ירח,הלוך – פרס עינת

הפעם הראשונה היתה בדרך לטיול באילת. האוטובוס המה ילדי כיתה ו' ישובים זקופים על ברכיהם כשפניהם אל הצמד שיושב במושב מאחוריהם. ילדים אחרים סביבה שמעו מוסיקה בווקמן עם אוזניות עבות ומרופדות. רחש של שיניים טוחנות ביסלי גריל נמזג בקריאות גועל מעושות ומרוגשות של הבנות למראה הבנים שפתחו לרווחה את פיהם כדי לחשוף את זוועת החטיף שטרם עוכל במלתעות.

היא ישבה די מקדימה וקרוב מדי למורים ולרכזת השכבה כך שלא התחשק לה להסתובב לאחור. בין אצבעותיה התקמטה עטיפת טופי חלב מרשרשת והיא התאמצה מאד כדי לשמוע מעט מהמוסיקה שבקעה מהווקמן של שני. אבל לשני היו אוזניות גדולות ומחוברות, כך שלא יכלה "להשאיל לה אוזן" ומיכאלה שקעה בכסאה ובהתה בהרי אדום הבוערים בשעת בין הערביים. הזמזום העליז באוטובוס כמו הונמך עם המרחק והחשיכה שפשטה אט אט מבעד לחלונות. חלק מהילדים הדליקו מנורות קריאה קטנות והמשיכו לפטפט אבל בזה אחר זה צנחו על ברכיהם ילד ילד למושבו וכעת נשמע רק לחש רחש שקט.

עוד ועוד אורות קטנים כבו וכשהתבוננה לאחור ראתה מיכאלה שחלק מהילדים הניחו ראשים על זגוגית החלון שצופתה בסוויטשירט. גם ראשה של שני נשמט פתאום על כתפה ונדמה היה שפרדי מרקורי זועק היישר לאוזנה של מיכאלה את זעקת האופניים שלו.

מיכאלה המשיכה להתבונן אל הכביש. בחושך החדש שהשתרר נראו ההרים כמו בורות שחורים בתוך השמיים. היא היתה עייפה אבל לא רצתה להרדם עדיין. היא הגרילה לשבת לייד החלון בנסיעה הלוך, נסיעת הלילה, והתכוונה להשאר ערה עד שיגיעו אל בית ספר השדה, בבוקר. היא ידעה ששני לא מאמינה לה שתצליח ושנסיעת הלילה לייד החלון מתבזבזת עליה כי אין לה ווקמן והכי כיף זה לשמוע עד שנרדמים. שני שנאה להפסיד ומיכאלה כמעט ולא ניצחה וכששלפה את הפתק עם ציור הירח והמילה הלוך, שתיהן נאלמו לרגע.

"אני לא צריכה מוסיקה", קבעה מיכאלה. "אני אשאר ערה כל הלילה ואסתכל על הנוף."

"איזה נוף?" התעצבנה שני. זה לילה. ומדבר.

"שמעתי שהדרך לאילת מדהימה." אמרה מיכאלה בעיקר כדי להכעיס.

האורות האחרונים כבו ומיכאלה שמעה את נשימותיה הכבדות של רכזת השכבה מאחוריה. היא שמה לב שכשהיא מצמצמת את עיניה ונועצת אותן חזק בפסים המקווקווים שבין הנתיבים הם נדמים כפס אחד ארוך. היא שמה לב שהלילה ערפילי וכמה שמתחה את צווארה לא הצליחה למצוא את שבתאי או צדק או אפילו את קסיופיאה. היא שמה לב שלמרות העייפות והקפצוץ הנעים, המערסל, של האוטובוס על האספלט, היא- דווקא נהיית דרוכה יותר ויותר.

היא זוכרת שגופה הגיב לפני שידעה מה ראתה. לפני שהיו מילים. צבעים. צורות- היתה חבצלת מים בבית החזה שלה. היה סטקטו במחזור הדם. היו שערות קצרות וכהות על ידיה שנזקפו כמו נינג'ות. היה שקט מופתי. עיניה היו רטובות אבל לא בדיוק מדמעות. אולי היו פעורות חזק מדי. אולי זה מה שנקרא פקוחות לרווחה, היתה המחשבה הראשונה שלה. ואחריה מצמצה מיצמוץ רטוב וחזק.

אמא של מיכאלה לימדה אותה למצוא את קסיופיאה. הן היו עולות למצפור של השכונה ואמא שלה היתה מושיבה אותה על ברכיה. "גם כדי שנסתכל בדיוק לאותה נקודה וגם כי זה נעים." הסבירה ומיכאלה המשיכה לשבת עליה ממש עד הטיול ההוא לאילת, באמצע כיתה ו'. זה באמת היה נעים. ידה של אמא היתה משרטטת בשמיים דלתונים ועגלות, חגורות וכוכבים שהתפוצצו. אצבעותיה היו קצרות ועבות כמו של מיכאלה אבל על רקע שמי הכוכבים נראו פתאום כמו שרביטים דקיקים.

"את רואה את מערכת הכוכבים הזו שנראית כמו האות דאבליו באנגלית? זוהי הקסיופיאה. זו מערכת של כוכבים, קבוצה."

מיכאלה אהבה את קסיופיאה במיוחד. בהתחלה בגלל השם שצלצל לה רחוק וכסוף ואחר כך בגלל שבמקום צורת הדאבל יו נהגה לדמיין שם משפחה. משפחה רגילה עם אמא ואבא ושלושה ילדים שקו מחבר ביניהם, קצת כמו שולחן בארוחת ערב.

מיכאלה ואמא שלה נהגו לאכול ארוחות ערב במצפור. אולי ניסו להמנע מהשולחן הקטן שבמטבח הדחוס ובטוח היה נעים יותר, כמעט בכל ימות השנה לעלות לשם עם סנדוויץ' חביתה ומלפפון. אחרי תצפיות ממושכות היה למיכאלה קל כל כך למצוא את קסיופיאה. לפני נגה, לפני כוכב הצפון ואפילו לפני צדק ושבתאי. לפעמים הרגישה שהיא אפילו לא צריכה לחפש. שהם מסתכלים עליה והיא רק צריכה להרים את ראשה.

רגע אחרי שזה קרה היא מיהרה להעיר את שני.

שני שמטה את האוזניות והביטה בה בפליאה. אולי בכלל היתה צריכה להעיר את המורים, שמישהו מהמבוגרים יעשה משהו, חשבה פתאום מיכאלה. מבט אל החלון. כלום. היא עברה כבר.

"מה?" עיניה של שני דלקו בחשיכה החלקית.

"ראיתי- היתה פה, לא שמעת ש- את ישנת ו. ראיתי מהחל" מיכאלה הרגישה שהמילים נתקלות זו בזו, נערמות בחלל פיה וקורסות עם הנסיון לסדר אותן בשורה.

שני פיהקה ואז מצמצה בשפתיה. מיכאלה לקחה נשימה עמוקה.

"נסעה פה עכשיו ממש מולנו מכונית לבנה. ריקה."

"נו?"

"ריקה לגמרי. בלי אף אחד."

"אוקיי"

"ריקה גם בלי נהג."

"ממש" שני חייכה עכשיו. "ידעתי שעדיף היה שאני אהיה לייד החלון בהלוך."

"זה לא מצחיק, אני רצינית." מיכאלה הרגישה חום מוכר בלחייה. היא ידעה שהיא נשמעת טיפשית."

"זה באמת לא מצחיק מיכאלה. אני ישנתי ואת הערת אותי עם החלום המפגר הזה."

"זה לא היה חלום. הייתי ערה לגמרי."

"אמרתי לך שתירדמי לפני שנגיע." שני נראתה מרוצה. היא פיהקה שוב. "את רוצה שנתחלף עכשיו? לייד המעבר אני מבטיחה לך שלא תראי מכוניות ריקות."

בפעם השנייה היתה מיכאלה מבוגרת יותר. הלכה ברחוב עם חבר. כפות ידיה קלועות בשלו. היא זיהתה את המכונית. סוברו לבנה. שני פנסיה הקדמיים כשתי עיניים שננעצות בה ישר בבית החזה. הפעם הבינה מהר יותר שרק היא רואה אותה. הוא המשיך ללכת לצידה ולדבר והיא הניעה בקושי רב את האיברים שהיו צריכים להמשיך את תנועתה לצידו. בסך הכל עברו כמה שניות. מכונית שחולפת. מספיק כדי לספור עד חמש מהר. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה מושבים ריקים. הריק מכולם הוא מושב הנהג.

והנה חלפה. האוויר בבת אחת הפך דחוס יותר. רגליה של מיכאלה רעדו. היא רצתה לספר לו את מה שניסתה לא לחשוב עליו מאז הנסיעה ההיא לאילת. הם הולכים ככה כל ערב כבר חודשיים. מהבית שלה למרכז המסחרי ומשם למצפור. שם מבוכתה מתפזרת לכל רוחות השמיים והיא מוליכה את אצבעה בהם בחופשיות. נהנית ממבטו שמתחיל באצבע וחומק אל שפתיה, עיניה, צווארה. קל לה שם על הספסל הזה לגעת. ממש במקום בו נהנתה להתרפק על אימה, להשעין את ראשה לאחור על שקע צווארה ולהביט בחושך.

מה תגיד לו עכשיו? אני רואה מכוניות ריקות דוהרות מולי?

אפילו לא מכוניות. מכונית אחת. לבנה. ופנסיה ננעצים בי כפיגיונות.

שתקה. ובשתיקתה התחפרה בתוך עצמה וחזרה להיות בת אחת עשרה וחצי. יושבת קרוב מדי למושב של המורים וחברתה היחידה לא מאמינה לה. כעבור שבוע נפרד ממנה. אפילו לא הצליח להסביר למה אבל גם לא היה צריך.

מאז היו כל כך הרבה פעמים שכבר התרגלה. כמעט. בטסט השני שלה, בצומת עמוס ברמזור אדום היא שעטה מולה.

במסיבת חוף, במהירות בלתי נתפסת בין שקיות נייר חומות שנרות קטנים הודלקו בהם בשביל האווירה.

מבעד למרפסת הדירה הראשונה שלה כשמיכאלה ישבה עם מכנסיים קצרים ועיתון ואכלה אבטיח.

תמיד במהירות, תמיד בבהילות, בתנופה שיש בה כעס. אם אפשר לייחס כזו תכונה למכונית ריקה. והאוויר תמיד עמד, או כך היה נדמה לה. והיא קפאה איתו. הכל קפא לרגע אבל החלק הקשה מכל היה ההכרח לחזור לזוז. כאילו לא היה דבר. אז היתה נפרדת מכל מה שהקיף אותה. נהיית מודעת פתאום לארעיותם של הדברים. שיחה. רומאן. עבודה. חברות. בקיפאון והריקנות שאחזו בה לא היה מקום לשום דבר ולאף אחד. עד שילדה את ביתה. התינוקת עצמה לא הקלה את מה שתקף את מיכאלה עם מראה המכונית. אבל הרצון לגונן על ביתה, האהבה המוחלטת כל כך שמיכאלה חוותה עכשיו הקלו במעט על בדידותה. ביחד היו שתיים בעולם שהתרוקן מממשות.

"בואי נעלה עם סנדוויצ'ים למצפור, כמו פעם. נדבר." הפצירה בה אימה בביקוריה. מיכאלה תמיד הגיעה בלי הילדה. היא לא הסבירה והאם לא שאלה.

מיכאלה היתה עולה איתה בעיקר כדי לא לצער אותה. אימה כבר היתה מבוגרת מאד וידיה המצביעות לשמיים היו עכשיו חרוצות קמטים וכתמים. מיכאלה הכירה עכשיו יותר טוב מאימה כל נתיב בשמיים וברבות השנים הביטה בכוכבים מבעד לטלסקופים משוכללים. ועדיין נגעה לליבה התשוקה של אימה אל מסתורי הגלקסיה.

האם ליטפה עכשיו בזהירות את שיערה ומיכאלה הרגישה כמה היתה רוצה כמו פעם. להתיישב עליה עם הסנדוויץ' ובפה מלא חביתה לפורר את המילה קסיופיאה קסיופיאה. כמה היתה רוצה להראות לאימה את המכונית שחצתה עכשיו את הכביש ליידן, ממש כמו שמראים כוכב. הנה אורנוס, הנה נפטון, הנה צדק והטבעת החונקת סביב שבתאי. והנה אמא מכונית לבנה ריקה. מיכאלה לכודה במחשבותיה, ידיה מאוגרפות כשלפתע היא מבחינה במבטה של אימה. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה. חמישה מושבים ריקים, חמש שניות. אימה ספרה ממש איתה ומיהרה להחזיר את מבטה למעלה, לשמיים. ניכר היה שהיא מתורגלת יותר ממיכאלה בהתמודדות עם המכונית הריקה. ישבה שם כך, כאילו כלום, וחריץ אחד עמוק שמיכאלה לא הכירה ברקתה של האם, זהר עכשיו בחשכה והיה הוכחה יחידה.

איך אפשר להמשיך מפה? מיכאלה לא יודעת. היא מרגישה כמו ערפילי לבה אחרי סופרנובה. פיצוץ אחד גדול שפולט אור רב יותר מזה של גלקסיה שלמה. לאחר כמה מיליוני שנים, שארית הסופרנובה תתמזג לזרם מערבולת כללי, ותתרום את שארית האנרגיה הקינטית שלה למערבולת. המערבולת הזו גרה עכשיו בתוך מיכאלה. היא מתעוררת איתה בבוקר והולכת איתה לעבודה וחוזרת איתה הביתה ואוספת את בתה מבית הספר. דווקא עכשיו המכונית הדוהרת מביאה איתה איזו הקלה. רגעים בודדים בהם הסערה שבה מקבלת הגיון ותוקף. מיכאלה רוצה ולא רוצה לדבר על זה. רוצה לפרק וגם להשאיר את הדברים ממש כמו שהם. האם ידעה כל הזמן? כן. ידעה אבל לא הבינה. ידעה בדרכה התינוקית, של הפעוטה שהיתה. סיפור שאין בו אפיזודות אלא רק חושים. ריח צמיג חרוך. מתכת בוערת. עשן. חול צבעוני מהגן ששיחקה איתו בכוס במושב האחורי, התפזר אז בחלל. קולה הצרוד של אימה וציפורניה הדוקרות כשאחזה בה חזק והניפה אותה בכוח משם. היא לא זוכרת אם הם צרחו. אם הם התחננו לאימה שתישאר. אם היה עוד טעם בכלל וכמה מהר היתה צריכה לקבל את ההחלטה. המכונית הלבנה היתה בזווית העין, בשולי התודעה, זגוגיותיה מנופצות. ודאי היה גם דם. מיכאלה כבר לא יודעת מה היא זוכרת ומה היא משערת ומה פשוט יודעת. עשרות הפעמים שהביטה במכונית שחלפה מולה עשו את שלהן ובלילות היא מנסה להזכר מדוע צד שמאל של המכונית מקומט ככה ולמה הזגוגית ההיא מנותצת יותר מהאחורית. זכרונות ודמיונות וידיעות על תאונות פגע וברח, הכל פועם בה וניתך, נקרש ומתפוצץ. ואם מראה המכונית הוא עונש, מדוע גם היא צריכה להיענש?

הלילה נגה מתכסה בירח ומיכאלה סוגרת בשקט את הדלת של חדר הבת. היא פותחת את המרפסת וצועקת אל החושך, דורשת תשובות.

הכוכבים נראים לה אלימים היום, נוצצים מולה בהתרסה. בעיקר קסיופיאה.

* *

עיניה של מיכאלה בוערות. היא פוקחת וסוגרת אותן, רוצה לראות ולא לראות. לדעת ולא לדעת.

איך יכלת אמא?

האם כבר לא עונה. הבוקר קמו מן השבעה ועל השולחן בכניסה מונח אישור הורים לטיול באילת. ממתין לחתימתה של מיכאלה.