18- מכונת האנטי – איג'ינג של טוטו

 

 

מטר תשעים ותשעה סנטימטרים. אני ב'היי' תמידי.

מגובה כזה אי אפשר לצופף ראשים, אפילו הכינה הכי עלוקתית שאני מכירה לא תסתכן בקפיצת התאבדות שכזאת. וכשלא מצופפים ראשים בקרבה טובה, לא נלחשים סודות. בלי סודות, אין אמון. בלי אמון, אין חברים.

מגובה כזה גם קשה להיתקל בעמודי חשמל- כי הם נמוכים מדי. בסופה של איזו תוכנית משעממת על דינוזאורים בערוץ שמונה, התארח חוקר מטעם המרכז לחקר עמוד השדרה, או מה שזה לא יהיה, ודיבר על נתוני מחקר שהשווה בין נמוכים לגבוהים.

אוזניי שהיו בעמדת נוח התרוממו מיד ל'הקשב'. המחקר מצא שגבוהים נמצאים הרבה יותר בסכנת נפילה, אך כמעט ולא נתקלים בעצמים במרחב. לעומת זאת, נמצא שנמוכים כמעט ולא נופלים, אך מפתחים נטייה מחרידה להיתקל בעצמים. כיביתי את המכשיר באנחה. עם תוצאות כאלו, קשה להחליט לאן להשתייך. למרות שכשחושבים על הנשר התועה שכמעט וקינן לי בשיער, ברור שעדיף את מועדון הנתקלים אבל טרם מצאתי חברת הובלה אמינה שתיקח אותי אליו.

"תגידי," אמא שלי שואגת לעברי יום יום, בשעת סגירת מחברת החשבונות בטפיחה עזה, "כן, את שם, למעלה, מה צופן לנו העתיד ומתי אבא שלך ממציא קסם שמעלים את עצמו?"

ואני מעיפה מבט לעננים. שום-כלום.

היא ממשיכה: "מילאתי לוטו. מה עם זה? את רואה שם זכייה? לא? קדימה, תהיו מועילים, שניכם."

כשאימא אומרת שניכם, היא מתכוונת אלי ולאבא ולא כוללת את עצמה, אלא שאנחנו, כשילוש, נחשבים לתופעה-הופעה בהצגה שרצה-לעולם לא הולכת- משך כל ימות השנה, בשדרות. והרי פה אין תיאטרון ואין לזלזל בהופעות גם ממין שלנו.

חשבתי פעם למכור כרטיסים להצגה ושמה: "כשאינשטיין וקיבוצניקית נפגשים על הגובה", אלא שבשדרות מעדיפים מופעים חינם. שחקני רחוב הולך חזק עכשיו.

אנחנו חיים פה חיי בִּמְקום, תלושים מהווי העיר: בִּמְקום שאבא שלי- טוטו אינשטיין, המכונה בטעות בתעודת הזהות שלו "מיכאל בן נעים" – יתחתן עם מישהי טובה, שבאה מגבולות בין הים למדבר, שיודעת לבשל ושבאופן כללי 'משלנו', התאהב טוטו בשלומית נוימן, קיבוצניקית מעין הלוחם הסמוך לשדרות, שאף היא, בִּמקום להתחתן עם בחור טוב, רצוי מיבשת אירופה, התאהבה בטוטו ביומיים הקצרים ששימש שם כחשמלאי המפעל, בדיוק כשהתרחשה הפסקת חשמל כללית. כן, במקום ללכת על בטוח, הם הלכו על עיוור.

ובמקום לצופף את כדור הארץ בעוד כמה נשמות טובות, דאגו הוריי להתחכך ולהביא לעולם רק אותי.

וכך נוספתי לזוג המוזר: לאבא, פטנטולוג עצמאי שבין גלגלי המוח שלו אפשר למצוא מנעולים גמישים, רובוטים וטריקים, ולאימא, שמביאה כסף הביתה בתוקף מקצועה כאחות-חיסונים ולעולם דואגת בענייני פרנסה וחובות. ויש לה על מה לדאוג.

טוטו, בעל מראה כלבלבי ואוזניים שמוטות ומכאן שמו, חולם להביא לאשתו הנרגנת קצת תועלת, אולי יצליח להמציא פטנט שעובד סוף סוף לא רק לנגד עינינו, אלא גם בחוץ, במשרד הפטנטים בירושלים.

"אני רוצה להפוך לזבוב ולשבת בתוך המוח שלך ולקרוא טוב טוב את הוראות ההפעלה שלך. ואולי להבין מה גורם לאדם בגילך לייצר עוד ועוד פטנטים שלא מביאים שום טוב." אימא אומרת לו בהשתאות אמיתית. אימא, קיבוצניקית אמיתית, מסתכלת על החיים מלמעלה ללמטה. ממלעיל למלרע: היא קונה אבטיחים ומשליכה אשפה ואופה עוגה בלי הרבה סוכר, כל זה במלעיל, ולקופת חולים היא עדיין קוראת 'מרפאה'.

"כשנחזור לקיבוץ", "כשאחזור לעבוד עם החולבות", אלו שני המשפטים האהובים עליה. שנה גררה שנה ואנחנו נשארנו בשדרות. טוטו אהב את אימא והיה מוכן לעבור לקיבוץ, גם אם לא תמיד הבין איך אפשר לבזבז זמן על אסיפות, במקום להסתובב במזבלה ולדלות מציאות.

אלא שהחזרה לקיבוץ לא הייתה סוגה בשושנים. היינו מוכרחים לעבור וועדת קבלה, למרות שציפקה, הרכזת, נשפכה עם אימא היישר לבית הילדים. אז ניסינו להתקבל, אבל בשלב השני, נדמה לי, אימא נשברה, קיללה את ציפקה שלא ממש עשתה לנו הנחות, הניסה אותנו אל הרכב וכל הדרך חזרה לשדרות לא אמרה כלום. אחר כך שינתה את התקליט ל"כשתמות ציפקה, הלוואי, אמן סלה."

מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי גבוהה. בתמונות מהגנון אני ישובה על השטיח, במפלס הכי נמוך, ובכל זאת, גבוהה בראש מהגננת. בעיר קטנה כשדרות, גובה זו תכונה מעליבה ואף אחד לא התכוון לשתוק על העלבון הזה. בכל מקום שפניתי אליו, נשמעו לחשושים שהיו נסוגים כשהייתי מתקרבת.

לכל דבר מתרגלים ואפשר היה לצפות מתושבי השכונה, תלמידים ומכרים, שיתרגלו אל הגובה שלי ויפסיקו לעשות מזה כזה עניין. אלא שזה לא קרה. אם הייתי הולכת לשחק כדורסל מביאה כבוד לעיר, ומנחמת על המשולש המשפחתי המוזר שלנו, מילא. אלא שכבוד לא הבאתי לעיר, להיפך. בזמן שכל התלמידים קיבלו צווי גיוס בפעם השנייה, אני עוד לא קיבלתי אפילו אחד. פסגת פחדיי היא לקבל פטור מהצבא על בסיס אי כשירות גופנית וככה, בגיל שמונה עשרה, לסדר לי קביעות עם הוריי לכל החיים.

פעם בחודש, אימא מושיבה אותנו במטבח, סיגרית מונטנה ביד אחת שלה ובשנייה מחברת שאיתה היא הולכת לכל מקום. "התקציב שלנו אבוד." היא פותחת, אצלה אין חשבון בנק, רק תקציב. ואז היא מריצה מספרים.

אבא יושב מולה, ספוגי וממורטט, אוזניו מתארכות איכשהו ונראות שמוטות עוד יותר. ואימא, סוגרת בטפיחה את המחברת, ומודיעה: "שוב חור בתקציב. אתה מוכן לעזוב כבר את הפטנטים שלך ולמצוא עבודה נורמאלית?"

"יום אחד, שלומיתיתי, יתקשרו ממשרד הפטנטים ב.."

"רחוב שלומציון חמש עשרה, שמעתי." אימא משסעת.

"ואת," היא פונה אלי "נערה בת 17 יכולה למלצר."

"ניסיתי." אני אומרת בלחש. "אף פעם לא צריכים עובדים."

"למה? איך לא מוצאים תעסוקה לכל הגובה הזה? בזבוז!"

וטוטו מהנהן ומאותת לי לא להתרגז ולא לענות. הרי יום אחד, הוא ימצא אותו, את מה שגורם לפטנט לפעול גם לנגד עיני אחרים. ושנינו נעלה לירושלים ונזכה בתהילת עולם.

הפטנטים של אבא עבדו מצוין. הכיסא התזונתי למשל, הוא בעיניי לא פחות מהברקה. מי שרוצה לאבד תיאבון לכל החיים, שיכבד נא ויישב על הכיסא התזונתי. אבא הינדס לכיסא קול אופרה והוא מזמר על היושב: יותר מדי שומן, פחות מדי סידן, ויטמין די בירידה תלולה, הכליות זקוקות למים.

הכיסא עבד מצוין. אפילו אימא התלהבה. אבל כשמוטי סדן, המנכ"ל של משרד הפטנטים הגיע לביתנו אחרי שראש העיר הפעיל פרוטקציה, הכיסא שתק. אבא ניסה שוב ושוב. בפנים אדומות הוא הושיב והקים את מוטי. "הכיסא בנוי לא רע." מוטי סדן אמר לו. "יש לך ידיים טובות, אדון בן נעים, למה שלא תהיה נגר?"

באותו הערב, אפילו אימא ריחמה עליו והיא לא הזכירה לו את התקציב ולא את העובדה שהיא מרגישה חנוקה בעיר הזאת ושנמאס לה מהכול.

ככה היה גם עם קרני האינפרא-טורקיז ששיקפו עצמים אטומים, כך שאפשר היה ללמוד על הטקסטורות שלהם. ככה היה גם עם שלט מנטרל האזעקות שבזכותו בערב שבת אחד, הזדמן לי לדעת איך נתקלים מרגישים. לבקשת אבא, רצתי בכל השכונה ונתקלתי במכוניות שמיהרו לצפצף. אבא ישב על המרפסת, כיוון את השלט והשתיק את האזעקות, אחת אחרי השנייה, 'תרגיל בגלי קול', הוא קרא לזה. אך למחרת, כשהוא הצליח לשכנע איש קשר חדש ממשרד הפטנטים להגיע, שוב הפטנט לא פעל, גם לא כשצילמנו בווידיאו. נדמה שכוח סמוי, שלא מחבב עיניים זרות, השתלט על הבית שלנו.

ובינתיים, אני יודעת לדקלם את כל התשובות של משרד הפטנטים הרבה יותר מאשר את המנון 'התקווה'. כל פטנט, אביזר בעל כושר תעופה או דיבור או ציוץ או כיווץ, הוא הספינה העתידנית של טוטו, שכאשר תגיע ליעדה, כלומר למשרד הפטנטים ברחוב שלומציון חמש עשרה, היא תעלה על שרטון ותיענה בתקליט: "למדינת ישראל אין צורך בפטנטים מקומיים. תודה". לעיתים גדל התקליט בשתי שורות מתנצלות: "ההשקעה העיקרית שלנו עכשיו היא בביטחון, אם יהיה משהו תפנה אלינו שוב, אפודים, קרמיקה עמידה, זה הכיוון, לא להתייאש".

אבל זה מה שעצוב בכל הסיפור הזה: טוטו לא מתייאש. הוא לא יכול להתייאש כל זמן שיש את הדמיון הארור שלו: מיטת הנוער שלי כבר מזמן מיטה אלא תיבת קסמים, זאת, שמכניסים אליה מישהו וחוצים אותו לשניים. אותי, למרבה הצער, אי אפשר לחצות. וכך אני ישנה כשרגליי במצב לא מרוצה.

גם החלון בסלון אינו חלון, אלא תשתית טבעית לסולמות, גלגלות וחבלים, תשתית שנועדה לוודא שוב ושוב את כוח המשיכה. דלת הכניסה אינה סתם מעבר מן החוץ אל הפנים, כי אם רשת זיהוי משוכללת, בעלת לוח בקרה צבעוני שמסווג קולות.

("לפני רבע שעה הייתה פה דלת," אמרה אימא בייאוש, "איפה היא עכשיו?")

נקישות קצובות ושקטות מדליקות לרוב את המנורה הירוקה. בתגובה ל"מי זה"? נדלקת המנורה הצהובה, וחבטות על הדלת של אדם חסר סבלנות משמיעות את האזעקה, שאז, דיסקו צבעוני מסנוור את הבא. לא שמישהו בא לפתחנו, לא שמישהו נוקש בחוסר סבלנות, יתרה מזאת: הפטנט לא עובד על מישהו זר.  

 

                                                          * * * * * * * * *

שום דבר ביום ההוא לא העיד על כך שמשהו שונה עומד להתרחש. אימא הלכה לקופת החולים ובדרך גלגלה אותי לבית הספר. אבא בא לשחרר אותי משם כי אני כוח עבודה זול, ושוב הייתי אנוסה לכתת את רגליי בין המפעלים ולסחוב לו מציאות. אחר כך הוא הסתגר בחדר הקטן שלו, ובזמן שאני לעסתי פסטה קרה מול הטלוויזיה, נשמעו הפיצוצים הרגילים.

ואז אימא חזרה מהעבודה, קרבית-אש, ושאלה איך אני כבר בבית, ואמרתי לה ששחררו אותנו מוקדם, והיא אמרה שעם כל השחרורים האלו, שישכחו מכסף השנה, ובכלל יש חוק חינוך חינם, לא? אחר כך היא נכנסה לחדרון של אבא ודרשה להפסיק את הפיצוצים. "עברתי מספיק הפצצות בחיים שלי," היא אמרה לו. "ומה שלא עברתי שמעתי מההורים שלי, אז תפסיק עכשיו ומיד את הרעש הזה." ואבא אמר בעלבון ש"זה לא רעש ושיום אחד, שלומיתיתי", ואחר כך יצא מהבית הסערה.

אבל משהו ריקד באוויר כשאבא חזר עם עיתון בידו האחת ובאחרת בקבוק יין. הוא טרק את הדלת

והתחיל לרקוד בסלון.

"מה עכשיו?" שאלה אימא שישבה בסלון עם רגליים מורמות ועישנה את המונטנה שלה. "המצאת חוסם עורקים לאוברדראפט?"

"שלומיתיתי," אבא התעלם מהטון שלה  "תקראי," הוא זרק לעברה את העיתון. היא רפרפה על הכתוב ואמרה "שכה יהיה לי טוב. ואני כבר חשבתי שהלילה אוכל לישון כמו תינוקת. ועכשיו, תסביר לי מה השטות הזאת?"

"שטות? נעמה," הוא פנה אלי "תקראי ותגידי לי אם מענק של מיליון שקלים ומלגת מחיה למשך חמש שנים מטעם התמ"ת היא שטות."

לקחתי את העיתון. הכותרת זעקה תחרות פטנטים, כמה משפטים מתחת היו קצת פחות צעקניים ולמרות זאת הצליחו למסור שהפטנט המקורי ביותר בתחום הגריאטריה- לשימוש ביתי, יזכה במה שאבא כל כך התאווה לו.

"אם אני אזכה," אבא חישב "משרד הפטנטים בירושלים ירדוף אחריי. אבל אני," הוא אמר בהבעה נקמנית  "אשאיר להם מזכירה בנוסח 'מיכאל בן חיים עסוק בפיתוח פטנט חדש. נא לפנות למזכירה שלו.."

"תשכח מזה, "אמרה לו אימא "מספיק עזבתי בשבילך את הקיבוץ. תמצא לך מזכירה אחרת."

"הנמצאת," המשיך אבא "ברחוב התאנה ארבעים וחמש, ליד המכולת של מושקו."

"ככה אתה בוגד בשלומציון?" אימא נזעקה והרצינה את פניה: "טוטו, קיבלנו הבוקר שני מכתבים מההוצאה לפועל. העיקול בדרך."

"נכון מאוד, ולכן אני חייב להשתתף בתחרות הזאת. נעמה, את באה איתי מחר?" הוא פנה אלי.

"מחר, טוטו, הילדה הולכת לבית הספר." אימא פלטה עשן מנטה.

"שלומיתיתי, אל תהיי כזאת. תחשבי על הסיכויים שיש לי. כבר יש לי רעיון מה להמציא. בואי, את תנוחי כאן ואני אכין לנו ארוחת ערב."

אלא שגם ארוחת הערב לא פייסה את אימא. לאחריה, מהחדר הסמוך, שמעתי על משכבי הדי שיחה שהלכה והפכה למוזרה ככל שהעמיק הלילה. בהתחלה הם דיברו על החובות העצומים שיש לנו. "זהו, אם ההוצאה לפועל הגיעו עד לדלת שלנו, זו חתונה קתולית. אתה לא מבין שהם יישבו לך על הווריד?" שאלה אימא כמעט בצעקה.

אחר כך הקולות הלכו ונהיו מהוסים. שמעתי שברי משפטים שכללו בתוכם צירופים מוזרים. הטבעת, המיסטיקן ההוא, לא, זה היה המכשף, תפסיק לתקן אותי ואתה לא הולך להשתמש בה. אוזניי נזקפו כשאימא הטעימה פתאום: "מספיק שהיא גבהה לנו ככה. בגללך. רק בגללך. על גופתי המתה תשתמש בה. אם אני רק אצליח לזרוק אותה לים". למרות סקרנותי, השינה הלכה והשתלטה עלי ואני תהיתי, מנומנמת, מדוע אימא רוצה להשליך אותי לים, ואם היא באמת חושבת שאפשר להטביע ככה, בקלות, כמעט שני מטרים.

בבוקר יצאנו לחפש חומרים.

"נלך ליער" אמר לי אבא. "היער" אינו אלא אדמה מפויחת מקומזיצי ל"ג בעומר, ובה קובץ אומלל למדי של חמישה עצים, 'קרחת יער' מתאים יותר, ובכל זאת, בעיר מדברית כמעט, אין שם מוצלח מלבד יער. שוטטנו פה ושם כשליד צמח בשרני, מכוסה בקוציצים זערערים, אבא השתופף ופלט צווחת שמחה. "זה אורנגון! אני לא מאמין! מה אתה עושה פה?" הוא פנה אל הצמח שהתבצר בשתיקה.

שאלתי אותו אם הוא החליט להסב את מקצועו לבוטנאי, לא שיש לי משהו נגד זה, אלא שאימא תתפחלץ על המקום. ואז הוא גילה לי את הרעיון שלו. "אנשים מזדקנים כל הזמן," פתח. "קמטים הורסים את המצב רוח. אמא שלי, עליה השלום ואללה ירחמה, הייתה משתמשת בצמח הזה וקמט אחד לא היה לה."

"זה לא גנטי כל העניין עם קמטים?" שאלתי בספקנות.

"אני פשוט אבנה מכונה שמחדשת את עור הפנים. המכונה תקרין את הזרעים לעור. מכונה לשימוש עצמי, פשוטה, בלי הקונצים של השפופרות מהסיליקון, לא תהיה אישה שלא יהיה לה אותה בבית, אני צריך להיזהר מתביעות משפטיות, זו יכולה להיות תחרות לא רעה עם.." ניסיתי לעצור אותו, כי כשהוא נכנס להזיות האלו אפשר לבנות גורד שחקים בזמן הזה, אבל הוא המשיך לקשקש: "האינפרא הפונקציונאלי. זה מה שאני צריך. הקרנה דרך קרני איקס שביר ומשם עבור דרך הנוסחא ההפוכה ועד לאינטגרל הכחול. גדול!" אבא נראה קודח.

אמרתי לו: "מה לעזאזל אתה מקשקש?" אבל הוא ביטל אותי בהנפת יד. ככה זה. ליד האינטגרלים שלו, אני בולטת כמו פסיק. אבא הורה לי לקטוף מהאורנגון. זו לא הייתה חוויה נעימה במיוחד. אבל איזו ברירה הייתה לי? כשטוטו התעקש, פרד היה עכבר לידו.

כשצעדנו הביתה, עמוסי זרעים מסריחים, מושקו מהמכולת סידר ארגזים בחוץ. "אדון אינשטיין", הוא קרא לעברנו.

"בואי מהר," אבא סינן לי.

"אדון טוטו אינשטיין, מה עם החוב?"

"אני אחזיר, באמת," אבא אמר.

"מתי?" שאל מושקו "כשתבנה חמור מזהב למשיח? או כשתקצץ לילדה שלך את הרגליים?"

כשעלינו במדרגות אבא לא הסתכל עלי. כדי לטשטש את המבוכה אמרתי: "אבא."

"מה?"

"מה עם הפטנט של הפנס מגחליליות?"

"גחליליות." נאנח אבא. "בשלומציון חמש עשרה, אלא איפה. מחכה בתור, הוא מהפריפריה, ייקח לו זמן."

נותר שבוע לתחרות. בלילות, כשחשבו שאני שקועה בשינה עמוקה, הוריי הוסיפו להתווכח. בימים, אבא הוסיף לעבוד על המכונה. הוא חתך דוד לשניים וחיבר את החצאים מחדש באמצעות צינור עבה. את החלק התחתון הוא ציפה בקנבס, בגלל כושר השימור המעולה שלו. לאחר שהשרה לכמה ימים את הצמח הקקטוסי שקטפנו בתמיסת אלרואין כחלחלה, הוא דחף אותו אל הסיר ובישל עד שהאף שלי ושל אימא החל להכחיל מהאדים שהתפזרו בחלל הבית. את העיסה שהתקבלה, הוא הדביק על דיסק מקולקל של הגבעטרון, ונופף בו במרפסת עד שכל היונים הפסיקו לגרגר בהמיה ונסו על נפשן.

"אז עכשיו אתה עובד על יונים?" אימא עקצה אותו.

"היונים סתם הסתנוורו, אבל לא הן העניין." אבא הסביר ברצינות, "אם תסתכלי טוב טוב על המעקה של המרפסת תראי שהלשלשת נעלמה בגלל הקרינה."

אבא צדק. לא הייתה לשלשת. אבל הוא גם צדק עם הכיסא, ועם השלט, ועם המכשיר להגנה עצמית.

הוא המשיך לעבוד על המכונה. בלי כפתורים הרי אי אפשר, והוא ריתך אל המכונה כפתורי הפעלה.

איכשהו, החלה המכונה לקבל מראה אנושי, אבא קרא לה 'קולגן' והיא הצליחה להתחבב אפילו על אימא.

יומיים לפני התחרות, הגיעו מההוצאה לפועל. דווקא היו נקישות יפות ומנומסות. אבא, כמובן, לא נכח בבית.

אימא פתחה והחווירה. היא הסתכלה עלי והצמידה את הסיגריה אל הלב שלה כאומרת: עד המונטנה שלי. "בעלי לא כאן". אמרה אל הפתח בקול מעושן.

"זה בסדר, אנחנו לא מתכוונים לקחת אותו. למזלך או לצערך, מה שתחליטי." בחור לא כל כך גברתן נכנס ושלף בתנועה מיומנת נייר מהכיס שבחולצה שלו.

"הנה הצו." אמר. מאחוריו הזדחל עכבר אנושי.

אימא הציצה בדף, והביטה בזוג בעיניים יבשות ודוקרות, היה צריך לאפר את מונטנה, אבל היא לא שמה אליה לב.

"טוב," הבחור פנה לחברו, "שנתחיל?" והם הלכו לסלון והרימו את הטלוויזיה. אימא ניערה את עצמה:

"למה עכשיו? למה ליד הילדה?"

"היא גבוהה." אמר הבחור הראשון.

"נראה לי שהיא תסתדר בלי טלוויזיה, גם ככה הראש שלה יוצא מן התקרה." אמר השני.

דמעות עלו בעיניי. הגובה. שוב הגובה. בכל פעם שאני שוכחת אותו, מישהו טורח להזכיר לי שאי אפשר להחביא אותו.

"דווקא במקצוע שלך, גובה נראה לי עניין שימושי." אימא אמרה, היא באמת השתדלה להגן עלי. הם הוסיפו להתקדם לכיוון הדלת עם הטלוויזיה.

"אבל למה טלוויזיה? זה המכשיר הנורמאלי היחיד בבית הזה. אתה יודע מה?" פניה אורו בצורה מחשידה "הנה, תבואו מחר, כשבעלי יהיה והיא תהיה בלימודים, ובינתיים תיקחו כעירבון את מכונת הפלאים שלו."

"אימא, לא!" קראתי.

"מכונת פלאים?" שאל הבחור והתקרב לקולגן.

"כן. מחדש פנים ביתי." היא פירטה. הוא הסתכל על אמא בהיסוס ואחר כך עלי. גלגלתי עיניים כמיטב יכולתי.

"חה!" צחק הבחור וטפח על הכתף של העכבר, "כמעט הצלחת לעבוד עלי. פלאים. באמת. קדימה, את נותנת לי לעבוד?"

ואז אימא החלה להציף אותו בשאלות זהוּת. ומכיוון שאנחנו גרים בארץ קטנה וחמה, ומכיוון שאפילו הנחליאלים עושים פגישות מחזור אצלנו, אז מה הפלא שהלא-גברתן היה מעין הלוחם, מההרחבה, ותוך כמה דקות, הם כבר היו מחוץ לבית, בהבטחה שיבואו מחרתיים.

כשאבא חזר ציפתה לו אימא, מעשנת הלוך ושוב. היא החלה לשפוך עליו את כל העצבים הרגילים שלה וגם את אלו שבמאגרי חירום. החלטתי לא להסתכן ונכנסתי למיטה מוקדם מן הרגיל, והפעם שמעתי הרבה יותר והבנתי גם.

אימא אמרה: "היא ישנה?"

ואבא אמר: "כמו תינוק."

"תינוק קם כל שעתיים." היא אמרה ביובש. אבא אמר לה שהוא בדק ושאני ישנה ושתירגע.

 "אני לא אירגע. כבר נכווינו פעם אחת בגלל השטות הזאת. מי היה מאמין שאני, קיבוצניקית אתיאיסטית, נצר למשפחת נוימן האריסטוקרטית, אפחד אי פעם מטַבעות, אבל כנראה שאחרי סטלין הכול יכול לקרות." כאן השתררה דקת דומייה לזכר ההורים שלה שהשתגעו מסיביר ומהחקירות של הק.ג.ב.

"אבל זו ההזדמנות היחידה שלנו." אבא מזג לקול שלו שכנוע.

"בסדר, אבל למה עם הטבעת? למה לא להפעיל את זה לבד?מה אתה חושב, שניוטון כיוון טבעת על תפוח?"

"לא צריך לזלזל בכוחות. מספיק שפעם אחת זה יילך ואחרי זה אני אפסיק. אני נשבע."

השתרר שקט ואז אימא אמרה פתאום:

" אבל איך אתה יכול ככה, אחרי מה שקרה לנעמה? אין לה חבר, שלא לדבר על חברים, צוחקים עליה בכל מקום, היא מסכנה וממה?ממה? רק מהשטויות שלך."

גל רחמים עצמיים הציף אותי, אותי, את הגבוהה בבנות, ובכיתי בשקט לתוך הכרית. אחרי שנגמרו לי הדמעות, גיליתי שהחמצתי את עיקר השיחה, כי אימא אמרה עכשיו: "אבל אתה כזה חכם טוטו, כל כך מוכשר. למה אתה לא עושה משהו עם עצמך." שזה תמיד היה נאום תבוסה שלה ואני ידעתי שהוויכוח הוכרע לטובתו.

הבוקר הבא הוקדש ליום ניסויים. קולגן הוצאה אל המרפסת ככלה ביום חופתה, ועלי הוטל למצוא מתנדבים.

"אבל זה לא יפעל." אימא אמרה לאבא. "כבר ניסית מליון פעמים".

כדי לא לשמוע את הוויכוחים שלהם, החלטתי על דעת עצמי לעלות לשכנה, דקלה במלעיל, לשמחתה של אימא, שהתחביב העיקרי שלה היה איפור, ושעסקה בשאלות גורל כגון מה עדיף: בלונד פטינה או סגול חציל. היא קראה לי להיכנס, והסתכלה עלי דרך המראה. "שלום גובה," אמרה ואיפרה את עינה הימנית תוך שרבוב לשון. "יש לי שם," אמרתי לה והיא התחילה להתנצל ולמלמל סליחות ואמרה שהיא הייתה מתה לגובה כזה, כי ככה בטוח היו מקבלים אותה לתחרות דיגמון.

שאלתי: "איפה, באוורסט?" ובלב הוספתי, ומה עם הפנים שלך.

"אז מה רצית", היא שאלה והתחילה עם העין השמאלית.

"רציתי להזמין אותך לניסוי חינם בהעלמת קמטים." אמרתי. היא פערה עלי עין כבדה משחור. "אבא שלך?" עכשיו גם הניפה גבה.

"את קולטת מהר." אמרתי לה.

"מצטערת, אבל אני לא יכולה עכשיו." היא אמרה.

"למה?" שאלתי

"אני עסוקה מאוד." עכשיו פערה את שתי העיניים יחד.

"זה מחדש את העור לגמרי." ניסיתי לשדל.

"עם המייק-אפ הזה שקניתי בסייל מטורף, ממילא לא רואים כלום." היא נפנפה אותי לשלום.

אבא ואימא הוסיפו להתווכח וכשנכנסתי הביתה אימא מיהרה להחביא אותי מאחורי גבה. לא שהצליח לה.

"לפעמים אני חושב שאת שמחה מכל זה." אבא ממש כעס.

"אתה רוצה, תנסה על עצמך. לא עליה." אימא נשפה עליו עשן ואבא אמר: "מה פתאום עליה, תראי איזה עור יש לה, של תינוק."

"שוב תינוק?" אימא רטנה "יש לה עור של ילדה בת שבע עשרה שניצלה מחצ'קונים. שמעת טוטו? את הניסוי תנסה על עצמך."

"זה כנראה מה שאעשה." הוא אמר ונסוג אל המרפסת. אימא נישקה אותי על הלחי ויצאה לעבודה. "היום אני מוותרת לך על בית ספר. אולי כשאחזור נעשה לנו כמה שעות כיף יחד?"

הנהנתי והיא יצאה. עקבתי אחר אבא. הוא התיישב מול המכונה, לחץ על כפתור ואז לפני שהשעין את פניו, הבחנתי בנצנוץ מהיר.

אחר הצהריים, אחרי שהתפעלנו והתרגשנו מהעור החלק של אבא, אימא לקחה אותי לבית קפה. כרסמתי עוגייה והתכוננתי לנאום 'מה יהיה אתך בסוף'. היא באמת נאמה וכשהשתתקה סוף סוף, החלטתי, מפאת המעמד החגיגי, לא לומר את התשובה השנואה עליה, שבסוף גם אותנו תאכל התולעת, ובמקום זה יצא לי: "אני יודעת הכול."

אימא הדליקה מונטנה. אף אחד לא שלח אחריה פקח-עישון, כי ככה זה בפריפריה, יש גם יתרונות.

החלטתי לנסות שוב את מזלי: "אני יודעת הכול על הטבעת." היא נשפה עלי עשן ושתקה.

"אני לא כועסת עליכם," אמרתי, מקווה שאיזה כפתור סמוי יילחץ והיא תתחיל כבר לשפוך.

"זה בגלל המדפים הארורים הללו, ובעיקר בגלל העצלנות של אבא שלך". היא אמרה סוף סוף, נמנעת מלהביט בעיניי.

המלצר היה זרוק על הדלפק, נוחר, וכל מחיאות הכפיים שלי לא עזרו, אז הלכתי להזמין לה מיץ תפוזים, כי תמיד בסרטים חוקרים עשו הפסקה באמצע, כדי לדרבן את החשוד.

ואז היא סיפרה על הפשע הנתעב שלהם. איך שהייתי תינוקת חמודה וקטנה, אפילו ביחס לעקומה של טיפת חלב, ואיך שהיא ביקשה מאבא להגביה את הארון בעוד שלושה מדפים, ואיך שהוא התעצל ושלף מאי שם טבעת זהב פשוטה שהוא פעם סחב מאיזה רב –מג תל אביבי.

"לא היה לי מושג שהשטות הזאת באמת תעבוד, וכשהוא כיוון אותה לעבר הארון ואת זחלת לאמצע החדר, משכת לו ברגל, והטבעת התגלגלה אלייך, עמוסה בכוונות. זה היה נורא. התארכת מול עינינו.

דבר כזה מלמד לקח לכל החיים, אבל לא את אבא שלך. שור בן פרד. ניסיתי לקחת לו אותה אבל הוא אמר שאף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, ואם את שואלת אותי, הוא לא התאמץ עד היום, כי ידע שיש לו רוח גבית מהטבעת."

לא רציתי שהיא תדע שזו הפעם הראשונה ששמעתי על כך, אז קפצתי בכל כוחי את הכעס והסקרנות לגמתי לה מהמיץ ושאלתי באגביות:"ואיפה הטבעת?"

"על הזרת שלו. הוא נשוי לה, את שלי הוא איבד מזמן." היא אמרה והישירה אלי מבט: "רק הים יגאל אותנו."

נדרכתי:"ים?"

"אם אמא שלי, נדיה תקווה ניומן הייתה שומעת את הדיבורים שלי, היא הייתה מוכנה לחזור לסיביר. אבל כן, כנראה שרק ככה הטבעת תאבד מכוחה." אמא אמרה לי, שאפה, נשפה והביטה בי בשלווה.

שדרות כולה הגיעה לאצטדיון באשקלון. רשמית, כדי לתמוך בטוטו אינשטיין, פיזיקאי אוטודידקט ומחונן. לא רשמית, כדי לצחוק מטוטו אינשטיין, דביל, שלומיאל ואסטרונאוט שמספק הצגה בחינם.

כרגיל, גם אירוע כזה הסתמן כבמה ניסיונית לנאומי בחירות. ראש העיר שלנו חצב מילים ואמר שככה זה בפריפריה, מוחות הולכים לאיבוד, אבל הוא לא ייתן לכך יד. הסגן שלו שתמיד הפסיד בבחירות בהפרש קטן, משום שלטענתו מעולם לא קנה קולות, נשא אף הוא נאומון והודיע למכובדי משרד התעשייה והמסחר ונציגי משרד הפטנטים הממשלתי, ששדרות תהיה למעצמת מוחות ושהוא מקווה שהם יראו את הפרצוף שלהם קצת יותר. עסקן שלישי עלה על הבמה. כל המרכז המסחרי היה שלו ואם אפשר הוא גם היה קונה את כל שדרות, כמו במונופול. הוא דיבר הרבה על קידמה, טכנולוגיה וחדשנות, וראו שלקח לו הרבה זמן להתאמן על המילים הללו אחר כך, נתנו גם לאשקלונים לפתוח את הפה. הם היו פחות באופוריה, כי לא ידעו מה מצפה להם. אבא ישב על ידי וכהרגלו באירועים כאלו, נמנם. אימא לא הצטרפה אלינו. "מישהו צריך להיות המבוגר האחראי." היא אמרה לו. "לא נורא, היה לי מספיק בית ילדים בקיבוץ." היא שלחה אלי מבט רב משמעות וככה נפרדנו.

אבא היה רפוי, פיו היה פתוח, אך הוא לא נחר. ידו הימנית הייתה מוטלת על משענת המושב. על הזרת שלו נצנצה הטבעת שתמיד חשבתי אותה לטבעת נישואים נורמאלית.

חשבתי על זה הרבה. חשבתי על כל מי שיהיה בסביבה. מישהו שיזחל או שיהיה במקרה, מישהו שיתקצר, יתארך או שיהיה בלי קמטי חיוך. הושטתי יד מהססת. ברקע נשמעו קולות הנואמים.

הקרירות בחוץ פעלה לטובתי, הזרת כמעט ולא התנגדה. והנה, הטבעת הייתה מונחת בידי, כבדה הרבה יותר ממה שחשבתי.

כשהנאומים הסתיימו סוף סוף וכשכולם מחאו כפיים באלימות כדי שכל הקשקשנים יסתמו כבר, הגיע תורו של אבא. הערתי אותו והוא נפרד ממני בנשיקה צובטת לב וכליות, וירד אל הבמה, שם כבר ציפתה לו קולגן בכל הדרה. הלטתי את פניי בידיי והותרתי לי חרך ראייה צר. ראיתי אותו מרים את ידיו למעלה, וכשלא יכולתי לראות עוד קמתי ונסתי על נפשי.

כל העניין לקח לי פחות מחצי שעה, כולל נאום פרידה לטבעת, אבל חששתי מהמפגש עם אבא והעדפתי לשוטט, ולהכיר לפרטי פרטים את כל הקניונים של אשקלון ויש שם די הרבה, יחסית לעיר חוף נידחת.

הייתה שעת ערב כשחזרתי לשדרות.

בשדרת האיקליפטוסים המאובקים שנתנו לעיר את שמה ושבגללה אמרו 'שדרות' בשין כבדה, עצרתי לרגע, והבטתי על כל סביבותיי. אין מה למהר, נידון למוות לעולם לא יזרז את גזר דינו, אמרתי לעצמי שעה שעיניי טיפסו אל צמרות האיקליפטוסים. הוספתי ללכת, אחוזת מחשבות ונתקלתי בעמוד חשמל, שפשפתי את מצחי הכואב, אבל ההבנה עדיין לא הפציעה בי.

במדרגות הבניין היה ריח נפלא של עוגת שמרים. מדרגה ועוד מדרגה, והנה אני מול הדלת. תראו אותי, את הבוגדת. מעתה ועד עולם יאמרו את שמי יחד עם איש קריות.

אני מרחרחת את החלל. אין ספק. ריח השמרים המעורב בריבת תפוזים נמלט מדלתנו דווקא. דחפתי את הדלת כמו המן, אבלה וחפוית ראש. המן, איש קריות, מה יהיה אתי.

שיר אהבה משנות השישים התנגן בחלל וטוטו ערסל את אמא בזרועותיו. מבטי נדד אל השולחן שהיה ערוך בכל טוב. אימא נחלצה מאבא במבוכה וטוטו חלץ פקק מבקבוק יין נוטף יוקרה.

"הנה את," עלצו שניהם לקראתי.

הסתכלתי על שניהם בתימהון."זכית." קבעתי בנשימה חטופה.

"כמו גדול!" אימא אמרה "אני תמיד אמרתי שטוטו חכם, ושרק טיפשים צריכים ניסים."

אבא צהל וסובב את אימא בריקוד פולקה מהיר ואחר כך לגם מהיין ועיווה את פניו, כאילו יין הוא עניין שבשגרה אצלו.

אימא באה וחיבקה אותי. אדוות קטנות רחשו באוויר, מין תחושת הזרה שאפפה אותי. קווי כיווץ חלפו בגופי, מתורגלת, הושטתי יד אל הקיר, אך ההתנודדות לא באה.

קודם האיקליפטוס והעמוד ועכשיו החיבוק. הרמז דגדג את גופי. אבא הצטרף אל החיבוק ואנחנו נשאנו אליו מבט.

"יפה לך ככה, נעמה." אמר. ואימא הוסיפה: "חדש רגלינו מקדם."

וכשגיליתי את התחושה המוצקה שמעניק גובה של מטר ושישים, פתחתי במחול של משוגעים משמחה.

אבא פתח בקבוק נוסף. הטלפון צלצל. "אל תענו."אימא ציוותה עלינו.

המשיבון החל לפעול וקול נשי מילא את החדר: אדון בן נעים שלום. מזל טוב על הזכייה. פטנט מספר שלוש מאות חמישים ותשע עבר בהצלחה את שתי הוועדות. הנך מתבקש לסור למשרדנו ברחוב שלומציון המלכה חמש עשרה בירושלים.

"המזכירה שלי כבר תתאם אתכם,"צעק טוטו.

הראשים שלנו התנגשו אחד בשני כשכרכרנו ופיזזנו יחד, אבל לאיש מאיתנו לא היה אכפת.