19 – טיול אחרון

עין כרמל תחתית 2088/8/9 6:30 בבוקר.
נוח התיישב על המיטה הצרה ושלח מבט עמום לעבר נעלי הבית המרופטות שלו. הוא נאנח והתכופף כדי לנעול אותן. עצמותיו מוכות השיגרון קוננו על הקיץ האבוד. מאז השנה שעברה הוא מתקשה לישון. הרופא רשם לו כדורי שינה חזקים. אלו עזרו לו אמנם להירדם אבל הוא מצא עצמו כל בוקר שרוי במין ערפל שהכהה את חושיו. הוא נאנח ובמאמץ רב קם ודשדש לעבר הצוהר שהשקיף אל הרחוב המלוכלך. מהצוהר הזעיר ניתן היה לראות רק את קרן הרחוב, את פחי הזבל של גוש שבע/2 ושיח אחד מאובק ויבש. פעם הוא זכר, היה שם שדה. שדה רחב ידיים. בעונה הזו בשלהי הקיץ היו עומדות בו חמניות יבשות עצומות בגובהן שראשיהן מורכן מכובד הגרעינים. עם השקיעה, להקה של עורבים הייתה נוחתת בשדה. העורבים נהגו לעמוד על ראשי החמניות ולבזוז את הגרעינים הבשלים. השמש הייתה צובעת את העולם אז, בגוונים של זהב עמום ובריזה קרירה שעלתה ובאה מהים נשאה עימה את ריחו המלוח. אלמלא היה בסך הכול פנסיונר הנתמך על קצבת מדינה, אולי היה יכול להשיג דירת חדר בעין כרמל עילית. משם, כך שמע פעם, ניתן לראות את הים.  הוא נאנח שוב ושלח מבט לעבר לוח השנה שהיה תלוי על המקרר הזעיר במגנט פשוט. תאריך אותו היום היה מוקף בעיגול אדום. כשהבחין בכך נוח חיוך עלה על שפתותיו וליבו החל לפעום בהתרגשות. השינה כמעט השכיחה ממנו את הדבר לו ציפה בכיליון עיניים כבר כל כך הרבה זמן. אבל היום הוא היום. היום לאחר המתנה ארוכה של שבע שנים, הוא מקבל סוף, סוף את הכלב שביקש. כבר קרוב לעשור שחל איסור חמור על החזקת חיות מחמד שמשקלן עולה  על 25 גרם. לאחר המהפכה הפוסט קפיטליסטית הפכה החברה לחברה מעמדית והממשלה העבירה רפורמות שונות כדי לאכוף את עקרונות המהפכה. האיסור היה חלק מהרפורמה הכלכלית במשק שמטרתה שיפור תנאי המחייה של המעמד הפועל שהיווה 78 אחוז מכלל האוכלוסייה. איסור על החזקת  חיות בית, הגבלת הילודה לכדי ילוד אחד לבית אב לפרק זמן קצוב של שלושים שנה, ושינוי גיל הפרישה מ-73 ל-77, אפשרו כביכול לממשלה להגדיל במקצת את הקצובה החודשית. אבל ניתן היה להגיש בקשה לחיית מחמד ובנסיבות מיוחדות הבקשה גם נענתה בחיוב (או כפי שמנוסח בחוק רווחת הקשיש 998/א : במקרים קיצוניים של דיכאון כתוצאה מבדידות והעדר בני משפחה מדרג ראשון ושני). או אז, היה נשלח כלב שעבר אימון מיוחד לבית המבקש לתקופה של 12 שעות.
הוא הגיש את הבקשה בחמישי לדצמבר 2081. מאז הוא ספר את הימים. הוא אהב כלבים. היו לו במהלך שנות חייו שישה כלבים וכל אחד מהם מלבד אחד, זכה לחיות חיים מאושרים, להזדקן ולמות בכבוד. אבל לא היה לו כלב מאז יצא לגמלאות לפני תריסר שנים ועבר לגור בקופסת הנעליים (כך הוא כינה את דירתו) הארורה הזו. נוח הכין לעצמו כוס תה דלוח ללא סוכר, שלף את מדף השולחן מהקיר והניח עליו את הספל המהביל. הוא קרב שרפרף פלסטיק מוגבה שעמד ליד הקיר והתיישב לשתות. הוא הגיש בקשה לכלב מסוג בוקסר. היה לו בוקסר כשהוא היה ילד. זה היה הכלב הראשון שלו. הכלב הראשון שהוא זכר. מבחינתו זה היה הכלב הראשון עלי אדמות. עוגי. ככה קראו לו. בן כמה היה כשהעביר את ידו הקטנה בפעם הראשונה על הפרווה הקצרה והחומה? שלוש? ארבע? הוא לא זכר בדיוק. הוא כן זכר את הזנבנב הקצרצר, הקצוץ שהיה מתקשקש ללא הרף. את העיניים הטובות הלחות שכמו דיברו אליו. את האף הפחוס והלח ואת הפה המרייר שתמיד היה רעב לעוגיות. משם בא לו שמו של עוגי. מהחיבה המטורפת לעוגיות. אימו ניצבה לנגד עיניו. תמירה ויפה בשערה האדמוני הארוך ועיניה המחייכות. היא הייתה מפריחה בועות סבון לאוויר ועוגי היה מזנק אחריהן ומנסה לתפוס אותן בפיו. בימים בהם מזג האוויר לא היה חם מידי, היה יוצא עם אביו לטיולי אופניים. עוגי היה רץ לצידם ומתריע בנביחה כל אימת שריחו של שועל או תן  עלה באפו. כשהיו אוספים את הכותנה בסוף הסתיו היה עוגי, למגינת ליבם של אנשי השלח, מזנק לתוך ערימות הכותנה ומתפלש בהן. בסוף כל יום בו בילה בגן, היה עוגי ממתין לו בפתח הגן בקוצר סבלנות. עוגי היה זה שליווה אותו אחר כך גם בדרכו יום, יום לבית הספר היסודי. הוא מת בגיל תשע. גיל מופלג לבוקסר שלא עבר שדרוג גנטי. הוא נזכר בעצב כמה ריק ושקט היה הבית לאחר מותו של עוגי. את עיני אימו האדומות מבכי כשבישרה לו את הבשורות המרות. כמה חודשים לאחר מכן הביא אביו שני כלבלבים בארגז קרטון. כלבלבה שחורה וכלבלב לבן. אימו רצתה לקרוא להם ין וינג הוא זכר. אביו רצה לקרוא להם שוקו ווניל, אבל הם היו הכלבים שלו והוא קרא לכלבה לילה ולכלב מלח. מלח היה כלב מסורבל וטיפש שתמיד הסתבך בצרות. לילה הייתה מופלאה. חזקה, מהירה וחכמה. הם היו מלווים אותו כל בוקר לתחנת ההסעה ממנה נסע לחטיבת הביניים ואחר כך לתיכון. הם ידעו לזהות את קולו של האוטובוס המתקרב ולמהר לפגוש אותו כשחזר. לילה הייתה צועדת לידו גאה ודרוכה ושתי אוזניה זקורות. מלח היה רץ הלוך ושוב ומרחרח בשיחי היסמין, זורר לריחם ומחפש חתולים. כשהיה מוצא חתול, היה מנסה ללקק אותו. מרבית החתולים סירבו לקבל מחוות חיבה זו ופרצו בריצה מבוהלת. לילה הייתה מנצלת מנוסה בהולה זו ופותחת במרדף. אחרי שהתגייס הם היו מחכים לו שיחזור בשבתות. או אז היה יוצא איתם לטיולים ארוכים בשדות. לפעמים בלוויית נוגה חברתו דאז שהפכה לימים לאשתו. כשהיה בן 21 קם בוקר אחד ומצא את לילה מתה. מלח מת חודש אחד בלבד אחריה. באותה שנה הוא עבר לגור בחיפה יחד עם נגה. אז הם לקחו תחש קטן וקראו לו קונץ. קונץ היה משוש חייה של נגה. הוא היה הולך אחריה לכל מקום. אפילו כשהייתה הולכת לנוחיות הוא היה מתיישב ליד הדלת ומחכה בקוצר רוח שתצא. כשהייתה הולכת הוא היה מתיישבת ליד הדלת ומייבב בעצב עד שהייתה חוזרת. בטיולים לא היה פרוע כמוהו. הוא ניסה ללא הרף להשתחרר מהרצועה. עד שיום אחד, כשהיה בן שנתיים בלבד, הצליח, זינק לכביש ונדרס. לאחר מכן נגה לא רצתה לקחת עוד כלב. חמש שנים ניסה לשכנע אותה ואז, יומיים לאחר שביקש את ידה והיא  אמרה כן, היא הגיעה פתאום וקופסה גדולה ומחוררת בידיה. בתוך הקופסה היה מכורבלת בוקסרית קטנה וכהה. "אני יודעת שאתה חייב כלב". אמרה לו נגה. זו הייתה מתנת הנישואין שלה אליו. בקי הבוקסרית הייתה האהובה עליו מכל כלביו. היא הייתה שם כשמרום בנו נולד. היא הייתה שם כשלמד לזחול ואז ללכת. ואז כשחזרו לקיבוץ היא הייתה מלווה את מרום לגן והוא היה נזכר בילדותו המאושרת. בקי ומרום גדלו ביחד. באותם ימים כבר חל איסור על הבאת יותר מילד אחד לעולם. בקי הייתה לפיכך ילדתם השנייה. כשהייתה בקי בת שש לקחה אותה נגה להשבחה גנטית נרכשת שאמורה הייתה להעריך את חייה בלפחות עשרים שנה. ברם, כשנפל מרום חלל, במלחמת המשאבים השנייה מתה גם בקי מגעגועיה אליו. נגה לא יכלה לעמוד בעוצמת הכאב. הוא ראה אותה הולכת ודועכת לנגד עיניו, עד כי שמונה חודשים לאחר מותו של בנם האהוב, היא בלעה כמות לא הגיונית של כדורי שינה ושקעה בשנת נצח. נוח שעבד עד אז כרכז נתונים בחברת היי-טק שולית אבל רווחית , החל להתרשל בעבודתו עד שפוטר. יושב ראש הוועדה המכוונת הכיר את אביו וריחם עליו. הוא דאג שיוצא לו תפקיד שומר הרחבה האחורית במפעל הקלקר. השכר היה זעום והשעות ארוכות. אבל ציוותו אותו לכלב לכן לקח את העבודה בחפץ לב. הפעם היה זה כלב זאב שעבר שדרוג גנטי. הוא היה בעל גב שחור ואוזניים כסופות וזקופות. נוח כינה אותו בשם רעם בשל נביחתו העמוקה. הם עבדו יחדיו בימים ובלילות שכב רעם לצד מיטתו ונהם בשנתו חרישית. שומר ודרוך. עשרים וארבע שנים עבדו יחד. שכם אל שכם. נוח נהג לדבר אל רעם שעות על גבי שעות. לספר לו על ילדותו בקיבוץ, על נוגה אהבתו. על בנו מרום יפה התואר ועל כלביו. רעם היה מקשיב זקוף אוזניים. עיניו החומות והנבונות מביעות חום והבנה. כשפרש נוח לגמלאות קיבל רשות לקחת איתו את רעם. רעם נפטר שנה מאוחר יותר. אולם בדיוק כאשר החל נוח לשקול לקחת כלב נוסף יצא החוק האוסר על כך. ליבו של נוח נשבר. הוא נותר ערירי. עכשיו יוכל סוף, סוף להרגיש שוב פרווה רכה תחת אצבעותיו וחוטם לח ירחרח את כף ידו. הוא ייקח אותו לטיול בשדרה המוגנת, ואז יחזור הביתה ויפנק אותו בכמה עוגיות, כך החליט.
דפיקה נשמעה בדלת והחרידה את נוח ממחשבותיו. הוא הביט בשעון. השעה הייתה כבר שבע וחמישה. הוא ניגש אל הדלת והביט דרך חור ההצצה. נערה עמדה מצידה האחר של הדלת. היא הייתה לבושה בסרבל אפור, סמל להיותה מדריכה בתפקיד. על ראשה חבוש היה כובע מצחייה כחול – צבע רשות. היא הרימה את פניה שהיו מנומשים מאוד וחייכה את חור ההצצה. לידה עמד בצייתנות בוקסר לבקן בעל עיניים אדמדמות מלאות מבע. נוח פתח את הדלת נרגש. הנערה נכנסה פנימה לועסת מסטיק  ברעשנות והבוקסר נכנס אחריה. "בוקר טוב מר קלר" אמרה הנערה בקול רם. "זה גורי". היא הצביעה על הכלב. אחר כך היא הניחה על מדף השולחן שקית שנראתה כבדה למדי. "כאן האוכל שלו והקערה שלו" היא הצביעה על השקית. "אל תיתן לו בבקשה דברי מאכל שלא מן השקית". "גם לא עוגיות?". שאל נוח. "אדוני, רק אוכל מהשקית בבקשה אלו הנהלים. גם אם הוא יבקש. אם הוא מבקש תתעלם". "אני אוכל לקחת אותו לטיול?" שאל נוח והחליק את אצבעותיו על הפרווה הרכה של הכלב. הכלב הביט בו בעיניים עצובות. "הוא מאומן ללכת לשירותים כך שאין צורך" ענתה הנערה. "אבל הוא כלב. הוא בטח ישמח לטיול". "עדיף שלא אדוני, אנא מלא אחר הנהלים". היא הושיטה לו עלון קטן "זה עלון הנהלים, אני אבוא בחמישה לשבע לקחת אותו. תתנהג יפה גורי. להתראות אדוני". היא יצאה מהבית והדלת נטרקה אחריה בנקישה רמה.
הם נשארו שניים. אדם וכלב. נוח הוציא את משקפיו ממגרה לצד המיטה וקרא את העלון. בעלון היה כתוב שאין לטייל עם הכלב, או להאכיל אותו באוכל שלא קיבל אישור מיוחד. כמו כן אסור היה לתת לו תרופות או צעצועי נשיכה. "נו, נו" מלמל נוח, "לא ממש נותנים לך להיות כלב מה?". הוא חייך אל גורי. גורי התיישב והביט בו בעיניים עצובות. נוח שכח לרגע את בדידותו. הוא העביר את ידו על הפרווה הרכה והחל מספר לגורי את קורותיו. גורי הקשיב במבטו העצוב. אחרי שעה ארוכה הבחין נוח כי הכלב קשוב ונינוח אבל אינו מכשכש בזנב. הוא ודאי נמצא כל יום אצל מישהו אחר חשב לעצמו ולגורי אמר: "אתה ברנש עצוב, אולי איזה חטיף ישמח אותך". נוח פתח את השקית וחיטט בה. הייתה שם קופסא מלאה באוכל כלבים יבש וקערה. הוא זנח את השקית וחיפש בארון המזווה הקטנטן שעמד ליד המקרר.משם הוא הוציא עוגיית שוקולד והושיט אותה לגורי. גורי רחרח את העוגייה ולא נגע בה. ליבו של נוח  נכמר בקרבו. הוא הציץ בשקית לראות אם יש בה משהו נוסף. מתחת לקופסת האוכל היה מקופל דף נייר. הוא פתח את הדף. למעלה באותיות דפוס היה כתוב: "סיפורו של גורי". נוח המשיך לקרוא.
גורי הוא כלב בוקסר לבקן שעשה את שנותיו הראשונות בחיק משפחה ובה חמישה ילדים חתול ואוגר. לאחר הרפורמה במשק נלקח גורי ועבר שדרוג גנטי. הוא אומן ואולף כ'כלב עידוד והשגחה'. כל יום עסוק גורי בלעודד ולהשגיח על קשישים ונזקקים. כך הוא תורם לחברה ומצדיק את קיומו.
נוח הביט בגורי בעצב רגע ארוך ואחר חיבר לקולר של גורי חגורה ישנה ויצא איתו לטיול ארוך ברחובות ובשדרה המוגנת. בדרכם חזרה עצרו בחנות המצרכים השכונתית ושם בזבז נוח קצבה של חודשיים על צמד סטייקים עסיסיים וחבילת עוגיות שוקולד. הוא בישל על הכירה הקטנה שבדירתו הזערורית לשניהם.גורי  שהטיול הארוך החזיר לו את התיאבון אכל בשמחה ואף כשכש מעט בזנבו. השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהריים. די והותר חשב נוח לעצמו. הוא הוציא ממעמקי הארון בקבוק קוניאק זול וישן. מילה קערה של מים עבור גורי. "אתה ואני ידידי, אנחנו עשינו כבר את שלנו" הוא לחש לגורי וגורי כשכש בזנבו. בחמישה לשבע תבוא הנערה לקחת את גורי אבל איש לא יפתח לה. איש וכלבו יצאו לטיולם האחרון.