21- התחדשות

היא פשטה את בגדיה, נותרת עירומה מול המים הקרים, מכניסה רגל אחר רגל, לאט ובזהירות אל הבריכה. המים ליחכו את כפות רגליה היחפות, וברכיה המגויידות שמחו להרגיש את מגעם בין קפלי העור, שכיסו את הרגלים ממקום חיבורם במפשעה ועד לכפות. בין הקפלים, היה העור בעל גוון ירקרק, שכן לא עלה בידיה לנקותו לגמרי בכל רחצה, בנחל שליד ביתה ולפעמים בשל עצלות או חוסר איכפתיות, היא פשוט ויתרה.

עוד מעט קט ויגיע תורה להכנס אל הבריכה וכל כמה שניסתה להחליף עם קודמותיה לא הצליחה. הריח שעלה מקפלי גופן של הנשים שלפניה היה בלתי נסבל ונחיריה הרגישות התאוו לרחצה הנכספת ובו בזמן נרתעו מלחלוק את המים עם האחרות.

התור הזדחל בעצלתיים וכל אחת זכתה למלוא תשומת הלב מנשות המים, הליך שהתארך כשעה ויותר. הקפלים שהקיפו את בטנותיהם, עיכבו וסרבלו את התהליך, שכן עשויים היו לולאות מסולסלות, שהזכירו לה דוגמת קפיץ, שפעם ראתה באוסף שהוגדר כ'חפציו של בן אנוש'. היה זה סליל של עט כדורי, שפורק לחלקיו והשלט הצמוד אליו הסביר למתבונן, שבכלי הזה המורכב מצינור פלסטיק חלול, מותקן סליל קפיצי ובתוכו רפיל (איזו מילה משונה חשבה כשטעמה אותה על קצה לשונה) מלא דיו כחול. בסוגרים היה כתוב, שבני האנוש היו ממלאים רפילים כאלה, בדיו בצבעים שונים כמו אדום או שחור למשל. כך היו בני האנוש מחליפים ביניהם מסרים, על קלפים דקים שנקראו בפיהם ניר. דוגמה לניר כזה, אמר השלט, יש בחלון הבא.

היא שקעה בדמיונותיה, שהיו עבורה דבר שבשגרה, אך גרמו לאחרות לכנות אותה בשמות גנאי מאחרי גבה. 'הסהרורית' , 'בעלת החלומות' או 'המעופפת'. היא ידעה זאת ושתקה. האמת שלא היה אכפת לה במיוחד. שקועה היתה בעולמה והעדיפה מאז ומתמיד, שלא לבלוט יתר על המידה. כל עוד שאיש לא הפריע לה, קיומה לא הורגש. עם הזמן, כשהשתעממו מחוסר תגובתה, הניחו לה ופסקו מלהטרידה.

"את מוותרת על תורך?" נשמע קול צרוד מאחריה. היא זיהתה את מנואה באחת. מעולם לא רחשה לה חיבה והרגש היה מן הסתם הדדי. "אני לא מוותרת על תורי" ענתה והתקדמה אל סף הבריכה. רגע האמת הגיע וכעת הגיע זמנה להשיל את עורה.

לשונה הארוכה של מנואה יצאה באחת מפיה ונשפה בערפה "מעופפת אחת". רעד עבר בה לשמע הכינוי שדבק בה מילדות. היא ניסתה להסתירו, אך מנואה, שהרגישה את הטרף שמתעורר, לא הרפתה "קדימה סהרורית, הפסיקי לחלום".

אומה הסתובבה ונעצה במנואה את מבטה. "מה תעשי לי?" גיחכה זו בפניה והאחרות, שמצאה חן בעיניהם ההפוגה מהעמידה הממושכת, החלו לגלות עניין במתרחש.

אומה משכה בכתפיה והסתובבה חזרה, מותירה את הקהל לא מסופק ואת מנואה מופתעת ומאוכזבת כאחת. לא לתגובה כזו היא ציפתה, מכירה את כוחה הפיסי, יחלה לתיגרה קטנה בה תוכל להוציא את מרצה. היא קמטה את גבינה הסמיכים, חוככת בדעתה איך לנהוג, כשקולה של אשת המים נשמע קורא בשמה של אומה ומודיע, שזמן טבילתה הגיע.

שלוש פעמים בסבב זה של חייהן, היו הנשים טובלות בבריכה ונשות המים היו מעבירות אותן את ההליך מתחילתו ועד סופו. בשנה הראשונה להולדתן, בבגרותן ובזקנתן, בשנה הארבעים לחייהן. כעת היתה זו הטבילה השניה ואומה כבר חצתה את העשור השני בחייה.

בגדיה נלקחו ממנה. גם חגורת הצניעות שנרכסה סביב מתניה והקיפה את מפשעתה מקדימה ומאחור הוסרה מעליה. היא נזכרה בשמועות שהסתובבו ונחשה שפירוש הדבר, שכעת היתה מותרת. לא היה לה מושג למה הכוונה במילה 'מותרת' והיא גלגלה את המילה כמה פעמים על לשונה, מנסה להסתגל לחוסר המשקל והלחץ, שהפעילה עליה חגורת הצניעות. מפשעתה נושמת את אויר הבריכה והיא מתפתה להושיט את ידיה ולהרגיש.

"את שוב חולמת?" דחקה בה מנואה. "פעמיים כבר קראו לך" ואת ממשיכה לעופף. מנואה השמיעה גיחוך קל "את לעולם לא תצליחי לעבור את הבריכה. בטח תרדמי בדרך". לגיחוך הצטרף הפעם הד קולותיהן של האחרות. אומה חשקה שיניים, מרטיבה בלשונה את שפתיה וגבותיה. היא לא מקשיבה להן. כלל לא שומעת אותן.

רעד עבר בגופה העירום בעמדה מול המים הקרים, רגל אחר רגל, לאט ובזהירות ירדה במדרגות הבריכה, תומכת בידה את מעקה עשוי קני הסוף, חוששת להחליק, למעוד ולספק מושא נוסף להגחכות מצד מנואה. המים החלו מקיפים את מתניה וכל קפלי העור שעליה פערו את נקבוביותיהם בשמחה. היא זכרה שהעונג יתחלף עוד רגע בצריבה איומה. זכרה את הקולות שניסתה אמה להשתיק, כשאחזה אותה בין זרועותיה, כשנכנסו למים בטבילה ההיא, הראשונה. אמה הצמידה אותה אז אל חזה שפלומת שערות רכה כיסתה אותו, מועכת את פיה אל שדיה, מועכת את פטמתה אליו והיא יונקת ויונקת, המים מכסים את שתיהן ודמעות מלוחות מתערבבות בחלב שעל שפתי התינוקת שלה.

היא מעמיקה פנימה צעד נוסף, מתניה רטובות כבר לגמרי וקצות פטמותיה נושקות למים, נוגעות בהם לסרוגין. היא ממשיכה להתקדם, נזהרת שלא להחליק. המים מכסים כבר את שדיה והשיער שעליהם רטוב וספוג לגמרי. היא מסיטה אותו קמעה ונבהלת לשמוע את קולה של אחת מנשות המים "אסור לגעת בגוף. אסור לך להפריע למים בעבודתם". היא ממהרת להתנצל, אך אשת המים מרימה את ידה בביטול, מסמנת שאין צורך בדבר ושהדבר מבחינתה כבר נשכח.

המים ממשיכים לעטוף אותה, כמעט מכסים את כולה ורק אפה ממשיך לנשום את האויר שמעליהם, רגליה ממשיכות להתקדם אל מחצית הדרך.

הצריבה האיומה לא אחרה להגיע, לופתת בעוצמתה את כולה, חודרת אל חררי גופה החשוף, מבעירה אותה בחום וקור לסרוגין. פיה נקפץ לקו דק מחושק שפתיים, בהחלטה שלא להוציא הגה. היא ידעה שהשלת העור והחלפתו בחדש, גרמה לרבות מהנקבות להשמיע גניחות איומות של כאב.

אומה היתה נועלת את עצמה לקולות הללו ולא מאפשרת להם לחדור מבעד לכתלי מוחה. גם כאשר היו משחקים מחוץ למתחם הבריכה והקולות היו עושים דרכם, בעל כורחם, אל אזניהם, היתה משימה עצמה כלא שומעת, מגרשת את 'השדים הרעים', כפי שהיתה מכנה אותם בסתרי ליבה, הרחק מעבר לה ושוקעת בעולם של דמיונות. ואילו כעת…

כעת ה'שדים הרעים' עוטפים אותה מכל צדדיה, מושכים ותולשים את העור שמכסה אותה, כדי להפוך אותה למה? היא לא ידעה ואף לא אחת מהנקבות שהכירה, גם לא אמה, נידבה על כך מידע. היה זה טאבו לעסוק בדברים שמעבר ליכולת התפיסה הנשית שלהן.

למען האמת הנשים נעלמו מעיניה, כשעברו את מחצית הבריכה אל צידה האחר, הבלתי נראה מבעד לסבך האדים שעלו מן המים. יותר לא פגשה בהן ורק כעת עלה במוחה שהדבר משונה למדי.

המים סחפו אותה אל קו המחצית, עוטפים ויונקים את לשדה, גורמים לה להתענג לרגע על תחושת חמימותם הגוברת. אפה החל מתמלא בטיפות כבדות, שגרמו לה להשתעל והיא פלטה אנחה כבדה, נסחפת כולה אל סחרחרת מערבולת, ללא כל אפשרות להניח את רגליה על משטח יציב. מים החלו מגיעים אל עיניה והיא חשה מאבדת את תחושת הכיוון. שערה הארוך – היא חוייבה להתירו ולפזר את רעמתה העבה, כך שירדה עד מתחת לברכיה – התפזר כולו וקצוותיו משתרגים סביבה כזרועות תמנון, עוטפים אותה כתכריכים.

היא נסתה לשחרר את ראשה מהסבך, אך לא הצליחה. המים המשיכו לסחרר את גופה ובו זמנית לסחפו הרחק ממחצית הבריכה, אל העבר האחר. מהר יותר, חזק יותר. היא בעטה בכל כוחה, מסרבת להכנע לעייפות ולקולות נשות המים להכנע, לעצום את העינים, להרפות, לשחרר. היא חייבת לדעת מה קורה, חייבת להרגיש הכל, חייבת לדעת.

הזמזום הרוחש סביבה גובר והולך, עוטף אותה, מאיץ בה לוותר. העור שעליה הושל כמעט לגמרי ועיניה שמנסות להפקח בעל כורחה, צורבות ומגרדות. היא מנסה להגיע אליהן, להסיט מעט את קצוות השיער, אבל ידיה לא נענות לה, גופה ממשיך להסחף ולהסתחרר במהירות ובעצמה שמתגברת.

אומה מנסה לזקוף את גווה, מנסה לבעוט וכל שעולה בידיה הוא לפשק מעט את רגליה. מפשעתה נחשפת כולה והצרחה נתקעת בגרונה, מנסה לצאת אבל לא מצליחה. הכאב בלתי נסבל והיא כמעט מצטערת שלא נענתה לנשות המים, לעצום את עינה ולחסוך מעצמה את ידיעת התחושות. היא מתאמצת להחזיק את עפעפיה פקוחים, ראשה מטלטל מצד אל צד ומבטה קולט בחטף את כפות רגליה וברכיה, חסרות העור והעצמות גלויות ובולטות, כל כך כחושות מתחת לכל הקפלים שהיו מי שהיתה קודם.

בהבזק היא מצליחה לקלוט גם את עורה, החשוף ממותניה ומעלה. מה שהיו פעם שדיה הכבדים, מכוסי הפלומה הרכה והעדינה, נעלמו ואינם ורק עגולי פטמות חלקות שיער נותרו במקומם. כל גאוותה על שני אוצרותיה נעלמה ואיננה. מה קורה לה, היא מרגישה איך הבהלה אוחזת בה, גופה  משתנה לנגד עינה והופך לאחר לא מוכר.

השרפה במפשעתה גוברת וכפות ידיה נענות לפקודתה, מכות במים בעצמה וראשה מנסה לצאת החוצה. היא מצליחה להסיט מעט את קצוות שיער שנכרך קודם לכן סביב פניה, מופתעת מקלות המעשה, סחרור המים מתחיל להחלש והמעבולת עוברת ממנה והלאה. אומה פוקחת את עיניה, מביטה בחופן השיער שנותר בידה. השיער שהיה בן לוויתה מאז הוולדה, שדומה לזה של אמה, היה חפון בידיה. היא פיסקה את אצבעותיה בבהלה, מניחה לו להשמט אל המים, עוקבת אחר כובד משקלו שמושך אותו אל מעמקיהם.

מבטה המאומץ מאבד את גוש השיער ונפער בתדהמה למראה הבבואה שנשקפת במים. ראשה הקרח ועיניה הפעורות מביטות בחזרה באישה שעד לפני זמן לא רב נכנסה לבריכה. היא החליקה את כפות ידיה, שאיבדו את חיספוס מגען, על זרועותיה חלקות השיער, ממשיכה הלאה אל הבטן והישבן. העור רך ועדין, כפי שמעולם לא היה לפני כן, כפי שמעולם לא ידעה שיכול להיות.

אמה, כך זכרה באחד מסיפורי ילדותה, לפני שזו נעלמה מחייה בטבילתה האחרונה, באה מהעבר האחר של הבריכה, מן המקום שאליו פניה שלה מועדות. לא פעם תמהה, כשהבינה שיהיה עליה לעבור את הבריכה מכיוון שונה משל אמה, מדוע תצטרך לעשות זאת אחרת. הן מבטן אמה היא יצאה והיא שלה היתה ורק שלה. כך על כל פנים, היתה נוהגת לומר לה, מאמצת אותה אל חיקה ומערסלת בין זרועותיה.

אבל זה היה ממש ממש מזמן והזכרונות מתחילים להטשטש בה. היא ממשיכה להתקדם ועברה האחר של הבריכה מתגלה אט אט לעיניה. מבטה נופל על כפות רגליה, שנוגעות בקרקעית והצרחה שחנקה בגרונה יותאה ממנה החוצה, מהדהדת בחלל, בעברה השני של הבריכה. היא התחדשה ואיבר גברי נטול שיער, כמו שאר גופה, הזדקר מתוכה.