21 – החלום והעיירה

ידעתי שיגיע, רק לא ידעתי מתי, לא ידעתי איך, אך הייתה לי תחושה שזה יהיה בקרוב.
לא ידעתי איך הוא נראה, אבל המחשבה לא הרפתה ממני. בעסוקי היומיומיים חשבתי עליו, הוא טייל בראשי, הוא לא נתן לי מנוח, בלילה חלמתי עליו, הוא הופיע באין ספור דיוקנאות, הוא עמד מולי ולחש לי בעוצמה ענוגה: חכי לי, אני אגיע, אני מבטיח, אני בדרך אליך!
היתה לי הרגשה אלוהית, ידעתי בתוך תוכי: הוא יגיע, הוא לא יאכזב!!!

המפגשים בחלומות היו נעימים, אך הגבירו את הגעגועים. הציפיות למפגש נסכו בי אנרגיה
ומוטיבציה מדהימה, שהקלה עלי את הצפייה לסימן מיוחד …מאביר החלומות שלי,
הוא היחידי ואין בלתו, הוא נועד בשבילי ואני בשבילו!

בוקר אחד זה התחיל. שמעתי קול עמוק, ענוג וכובש, בעל איכות צליל מאויירת, קול בעל עצמה.
קול מהפנט שחדר טיפין טיפין ללשד עצמותיי והעביר צמרמורת בכל גופי. לא הייתי מסוגלת לתפקד בצורה נורמאלית. הייתי חייבת להישען על העצם הקרוב ביותר אלי, כדי שלא אמעד. הייתי קרובה לאובדן חושים.  תוך כדי התנוחה הספונטנית, הָכַּרָתִּי הקונבנציונאלית נחלשה והרגשתי כי אני מרחפת ועוברת למקום אי שם במרומים, המקום שמשם נשמע הקול המהמם. מבעד לערפל המזוגג, ניצב לו עלם יפה תואר, שאין כדוגמתו במחוזותינו.
לא ידעתי את שמו גם לא העזתי לשאול. אבל הרגשתי שייכת. ללא כל מילה, הוא הושיט לי את ידו והחל להוביל אותי במשעולי הממלכה שלא הכרתי.

התמזל מזלי הטוב ויפה התואר, בעל הקול המופלא בחר בי להיות בת זוגו לתקופה חד פעמית לבלוי משותף – מן פרק בחיים. פרק שלא ישכח לעולם.

הממלכה הקסומה, כך החלטתי לכנות אותה, הייתה בינות לעננים ובין כוכבי הלכת וגרמי השמים השונים. הצחור שניבט למרחוק, השקט, הריחות הקסומים ולובן הפריחה הוסיפו נופך מעודן לסיור המאלף בכרכרה מלכותית, הרתומה לשמונה סוסים לבנים, עטורים בכתרים מוזהבים עם פרחי הלובן המבהיקים, שמדיפים את ריחם הענוג למרחקים.
ליוו את הביקור עוזרים צמודים בעלי חזות נעימה, גם הם לבושים במדים לבנים בוהקים עם עיטורי זהב. הפמליה המכובדת הזאת ואני בתוכה עם אהוב לבי הנסתר, במסע מלכותי בסגנון מלאכים, שלא הכרתי מעולם.
המסע המאלף נעצר ואהובי טמן את ידי בידו והוביל אותי לבית אוכל בסגנון הגלקסיה המלכותית, שנראה כארמון הכי יפה שקיים בעולם. הקירות נטפו קילוחי מים לתוך בריכה מיוחדת, שבה שטו להם בהנאה רבה, ברבורים מוזהבים הלוך ושוב, התיקרה היתה שקופה ועיטרו אותה כוכבי השמים, שאנו רגילים לראות אותם בדרך כלל מהארץ, כאשר אנו מביטים לשמים. כל הכוכבים שבשמים הצטופפו והתקבצו מעל התקרה השקופה כמבקשים לראות את הנעשה בתוך הארמון והיוו תיקרה זע ה, נעה ונוצצת, המפיצה את אור הכוכבים שהשתקפו בנטיפי המים שהיוו חלק מהתפאורה האלוהית.
החלונות המרהיבים היו בעצם וויטרג'ים טבעיים בשלל צבעי הטבע שהשתקפו דרך זכוכיות הקריסטל המיוחדות שהיו השקופות לגמרי והחליפו צבעים ללא הפסקה – צבעים שהתקבלו כאשר קרני השמש באו במגע עם זכוכיות הקריסטל המבהיקות ביופיין.
  
כל היופי וההדר המדהים הזה לווה במוסיקת רקע מקסימה שנוגנה בידי נגנים שראשם היה עפוף בערפל צבעוני, מן מסך שהסתיר את פניהם, כך לא יכולתי לראותם בשלמות.
הם היו לבושים במדים בצבע כחול כהה מבריק כאשר מתוכם ניצנצו כוכבים בצבע כסף בוהק. הם ניגנו מנגינות בצלילים, שהעלו את רמת האנרנלין בגוף לרמות גבוהות ומדהימות,
כלי הנגינה שלהם היוו אטרקציה עבורי, כי לא קיימים כלי נגינה כאלה בארצנו בקטנה והקונבנציונאלית. כלי הנגינה שלהם נבנו מזקיפים ונטיפים שיוצרו מטיפות זעירות של מלח שנטפו במשך מליוני שנים בגלקסיות ויצרו את הצורות המיוחדות. גם הצלילים היו מיוחדים ונעימים המיוחדים שהעלו את רמת ההנאה עד לעילפון.

 המלצרים שהגיעו לשולחננו, היו לבושים סרבלים צחורים ולראשם מצנפות מוזהבות וכפפות לבנות מעוטרות בכוכבים נוצצים. הם הגישו לנו בגביעים מוזהבים צוף הדרים מוקרם ופרות אכזוטיים שהוסיפו איכויות מדהימות לטעם הטוב בלאו הכי. זה היה תחילת הערב. הייתי מלאת חיים עם אנרגיות שנסכו בי כוח עילאי והרגשתי כי לא אתעייף גם עם אמשיך כך לעולם.
 
עברו שנים רבות והחוייה שעברתי, נשארה טבועה עמוק בתוך נימי ועורקי וליוותה אותי בהמשך חיי שהיו די אפורים ללא אתגרים מיוחדים  וגם לא יותר מעניינים מהאחרים.

 

שיגרת חיי בדרך כלל הייתה די משעממת. יום רודף יום שבוע רודף שבוע והזמן אינו עוצר,
– רץ ונעלם. מסביב הרים גבוהים מוריקים ומדהימים ביופיים, למרגלות ההרים שדות חרושים, מטעים ופרדסים עשירים בפרי והכל ירוק בשרני המתערבב בין כל צבעי הקשת על גווניה הרבים והמרהיבים. בניהם שוכנת העיירה המקסימה העיירה שבה אני מתגוררת.
הרחובות הצרים משתלבים אחד בשני, גשרים קטנים מעל פלגי מים, חלקם שרועים במצע ציורי. בתי התושבים, בתים קטנים, הצבועים בלבן עם גגות רעפים בשלל צבעים.
רעפים אדומים, רעפים צהובים, רעפים כחולים, אפורים, ירוקים ועוד מגוון לא קטן של צבעי רעפים נוספים, שכנראה הוזמנו במיוחד על ידי אומני העיירה. בין הרחובות והבתים,
צצו להם מגדלי מים וצריחים שונים – גם הם בלטו בצבעם הבוהק והוסיפו נדבך נוסף
למראה הפרובוקטיבי והמרטיט של היצירה. בין הבתים, היו מספר בתי תפילה שונים
ומשונים למאמינים, בתוך חצרות עטורי מדשאות ופרחים.

תושבי העיירה היו טיפוסים ציוריים ומיוחדים. עיקר תעסוקתם היה בגידול הכרמים שגידלו במרחבים ענקיים, לתעשיית היין המיוחד, שהיווה את פאר היצירה שנוצר ביקב המקומי. חלקם עסק בחקלאות זעירה, היו גם לולי תרנגולות שהטילו ביצים חומות, שצבע החלמון בַּהָק בכתום.
לחלק מהתושבים היה מכון חליבה קטן ומספר פרות מלאות בחלב. היו גם כאלה שעסקו בתעשיית גבינות מיוחדות ומורכבות שטעמם יצא למרחבי המדינה ואף מחוצה לה.  השילוב בין טעם הגבינות, סוגי היינות והיופי הססגוני של העיירה, הביאו מבקרים רבים לאזור וכתוצאה מכך צמח לו ענף תיירות מבורך ומשגשג, שהביא להקמת מקומות תעסוקה חדשים שתושבי העיירה לא הכירו. האומנים השונים שגרו בעיירה עסקו כל אחד בתחומו, ציירים, פסלים וצורפים, שאומנותם היוותה אטרקציה, שהפכה לאט לאט למוקד משיכת תיירים, שהביאו פרנסה מבורכת לכל תושבי העיירה.
 
השקט הפסטורלי והאופוריה היו מנת חלקם של תושבי העיירה שנים רבות. אך לא לאורך זמן.
לאט ובהדרגה שצברה תאוצה, הופיעו גם צרות ובעיות שלא הכירו התושבים מאז ומעולם! הופיעו בעיירה אנשים רעים שגרמו לבעיות קשות בקרב התושבים השלווים, פושעים שהטילו אימה, מורא ופחד על בעלי העסקים. החלו גניבות, האלימות שלטה בכל מקום, הסחר בסמים הלך וגעה, התבצעו מעשי שוד, אונס ואפילו רצח, שהרחיקו את התיירים בהדרגה מהעיירה, שהפכה במהירות לגיהינום פסטורלי. התושבים הסתובבו כבויי עיניים וחלקם היו משועבדים לחובות כבדים שהיו חייבים לפושעים …שירדו לחייהם, היו גם כאלה שמאסו בחיים.

גם הטבע הזדעזע – והוסיף את חלקו ההרסני להידרדרות הקשה!
חלק מההרים הגבוהים שמסביב לעיירה, היו הרי געש כבויים במשך מליוני שנים.
ההרים האלה התפרצו בזעף – ואש ותימרות עשן ולבה רותחת, החלה לזרום לכיוון העיירה. בנוסף, גם רעידת אדמה קשה פקדה את האזור. נהרסו כבישי הגישה, נהרסו גשרים וסכרים וכמויות מים אדירות זרמו במורדות ההרים ואיימו למחוק האזור כולו עם העיירה בעחד.
גשמי זעף שהחלו לרדת, כאילו נפתחו ארובות השמים. וכמויות מים בלתי נתפסות, ירדו
בעצמה מדהימה לכיוון העיירה. ברד כבד החל לרדת בעוצמות בלתי נתפסות.
והעיירה עמדה להעלם מהמפה כהרף עין תוך כמה שעות.

התושבים נסו מבתיהם בניסיון נואש למצוא מחסה ולנסות להציל את חייהם.
המצב החדש שינה באחת, את שיגרת החיים המשעממת, שהפכה לסערת רגשות שוצפת  ולהתחבטויות והחלטות מהירות הרות גורל – וכל זה, לפני שיהיה  מאוחר מידי!!!
רעשי הנפץ, קולות המים הגועשים, התפוצצויות הרעמים והבזקי הברקים,
הוסיפו נופך מושלם, להצגת התכלית של איתני הטבע –  והוציאו את התושבים מדעתם!

התוהו ובוהו נמשך שעות ארוכות שנראו כנצח נצחים, אבל העיירה שנמצאת בלב הגיהינום – למרבה הפליאה, לא נפגעה ונשארה שלמה כשהיתה.

תוך כדי מנוסתי וחיפוש נואש למצוא מחסה, נשמע קול מוכר, קול עמוק מכיוון ההרים:
אל תדאגי יקירה, לא יאונה לך כל רע. אני בדרך אליך. ניסיתי להיזכר מאין הקול מוכר
ולא הצלחתי. והקול המוכר נשמע באזני שוב: שנים חיכית לבואי והנה אני קרוב מאוד אליך. עצרי! עמדי אל תרוצי! אל דאגה העיירה לא תיפגע, אל תחששי, אף תושב לא יינזק, הכל יחזור למקומו בשלום, הביטי סביבך ותביני, הכל יחלוף ביעף ובעוד מספר שעות אף אחד לא יזכור שהיתה תזוזה כלשהיא באזור!

הרימי את ראשך, הביטי והיישירי מבט לכיוון לוע הר הגעש הפולט אש ולבה בוערת,
הפני את מבטך וכווני את עיניך לנקודה המוארת ותוכלי לראות אותי. הביטי גם מסביבך ודאגה תסור מליבך. הרמתי לאט את ראשי ונעתקה נשימתי! נגלה לפני הדבר הקסום ביותר שראיתי בימי חיי! המחזה היה מרהיב ביופיו, אי אפשר לתארו במדויק – אך עדיין נשגב מהבינה!

מבעד האש הפורצת לשמים ורסיסי הלבה הבוערת, ניבט אלי איש מבוגר, יפה תואר, תמיר, בעל כתפיים רחבות, עטור זקן עבוט וחבוש בכובע נוצץ רחב שוליים, רכוב על סוס שחור ענק, מבריק ומדהים במלוא יופיו והדרו – ודמויות שניהם בולטות למרחקים על רקע האש האדירה הבלתי פוסקת הדולקת מסביב.

נזכרתי! בעצם ידעתי…זה הוא!!! הוא ולא אחר. רק הוא יכול להפתיע. הוא אכן קיים!
הוא עמד בדיבורו …הוא, הוא, היה אביר חלומותיי. הוא ולא אחר. הפעם הוא נגלה לעיני כמגן וכמושיע! תמיד ידעתי שהוא חא יניח לי להפגע ובמצבים קריטיים הוא יגיע להציל אותי!

הפנתי את מבטי מסביב לעיירה והבנתי את כוונתו כשביקש שאתבונן מסביב.
ראיתי לנגד עיני מחזה נוסף ומדהים שגם והבנתי את כוונותיו! מסביב לעיירה ניצבו אלפי פרשים תמירים רחבי כתפיים, גיווים זקופים, חבושים בכובעים רחבי שוליים, רכובים על סוסים ענקיים שחורים, מתוחי צואר וזקופי אזניים וזנב – ומוכנים לקרב איתנים באיתני הטבע.
בידי הפרשים פגיונות ומגינים ענקיים הבוהקים בצבעי זהב המשגרים לכיוון החלל זרמי חשמל נוצצים בשלל צבעים, ידיהם מושטות כלפי מעלה במטרה להרחיק את השטפונות והמפולות מהעיירה. הם נצבו כחגורת הגנה מאסיבית, מאיימים על מחוללי ההשתוללות האכזרית של הטב ושומרים בדבקות על העיירה למען לא יאונה לה כל רע!

חשוב לי שתדעו, שאביר החלומות שלי קיים את הבטחתו – ובזכותו, הארץ שקטה,
הגשם פסק, זרמי המים נעצרו וההרים כבו. התושבים חזרו אט אט לבתיהם ולעיסוקיהם והרשעים נעלמו. ואני התושבת היחידה שזוכרת ויודעת מה באמת קרה, מחכה, מצפה
ומקווה והפעם …בסבלנות יתרה, אני בפירוש יודעת שהוא יחזור!!!