הסוד של הפיה מאת גיא רונן

יצאתי החוצה לטייל בפרדס. נכנסתי אליו, והלכתי. לאחר כמה דקות ראיתי על אחד הפרחים פרפר הושטתי יד לתפוס אותו, אבל הוא עף לפרח אחר. רצתי אחריו ולבסוף הצלחתי לתפוס אותו. ראיתי שיש לו גוף זעיר, שיער בצבע תכלת, עד אמצע הגב, שמלה בצבע תכלת וכנפיים תכולות באותו גוון של השמלה והשיער.  היו עליהם כמה כוכבים שקופים.

לאחר כמה דקות של שתיקה, הוא אמר "שלום" .
עניתי  "שלום" בהיסוס.
הוא חייך אלי . עיניו התכולות האירו בשימחה.  חייכתי בחזרה וככה עמדנו כמה דקות בשתיקה, עד שאמרתי "מה אתה?"
"אני בת ואני פיה"
"פיה?" שאלתי מופתעת. אף פעם לא פגשתי פיות קודם. ידעתי שיש פיות,  אבל לא פגשתי כזו מעולם.
"כן, פיה" היא ענתה.
איך קוראים לך?" שאלתי
"לין, ולך?"
"אנה ואני צריכה ללכת".
"להתראות" אמרה הפיה.
"להתראות"  אמרתי והתחלתי ללכת חזרה בשביל לעבר ביתי.
כשהגעתי, צעקתי לעבר החדרים בהתרגשות "פגשתי פיה". אף אחד לא ענה כי כולם בביתי – אחי הגדול, אימי, ואבי כבר ראו  פעמים רבות פיות. זה היה מבאס, אבל עברתי הלאה. הייתי ממש שמחה פגשתי פיה.
כשהסתכלתי בשעון ראיתי שהשעה כבר הייתה שש בערב.  אכלתי ארוחת ערב,  החלפתי לפיג'מה והלכתי לישון.

למחרת הלכתי שוב לפיה וככה גם ביום שלמחרת.  כחודש עבר ואני הייתי עם הפיה מהבוקר עד שעות הערב. היא לימדה אותי לזהות פרחים ולשוט באגם וגם כמה שירים ואני.. טוב, אני לא לימדתי אותה כלום.
דיברנו ושיחקנו שעות ארוכות. הפכנו לחברות טובות.

פעם אחת באתי אליה, כמו כל יום והיא הייתה עצובה. היא ישבה כשהיא חובקת את ברכיה בידיה וראשה מורכן. לין נראתה כל כך שברירית.
שאלתי  בדאגה "מה קרה?" היא מיד הרימה את ראשה הקטן וחייכה חיוך מזוייף. ראיתי  שהיא מחייכת בקושי
"מה קרה?" שאלתי שוב.
"כלום" הפיה ענתה
"קרה משהו, מה קרה?" שאלתי שוב בטון מעט יותר תקיף.
נבהלתי, היא תמיד הייתה שמחה ועכשיו כל כך עצובה.
"לא כלום" הפיה התעקשה .
"מה קרה?" כמעט צעקתי. דאגתי לה.
" לא כלום" אמרה ופרצה בבכי
"סליחה" אמרתי בטון רגוע. לא רציתי לגרום לה לבכות.
"אני סולחת" היא אמרה עדיין בבכי.
לאחר כמה רגעים של שתיקה,  אמרה "תלכי בבקשה"
"טוב" עניתי מפוחדת ובעיקר דואגת. הלכתי לעבר שביל שלא הכרתי, כי עוד לא רציתי לחזור הבייתה.
מה קרה לה? היא תמיד הייתה שמחה ועכשיו היא…. שבורה ולא מוכנה לגלות לי את הסיבה לכך.   המחשבה על כך הפחידה אותי.
לאחר כמה דקות של מחשבה הרגשתי סחרחורת ונפלתי על הריצפה. כמה דקות לא ראיתי כלום ואז ראיתי כפר ובו ביקתות עץ.  אחת הביקתות הייתה גדולה יותר מהשאר.אז ראיתי המון פיות כמו לין, רק שהשיער, הכנפיים והבגדים שלהם היו בצבעים אחרים. הביקתה הגדולה זזה מעט, כולם התרחקו ממנה ואז שמעתי קול שאומר "אנה, אנה, אנחנו צריכים אותך" שוב לכמה דקות לא ראיתי כלום ואז התעוררתי על החול שבפרדס. לקח לי רגע להבין איפה אני.
קמתי וניערתי את בגדי,  ראיתי את לין לידי .היא כנראה לא שמה לב שהתעוררתי. היא דיברה בטלפון.  שמעתי אותה אומרת "כן, הכדור לא זז,  נכון?" היו כמה דקות של שתיקה – כנראה הצד השני דיבר ואז היא אמרה "הוא כן? אני באה" היא נשמעה מבוהלת.
ואז היא עפה ל.. אני לא יודעת לאן.  זה היה מעצבן שהיא הסתירה ממני את הסוד. מה קרה? – למה היא עצובה?- למה היא נבהלה?
הייתי מבוהלת ודאגתי.  היא תמיד הייתה שמחה ועכשיו? היא נראתה כל כך….. כל כך שברירית כל כך חיוורת כאילו היא חולה  ויש לה סוד, מה הסוד הזה?
אני רק מקווה שהיא לא חולה.
ישבתי שם כמה שעות. לין  חזרה ונראתה יותר חולה מקודם. היא עפה ממש לאט.  "הכל בסדר?" שאלתי.
"כן" אמרה בקושי.
"זה לא נראה ככה".
"סוד" אמרה בקושי רב
אוף,  שוב סוד,  נמאס לי כבר שהיא מסתירה ממני דברים,  דאגתי לה, מאוד.
ואז היא עצמה את עיניה. היא לא זזה.
"לין, לין" צעקתי,  אבל היא לא ענתה.
נגעתי בה. היא בקושי נשמה.
הבנתי שזה קשור לסוד.  ידעתי שאני חייבת לגלות אותו ולהציל את לין ומי יודע את מי עוד.
שוב, לרגע,  לא ראיתי כלום ואז ראיתי שוב את בקתות העץ והמון פיות – רק שהפעם כולם חוץ מאחד, שרץ וניסה לטפל בכולם – שכבו כמו לין.  הפעם, במקום קול חזק,  היה קול חלש "גלי את הסוד ובואי מהר" הפסקה והשתנקות. ניכר בקולו  של הדובר קושי רב "אנחנו צריכים אותך,  את התקווה האחרונה שלנו".  הקול התפוגג ואז שוב לא ראיתי כלום.לאחר מספר דקות התעוררתי.
שוב לקח לי רגע להבין איפה אני
חשבתי רגע והבנתי שהכל קשור. זה שלין חולה וזה שאני נופלת ורואה דברים אבל איך? ומה הסוד הזה? אני חייבת לגלות אותו!.
הייתי מבוהלת ובעיקר דאגתי.
לא ידעתי מאיפה להתחיל, איך לגלות את הסוד. חשבתי, אבל בראש שלי זה נשמע כאילו אני אומרת את זה בכעס, כמעט בצעקה.
דאגתי.
לא היה לי מושג מה לעשות. איך להתחיל לגלות את הסוד ומי הם אלה שרוצים שאני אבוא אליהם ואציל אותם? הפיות? וממה? ומה הקשר בין כל הדברים? והכי חשוב מה הסוד הזה?
כמעט בכיתי.  הייתי מבוהלת וחסרת אונים אבל אז ראיתי עוד פיון.  היה לו שער כתום קצר עד הכתפיים, מכנס וחולצה כתומים באותו גוון וכנפיים כתומות ועליהן כוכבים אדומים.
הוא שאל בקול חלוש "הכל בסדר?"
"כן, לא!" עניתי
ואז הבנתי זה הפיון  שראיתי קודם. לרגע נבהלתי ואז הבנתי שזה לא היה חלום, אלא אמיתי. פחדתי ודאגתי יותר.
"אתם אלה שצריכים אותי?" שאלתי
"כן, אני, לין וכל הפיות" הפיון ענה בקושי.  קולו היה רפה ורק עכשיו ראיתי שהוא חיוור
"אבל מה הסוד?"
"הסוד הוא שאת צריכה למצוא…"  גם הוא נפל כמו לין.
מה אני צריכה למצוא? ואיך? לפחות אני יודעת מי אלה שקראו לי חשבתי, אבל עדיין פחדתי. לא ידעתי מה אני צריכה למצוא. ראיתי פיה קטנטנה, שהייתה על כף ידי. היא פיה ילדה שנראתה בערך בת גילי. שערה ובגדיה  היו סגולים.  שערה היה חלק עד הכתפיים.
"הכל בסדר?" שאלה.  היא להפתעתי דווקא דיברה רגיל ולא ניכר בקולה שום מאמץ.
"לא, את לא חולה כמו שאר הפיות?" עניתי.
"לא"
"את יודעת מה הסוד הזה שאני אמורה לגלות וככה להציל את הפיות?" התלהבתי.  אולי סוף סוף אצליח לגלות מה הסוד.  אך היא לאכזבתי ענתה "לא, אבל אשמח לעזור לך"
"את יודעת למה כל הפיות חולות?"
"כן, מלכת הפיות  קישרה את חייהן של הפיות לכדור שבו מכניסים 3  חפצים, שכל אחד מהם צבוע בצבע אחד מצבעי היסוד,כי באותה תקופה הייתה מגפה ביער הפיות וכל יום מתו מספר פיות. כל עוד שלושת החפצים בפנים, הכל בסדר. לאחר תקופה צריך להוסיף עוד חפץ צבוע, כי הכדור שואב את האנרגיה והחפצים נעלמים.  בדרך כלל כשנחוץ, שומרי הכדור מוסיפים,  אבל הפעם הם כנראה לא תפסו את זה בזמן ועכשיו כולם חולים ועלולים למות".

נבהלתי-  לין….. לין עלולה למות ויחד איתה כל הפיות וכל זה תלוי בפיה הזאת ובי?
"את יודעת איזה צבע חסר?" שאלתי
"לא, זה סוד. רק  שומרי הכדור יודעים"
שוב נבהלתי. הבנתי שהפיון עם הבגדים והשיער הכתומים היה שומר הכדור האחרון ועכשיו גם הוא חולה.
שוב סוד. נמאס לי כבר מהסודות האלה. אם לא הכל היה כזה סודי בממלכת הפיות, כבר הייתי מפענחת את הסוד. פחדתי ובעיקר דאגתי ללין, לפיון הזה ולכל הפיות.
"את יכולה להוביל אותי לכדור?" שאלתי
"כן, בואי" אמרה והלכה.
הלכתי אחריה.  היא הובלה אותי במבוך מפותל, בין המון צמחים ואז אמרה "הגענו".
זה היה בדיוק כמו המקום שראיתי את בקתות העץ. מפחיד וקסום באותו זמן . פחדתי אבל גם התרגשתי לראות מקום חלמתי עליו, ועוד את מקום מושבן של הפיות זה קסום  ומרגש.
הפיה הלכה לאחת הביקתות. שם ראינו את הכדור – הוא היה גדול, בערך בגודל של הכדורים שקופצים עליהם וריחף. כל הזמן החליף את צבעו מירוק לאדום וצהוב. ו חלק מהזמן היה בלי צבע בכלל.
"בימים רגילים הוא בכל חלק שלו, בצבע אחר מצבעי היסוד, אבל עכשיו הוא ככה" הסבירה לי הפיה
"יש דרך לדעת איזה צבע חסר?" שאלתי
"לא ידוע לי"
"אם.. אם לא נצליח לגלות את הצבע עד מחר,  כל הפיות….. כל הפיות ימותו" גימגמה בבהלה הפיה
"מה?" ניבהלתי.
היו כמה דקות של שתיקה. שתינו היינו מבוהלות מאוד.
הסתכלנו אחת לשניה בעיניים והבנו שאנחנו חייבות להתחיל לעבוד.
"טוב, בואי נתחיל לעבוד ולגלות את הסוד הזה" אמרה הפיה
"איך?" "
"בואי נראה איזה צבע יש הכי מעט זמן. אולי זה הצבע הנכון" אמרה הפיה
הסתכלנו.
"כל הצבעים אותו זמן" אמרה הפיה
"עוד רעיונות?" שאלתי.
"לא" אמרה הפיה.
"יש לי רעיון  – ניקח חפץ  בכל צבע יסוד וננסה לקרב לכדור" אמרתי.
"בואי ננסה, אבל זה חייב להיות חפצים קסומים. בואי ניקח עלה צהוב מעץ האבקה, כדור מעופף כחול וכדור מעופף אדום מגן הילדים"
"או.קי" אמרתי
הלכנו קודם לעץ האבקה, שנראה כמו עץ אלון עם עלים צהובים ואבקה בצורת כוכבים זהובים עליהם, ומתחתיו היה מיכל מלא כמעט עד למעלה באבקה, לקחנו עלה צהוב.

ואז הלכנו לגן הילדים ולקחנו כדור מעופף כחול וכדור מעופף אדום.

מצוידות בכל הדברים, הלכנו לעבר הכדור.  קודם כל, קירבנו אליו כדור מעופף כחול. לא קרה כלום. קירבנו אליו כדור מעופף אדום ולא קרה כלום ולבסוף קירבנו אליו עלה צהוב מעץ האבקה והכדור זהר.
"זה הצבע הנכון, איך שמים אותו?" אמרתי.  לקחתי מידה של הפיה את העלה הצהוב.
הפיה אמרה "אסור לקחת סיכונים, מה יקרה אם זה לא הצבע הנכון? אנחנו צריכות לחשוב על דרך להיות בטוחות שזה אכן הצבע הנכון" . היא הפחידה אותי.  היא הזכירה לי שאם נטעה… אם נטעה כל הפיות ימותו.
"אבל איך?" שאלתי
"אני לא יודעת.  אנו צריכות  למצוא דרך" הפיה אמרה.
"בואי ננסה שוב" אמרתי.
"טוב" ענתה
ניסינו ואותו דבר קרה.
"אז מה עושים עכשיו"  שאלתי?
"אין ברירה, בואי ניקח את הסיכון" אמרה
"לא, את בטוחה?" שאלתי.
מה אם אנחנו טועות? אסור לנו לקחת סיכון, חשבתי מבוהלת.
"כן אני בטוחה"
"אבל אני לא"
דאגתי וחששתי מאוד לחיי הפיות.
"תעשי את זה!" אמרה בטון מצווה
"לא" ניסיתי להגיד בטון ברור, אבל יצא לי רק קול מהוסס.
היא הפיה.  היא יודעת יותר טוב ממני , אבל מה אם היא טועה? הרי היא  אמרה לי בעצמה, שרק שומרי האבקה יודעים. התווכחתי עם עצמי.
"כן" אמרה שוב בטון החלטי.
איך היא יכולה לקחת את הסיכון?
"לא, אני מפחדת" ניסיתי להסביר לה.  כבר כמעט בכיתי.
"כן, תעשי את זה"
"טוב" אמרתי בחשש.
"אבל איך?" הוספתי.
"אני לא יודעת.  נסי לקרב את העלה  ולהשאיר את היד שלך מעט זמן" אמרה.
"טוב" אמרתי.
לקחתי את העלה וקירבתי אותו.  חיכיתי כמה דקות. הוא והכדור זהרו. לא ידעתי אם זה סימן טוב או רע,  אבל אחרי כמה זמן, פתאום נורא כאבה לי היד. הרחקתי, בבת אחת, את העלה והכאב פסק. "זה כואב, מה לעשות?" אמרתי.
" אין לי מושג" אמרה.
לפתע היה לי רעיון. לא אמרתי כלום ופשוט שמתי את העלה על הכדור.
חיכינו כמה דקות. העלה נעלם, לא קרה כלום ואז גם הפיה נפלה. נגעתי בה. היא בקושי נשמה. אחרי כשניה ראיתי המון פיות. הפיה שלידי התרוממה, רק שעכשיו היא נראתה מבוגרת יותר, היא נראתה כבת 30 בערך. הייתה לה שמלת נשף צהובה, שער צהוב חלק עד הגב התחתון וכנפיים צהובות עם לב גדול ושקוף באמצע.
הבנתי שהצלחנו. הצלנו את כולם ואז לין באה וחיבקה אותי.
"אבל איך זה שהכל נראה לי בגודל נורמאלי, אם אתם קטנים?" שאלתי.
"אנחנו הקטנו אותך, לא שמת לב,  כי הקטנו אותך רק ביער הפיות,  שם הכל קטן יותר " אמרה הפיה הצהובה. והוסיפה  "אני מלכת הפיות ואני מודה לך, בשם כולנו, על שהצלת את ממלכת הפיות"
התרגשתי.  אני פוגשת את מלכת הפיות? מלכת הפיות אומרת לי תודה? אף אחד עוד לא פגש את מלכת הפיות.

"אז….. אז איך….. איך ניראת כבת 11 קודם?" שאלתי בגימגום מרוב היתרגשות.
מלכת הפיות הייתה לידי כל הזמן ואני לא ידעתי.
"קסם" ענתה המלכה
"וכל מה שאמרת לי נכון? "
" הכל נכון ".
"למה דווקא אני?" שאלתי.
"כי המלכה –  אני – לא יכולה לשים חפץ בתוך הכדור. הכדור לא יקבל אותו. אינני  יכולה להחיות את כל הפיות. אין לי מספיק קסם. חייב לשים את החפץ, שומר כדור או ילדה בת אדם. היא חייבת להגיע לפתרון בכוחות עצמה, אחרת זה לא עובד ולין המליצה עלייך." הסבירה המלכה
היא חייכה ואני החזרתי לה חיוך בהתרגשות.