לשונות מאת יואב בן-ארי

 

משך שלושים ושבע שנים בנינו את הפירמידה – ועתה הפירמידה ניצבת על לבי. והנה אפטר ממנה. אעלה אותה בלהבה. לאור הנר מתמלא הקלף באותיות בלתי נראות. הנוצה בידי רועדת. המלים לוחשות על לשוני שאיננה.

 

אני זוכר את יום ההטמנה. חגיגיות גורלית עמדה באוויר. חפרנו בעפר החם תחת מבטו הבוחן של המלך, שניצב עם פמלייתו לא הרחק. נאסר עלינו, הפועלים, להרים אליו מבט. הוא הסתלק במכרבתו רק לאחר שהטמנו בבור את תיבת העופרת הכבדה, והצבנו מעליה את מצבת הגרניט. המצבה הענקית, אותה סיתתנו מראש, נועדה להוות את מרכז הבסיס של הפירמידה. כעת היתה מוקפת אוויר, חשופה. בהיקף המצבה הקובייתית נחקק באותיות גדולות: "דין מוות ללוחשים". מעל למלים, בכל אחת מן הפיאות, נחקקה אליפסה חצויה: לשון.

למחרת הצטרפו מאות פועלים. התחלנו לבנות מסביב למצבה באבני בזלת קשות, מסותתות היטב. האבנים היו גדולות כבית, גדולות כמצבת הגרניט. גררנו אותן ממחצבה שנמצאת ממזרח למישור הרחב. מזחלות הגרירה חרצו בעפר תלמים עמוקים ומהודקים. לקראת סיומו של יום הבניה ביקר המפקח מטעם המלך. כשהביט ממרחק בקוביות האבן הנערמות שכבר כיסו על מצבת הגרניט, ניכר כי הוא שבע רצון. אך כשהתקרב והעביר ידו על פני אחת האבנים חשכו עיניו: הבזלת היתה מנוקבת בבועות אוויר קשות, זכר לנוזליות הלבה אשר כלאה אותן לפני עידנים. "אוויר!" צעק, "פירמידה של אוויר!" העבודה הופסקה. בטקס שנערך מול כל העוסקים במלאכה, לשונו של הממונה על חומרי הבניה נכרתה בסכין מלובנת. היתה זו הלשון הראשונה.

פרקנו את אבני הבזלת ממקומן. לפקודת הממונה החדש על חומרי הבניה, גררנו מעתה אבני שיש ממחצבה מרוחקת. חמש אבנים ביום.

נאסר עלינו לשוחח על התיבה. במהלך העבודה ממילא לא דיברנו, אך ברגעים של טרם-שינה בביתני הלילה נרקמו לעתים שיחות. לרוב היו אלה שיחות על קשיי העבודה, על חיינו הקודמים, חלומות על צלי בקר ביין ותמרים, ניבולי פה מקניטים, פִטפוטי זימה. לתוך הדיבורים היינו נרדמים. אך ככל שחלפו הימים השתחררה לשוננו. התחלנו לתהות – תחילה בלחישות פרטיות, אחר כך בפטפוט קבוצתי – על הסוד החבוי בתיבה. ידענו: מגילה של קלף נמצאת בה. סוד שאין לב אנוש יכול לשאתו, סוד מצמית שאיים לפוצץ את המלך מבפנים, נכתב על ידו בחדר נעול בארמון ונחתם בשלוש בּוּלוֹת של בדיל, בטרם נאטם בתיבה. אך מהו הסוד? שמועות קפצו מפה לאוזן. כולן רציניות להחריד, כולן טוענות לכתר האמת. היו שאמרו: סוד כוהני. מלות כישוף לעת מלחמה. הצופן ללב היקום. סוד השליטה בכוכבים. היו שטענו: סוד משפחתי מלוכלך. אמו אינה אמו ואביו אינו אביו, והכתר לא שלו בדין. אמרו שהמלך שכב עם בתו, ששחט ממזרו, שהמלך כרות אשך. אחרים טענו שלא במעשים מדובר, אלא במחשבות של טינופת, מחשבות אסורות למלכוּת, מחשבות על משגל עם חזיר או עם כלב, על שריפת מקדשים, דמיונות פרא על התפלשות בצואה. כל פה והשמועה המועדפת עליו.

יום אחד עבר שומר בין ביתני הפועלים, ושמע שיחה מסוג זה. למחרת, בטקס רשמי לעין כל, בעל השמועה הוצא להורג. לשונות כל שוהי הביתן נכרתו.

לזמן מה פסקו השמועות. אך ככל שגדלה הפירמידה הובאו עוד ועוד פועלים, אלפי פועלים הועבדו, ואת גל השמועות היה קשה לעצור. יותר ויותר מביתני הפועלים נותרו ללא לשון. לבסוף הוחלט להכחיד את הדיבור: לשונות הפועלים כולם נכרתו.

אני זוכר את כריתת לשוני בפגיון המלובן. את הצריבה הלוהטת. את הרגע המתמיה בו ראיתי את הלשון מִדלדלת מאצבעותיו של חייל-המשמר, זרה לי ולגופי. אני זוכר את צעקות הפועלים הכפותים סביבי, אך את צעקתי שלי אינני זוכר. לכמה רגעים אבדה הכרתי. כשהתעוררתי עמד באוויר ריח הלשונות הלוחשות בכירת הגחלים הגדולה. אני זוכר את המחשבה המשונה שגם את לשוני אני מריח, ושאינני יכול להבחין בין לשוני שלי ללשונות האחרים.

אך בעיקר הלשון היא שזוכרת: סוכר, מלח, לפת, גריסים, עוף – בזמן ארוחה, בזמן עבודה, ובמיוחד לפני השינה, אני חש פתאום בטעמי הפאנטום. וגם את המלים אני חש עוד, לוחשות על לשוני שאיננה. מלים כמו כסא, כמו חול, כמו ביצה מקושקשת. אני חש את מגען בין הלשון לחיך.

עם כריתת הלשונות השמועות פסקו כמעט לגמרי. לעתים, בין הביתנים או בשולי המחצבה, באזורי עשיית הצרכים, עוד ניתן היה להבחין בשמועה טריה שאיזו אצבע כתבה בחול. מי שמצא שמועה כזאת, בלע אותה אל עיניו, ואז מחקהּ בחטף בכף רגלו. שלא ייתפס, שלא יעקרו את העיניים.

נעלמו מלים נחוצות. זהירוּת, שים לב, מאחוריך, תעביר, התמוטטות, יותר בכוח, יש כאן אבן, עקרב, קשר לא מהודק. בקשות עזרה נשמעו כאזהרות, אזהרות נשמעו כקללות, והכל נשמע כנהמות חסרות פשר. עד שהובנה הכוונה, נפל אסון. פיגומים קרסו. מריבות פרצו בשל פירוש לקוי. העבודה הואטה. משום כך, כשהגיעו פועלים חדשים, החליטו המפקחים להותיר את לשונותיהם בפיהם. אנו, פגומי הפה מדור הפועלים הראשון, היינו נלעגים בעיניהם. הקניטו אותנו בשליפות לשון נתעבות. אך היינו חסונים מהם, ומי שהעז להקניטנו נתפס בלילה ולשונו נתלשה. ההקנטות פסקו.

שמועות חדשות לא חדלו לזרום.

 

שלושים ושבע שנים. המלך לא ראה בסיום המלאכה: נפטר בשנה העשרים ותשע. יורשו נשבע להמשיך בבניה, נשבע להגן על הסוד. חוּזק המשמר. תעלה נחפרה מסביב לפירמידה. זוחלי נהר ארסיים מארצות רחוקות שבשולי הממלכה שוחררו למימי התעלה, ולגדותיה נשתלה גדר חיה של צמחים טורפים. כשהוצבה אבן הקודקוד, פרצנו בבכי ובנהמות. ניתן לנו מענק מלכותי יפה, ושוחררנו לגור בבירה.

מחלון ביתי אני מביט בה לעתים, מבהיקה בלובן שיש עם אודם השקיעה, קודקודה עטור ענן ורוד. משקולת ענק שמחזיקה קלף. שלא יעוף ברוח. כמו משקולת נייר. ראשה בשמים וסוד בבסיסה. ובתווך: שלושים ושבע שנים מחיי.

איתנה כמו נצח מעל שנותינו. אך הרוח עוברת, שׁוחקת, משייפת בליטוף אבק-שיש לא נראה. הרוח תשׁחק ותחצוב, ולבסוף תפשוט את הפירמידה מעל למצבה, תמחק את המלים החקוקות, את ציורי הלשון, תותיר גוש קטן של גרניט. מישהו יעבור. אולי ילד. יעצור להשתין. יתמה על נצנוץ השיש הלבן בעפר אשר תחת רגליו. יתמה על אבן הגרניט האדומה במקום שהוא כולו עפר. הרוח תחפור, התיבה תיחשף. מישהו ינפצה לרסיסים. יפתח את הקלף. האם יידע לקרוא בשפתנו? ואולי הכתב הוא כתב סתרים? ואולי לא כתוב דבר? ואולי התיבה ריקה?

לעתים אני חושב: ומה אם יחפרו מנהרה תת-קרקעית, הישר אל תיבת העופרת?

 

הסוד? למען האמת, מעולם לא עניין אותי במיוחד. והנה, לאחרונה הוא נודע לי. ואינו מרפה. המלים לוחשות על לשוני שאיננה. מה אעשה בהן? אבנה עליהן פירמידה?

ישבתי במסבאה שבקצה הרחוב, כדרכי מדי ערב. אין לי בילויים אחרים. המוזג סינן לי את נוזל הבירה מן הלתת. אינני חש בטעם הבירה, כמובן, אך חביבה עלי צריבת האלכוהול המרה במחילות הגרון והאף. בשולחן סמוך ישב אדם זקן, לקוח קבוע. לשונו לא כרותה אך אינו מדבר. "היה משרת בארמון המלך," לחש לי פעם המוזג. לרוב ישב שם ובהה במבט עצוב, כשהוא אוכל מרק ולחם. מעולם לא לגם שיכר. כשניסו לשוחח עמו היה בוהה תחתיו.

אינני יודע מה נכנס בי פתאום. אולי שתיקתו נגעה בי. נטלתי את ספל הבירה וניגשתי לשבת בשולחנו. הוא הביט בי לרגע, מופתע, והוריד מבטו אל מרק הבצל. לגמתי לאיטי את הבירה הסמיכה, והיא השרתה עלי עייפות. פיהקתי, וכבר חשבתי להסתלק משם. תנועת הפיהוק משכה את עיניו. אני רגיל למבטים הנבוכים, התמהים, הממהרים לסגת כשאני פוער את פי. אך הוא לא הסיר ממני את העיניים. החל לרעוד. לפתע קרא: "סכין. מוזג, תן לי סכין!" קולו היה יציב, כאילו מנותק מן הרעד שאחז בו, מן הכאב המטורף שבעיניו הבוהות בפי. המוזג נעץ בי מבט שואל. הנהנתי לעברו. שקט נשתרר בין שולחנות המסבאה, ורק לגימות נבוכות נשמעו. המוזג ניגש בצעדים איטיים. הניח סכין על השולחן. האיש הרים את הסכין בימינו והניפה במהירות לעבר לשונו, אותה משך באצבעות ידו השמאלית.

המוזג ואני התנפלנו עליו ולפתנו את זרועותיו. אף שהסכין נגעה בלשונו, הרי שהיתה סכין מטבח ישנה וקהה, והלשון החלקה ממילא השתחררה מאחיזת האצבעות. אפילו לא נשרטה. "אני יודע!" צעק האיש, "אני יודע! שמעתי! שלושים ושבע שנים אני יודע…" כמה מן הלקוחות הבינו את שעומד להתרחש, והסתלקו בחופזה מהמקום. אחרים בהו במבט חרד, חלקם אטמו את אוזניהם. בעיני המוזג, ששלף מידו של האיש את הסכין, זיהיתי בעתה עמוקה. הזקן התפתל על כסאו בזרועותינו, המשיך לצעוק: "המלך דיבר בשנתו! שמעתי! בלילה לפני שכתב על הקלף, שמעתי, שמעתי…" לא הצלחתי לאטום את פיו. המלים היו חזקות מיַדיי.

 

משך שבוע לא יצאתי מהבית. חששתי שיגיעו אלי. מבעד לתריסים הסגורים שמעתי לחשושים ברחוב: האיש הזקן הוצא להורג. בעל המסבאה הוצא להורג. שניים מן הלקוחות, שלא היו פכחים דיים כדי לברוח לפני בוא השוטרים, הוצאו להורג גם הם. השוטרים עצמם, וכן המוציאים להורג, שאמנם צוידו באטמי אזניים, עברו כריתת לשון: אמצעי ביטחון, מי יודע מה שמעו.

מקץ שבוע, הנחתי שהשוטרים לא מחפשים אחרי. מה גם שהמזון אזל בביתי. יצאתי אל השוק.

לפתע המלים עמדו בפי. חשתי אותן בין הלשון שאיננה לחיך שישנו. הרגשתי את לחישתן, את התהוותן, את אפשרות זרימתן אל מחוץ לפה, את אפשרות הנכחתן בהמון. "נו כבר!" נזף בי מוכר הדלועים. נראה שעמדתי מולו זמן מה. פחדתי לפתוח את פי. פחדתי שפי ייפתח מעצמו. שילמתי. לא חיכיתי לעודף. כמעט שכחתי את הדלעת עצמה.

חזרתי להסתגר בביתי. אכלתי את תבשיל הדלעת שבישלתי, וטעמים שלא הכרתי התערבבו בחלל הפה. התריסים נותרו סגורים. שכבתי הרבה במיטה, בחושך. האוויר עמד חם. הסוד התגלגל במחשבותיי ובפי. על צד האמת: זהו סוד אווילי. מי לא אוחז סוד כזה בלבו? שלושים ושבע שנים, חשבתי. לשוני נכרתה, חיי בוזבזו. ממלכה שלמה השתגעה לה. והסוד – אווילי. ועתה הוא גם שלי. מה אעשה בו. עלי לעקרו מתוכי. להכחידו.

קמתי מהמיטה. הצצתי החוצה מבעד לחרכי התריס. אנשים שוטטו ברחוב. במרחק ראיתי את כתם הענק המשולש, מתמזג בשמים החומים מאבק. בדקתי שהדלת נעולה. ליתר ביטחון הצמדתי אליה את המיטה. ניגשתי לשולחן והדלקתי את הנר. מסל ישן שעמד בפינה הוצאתי מגילה של קלף, נוצת קולמוס וקסת דיו. התיישבתי לשולחן. עמדתי לטבול את הנוצה בקסת.

נמלכתי בדעתי: מסוכן מדי. מפחיד מדי. לראות את המלים, לתת להן צורה. החלטתי: אכתוב ללא דיו.

 

והנה, הגעתי כמעט לסופו של הקלף. האותיות נמחקות עם היכתבן. ידי כבר לא רועדת בכתיבה. גם החלל שבמקום לשוני מונח עתה רגוע במקומו. אני כותב בשצף לאור הנר המתמעט, ממלא את לובנו של הקלף בלבן. ואת הסוד עוד לא כתבתי. והגיע הזמן.

לא. לשם מה?

די לי במה שכתבתי. אעלה את הקלף בלהבה.