20 – רפואה מונעת

"לורנס איפדייק מתבקש לסור לחדר מספר 25 " רעם הרמקול בקול רובוטי נשי ואל חדר מספר 25 קרטע זקן חמור סבר.
 בפנים ישבה אחות נאה למדי  היא חייכה ללורנס את אחד מחיוכי הנימוס שלה .
"שב מר אפדייק ותפשיל  את שרוול ימין בבקשה,אה כן כמעט פרח מזיכרוני, אתה מוכן לחתום על המסמכים    בבקשה ? " 
 "איזה מסמכים ? "
 "המסמכים שמסירים מעלינו את האחריות במקרה של מוות או סיבוכים לאחר החיסון כמובן." 
 "אבל זה בסך הכול חיסון שפעת!"  התרעם הזקן.
 "זה בסך הכול עניין פורמאלי מר איפדייק, אין לך מה לחשוש, החיסון הזה מותאם במיוחד לאוכלוסיית גיל הזהב  ,אלפים כבר קיבלו אותו ברחבי העולם ובהצלחה מרובה… "
 "את יכולה לקרוא לי לורנס חביבה"
חיוכה המכאני של האחות נשר לרגע היא לא אהבה שקטעו אותה באמצע משפט,גלים של הבלגה,שיניים חשוקות ולאחר מאמץ קל  חזר החיוך המכאני אל פניה.
 "כמו שציינתי כבר, לורנס ,אתה מוכן בבקשה לחתום על המסמך בכדי שנוכל להמשיך בחיסון?"
לורנס חתם.
"מה גילך?"
" בעוד שבועיים אני בן תשעים."
האחות עזרה לו להפשיל את השרוול הוא נהנה מאוד ממגע ידיה על עורו.
לאחר מכן חדרה המחט אל בשרו הוא אפילו לא עפעף ,הכאב היה כבר חלק בלתי נפרד מחייו ,הוא למד לקבל אותו באדישות של השלמה.
כאשר אתה זקן החיים מפסיקים לחייך אליך, כך גילה לורנס  בהגיעו בצורה מפתיעה למדי לגיל 90 ,שהיה גיל מופלג לכל הדעות ולא היה לו עם מי לחגוג את יום הולדתו.
מה שהיה נורא בכל העניין הזה היה שלורנס היה צלול למדי, בעוד אלו מחבריו שנותרו חיים ואלו היו מעטים למדי, בהו בקירות לבנים, מזילים ריר ונושמים לתוך צינורות.
לורנס שנא להיות זקן, עכשיו הוא גם הבין איזו שטות גמורה הייתה זו לקבל בברכה איחולים לבביים שניתנו לו בימי הולדת,ברכות חסרות הגיון כגון: מזל טוב ועד מאה ועשרים שנה ,לורנס היה בן תשעים ,בשלושים שנה צעיר מן הגיל מאה ועשרים וכבר הרגיש כמו מת חי ,בודד בדירה הקטנה שקנה לו נכדו מייקל וגם זאת מכוון שחש ייסורי מצפון חונקים אותו בעקבות מותו בטרם עת של דניאל, אביו ובנו של לורנס  שגסס תקופה קצרה מאוד ומת מסרטן הערמונית ,לא לפני שהשביע בצורה לא מתפשרת את בנו הצעיר, מיליונר ה הי- טיק המצליח וממציא תוכנת הביטא- דיז , לדאוג לאביו הזקן ,כלומר לסבו ולא לזרוק אותו לבית אבות ,כל עוד הוא צלול ובר דעה ורק לאחר מכן הרשה לעצמו דניאל להחזיר נשמתו לבוראו .
לורנס קינא בדניאל בנו קינאה עזה ,הוא ייחל למות אבל המוות התרחק ממנו ,צוחק על הזקן ,כאומר לעצמו ,בוא ונראה ,כמה עוד כוח נותר לו בכדי להיאבק בגורל ובינתיים אני השתעשע מעט ,מדוע לא בעצם ,אני הרי המוות ומגיע לי להשתעשע מדי פעם, ולורנס סבל.
 נדמה היה כי כל הגוף כואב לו,הגב ,הכתפיים ,הצוואר, הברכיים "אפילו השיניים התותבות כואבות לי" התבדח לורנס עם מנקת הרצפות הצעירה שביקשה ממנו כוס מים ולורנס לא יכול היה לסרב,  היא לא ממש הבינה את הבדיחה, אך צחקה יחד עם לורנס בכל זאת, הוא חש שהיא מנסה להיות מנומסת , אך היה די מרוצה מנוכחות בחורה צעירה בביתו, ריח הזיעה המהול בבושם זול היה משכר וזה היה מספיק בשבילו.  
אך הנוראים מכל היו הזיכרונות ,הם הטריפו את לורנס ,הוא זכר כיצד אהב לשבת בתחילת המאה במסעדה ארגנטינאית משובחת ולזלול סטייקים עסיסיים, הוא זכר בכאב מר כיצד אהב להביט בעכוזים החטובים של המלצריות באותה מסעדה מדהימה ,הוא חזר אל המציאות העגומה של שיניים תותבות ודייסה מבחילה ,של איבר מין שהפך לצינור מדלדל ,שהיה מזניק אותו בלילות לקום, להתפנות בכל שעתיים עגולות בערך והיה מת מבחינה מינית כבר שלושים שנה.
ביום ראשון החליט לורנס אני אלך לבקר את ידידי סיימון , סיימון היה חבר ילדות של לורנס הוא סבל מאלצהיימר בדרגה מתקדמת והיה בעצם עציץ אנושי ,בפעם האחרונה שלורנס פגש בידידו וזה היה לפני שלוש שנים הוא פרץ בבכי מר ולאחר מכן לא רצה לפגוש איש במשך חודש ימים.
אני חייב ללכת לבקר את סיימון כך החליט לורנס  אבל הוא החליט כך בערך בכל יום שבת ולאחר מכן כאשר הגיע יום ראשון פתר את עצמו מן הביקור בשלל תירוצים מגוונים כגון, אני חלש מדי ,הלחץ דם שלי גבוה מדי ,מזג אויר חם מדי ,הרוח בחוץ קרה מדי וכך תמיד בבוקר יום שני  גילה לורנס כי במקום לבקר את חברו סיימון שבכלל לא התרגש מהעדר הנוכחות של ידידו הוותיק, לורנס נשאר במיטה קורא עיתון.
הפעם אני חייב ללכת לבקר את סיימון ושום דבר לא יעצור אותי ,הבן זונה בטח משתעמם בלעדי .
זה היה ביום שבת ולמען האמת הוא באמת התכוון הפעם ללכת ולבקר את סיימון, אבל משהו מוזר קרה ביום ראשון.
ביום ראשון , שהיה יכול להיות כמו כל אותם ימי ראשון רגילים שבהם בהה לורנס כזומבי בשני מוקדים שונים, האחד היה  הטלוויזיה הווירטואלית 21 אינטץ' אותה רכש לפני כשנה, הטלוויזיה גרמה לו לבהות בשלל תוכניות גרועות עד בינוניות ,היא לא בדיוק הפיגה את השעמום הנוראי בו היה שרוי לורנס ,אלא פשוט העבירה את הזמן המועט שעוד נותר לו לחיות, כך קיווה ,הוא דמיין את עצמו מתפגר על הספה מול הטלוויזיה בוודאי ייקח זמן רב למצוא אותו כך, גוויה נפוחה מסרחון ,בלון של חרא על הספה, הוא חייך ברשעות כשחשב איזו טרחה זו תהייה בוודאי לפנות אותו, כך הוא דמיין תמיד את צוות הזיהוי הפלילי ,שבוודאי יעבוד שעות נוספות בכדי לקלף את השאריות שלו מהספה והמחשבה הזו מילאה אותו עונג מרושע וחדוות חיים אנשים זקנים הם אנשים מוזרים, מעט דברים יכולים לגרום להם עונג.
המוקד השני היה המרפסת ,עליה ישב לורנס ובהה במרפסת שממול, בעבר הלא רחוק התגוררה שם בחורה צעירה שנהגה להסתובב בערום מלא, כוס יין בידה ,אבל היא עזבה את הדירה, בוודאי נגמר לה החוזה חשב לורנס ,אבל הוא עדיין בהה בגעגוע במרפסת שתריסיה הוגפו ונתלה עליה שלט למכירה או השכרה במחיר מציאה ,הוא זכר את הבחורה, לא יפה במיוחד ,רזה וגלוחת ראש כמנהג הצעירות בימים אלו אבל ללורנס לא היה אכפת ,שדיה היו גדולים ועגולים ביחס לא ישיר לגופה הרזה והייתה לה תמיד הבעה מיוסרת ,לורנס כינה את זה :הבעת האמן המיוסר והוא אהב לצפות בה ,הוא נהג תמיד לכבות את האור במרפסת ולהמתין עד שתגיע הצעירה ,תשיל את בגדיה, תמזוג יין או קוניאק ותשב ערומה על המרפסת בלילות הקיץ המהבילים ולמרות שאיבד כל תחושה באבר מינו ,עדיין אותה  בחורה ,שרועה עירומה על כיסא הנוח בפיסוק רגליים לעיתים בהבעת ייסורים, לעיתים בעייפות השייכת אך ורק לצעירים המסוגלים לעבוד עבודת כפיים ,גרמה לו לזרמי עונג באבר מינו חסר התועלת וזה היה שווה את זה .
באותו יום ראשון, הוא שוב בהה בגעגועים דרך המשקפיים עבות הזגוגית במרפסת המוגפת ובשלט המעצבן ותוך כדי בהייה נרדם.
לורנס התעורר לפתע בשעת לילה מאוחרת במעבר בין יום ראשון לשני בבהלה ,אך הוא לא הצליח לזכור את החלום המופלא שחלם ,הוא גילה את עצמו על הספה באותה תנוחה ואז גילה דבר נוסף, שמילא אותו תחילה באימה ואז בפליאה, היה כתם גדול ורטוב על מכנסיו וזה לא היה שתן .
 לורנס הכיר את היטב את ריח השתן ,הוא שנא אותו מכוון שהיה זה ריח שנלווה לאנשים זקנים, שילוב של שתן וריח מתקתק של ריקבון ונפטלין .
הייתה לו פליטת זרע ! מה קרה בדיוק הוא לא הבין ואז גילה דבר נוסף שהדהים אותו ,איבר מינו היה זקור ותפוח, הוא חש זקפה אדירה כמוה כבר לא זכר מאז גיל שלושים,כולו נרעש זינק אל הטלפון וחייג אל הרופא הפרטי שלו דוקטור שימין שהיה רגיל זה מכבר להתקפות הפרנויה הרגעיות מהם סבל לורנס, כיאה לאדם שהגיע לגיל כה מופלג ולכן נתן לו רשות, ויד רחבה להתקשר לנייד שלו בכל שעה משעות הלילה והיום ,"ובמקרה שאתה לא משיג אותי תשאיר הודעה" .
קול עייף ענה לו מן הצד השני ,"מי זה" ?!
 "אה זה אני דוקטור" לחש לורנס כאילו הוא חושש להעיר מישהו.
הקול בצד השני שנשמע תחילה מבולבל וכועס התחלף באחת לקול רך ועדין, קולו מלא הביטחון של דוקטור שימין, "אתה בסדר לורנס" ?
"כן דוקטור ,אני מקווה שלא הפרעתי לך דוקטור"
"זה בסדר לורנס ,מה קרה?"
 "בעצם לא קרה שום דבר מיוחד מדי, אבל… "  
"אבל מה ? מה כבר קרה ,הלחץ דם ?"
"לא דוקטור…"
 "אתה מרגיש טוב לורנס?"
 "זהו דוקטור שאני מרגיש מוזר"
 "מה זאת אומרת מוזר?"
 "אני לא מרגיש רע ,אם זה מה שמטריד אותך דוקטור"
"אני שמח מאוד לשמוע" ,הייתה הקלה ניכרת בקולו של הדוקטור, שנבעה מן התקווה שהוא לא יצטרך לעשות ביקור בית בשעה כל כך מאוחרת .
 "אז אתה מרגיש טוב ? "
לורנס זיהה את חוסר הסבלנות בצד השני של הקו
 "דוקטור תאמר לי?"
 "כן לורנס אני לשירותך" 
 " זה נורמאלי לגבר בגילי להרגיש חרמן!?"
הייתה דממה ארוכה בצד השני של הקו.
נשמע כרכור שלורנס זיהה מיד כצחוקו של שימין ,היה זה צחוק קצר ונבוך
 "אתה צוחק ממני דוקטור"?!
 "חס ושלום לורנס פשוט הוקל לי לדעת שאתה בריא"    
 "אז זה נורמאלי או לא?" 
 "תראה לורנס, יש לנו קשישים רבים ששוכבים בטראומה, צמחים אמיתיים שיש להם זקפה, אבל בין זה לבין להרגיש חרמן, אני לא יודע.
משום מה הלעג בקולו של הדוקטור הרגיז את לורנס וגם זאת הייתה תחושה חדשה כי לאחרונה חש כאילו שום דבר לא ממש אכפת לו וכי הוא לא ממש מרגיש שום דבר אמיתי ועתה לפתע התעורר בו כעס, אפילו זעם.
 "תודה רבה דוקטור על שום דבר"!! סינן אל תוך השפופרת.
 "לורנס תירגע אני לא התכוונתי לשום דבר…"
ולורנס טרק את השפורפרת ונכנס זועף אל השירותים, החניכיים כאבו לו מאוד ,הוא שלף את השיניים התותבות והשליך אותם אל מראת הזכוכית של חדר הרחצה ואז גילה ושוב בהפתעה כי הוא מדמם מפיו ,כנראה זה הסוף מתקרב ,חשב, הגיע הזמן למען האמת, הוא ניגש אל המראה הסדוקה פתח את ברז המים ושטף את הדם מפיו ,מחר אני הולך לרופא ואז נזכר שוב בשיחתו עם שימין ,אני צריך להחליף את הבן זונה הזה ,זה שהוא לקוח של מייקל ונהנה מחסדיו לא אומר שאין רופאים אחרים על הפלנטה.
פיו כאב ושרף ,הוא בחן אותו במראה ואז גילה כאשר הוא בוחן את החניכיים כי משהו מוזר כואב וקטן צמח בתוך פיו ,עיניו נפערו בתדהמה הייתה זו שן לבנה בודדה וצחה במרכז פיו .
הגילוי גרם לו לצעוק באימה ולקרטע במהירות אל המראה הגדולה של הסלון ,אני מאבד שפיות! חשב ,הייתי צלול זמן רב מדי! הוא בחן שוב ושוב את פיו וגילה את אותה שן לבנה, חזקה, בולטת .
הפאניקה הנוראית עייפה את לורנס ,כידוע לכם הוא היה בן תשעים ,ילד גדול לכל הדעות ,הטראומה ,האימה  גרמו לעייפות ולורנס נרדם כמו תינוק וישן עד שעת בוקר מאוחרת .
הוא התעורר בשלווה מוזרה ולא בבהלה כמו שנהג להתעורר לאחרונה, פיהק ארוכות ,הוא הרים את גופו וקרטע אל המקלחת שם הוא נזכר פתאום במאורעות הלילה הקודם והחל להתנשף .
הכאבים שבדרך כלל ליוו את המפרקים שלו בעשרים השנים האחרונות נעלמו  ,משהו מוזר קורה כאן, אני כנראה בדרך להתפגר, איזה יופי ,סוף כל סוף העולם יזכה להיפטר ממני חשב ,אבל במקום להתמלא שוב בעליצות זדונית, הביאה עליו המחשבה עצב כבד, הוא היה רעב, אבל לפני האוכל, (אם אפשר לקרוא לדייסה הדוחה או ללבן אוכל), עליו לבקר תחילה בשירותים.
הוא חש צורך עז להשתין ובעודו נשען על קיר השירותים מרוקן את איברו הרופס, נזכר לפתע כי בלילה ,הוא לא קם אפילו פעם אחת בכדי לרוקן את השלפוחית ,הוא פרץ בצחוק , בכמה שעות האחרונות הוא היה חרמן,עצבני, רעב וערני בצורה מדאיגה מאוד, מזכיר את התקופה שהייתי גבר ,תקופה שחלפה לפני זמן רב מן העולם ,מה קורה כאן לעזאזל ?!
הוא תפס במצחו ופרץ בזעקת אימה ,במקום שכבר שלושים שנה לא היה דבר מלבד קרחת צהובה ויובש נוראי צמחה פלומת שיער…
לורנס החל לרוץ אל המראה במקלחת אך נזכר שאסור לו לרוץ ,המפרקים, הלב, הוא לא יעמוד בכל ההתרגשות הזאת, ואז פשוט שינה את כיוון הריצה שלו אל הטלפון ,הוא התקשר  בחיוג מהיר אל הקליניקה של דוקטור שימין ,הייתה זו שעת בוקר מאוחרת וענה לו מיד קולה של המזכירה בטי ,הוא נזכר כיצד היה מביט בעיניים רעבות של אשמאי זקן ברגליה החטובות והלבנות בכל פעם שביקר בקליניקה .
מן הצד השני נשמע קולה שהיה צפצפני אך מעודן ,"הקליניקה של דוקטור שימין ,מדברת בטי ,במה אוכל לעזור בבקשה"?
לורנס נדהם לגלות כי אבר מינו הזדקף באחת וההלם גרם לו לפלוט נאקה .
" הקליניקה של דוקטור שימין, מדברת בטי, במה אוכל לעזור"? חזרה בטי על עצמה, גוון קולה כעוס יותר הפעם .
 "זה לורנס איפדייק"  גברתי מלמל לורנס 
 "כן לורנס במה אני יכולה לעזור לך"? הקול שלה חזר להיות רגוע ,נעים ונוסף לו גוון קטיפתי.
 "אני רוצה לקבוע תור בבקשה" !
הייתה דממה בצד השני.
 "יום שני באחת עשרה בשבוע הבא ,מתאים לך אדוני?"
"אני חייב לראות את דוקטור שימין,!! התפרץ לורנס לפתע
 "אינך חייב לצעוק אני לא חירשת" ענתה לו בטי בקול נעלב.
 "ומה לעשות תצטרך להמתין עד שבוע הבא ביום שני כי זה הזמן היחיד שנותר לי פנוי…"
לורנס טרק בפניה את השפופרת, זעם רב מילא אותו שוב.
לורנס לא היה שתיין אבל הוא היה מבוהל והרגיש זקן מדי לשטויות כגון אלו, מה קורה כאן לעזאזל .
הוא התקדם במהירות לעבר ארון המשקאות ,שימין הזהיר אותך לא לשתות משקאות חריפים ,אחרת הכבד שלך יתפרק ! הזהיר קול בראשו של לורנס ,"אבל שימין הבן זונה לא כאן כדי לעצור אותי"! צווח לורנס עוקר את ידית ארון המשקאות ,ליבו הלם בחזהו ולראשונה חש טוב למדי, כמו שמרגישים צעירים ,כמו שלא הרגיש כבר שלושים שנה בקרוב  ,אותה הרגשה שהביצים שלך מתמלאות בדם ואתה מרגיש חי לשם שינוי ולא זומבי מיובש .
הוא שלף את פקק בקבוק הקוניאק היוקרתי ולגם לגימה ארוכה  ,כל כך ארוכה למען האמת שהותירה בקבוק קוניאק משובח ריק למחצה ואז הרגיש לורנס עוד יותר טוב ,וזה הפחיד אותו, הוא שחרר נפיחת אימים ומיד הצטער, הנפיחה הסריחה כמו גויה והדבר הפליא אותו עוד יותר, מכוון שהנפיחות שלו איבדו את ריחן כבר מזמן ,נאד של אדם צעיר חשב לעצמו והוסיף גיהוק.
בימים הקרובים הדברים המשיכו להתדרדר…
ללורנס היה שכן בשם צ'יקו ,צ'יקו היה בריון בסוף שנות העשרים שלו, כלומר ילדותי כמו ילד בן עשר ,אבל עם שאיפות של ראש ארגון פשע, צ'יקו היה קרח בעל פרצוף עגול כירח שתמיד היה מרוח עליו חיוך זדוני לורנס כינה אותו פרצוף זימה ,לצ'יקו היה פן אומנותי אותו אהב לשתף עם כל חברי הבניין ,הייתה זו מוסיקה רועשת ומחרידה שהיה ביכולתה לגרום לחרשים לשמוע ולמתים לקום לתחייה, קשה היה לכנות את הצלילים שבקעו מדירתו של צ'יקו נעימים לאוזן ,אבל בהחלט היה קשה מאוד להתעלם מהם .
לורנס אומנם היה זקן ,אך מעולם לא היה פחדן והוא העז להעיר לצ'יקו  באחת הפעמים שנפגשו במסדרון ,משפט בסגנון:"איך אתה יכול לשמוע את החרא הזה!?"
וצ'יקו השיב לו מיד בחבטה אדירה לאזור השכמות של לורנס ,ציקו ידע היטב כי הנקודה כואבת אך לא תגרום נזק מיותר,לורנס לא יכול היה לישון שבוע לאחר התקרית אך לצ'יקו לא היה ממש אכפת, הוא לא היה אדם מתחשב במיוחד.
וכמו תמיד ביום חמישי ,היום הפנוי של צ'יקו,הדהדה המוסיקה שלו בתופים אדירים ובקולות וצלצולים מרעידה את הבניין.
צ'יקו העריך כי איש לא יעז להתעסק איתו.
צ'יקו טעה בגדול!
מישהו הלם בדלת שלו בפראות וצ'יקו לא היה במצב רוח סלחני במיוחד.
צ'יקו החליש את המערכת הוא לא רצה לפספס את זעקות קורבנו ,הייתה זו מוסיקה חשובה לא פחות.
הוא אפילו לא שאל מי זה הוא פשוט פתח הדלת בפתאומיות .
בצד השני נתקל בפרצופו הזועם של לורנס, לורנס היה גבוה מאוד אפילו ביחס לצעירים כמו צ'יקו
מה קרה לזקן?!! הוא עבר השתלת שיער מוזרה ,שיערו היה שחור, עין אחת בולטת אדומה ומלאה נימים הביטה בו בכעס לצד עין תכולה זועמת לא פחות אך בממדים רגילים, הזקן עבר איזה ניתוח או מתיחה התפלא צ'יקו ,למען האמת צ'יקו נגעל אפילו להסתכל בו.
 "מה אתה רוצה סבא "?! 
"אתה מוכן להחליש את המוסיקה זבל"!? שאג לורנס בקול ניחר.
כמנהג בריונים החליט צ'יקו שנמאס לו והוא פונה לפתרון היחיד אותו הכיר והוא אלימות.
הוא דחף את הזקן המטורף בחזהו מעיף אותו צעד אחורה,אך הזקן נותר יציב לתדהמתו של צ'יקו וחיוך זאבי הופיע על פניו, צ'יקו הרים יד בשרנית גדולה, כיוון אותה היטב לפניו של הזקן, אך שתי ידיים לפתו לפתע את אגרופו בכוח רב.
קול גידים נקרעים ,בשר ועור נתלשים ועצם נשברת בקול פקיעה  צורמני .
צ'יקו עוד הספיק לראות בפליאה כיצד הזקן אוחז בידו התלושה, לפני שהעולם החשיך.
לורנס התעורר ,שוב פעם  בבהלה גדולה, הוא היה בדירתו, אבל לא זכר כיצד הגיע אליה, בחוץ יללו סירנות משטרה ואורות בוהקים הבהבו, הוא הציץ מחלונו אל הרחוב שם התקבצה קבוצה גדולה של אנשים ושני שוטרים שניסו נואשות לפזר את ההמון ללא הצלחה יתרה ,אמבולנס עצר בקול חריקה מכניס לתוכו דבר מה, לורנס לא ממש יכול היה להבחין, הייתה זו זווית חדה מדי, אבל הוא ניחש ונזכר ,היה זה כמו להיזכר בחלום ,צ'יקו? עיניו נפערו באימה בדיוק כאשר נשמעו דפיקות רמות בדלת שלו, הוא התעלם מהם  ,ולבסוף השוטרת שמאחורי הדלת התייאשה ולורנס ידע בוודאות שזו הייתה שוטרת ,מה קורה כאן לעזאזל !? , הוא יכול היה להריח אותה מעבר לדלת, היה לה בושם נעים והיא לא מזמן התקלחה ,השמיעה שלו השתפרה כל כך עד כי יכול היה לשמוע אותה מדברת עם השכנה שגם אותה הריח, נדף ממנה ריח של גרעין צעיר של מחלה קשה, סרטן הרחם ,כן, ריח נוראי, איך לעזאזל ?! אני משתגע,  הוא שמע את תחילת השיחה "סליחה גברתי את יודעת במקרה מי מתגורר בדלת ממול?" קול מלא ביטחון של שוטרת במדים "אני חושבת שמר איפדייק הוא זקן מאוד וכבר כמעט לא יוצא מביתו" נשמע קול דקיק חסר ביטחון של אישה החרדה לגורלה.
הוא התפתל כמו משוגע ורץ אל חדר המקלחת שם ניתץ בבהלה את כל המראות ואז המתין רגע לבדוק אם מישהו שמע אותו ,כנראה איש לא שמע ,היו להם עיסוקים אחרים כרגע, סוחר סמים בשם צ'יקו נמצא מת בדירתו כאשר מישהו תלש לו זרוע  באכזריות ,חיסול חשבונות ,"אמרו אמן" לחש לורנס מחייך בחשכה.
לאחר כמה שעות של אימה נעלם ההמון ,כולם חזרו לעצמם ולביתם לורנס עדיין, היה יכול לשמוע מה מתרחש בכל אחת ואחת מן הדירות בבנין, אך הוא גילה גם ,כי הוא יכול להתעלם ולנתק את היכולת המופלאה הזאת כמו שמחלישים את זרם ברז המים.
הוא נרגע מעט והדליק את הטלוויזיה .
פרצופו של שדר חדשות מלוקק בחליפה ניבט אליו מן המרקע הווירטואלי, בקול בס ענוג הוא ציין : על כל התושבים המבוגרים שקיבלו חיסון לפני כשבועיים מתבקשים לסור לקופות החולים הקרובות למקום מגוריהם ,בכדי לקבל חיסון חדש, מסתבר שהחיסון אותו קיבל לורנס ועוד אלפי זקנים ,לא היה תקין ויכול לגרום למוות נוראי "עליכם לסור מיד! אבל מיד!! לקופת החולים הקרובה למקום מגוריכם, רעם קולו בחלל החדר ,לאחר מכן המשיך לשוחח עם זוג נשים שהתנשקו בשידור חי לקול צחוקו הנבוך של שדר החדשות שניסה לראיין אותן שוב ושוב ללא הצלחה .
לורנס כיבה את הטלוויזיה וגילה להפתעתו כי הוא יושב בחושך, אבל הוא לא היה זקוק לאור ,הוא ראה היטב בחשיכה וללא משקפיים את התיקן העצום שהתעופף מן החלון הפתוח אל דירתו ,התיקן נחת על הרצפה בתחנה האחרונה בחייו ,סוליית נעל בית ישנה מחצה אותו, לורנס הרים את המקק באחד ממחושיו והטיל אותו החוצה בעודו מחייך.
במשך החודש הבא הסתגר לורנס בדירתו לא היה לו מושג איך הוא עצמו נראה חיצונית ,אבל הוא ידע היטב כי חלו בו שינויים כבירים, הוא כבר לא חש ממש אנושי ,אבל הוא חש בריא והייתה לו אספקת אוכל בביתו שהחזיקה מעמד חודש ימים ועמדה להיגמר, לא יהיה מנוס ידע לורנס, עליו לצאת אל העולם בסופו של דבר, הוא הרגיש חזק ,אבל שונה, אנושי ולא אנושי במהלך החודש שעבר שמע קולות אדירים בוקעים מבחוץ ,סירנות של משטרות ומכבי אש, קולות מנוע של רכבי מלחמה ,באחד הימים שמע מסוק שהתרסק על הבניין הסמוך הרעש היה בלתי נסבל אך הוא שרד אותו, לורנס היה מן השורדים.
הוא הסתגר אפילו יותר, מגיף את כל הפתחים בביתו.
 לא עבר יום שלא שמע פיצוצים עזים וכלי נשק אוטומטים יורים בוקר ולילה ללא הרף, שלושה שבועות נשמעו הקרבות, זעקות קורעות לב וצווחות אימה כאשר הוא יושב ואוטם את אוזניו בחשכת ביתו.
לבסוף גמלה בלבו ההחלטה, אני חייב לצאת החוצה, אני רעב ,אני עייף מן החשכה ,אני סקרן לראות ,אני לא מפחד יותר, הוא חש רגוע, הוא לא ידע איזה  יום זה בשבוע ,אבל ידע שדברים השתנו
ואז יום אחד העז לצאת.
 הוא דילג במדרגות החצי הרוסות כמו אדם צעיר, בחוץ הלמו בו שלל ריחות ומראות שאיימו לשגע אותו בעוצמתם, אך הוא למד לנטרל את עצמו והחל לרוץ כאדם צעיר ברחובות ,חש את שריריו פועלים בצורה קלילה בגופו הישן החדש ,מסביב ראה גויות רבות, חלקן טריות, חלקן כבר נרקבו זמן רב, הוא נעצר ליד גופת גבר קטוע ראש  שישב שעון על חומה בתנוחת מנוחה .
מן החומה צנח לפתע גוף כבד!
היה זה אדם או דמוי אדם, היה לו שיער בלונדיני על הראש ,הוא לא לבש בגדים ,נראה צעיר, שרירי אך במידה מסוימת הוא לא נראה אנושי ,היה לדמוי האנוש מבט רעב ועין אחת ענקית מלאה בנימי דם , לצד עין אחת חומה ואנושית .
כך גם אני נראה בוודאי הבין לורנס .
"תן לי לעבור אני לא מעוניין לפגוע בך" אמר לורנס.
 "לפגוע "  גיחך דמוי האנוש "גם אני אינני מעוניין לפגוע בך ,אתה עכשיו חלק ממני ואני חלק ממך אנחנו בני אותו גזע ואסור לנו לפגוע אחד בשני".
 שתי עיניו של הזר הגדולה והקטנה בהו בו ברוך ולורנס זיהה לפתע את הגלגול הקודם של היצור שעמד        לפניו.
 "סיימון?! "
 "כן בהחלט ,אני נראה הרבה יותר טוב כעת ,ללא ספק החיסון שיפר את בריאותי" צחק היצור שהיה בעבר     סיימון "ואתה מזכיר לי ידיד שהיה לי בעבר שקראו לו לורנס"
 "כן גם אני קיבלתי חיסון"
 "אני שמח ששרדת לורנס, אני מוכרח לשאול אותך שאלה" ?!
 "באיזה שנה אנחנו לורנס ידידי? ,פשוט הייתי מחוסר הכרה זמן רב"
 "אלפיים שמונים וחמש,   אם אני לא טועה" לחש לורנס . 
"שנה טובה לאבולוציה" גיחך סיימון עינו הגדולה סורקת את לורנס מכף רגל ועד ראש
"ממש מהפכה" גיחך לורנס חושף שינים של זאב.