2- נחש גרון

א.

"האם הנחש מסוכן גם לי?" – פעמים רבות התלבט בשאלה הזו, למרות שידע שאין בה הרבה טעם. מסוכן, לא מסוכן, אולי אפילו ממאיר, הנחש שם, כרוך, בדרך כלל ברפיון על הצוואר, בצבע כתום נוקב שלפוּת בטבעות שחורות לאורכו. הוא דמה מאד לנחש האמריקאי Coral snake, שלמרות מה ששמו עשוי לרמז, נחש האלמוגים חי ומכיש ביבשה. חיפוש באינטרנט העלה שלנחש שם מדעי מסובך, והרכבו הכימי של חלבון הארס סבוך גם כן. מערכת ההגנה של הגוף קורסת הרבה לפני שהיא מצליחה לפענח ולפרק את הרכב הארס. הננכשים מתים בדרך כלל תוך זמן קצר, וחסרי המזל גוססים ביסורים במשך שעות.

באחד הלילות, כשטייל להרים נישאים, מיכאִיל חלם על עצמו ישן. ובחלומו התעורר מהשינה והנה נחש כתום מזדחל לידו. מיכאִיל נדרך, חש בסכנה, אך לא נבהל. לא תמיד אנשים הבינו איך אפשר לחלום על היותך ישן. "בחלום הכל אפשרי" ענה להם בחיוך מריר, והם עשו עצמם כמבינים. גם מיכל חשבה שהיא מבינה.

את מיכל הוא ראה בפעם הראשונה ברכבת. היא נעצה בו עיניים משך כל הנסיעה. בדקות הראשונות ניסה לחמוק ממבטה – "אולי היא מתחילה איתי?, מה זה משנה" ונעצב אל תוך עצמו. הנסיעה היתה ארוכה, ואחרי לבטים בכל זאת נענה. אמר לה שלום, והיא שמחה, והחליפו טלפונים, מיילים, והיא המשיכה להביט בצוואר – בנחש שתלוי לו שם. הנסיעה התמשכה, והם שוחחו על נושאים רבים – רק לא על הנחש: מיכל סיפרה מאיפה היא, מה היא לומדת, איפה היא עובדת, מהן השקפותיה ובכלל, ואחר כך חקרה באשר לקורותיו, הוריו, אחיו, נסיעותיו, ושמות עצם נוספים שנגמרים בצליל "אַיו". ואף מילה על הנחש.  

לאחר שקמלו המילים, קבעו להיפגש שנית. מיכל היא זו שרצתה בפגישה – היא לא מיצתה, עדיין לא העזה, וחשוב היה לה להעז. הוא, מצידו, נענה לרצונה, אם כי באדישות מסויימת, ברתיעה סקרנית, בעניין מסוגר, במטאפורות מורכבות שמהותן רצון להתקרב מהול ברתיעה ובחוסר אמון. הוא היה רוסי-ישראלי והיא ישראלית בלבד, אך זו היתה הצרה הקטנה מבין השתיים. הצרה הגדולה היתה כתומה והזדחלה תלויה על הצוואר.    

הם קבעו להיפגש בחוף הים לקראת ערב. הלכו יחפים זה לצד זה, את הנעליים החזיקו בידיים. הים מצידה האחד של מיכל, מיכאִיל בצידה השני. הם ניסו להתרחק משאר האנשים, והרגליים מידי פעם נרטבות במים. לפני כמה חודשים, נכנס בכוונה לים, שחה, צלל, בתקווה שהנחש יטבע, אולי יברח, אולי יקרה איתו משהו – אבל כלום לא קרה: מי הים המלוחים, קצף הגלים – לא הפריעו לנחש, שהידק מעט אחיזקתו בהגיע גל גדול. "מאד מעניין", ציין לעצמו – איך הוא מתהדק עוד לפני שמגיע הגל. בהזדמנות אחרת, הלך לסאונה בתקווה שהחום והלחות יגרשו את הנחש, אולי יאיידו אותו. לבסוף הוא זה שכמעט התייבש והתעלף, והנחש – נשאר תלוי על הצוואר כאילו כלום. "כן, הבנתי", אמרה מיכל. "ישנת וחלמת שאתה מתעורר משינה והנחש היה לידך". מיכל רצתה לדעת עוד, ולסקרנותה היה ריח מיוחד – התעניינות של ממש ולא רק מציצנות רכילאית.

כמובן שלא כולם ראו את הנחש. אולי יש צורך בראיה מיוחדת, אולי צריך להתבונן היטב ובסבלנות. ומי שהצליח, כמו בהשתקפות על פני בועת סבון, התגלו לו הצבעים, המרקם, ואחר כך הנחש עצמו. מעט אנשים הצליחו לראות גם את ראשו, ואף אחד, חוץ ממיכאיל, עוד לא ראה את העיניים. אולי הפחד הוא שמפחיד ומבריח את הראיה הזו שמסוגלת לראות את הנחש מהחלום. ומיכל ראתה את הראש כולו כבר במבט הראשון, ואמרה למיכאיל – "בטח, בלי בעיה, איזה יופי, כמעט כל הראש שלו שחור, והגוף כל כך כתום". ולמרות חושיה החדים, היא קראה לו "מיכאֵל", והוא מזמן הפסיק לתקן ישראליות שמשבשות לו את השם.

"אז התעוררתי, והנחש זקף את הראש, וגם את הצוואר. וגם אני הזדקפתי מולו. ככה עמדנו אחד מול השני. פעם מישהו אמר לי שאסור להסתכל לנחשים בעיניים, אבל בחלום לא זכרתי מה שאמר. היו לו עיניים טובות, נבונות, עמוקות, אף אחד לא הסתכל עלי כמו הנחש. הסתכלתי חזק בעיניים שלו. אני אולי נשמע כמו משוגעת אבל…". מיכל לא התאפקה, קטעה אותו באמצע, ותיקנה – "משוגע, לא משוגעת, אתה גבר". מיכל היתה מאותן טרחניות שלהוטות לתקן אחרים, שמעבירות בכוח עיוורים וזקנות מעברי חציה, וכשאמרו לה "תודה גיברת", הוכיחה אותם – "זה לא גִיברת, שמי מיכל", מנפנפת בחיוך צחור, בקלילות מסתובבת וממשיכה בהליכתה, גאה על היותה אישה כה טובה ומועילה.

"איפה הייתי?" – מיכאיל החזיר עצמו לשיחה. "פחדתָ להישמע משוגע". "למה פחדתי להישמע משוגע? כבר שכחתי, סליחה". "הנחש הסתכל לך בעיניים, ואתה הסתכלת לו בעיינים בחזרה." – "אה, כן, תשמעי – אני נשבע לך" – מיכאיל האט את הדיבור והדגיש כל מילה: "הוא הסתכל עלי באהבה", ומיכל פלטה – "כן, ככה זה באמת נשמע".

העיניים של מיכאיל נפערו, גבותיו מעט הורמו, מבטו הפך חלול כאומר באנגלית – "!no shit", ובעברית חַלָאס עם הַחַרְטָא שלך. מיכל לא שמה לב למבט ושאלה – "אז מה קרה אחר כך?" – "הנחש התקרב אלי, מבט דבוק למבט, אולי הסתכלתי יותר על העין הימנית שלו. הוא התחיל לטפס עלי, כמו על עץ – בספיראלה, עד שהגיע לצוואר והתפתל עליו כמו צעיף. אני לא יודע אם נחשים יכולים לחייך, אבל היה לי נדמה שהוא מחייך אלי. ואז התעוררתי מהשינה, וכל מיני דברים מוזרים התחילו לקרות."

כשהגיעו לבית קפה שעל החוף, כזה עם שולחנות נמוכים, מיכל רצתה לשבת לשתות משהו. "בסדר, נשב", מיכאיל נכנע – ההליכה נכנסה לו לקצב נעים וחבל היה לעצור. הם ישבו והגיע מלצר, מיכאיל מייד התחיל לדבר ולצחוק איתו ברוסית. מיכל התפלאה איך מיכאיל מייד זיהה שהמלצר רוסי, ואמרה – "תבקש ממנו קפה בשבילי", והמלצר ענה לה בעברית – "סבבה, מה תרצי? הפוך או אספרסו?", וכמעט לא היה לו מבטא. ברוב הימים מיכל חשה מחוייבות פנימית להתעכב על פרטי הפרטים, במיוחד מאז המקרה שקרה לה עם הדוד. המפגש עם מיכאיל, העצים אצלה את יצר הפרטנות, ולמלצר אמרה "הפוך, חזק, בכוס גדולה".

"מה היה מוזר?" שאלה את מיכאיל. "כשהתעוררתי משינה, הרגשתי שהחלום ממשיך, ויכולתי לראות את הנחש תלוי מסביב לצוואר. מילא אני, אבל גם אחרים, את ראית אתו". מיכאיל השתתק. גם מיכל, והמלצר הביא לה קפה, ולמיכאיל בקבוק של בירה. "הרוסים האלה שותים כמו סוסים" חשבה, ולמיכאיל אמרה – "אני אוהבת גברים שיודעים לשתות". כמה שהישראליות יכולות להיות דפוקות, ומיכאיל המשיך לשתוק. מיכל שברה את השתיקה – "לפני כמה זמן זה היה?" – "שנתיים. שנתיים הוא לא עוזב אותי".

  ב.

 מיכל ראתה את מיכאיל מתכנס בעצמו, מרגיש עוד יותר לבד מלפני שסיפר לה על הנחש. "שאלתָ אותו איך קוראים לו? למה הוא הגיע אליך? מה הוא רוצה ממך?" היה נדמה למיכאיל שהשאלות של מיכל גורמות לשרירי הפנים של הנחש להימתח בעווית מסוכנת. "טעים לךְ הקפה?" – "אתה יודע, גם לי זה קרה." מיכאיל הקשיב לה כמו שבלול שיוצא מהחור שלו –

"כמה ימים אחרי שהדוד שלי מת, הוא בא אלי בחלום". מיכל נזכרה איך גם היא הסתכלה לדוד המת בעיניים, והיא אפילו לא ידעה שאסור, ואחרי שהתעוררה מהחלום הוא המשיך להיות איתה חודש שלם. "זה היה פַאקינג מוזר – כאילו זו אני אבל אני הייתי גם הוא. הוא ראה דרכי, ואני חוויתי את הדברים גם דרכי וגם דרכו. אחר כך שיחררתי אותו לשלום". 

מיכאיל הרגיש שמיכל מתגעגעת לֶהֱיוֹת הדוד איתה, לתחושת הביחד, ורצה להעניק למיכל אינטימית שכזו, להיות שם בשבילה – "אני מקווה שהדוד שלך לא הכיש אף אחד." מיכל צחקה – "לא, הוא היה איש חביב בסך הכל. מתוסכל, אבל חביב". היא אהבה לחשוב שהשהות של הדוד איתה היה עבורו סוג של 'תיקון' ועבורה שיעור לחיים.

מיכל כבר סיימה את הקפה, והבירה של מיכאיל היתה בערך בחצי. לפתע מיכל חשה בצל קודר מפלח את גופה, וחרירֵי עורה שנותרו פעורים לאחר שמרטה עצמה, נעשים חידודים חידודים. מיכל אהבה לתאר את חוויותיה הפנימיות במטבעות לשון שחוקים, מה שגרם לה לחשוב על עצמה שהיא כמו כולם, כי יותר מכל היא שנאה להרגיש מיוחדת. מיכל כמעט צעקה – "הכיש?!" והחידודים שעל עורה פלשו פנימה דרך הבשר אל תוך העצמות, שהרטיטו וזיעזעו את לשדם.

מיכאיל לקח נשימה עמוקה ועוד לגימה ארוכה מהבירה, ואז שאף עוד שאיפה, וסיפר שאחרי שפגש את הנחש, אנשים התחילו להתרחק ממנו. לא כולם ראו את הנחש, אבל גם אלה שלא ראו, הרגישו בו – "ראיתי איך אנשים מצטמררים לידי, והם אפילו לא ידעו למה. טיפוסים 'קרימינאליים' פתאום נדבקו אלי". מיכל הרגישה שזה לא סוף הסיפור, ושהחלק הרע עוד לא הגיע. "אני בטוחה שהחברים האמיתיים שלך נשארו איתך", תפסיקי כבר לדבר כמו בסדנת העצמה למאותגרות גורל! מיכאיל המשיך – "לא יודע לגבי החברים, אבל חודש אחרי החלום פגשתי מישהי".

ומיכאיל סיפר לה על סנדרה, ששמה המלא היה אלכסנדרה, והחברים קראו לה אלכס. שהיתה תמירה, בלונדינית, צחקנית ומומחית לתיכנות מחשבים. כשאלכס רקדה במועדון, מיכאיל הרגיש שהאביב הולך ובא, וכשהסתכל בעיניה הנוצצות, ידע שעל הניצוצות האלה, פושקין כתב ושר איך מצחוק הפרידה מבריקה אהבה[1]. מיכאיל הרגיש נוח עם אלכס, ושמח שגם אמא שלו תהיה מרוצה.

אחרי כמה דייטים מוצלחים בהם יצאו ביחד עם החברים, הזמין את אלכס ללון אצלו. היא נעתרה ובאה, ואהבה, והם לא קיימו – כי הם היו עייפים ושתויים. למחרת בוודאי יתענגו לאורך השבת כולה, ורגע לפני שנרדמה, אלכס אמרה "פעמיים, ואוכל באמצע", מיכאיל מילמל מחייך "שלוש", ובחריץ עיניו ראה את שפתיה כמעט משלימות את המילה "צִ'יטִירִי" שזה ארבע ברוסית, אבל באמצע הרֵיש היא כבר נרדמה – לשונה נשארה ללון על החיך העליון, ושפתיה – מעוצבות בחיריק, נותרו פתוחות למחצה. והוא כל כך רצה לנשק את השפתיים החִירִיקִיוֹת האלה, אבל עוד לפני שהספיק להשלים את המחשבה – גם הוא נרדם.

מיכל התמוגגה מהסיפור, ורצתה להיות אלכס או אלכסנדרה, ואפילו היתה מוכנה להיות אלכסנדרטָה. מה היא לא היתה מוכנה לעשות בשביל להיות מחובקת, להרדם מחוייכת בשפתי חיריק, כשסקס נימוח של שבת מחכה בבוקר. ועוד אחד בצהריים, ואחר כך פעמיים בערב, ארוחה טובה, ואיזה פינאלֶה מפוארת לפני שילפות אותה נרדמת בזרועותיו. ושפתיה, מה אכפת לה – בקמץ, פתח, והכי טוב, גיחכה לעצמה – בחטף פתח. היא רצתה לספר את הבדיחה למיכאיל אבל ויתרה. לכי תסבירי לרוסי מהי תנועה חטופה, הכל אצלם כל כך כבד.

 

ג.

 מיכאיל כיכחך בגרונו – "מיכל, את בסרט לא נכון – באמצע הלילה אלכס התעוררה צורחת. ניסיתי לחבק אותה. להרגיע. היא נשארה עם עינים עצומות. סרבה לפתוח את העיניים. התחננה שאני לא אפתח את האור. מה קרה? מה קרה? על מה חלמת? כולה רועדת. נחש. נחש הכיש אותי בחלום, היא אומרת לי. באיזה צבע הנחש – אני שואל לברר אם זה הנחש שלי. כתום היא עונה, פותחת את העיניים מסתכלת עלי, ומתחלחלת. כאילו יודעת שזה אני, בגללי, שזה הנחש שלי. אולי אני מביא לך כוס מים? בואי תשטפי את הפנים, והיא מנתרת מהמיטה, חוטפת בגדים שלה, מתלבשת והולכת. ככה לא ראיתי אף פעם."

מיכל נותרה דוממה ולא הצליחה להמציא רפליקה רוחנית או אחרת. לפני שנה הפסיקה לעשן, ויסורי הגמילה לא היו קשים באופן מיוחד: בכל פעם שרצתה סיגריה, סיפרה לעצמה איזו איוולת משעשעת, עד שהרצון לעשן נטש אותה. אבל היא לא נגמלה מההרגל לתאר את חוויותיה במטבעות לשון שחוקות, וכך "עיניה נחו" על חפיסת המלבורו של מיכאיל, והתשוקה לסיגריה "גאתה בה", ושום טפשות או איוולת לא עלו בדעתה לגירוש הרצון לעשן.

"אני צריכה סיגריה", ושלחה את היד לחפיסה, עוד לפני שמיכאיל אמר לה "בבקשה". הוא הצית עבורה את הסיגריה כששפתיו מתחילות להתעקל בחיוך. "זה לא מצחיק! אני רוצה לדעת מה קרה!" – "את כועסת עלי?" – "לא, אני כבר לא יודעת מה אני." – "בואי, נמשיך ללכת." – "אני משותקת מרוב מתח. מה ההמשך?", "אלכס מתה", אמר, השפיל עיניו ובלע קצת רוק.

"מה?!" – מיכל הזדעזעה, ומיכאיל סיפר איך כל השבוע צילצל לאלכס, השאיר הודעות, והיא לא החזירה טלפונים. הוא דיבר עם החברים שלה, והסתבר שהיא לא סיפרה על החלום, ושהיא אושפזה במפתיע בבית חולים ותוך כמה ימים מתה מאיזה סיבוך לא צפוי. "זה נחש מסוכן. באינטרנט כתוב שמתים כעבור חצי שעה עד שעה." מיכל השתנקה – "נזמין חשבון ונלך, אני לא יכולה להישאר כאן יותר", ומיכאיל הזמין חשבון ושילם למלצר את כולו, למרות שפעם הבטיח לעצמו שעל ישראליות הוא לא משלם יותר.

כמו שותפים לסוד אפל הלכו זה לצד זה, ומיכל לא הצליחה למצוא מטבע לשון שחוק שיסביר לה מה היא חווה. הם הלכו על הטיילת איפה שהיו אנשים ואור, ומיכל מסתכלת בזוית העין על מיכאיל והנחש, שומרת מהם מרחק ביטחון, מחשבותיה מגומגמות, מכונסות בקובוץ עמוק. "ניפגש מחר?" הציע מיכאיל. "בכייף, למה לא?".   

 

באותו לילה פחדה להרדם. היא פתחה את כל האורות בבית, שמה רדיו ליד המיטה מכוון על רשת ב' כי יש שם דיבורים כל הלילה. היא שכבה במיטה ושמעה מישהי מראיינת זקן אחד, שסיפר באיטיות ובמבטא נוכרי על ספר שקרא בעיירת הולדתו. מיכל עצמה עיניה, והחלה משייטת, נשטפת בין קרעי שיחות עם מיכאיל. התשוקה לשעבד את עצמה בערה בה – שהוא והנחש יעשו בה כרצונם.

היא דמיינה איך היא אומרת למיכאל שאולי הנחש הוא כמו סלקטור לאהבת חייו: הוא יכיש את כולן, אך לא את האחת והיחידה. ומי יודע, אולי זו היא, ואולי לא. היא תעמיד עצמה למשפט הנחש, אם רק יסכים, אם רק יבקש. גופה מתפקע, והיא כל כך רוצה להתמסר: כולה, נפשה, גופה, ושהנחש יבחר אם להשיאה או להכישה. כן, כך היא תגיד לו! ומיכאיל יכנע, וניצוץ של דמעה יזהיר בעיניו, ויאהב אותה, ויוקיר לה תודה, והיא תהיה שלו ורק שלו – ללא ספקות. ואם תמות, מותה יהיה שלו, ולא אכפת לה למות, לחיות, מוכשת, נאהבת, גוססת, בזרועות מיכאל.

הזקן ברדיו המשיך לספר שלאחר כמה שנים, איבד במלחמה את משפחתו. את אמא שלו הוא כבר לא ממש זוכר, אבל הספר שקרא בילדותו נימצא איתו עד היום. קְרַסְקוֹבְסְקָיָה קראו לעיירה, וכשהמראיינת שאלה אותו אם היום שמה של העיירה הוחלף למִירְסקַרְסְיָה או משהו כזה – בדיוק באותו הרגע חטפה השינה את מיכל.     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] לפי השיר "אלגיה" מאת פושקין, תרגום – אברהם לוינסון.