19- לפני מאה ועשרים שנה

שמי יאגו ונולדתי מחדש לפני מאה ועשרים שנה.

בוודאי מר יאגו. גם אני בת שמונים לערך אבל נולדתי ב- 1990, אמרה הרופאה הצעירה וחייכה בשובבות לאיש השוכב במיטה.

את לא בת שמונים, אמר האיש בפליאה ובחוסר אמון, מביט בשיער הבלונדיני האסוף במקלעת של פלסטיק וגומי מאחורי ראשה.

תשכב לנוח מר יאגו, אמרה היא והציצה באינפוזיה, קוראת את המינון מינרלים שבתוכה.

דר' שפיגל שעמד אחריה בחן כל צעד ובדיקה שהיא ביצעה בחולה. הוא התחיל להשתעמם מהדייקנות שלה. מחשבותיו נדדו לכיוון הקפיטריה. הוא תהה אם היום זה היום בו יוגשו דגים ברוטב  חריף או אם לא. הוא אף פעם לא זכר אם זה ביום רביעי או חמישי.
עתה זה יום חמישי, והרופאה המתמחה אותה ליווה עלולה למתוח את הזמן בדיבוריה עם החולים. זה אומנם יוסיף לה נקודות בדיווח שימסור, אבל זה לא יוסיף לה שום אהדה אישית אם לא ישארו לו דגים.

הוא איבד קשר עם המציאות, והוא מרחף, אמרה היא כשצעדו במסדרון.

שפיגל הנהן  בסבלנות.

אני חושבת שאני ארד שוב למשרדים לבצע בדיקה בתיק שלו. אולי אצליח למצוא קרוב משפחה.

זה רעיון מצויין, אמר שפיגל ופניו אורו. את תרדי למשרדים ולעובדת סוציאלית, וניפגש בעוד שעה, אני בינתיים אלך לאכול.
הרופאה הצעירה הנהנה אבל הייתה מספיק עירנית כדי להציץ בשעון, ואז גבותיה התרוממו.

השעה רק 12 זה מוקדם.

זה מוקדם אבל אני רעב, ענה דר' שפיגל והחליט כי ימצא דרך להוריד לצעירה המבריקה נקודה על חוסר ההתחשבות ברופאים ותיקים.

העובדת הסוציאלית נראתה מופתעת לראות את לאה מגיעה. היא גרפה את הסנדביץ חזרה למגירה וליקטה כמה פירורים מהשולחן.

יאגו! אמרה לאה.

יאגו שטמפר? מה איתו?

אין לו הרבה זמן לחיות, צריך לזרז את עניין איתור הקרובים.

מבט אכזבה חלף בעיניה של העובדת הסוציאלית וידה כבר גיששה חזרה לכיוון המגירה, צריך להמתין למשטרה. אנחנו לא יכולים ללחוץ עליהם, אבל ארים אליהם טלפון בשעה שתיים… זה זמן סביר.

למה דווקא בשעה שתיים? שאלה לאה והציצה שוב בשעון.

זה פחות או יותר הזמן שהם חוזרים מהאוכל, את מבינה?

לאה הבינה, אבל בכול זאת התעקשה, הייתי רוצה להציץ בתיק שלו.

יש לך הכל במחשב ענתה העובדת סוציאלית וניגשה לשלוף את התיק של יאגו מהארונית.

לאה החלה לחטט בתיק מתעלמת מנוכחותה של העובדת הסוציאלית ורעש הנייר של הסנדביץ' הנלעס.

יש כאן בחור בשם דאגו מסווי שהביא אותו לכאן, זה שם אתיופי? תהתה לאה בקול.

העובדת סוציאלית הסתובבה על ציר הכורסא והנהנה בראשה.

יאגו, ודאגו! אמרה לאה בקול מהורהר וקמה ללכת מהמקום. היא לא הייתה צריכה לרשום את מספר הטלפון של דאגו. היה לו מספר הכי קל בעולם 056-6699006.

 אני מחפשת את מר דאגו, קראה הרופאה לעבר הגבר ששכב תחת שמשיית שמש וקרא עיתון.

האיש הזקן והקירח קם ממקומו וניגש לפתוח את השער.

את לאה הרופאה שדיברה איתי בצהרים! קבע בקול צלול ומייד קימט את גבותיו הלבנות ואמר, היית צריכה להגיע לפני חצי שעה, איחרת.

מצטערת אבל היו פקקים, אמרה היא בהיסוס ושבב הסמקה חדר ללחיה.

ככה זה! אמר הוא ופינה לה דרך, ככה זה שלא מתחשבים בפקקים.

היא חייכה, צעדה קדימה ואמרה, לא מתחשבים בפקקים? אפשר לומר שהפקקים לא מתחשבים בנו.

טעות! אמר דאגו וסגר את הפשפש, בגלל שאנו לא מתחשבים בפקקים, אין פלא שהפקקים לא מתחשבים בנו.

חשבתי שאתה אתיופי אמרה הרופאה ונשענה על מושב הכסא הרך.

תשתי לימונדה? שאל דאגו והתעלם מאמירתה.

תודה!  ביינתים אשאל אותך לגבי יאגו, אתה מכיר אותו?

בוודאי, הוא אחי.

שכה אחיה! ניתזה הלימונדה על מרפקה. אז מדוע זה לא רשום בבית החולים?

אני מניח שזה בגלל תעודת הזהות, ענה דאגו והגיש לה מגבת מטבח קטנה לנגב את המיץ.

מה זאת אומרת?

בתעודת זהות שלנו לא מופיעים אותם הורים.

אז אתם לא אחים, אמרה היא בפליאה.

ברור שאנחנו אחים, הביט בה דגו במבט נעלב, מה אנחנו לא נראים דומים?

לאה הביטה בו בחוסר אימון, ולרגע תהתה אם הזקן שלפניה לא סובל אף הוא מתופעת הריחוף.

אם כך, מדוע לא כתבת את קרבתך ליאגו בטופס הקבלה? הרי אתה הבאת אותו לבית החולים.

דאגו נאנח, ונשען לאחור כשהחולצה הקצרה שלו חושפת כרס קטנה. הוא חילץ את ידו מהמגבת  שהייתה תלויה עליה וכיווץ את עיניו במאמץ להיזכר.

לפני שבעים שנה כשהגענו מבולגריה, הגענו בנפרד. אז בנמל חיפה ביקשו לדעת את שם המשפחה… לא היה לי אז ביקשו את שם ההורים, ושוב לא ידעתי.  בסוף ביקשתי שירשמו את השם של אחד מדודי. אותו דבר התרחש אצל יאגו, אבל הוא נתן שמות אחרים. כך יצא שמעולם משרד הפנים לא זיהה את קרבת המשפחה בנינו.

לאה חשבה על העניין, וזה כבר נראה הגיוני. הלימונדה נגמרה והיא השתוקקה לעוד כוס אבל התביישה לבקש.

אני באתי בגלל מצבו של יאגו, אמרה בריכוז, כמו מנסה להגיע למטרה לשמה הגיעה, מבלי להיסחף לסיפורי זקנים.

מה איתו?

הוא במצב קשה.

מה זאת אומרת במצב קשה?

הוא אמר לי אתמול שהוא הולך למות, אמרה בחשש וברגישות ראויה.

נו אז מה?

לאה התבלבלה. נראה לה כי דאגו איננו מבין את חומרת המצב.

הוא באמת במצב קטטוני ומערכות התפקוד הגופני שלו נחלשו לרמה … לרמה קריטית.

אהה… אמר דאגו בהבנה, והחל לשקוע במחשבות.

היה כדאי שמישהו ילווה אותו בימים אלה, יש עדין סיכוי שיתאושש, וקרובי משפחה יכולים לעשות ניסים.

דאגו הניף ידו בביטול ואמר, הוא הולך למות. אין צורך לעדן את המצב, זה היה ברור לי מהרגע הראשון שראיתי אותו לפני שבוע.

לאה שתקה, ומבלי משים שלחה יד למזוג לעצמה כוס לימונדה.

אל תדאגי לאה, אמר דאגו והתיישר בכסאו. זה צפוי וידוע שכולנו נמות באיזה שהוא שלב. לגבי יאגו אחי, זה  ברור שבעתיים, הוא הולך לסיים את חיו בימים הקרובים, לכל היותר אני מניח שנשארו לו עוד יומיים.

לאה הביטה בו, והניחה את הכוס.

אני חושבת שראוי שתגיע לבקרו.

בוודאי שאהיה נוכח ברגע האחרון, אין לך מה לדאוג, קם דאגו ממקומו בפתאומיות.

היא חייכה בנימוס, נגשה לשער, ויצאה במהירות מהמקום. רק כשהשער נסגר אחריה פלטה היא אנחת רווחה ארוכה מפיה והחלה להרהר בדברים אחרים. היא הגיעה למכונית החונה, ולהפתעתה גילתה כי שכחה את מפתחות המכונית.

לעזאזל! קיללה וניגשה חזרה לבית הקטן בקצה הרחוב. היא כמעט פספסה את השער.  בהבעת בהלה הביטה מעבר לשער וראתה את החצר המוזנחת. זה נראה אותו דבר רק שהיה שם משהו שונה. בטרם הושיטה יד לפתוח את השער הציצה היא פנימה וסקרה באריכות את המוזרות שלפניה.

הדשא היה לא מכוסח, והיה מלא בעשבים. העצים והשיחים נראו פראיים. בחשש פתחה את השער סוקרת את הסביבה הבלתי מוכרת. בשלושה צעדים ארוכים חצתה את המדרכה מלאת העלים וירדה למדשאה שנראתה מאובקת ופראית. היא זיהתה את המפתחות ובלב נרגע אספה אותם.

שום רעש לא נשמע מהבית הישן ודאגו כנראה בפנים. בחשש שמה תתפס מיהרה חזר לשער ושוב הציצה לאחור. התריסים היו מוגפים, והבית היה דומם.

כנראה שאני הוזה, מלמלה לעצמה ומיהרה להסתלק.

 ***

 למרות שהמחלקות היו עמוסות בחולים בחדרים הפנימים והיוקרתיים היה מרווח ותמורת תוספת תשלום היה ניתן לשריין חדר פרטי. מישהו דאג ליאגו באותו יום והוא קיבל את החדר האחרון ביותר והשקט ביותר. לאה שהגיעה אחרי הצהרים, הציצה ברשימת החולים במחלקה, וגילתה להפתעתה שיאגו עבר חדר.

לפני שלושה ימים פגשה את דאגו, ועדין דבריו הדהדו בראשה " נשארו לו יומיים", כך אמר.

לא מר דאגו, לא! הנה אחיך עדין חי, אמרה היא  בטון מנצח, וסימנה V ליד הדף של יאגו.

כך עברה היא על רשימת החולים שצריכה היא לבקר, ובסוף קמה ממקומה לגשת לישיבת צוות הפותחת את משמרת הלילה. היא הייתה המתמחה היחידה, והיא קיבלה את משמרת הלילה הראשונה שתתחיל בשעה עשר. בשעה אחת היא תסיים ותוכל לברוח מבית החולים אם לא יהיו אירועים חריגים ודר' כהן ימשיך במנהגו להיות נדיב כלפיה.

המבקרים הסתלקו לאיתם ובשעה תשע נשארה היא לבדה מטפלת בבקשות השונות של האחיות לגשת לחולים.

זה התחיל להיות מעיק ונראה לה שהלילה יהיו הרבה בעיות ולא יהיה לה זמן לנשום. להפתעתה בשעה אחת עשרה בלילה השתתקה המחלקה לגמרי, וכשיצאה מחדר 22 הופתעה לגלות כי המסדרונות ריקים ושקט השתרר לו. שומר עבר במסדרון, החל לכבות את התאורה המיותרת ורק תאורה בסיסית נותרה להאיר את המסדרונות הארוכים. בהקלה רבה עברה ליד שולחן האחיות רואה אותן שקועות בשיחה שקטה. היא רצתה כבר לגשת לחדר ולהכין לעצמה משהו חם לשתות כשלפתע דמות נראתה נכנסת בדלת המחלקה. היה זה דאגו.

היא חמקה למטבחון והוא חלף מאחוריה מבלי לשים לב. בתור קרוב משפחה מותר לו לשהות בבית החולים בלילה. לא הייתה לה סיבה לחשוב משהו רע על הביקור המאוחר הזה. נהפוך הוא זה יכול להיות טוב ליאגו. מאידך היה משהו שהטריד אותה, והיא שקעה בזכרון המפגש שהיה לפני שלושה ימים בעודה בוחשת את ספל נס הקפה ומהלכת לאיטה לחדר הרופאים.

היא לא זכרה מה היה מטריד באותה שיחה, ושקעה בכניסה ושוטטות באינטרנט. רק אחרי חצי שעה נזכרה לפתע.

צמרמורת חלפה בגופה והיא קמה ללבוש את החלוק, דאגו אמר כי יגיע ברגע האחרון.

החדר האחרון  שפך אור חלש וצהוב למסדרון החצי חשוך. לאה האטה את מהירותה ככל שהתקרבה. במפתיע תחושת מתח וציפיה חלפה בה. היא עמדה צמודה  לפתח והקשיבה. קולות מלמול עמומים נשמעו וככל שנצמדה למשקוף החדר לא עזר הדבר לחדד את המלמולים שנשמעו ולהופכם לדיבורים מובנים.

היא החליטה להיכנס ומה שהופיע מולה היה וילון שקוף ומואר שחסם את הגישה לחצי החדר בו שכב יאגו. היא צעדה שני צעדים המלמולים נשמעו ברורים יותר. אין ספק שהיה זה דאגו.

מימינה היה חצי חדר נוסף. היא פסעה אליו ונשענה על המיטה הריקה שבתוכו. הוילון שמולה הציג במדויק את את הדמויות שמאחורי הוילון. צלליתו של יאגו השוכב וצלליתו היושבת של דאגו ליד המיטה.

סבלנות, הם כבר מגיעים, אמר דאגו לצללית השוכבת.

מי מגיע? תהתה לאה, ולפתע משהו חלף בזוית עינה, היא לא הספיקה לקלוט ודמות גבר חלפה מצד שמאל וקול משיכת הוילון נשמע. מישהו נכנס ונעמד בחדר. לאה לא הספיקה לראות אותו למעט חלוק הרופא וידיו התחובות בכיסים.

אני חושב שכולם כאן, אמר הגבר בעל מבטא הזר והתישב מול רגליו של יאגו.

צלילתו של דאגו שישבה במרכז הפנתה את ראשה ליאגו ואמרה, קדימה אחי, הגיע הזמן להחליט.

המיטה זעה קלות וראשו של יאגו הזדקף.

החלטתי! נשמע הקול המקרקר והסובל של יאגו, זהו! בואו נגמור עם העניין.

שקט השתרר בחדר וצללית הרופא שנכנס הוציאה ידיה מהמיטה והשעינה אותם על המיטה.

אתה בטוח שאתה רוצה לסיים את זה? שאלה הדמות בעצב.

כן! ענה יאגו.

רק רגע! אנו נאבד את הזכויות שלנו. לא לקחתי בחשבון מצב כזה.

יהיה לך זמן להחליט כל עוד יאגו חי, ענתה צללית הרופא.

אני לא רוצה להמתין נשמע קולו של יאגו, אין לי כבר כוח לכך. יבבת סבל נשמעה.

שקט השתרר כל עוד יאגו נאנח. לאה רצתה לקפוץ לחדר ולראות מה אומרים המכשירים ומה אפשר לעשות כדי להפסיק את סיבלו. משום מה היא המתינה, וקולו של יאגו קטע את רצונה.

לא נשאר לו הרבה, אולי עד הבוקר יחזיק מעמד. חוץ מזה אין שום תחליף ליאגו ועלינו להמתין.

שוב יבב יאגו במחאה.

אבל יש תחליף והמתנתי שהיא תגיע לחדר בטרם נכנסתי, נשמע קולו של הרופא המתחזה.

אתה מתכוון לרופאה הצעירה?

כן.

אבל אני לא מכיר אותה, אמר קולו של דאגו בזעזוע עמוק.

אתה כן מכיר אותה ודיברתם השבוע, ענתה דמותו של הרופא וצללית ראשו פנתה לעבר הוילון.

לאה נחרדה והתבלבלה.

הצללית קמה ממקומה ופנתה לעברה. זה היה רגע בו הייתה עלולה לפרוץ בצעקה. במקום זאת הרשתה לעצמה להאלם ולקפוא.

הוילון נפתח ומבטה התמקד בדאגו שהביט בה ישירות ובלי כל הפתעה.

הוא הביט בה ארוכות ואפילו יאגו הסב מבטו אליה בסקרנות ובמבט שואל.

אין ברירה! פסק יאגו. אחי, אנא ממך, שחרר אותי.

בסדר! נאנח דאגו וראשו של יאגו צנח על הכרית כמו אבן.

מה עשית לו? נחרדה לאה ומיהרה לעבר המכשירים המצפצפים.

הוא מת, אמר דאגו בשלווה.

 אחות הופיעה בחדר והזכירה ללאה שיש אנשים נוספים בחדר. היא הציצה סביב מופתעת. הרופא המתחזה נעלם.

איפה הוא?

מי? שאלה האחות ומיהרה להביט במכשירים.

עזבי! הוא כבר מת! תקראי לדר' כהן שיבוא לקבוע את מותו.

איפה מי? שאלה האחות.

היה כאן איש!… ענתה לאה אבל קולה נחלש… והיא הוסיפה, לא נורא! כנראה שהתבלבלתי, והצביעה על דאגו.

ומי זה? שאלה האחות בסקרנות.

זה אחיו של יאגו. וקדימה תמהרי לקרוא לדר' כהן.

אני הולך, אמר דאגו וקם מכיסאו.

מה כל זה היה? רעד קולה של לאה ממאמץ לחזור ולחשוב באורח צלול.

יאגו החליט לעזוב אותנו, אמר דאגו בצער. זהו! נשארתי לבד!

דמעה התגלגלה מעינו, והוא הביט באחיו במבט פרידה ארוך.

עכשיו נשארת רק את, אמר הוא לפתע והציץ בה.

מה זאת אומרת.

רק את נשארת לי! כל המשפחה שלי מתה. אני מקוה שאחזיק מעמד.

באופן אנסטקטיבי ואצילי עקפה היא את המיטה וניגשה לאחוז בידו שרעדה.

אתה לא לבד, מר דגו. יש לך בטח חברים  ואנשים שאוהבים אותך. תן לעצמך קצת מנוחה. החיים יכולים להיות טובים ומלאי אהבה.

הייתה זאת מנטרה ארוכה ומדוקלמת, שלמדה לצרכים מסוג זה ולנחם אבלים.

דאגו הנהן בראשו בתחילה, ואחר כך נעצר ההנהון. אט אט נד ראשו לשלילה, ובסוף נפלטה אנחה מליבו.

לא נשאר לי אף אחד, כולם מתו לפני מאות שנים. רק את נשארת דומה לי.

למה אתה מתכוון?

את עוד תביני. אמר באנחה נוספת.

לא הבנתי.

דגו הנהן ולא הקשיב לה.

אנחנו נפגש עוד לאה, את תאלצי עוד לבוא ולראות אותי מת בעוד חמש שנים.

אל תדבר שטויות. אתה בטח מזועזע… תרגע! אתה רוצה מים?

לא! אני בסדר, אמר הוא ופנה לעבר היציאה מבלי שלאה יכולה לעשות דבר עבורו.

 ***

חמש שנים חלפו ולאה נסעה להשתלמות באיטליה. זה לא היה מי יודע מה מבחינה מקצועית, אבל לאיטליה יש יתרונות אחרים כמו לדוגמה מקומות טובים לטייל בהם.

בשבוע השלישי לעבודה, אחרי שכבר הצליחה לבקר בכל המקומות המעניינים ברומא החליטה היא שאותו סוף שבוע יוקדש למנוחה. ביום שישי בערב, מתוך החלטה בלתי ברורה הדליקה היא זוג נרות, והסבה בדירתה הקטנה לבד, מנסה לפנק את עצמה באוכל ביתי אותו רכשה ובבקבוק יין אדום.

מישהו דפק בדלת בדיוק שמזגה לעצמה יין.

היא פתחה את הדלת ודמות נפלה על הרצפה.

אלוהים, זינקה היא לאחוז בראשו של דגו שמצמץ אליה בעייפות.

עד שמצאתי אותך! לחש הוא.

אחרי רבע שעה התישבה היא לצידו בעוד גופו מונח על הספה ושניהם המתינו.

נקישה נשמעה בדלת, ובחור צעיר איטלקי נכנס במנוד ראש קצר.

מי אתה? שאלה היא את גבו המתרחק לעבר דאגו.

זה בסדר לאה, נצרד קולו של דאגו, זה הוא.

נו? גם אתה החלטת לסיים את העניין? שאל הבחור הצעיר ופשט קדימה את רגליו הארוכות עטויות ג'ינס צמוד.

כן! ענה דאגו בעייפות, אחרי שיאגו הלך אין לי כוח לחיות.

ואת? שאל הצעיר והפנה עיניו האפלות אליה.

אני? הרימה לאה את ידה בבהלה, אני רוצה לחיות, ואיזו שאלה זאת?

לא התכוונתי לשאול אותך בעניין זה, עוד צפויות לך שנים רבות וארוכות. מה שהתכוונתי, האם יש לך מישהו שתרצי להעביר אליו את את ירושת דאגו?

אני לא מבינה מדוע  ירושת דאגו שייכת לי? אמרה בפליאה.

הצעיר נראה מופתע ופנה לדאגו, נראה כי היא בכלל לא מבינה מה עשית עבורה.

דאגו הנהן ואמר, אני בקושי מכיר אותה, אבל היא הייתה היחידה בשטח.

למה לא מצאת עבורך יורש? שאל הצעיר והניף את מגפו, לשלב את שתי רגליו.

באמת שהכל מיותר! אמר דאגו בעייפות. סיים את העניין בבקשה.

אז אין לך יורש עבור דאגו? חזר ופנה אליה הצעיר בליגלוג.

לא! ענתה בתסכול רב, על שאיננה מצליחה להבין את מה שמתרחש שם.

הצעיר משך את כתפיו, וקם מכיסאו.

סיימתי, אני הולך.

הוא צעד אל הדלת בביטחה משאיר את דאגו רפוי כמת על המיטה.

רק רגע! נחרדה לאה, הוא מת?

בוודאי, זה מה שהוא רצה.

מה קורה כאן, אמרה היא בקול רועד, משלימה עם מה שקרה ונותנת לדמעותיה להציף את עיניה.

לא קרה כלום מבחינתך, אמר הצעיר בחוסר סבלנות ופתח את הדלת.

בגיל מאה ועשרים, כשתחליטי שנמאס לך אני אופיע.

היא טלטלה את ראשה בחוסר הבנה אם כי משהו החל להתגבש כאיזו שהיא תובנה מכל מה שהתרחש ונאמר עד כה.

אני חייבת למות בגיל מאה ועשרים? שאלה את הצעיר שכבר עמד בחוץ.

הוא הסתובב אליה, חייך ואז אמר,  דווקא הרעיון של דאגו להשאיר אותך בלי שום מידע נראה כי יפעל לטובתך.

את תהני ממאה ועשרים שנים אלה בדיוק כמו שאדם רגיל נהנה מחיו ומחרדה לסיומם.

הוא הסתובב והלך.