל את הנקמה שלו.
כפי שחשבתי רובין וקארה התאהבו ושניהם ביחד בנו עם עזרתו של אחיה כפר קטן שגדל והפך להיות עם הזמן עיר שלמה, עם המון קפה, הם קראו לה, "עיר הגיבורים"
רובין פגש את סבו והביא אותו לעיר שהקים ומאז הם חיים שם ביחד כמו משפחה באושר ועושר ועדיין מכורים לקפה עד עצם היום הזה.
ואני? אני חיי קרוב לעיר עם גרונה ודרקון המחמד שלי, וורטון, אני כבר לא מרגיש בודד כמו שהרגשתי פעם, הוא החבר הטוב ביותר שלי ולא יהיה לו תחליף והיא, טוב היא אהבת חיי ודבר לא ישנה זאת לעולם.
זכרו, בבדידות אף פעם אי אפשר להאבק לבד, תמיד צריך חבר טוב.