23 – BICH ביצ'

התעוררתי במצב רוח טוב. המדיצ'יפ הראה על תפקוד ברמה 8.8. יהיה לי יום נהדר.
עמדתי והבטתי בעצמי במראה. גופי הערום השתקף אלי חזרה. זה לא החמיא לי בלשון המעטה. זיקפת הבוקר עדיין הייתה בולטת. חשבתי על הלבוש להיום. צהוב סולידי. "זה כבר נראה יותר טוב" אמרתי לעצמי בקול רם. ידעתי שניארה תאהב את זה. ניארה הייתה בת זוגי לעבודה במרכז לכיוונון סטיות בביוצ'יפים. שם החלפנו את הביצ'ים, כפי שקראנו להם, ב"סטי-ראש" כדי שיעברו כיוונון מחדש במעבדה. העבודה הייתה בזוגות.

הביצ' הומצא אי שם באמצע המאה ה21, על ידי יו סוק לי. השימוש העיקרי היה צבאי בתחילה, ובעיקר להסוואה.  אבל מהר מאוד אומץ על ידי השוק האזרחי.  הביצ' היה מבצע את דרישות המושתל דרך המחשבה, בשל הסימביוזה עם ההיפותלמוס. עכשיו הוא מושתל בכל אחד בהגיעו לגיל שנתיים, לפני החבירה לקבוצה החברתית. בזמן האחרון החלו להגיע ביצ'ים סוטים כבר אחרי שנתיים. הבעייה היתה ששום אנומליה לא נמצאה במעבדה וזה הדליק נורה אדומה אצל מנהלי המרכז.

ניארה התבוננה בי בחצי חיוך. "מה כל כך מגוחך? חשבתי שתאהבי את זה" אמרתי. "החליפה בסדר, אבל…" צחקה. הבטתי בעצמי. הכל נראה כמו בבוקר. אופס, העניבה נותרה מאמש, אדומה עם נצנצים פסיכדליים. 'איך יכולתי לשכוח" חשבתי, ומיד החלפתי לאפור.
"או… זה כבר הרבה יותר טוב" חייכה ניארה.

"אני לא מבינה, זה כבר הביצ' הרביעי שאני בודקת היום ואין בו שום אנומליה". "נכון, מוזר… גם אני החלפתי השבוע כמה ביצ'ים תקינים" עניתי.

שמתי לב שהצבע על שפתיה התחלף. "ממתי את אוהבת שפתיים סגולות?"  
"קשה לי להחליט, אתמול ניסיתי…". שפתיה החלו לקבל גוון ורדרד.
"זה מוצא חן בעיני יותר" התרסתי.
"את רוצה לצאת הערב?"
"מה בראש שלך?"
"קצת ריקודים, קצת מיזמוזים ואחר כך הולומין".
"מתאים לי".

אחרי העבודה לקחנו  טי.טי. לדרסקו. לא היינו צריכים להמתין זמן רב והחלפנו בגדים תוך כדי נסיעה. ניארה נראתה נפלא בבגד אדום חושפני ואני הלכתי על בגד גוף כסוף.  המשטח המגנטי נעצר בשקט בתחנה, התיישבנו והועפנו מיד דרך הצינור לכיוון העיר.  יכולנו להבחין בבוהק הבניינים דרך ההצינורות השקופים של הטרנס-טיוב.

הקצב בדרסקו היה נהדר. הריקודים היו משחררים והכיבוד היה ממסטל כמו שצריך.  חלק מהבליינים החלו להתפשט והעניינים החלו לצאת משליטה. זוגות רבים החלו להתערטל. כעבור רבע שעה, הגיעו המשגיחים. המוסיקה פסקה באחת. כולם נהיו לבושים כמו במטה קסם. אבל זה לא עזר. הזוגות שהתפשטו אותרו ב בחיישנים ונלקחו אחר כבוד למעצר.  האמת היא שבעת הבילויים קשה מאוד לשלוט על הלבוש. המחשבות נודדות, ואז כמובן אתה נשאר ערום. למזלנו היינו זהירים.

הטי.טי. הביא אותנו במהירות הבזק לדירה של נאירה. היא התקרבה אלי והתחבקנו. היא החלה לנשק את צווארי ואני החלקתי את ידי על שדיה והבטתי בה. מדהים כל כך לראות אותה לבושה ובעצם להרגיש את  גופה העירום.  היא סימנה לי באצבע. התיישבתי על הכורסא והיא נשכבה על הספה. שנינו עצמנו עיניים והתמסרנו להולומין. נישאנו על כנפי הדמיון למחוזות שכל אחד רצה. התענוג היה עילאי.

גילינו שהתקשורת בין הביצ'ים שלנו הייתה מושלמת במקרה. יום אחד הגיעה למעבדה בחורה עם סטיה שהתערטלה לחלוטין בלי שום התראה. המחזה תפס אותי לא מוכן והביצ' שלי תיקשר עם הביצ' של ניארה באופן טלפטי לחלוטין. היינו מבודדים בפנטזיה שלנו. זה נמשך מספר שניות, אבל גרם לנו לעונג רב. הבחורה לא ראתה מאום. כמובן שחשבנו שזה לא בסדר וצריך לכוונן את הביצ'ים שלנו. אבל התענוג היה רב ודחינו את זה… התאים לנו להישאר עם האנומליה… מאז בילינו ביחד באותה צורה ועפנו על כנפי הדמיון בהולומין. כל פעם התחלפנו בתפקידי הניווט של הפנטזיה וזה העשיר את חיינו.

למחרת היה לנו ביקור של אחד המנהלים במעבדה. נערכה אסיפה של כל הצוותים והדיון נסב על התעלומה החדשה – סטיות בצ'יפים ללא אנומליה. לא היה פיתרון.

בדרכנו חזרה למעבדה שמתי לב כי הצפורניים ברגליה המסונדלות של ניארה התחלף לשחור.  "מה קרה לך? ציפורניים שחורות?"
"מה פתאום?" היא הביטה על רגליה. באותו הרגע היא חשפה את שדה השמאלי.
"תתלבשי! מה את עושה?"
היא הביטה בי המומה.
"אני לא עושה כלום!"
לפתע היא הסירה את חולצתה.
"הביטי בעצמך!"
היא הביטה על שדיה הגלויים והסתירה אותם בידיה.
"אני חייבת כיוונון!" היא רצה לחדר הבדיקה. רצתי יחד איתה.

הייתה זאת הפעם הראשונה שאחד מאיתנו חווה סטיה. בדרך כלל היינו מחליפים את הביצ'ים שלנו כל שלוש שנים והיינו מאוזנים לגמרי. ניארה התיישבה ב "סטי-ראש" שלפתי את הביצ' שלה
והשתלתי לה אחר. יחד הלכנו למעבדה לבדוק אותו. אבל כל הבדיקות הראו שהביצ' תקין. תעלומה!
ארזתי את הביצ' הסורר. באיזשהו מקום היה ברור לי כי הוא חשוב ליחסים שלנו.

באותו הערב ההולומין היה פושר. כמו מפגש מזדמן בין שני אנשים הזקוקים להרפיה. שנינו היינו מאוכזבים. הקסם נגוז.

למחרת החלטתי לעשות ניסיון והתיישבתי ב"סטי-ראש".
"אני רוצה שתחליפי לי את הביצ' שלי בביצ' שהוצאנו ממך אתמול" אמרתי לניארה.
היא הביטה בי בתמהון מהול בסקרנות.
"מה אתה רוצה?"
"תעשי את מה שאני אומר לך".
"אבל הביצ' שלך בסדר גמור".
"בכל זאת".
היא שלפה את הביצ' שלי והחדירה את הביצ' הישן שלה במקומו.
"היום בערב ננסה שוב".
אך האכזבה של הערב הקודם חזרה על עצמה. התיסכול שלי גבר והחלטתי לעשות נסיון נוסף.

למחרת ביקשתי מניארה להתיישב ב"סטי-ראש".  "נשתיל את הביצ' הישן שלי אצלך" היא החלה להבין את הכוונה והתלהבה מהרעיון. חיכינו בקוצר רוח לתוצאה.  ההולומין באותו ערב היה נפלא. הביצ'ים שלנו היו כבר מתורגלים בפנטזיות שלנו. הסיפוק היה עצום.

בימים הבאים הכל חזר לשיגרה הנעימה והתחלתי לתהות אם כדאי לנו לנסות את המודל החדש. לצ'יפ הזה התווספו תכונות טלפטיות לתכונותיו ההולוגרפיות.  הוא יכל לזהות רגשות של מושתלים אחרים.  היה זה יתרון וחסרון כאחד. בעוד שרגשות חיוביים היו בדרך כלל מתקבלים בהבנה וחיוך, רגשות שליליים היו גורמים לעימותים בין מושתלים.

ההחלטה נפלה בלי התערבות מצידנו. הנהלת החברה הודיעה כי כל העובדים חייבים להחליף את הביצ'ים
לדגם החדש. בד בבד הותקנו חדרי בקרה חדשים במרכז הכיוונון. הכניסה לחדרי הבקרה הייתה רק לדרג הבכיר. זה כבר היה מוזר. עד לרגע הזה לא היה שום מקום במרכז שהגישה אליו נמנעה. בנוסף ביקשו מאיתנו למלא טפסים יומיים על הפעילות שלנו. גם זה היה מוזר.  לא הייתה לנו ברירה. אך אני וניארה החלטנו לשמור את הביצ'ים הישנים והטובים שלנו. ממילא אף אחד כבר לא התעניין בדור הישן הזה.

לניארה הייתה חברה שהייתה בת זוג להולומין עם אחד הבכירים. ניארה ביקשה ממנה לבדוק את פשר הסודיות בחדרי הבקרה. לאחר יומיים היא חזרה אלינו עם התשובה. הוכינו בתדהמה. בתוך הביצ' החדש היה קומפוננט איתור. זה היה כמובן בניגוד לשינוי 22 לחוקה. 

באמצע שנות החמישים החלו התאגידים לעקוב אחרי אנשים דרך האינטרנט.  עוד בתחילת המאה כל אדם היה מחובר אל האינטרנט באמצעות הטלפון הרשת הסלולרית.  אולם בשנות העשרים הוחלפו הטלפונים הניידים בשבבים חכמים שהושתלו תת עורית וחוברו למוחם. זה איפשר תקשורת מעין טלפתית. אולם לאחר שהתגלה כי ניתן לעקוב אחרי כל אדם דרך איכון השבב בלוויני תקשורת, הוצא השבב מחוץ לחוק.  ונוסף לחוקה סעיף 'חירות מעשיו בזמנו הפנוי' כך ששעות הפנאי היו פרטיים ומוגנים בחוק.  כמובן שעדיין מותר היה למעביד לדעת בכל רגע היכן נמצא העובד בזמן עבודתו.

החלטנו לשתוק. אבל החלטנו גם כי לא נצא מהעבודה עם הביצ'ים החדשים אלא נחליף ערב ערב לביצ'ים הקודמים אותם איחסנו בקפסולות מיוחדות.

דבר נוסף הפריע לנו.  החיבה שרכשנו האחד לשני נעלמה. כיון שהביצ' החדש שלט גם על הרגשות, לא ניתן היה להתעלם מכך. על אהבה לא היה מה לדבר.  ממילא זה היה רגש זר לדידנו, כמו גם יחסי מין. האהבה דוכאה כבר לפני שנים ויחסי מין היו מחוץ לחוק בכדי למנוע מחלות גנטיות.  הפרוביוסטופ הומצא ב- 2038 ולאחר שנתיים הפך לחובה והוסף לדייסת המזון שכולנו אכלנו. זה היה חיוני על מנת לדכא את היצר שתבע קורבנות רבים. מחיר נמוך יחסית בכדי למנוע  תופעות איומות של אינוס או קנאה רצחנית. הבעיה היחידה הייתה שהשפעת הפרוביוסטופ נמוגה אחרי כשש שעות, כך שזיקפת הבוקר היוותה מטרד.  אבל מיד עם ארוחת הבוקר זה היה נשכח.  התוסף מנע גם את הרגש שנקרא אהבה. אבל כשאינך יודע על מה מדובר זה לא קשה לוותר על זה.  כמובן שהמצאת הרחם המלאכותית איפשרה את המשכיות האנושות בהתבסס על תורמים נבחרים ובריאים ללא קשר בין הורים לילדים. 

התחליף הקרוב ביותר ליחסי מין היה הולומין אשר התאפשר בין בני אדם בעזרת ביצ'ים.  הבעייה היתה שלא ניתן היה לתכנת קשר כזה.  הרגש העיקרי בין בני אדם היה חיבה. אבל מאז התקנת הביצ'ים החדשים, רגש זה נוטרל ביני לבין ניארה. למזלנו, לאחר העבודה כשהחלפנו את הביצ'ים לישנים, החיבה הייתה חוזרת ועימה גם ההנאה הישנה בהולומין.  אך לא עשינו זאת כל ערב.

לאחר כחצי שנה הממשלה הוציאה צו שחייב כל אחד להחליף את הביצ' הישן במודל החדש. וההמונים נהרו למרכזי הכוונון.

בעקבות עומס העבודה לא יצא לנו להתראות אחרי שעות העבודה, כך שנשארנו עם הביצ'ים החדשים למשך שבועות. החיים זרמו במסלולם. לא הרגשתי כל צורך בהולומין. ניארה לא עשתה שום צעד לעברי בנושא הזה. גם היא הייתה עסוקה מעל ומעבר.

כעבור כחודשיים, כשהלחץ בעבודה פחת ישבנו לשתות משהו במזנון.
"אתה זוכר מה היינו עושים פעם?"
"למה את מתכוונת" עניתי.
היא חייכה וקרצה לי בנוגעה בתנוך אוזנה.
"אתה זוכר?"
האמת, לא הבנתי.
"נו, אתה יודע, הביצ' הישן" אמרה.
"מה איתו?" לגמרי שכחתי על קיומו.
"אתה לא חושב שכדאי לנסות היום? אין לחץ בעבודה…"
"מה את מציעה?"
"הערב, קצת הולומין".
"נשמע טוב".

בערב החלפנו את הביצ'ים ולקחנו טי.טי. ישר לדירתה של ניארה. אפילו לא החלפנו לבוש. לאחר מספר משקאות וקינוח התיישבנו במקומותינו הישנים ועצמנו עיניים. הביצ'ים נכנסו לפעולה והעונג היה עילאי. כבר זמן רב לא הרגשתי ככה. הייתי המום.
"כבר שכחתי איזה כיף זה. איך ויתרנו על זה כל כך בקלות?" שאלתי.
"אני מניחה שזה בגלל שהיינו כל כך עסוקים".
"לא ייתכן. זה הביצ' החדש הזה שעיקר את החיבה בינינו, ולכן לא ראיתי צורך בהולומין בכל התקופה הזאת".

למחרת נקראתי למנהל הסקטור שלי.
"היכן היית אתמול בערב?" שאל.
"בבית" עניתי.
"אתה בטוח? לפי הרישומים שלנו יצאת מכאן בסוף העבודה, וגם המוניטור בכניסה מאשר את זה אבל הביצ' שלך נשאר במעבדה. מה יש לך להגיד על זה?"
הייתי המום. שכחתי על המעקב שהביצ' מאפשר.
"אין לי מה להגיד".
"אנחנו קונסים אותך ב100 אשראים. אתה רשאי ללכת".

ניארה פגשה אותי בצהריים וסיפרה שהיא עברה את אותו התהליך וקיבלה את אותו הקנס.
"אנחנו חייבים לשים יד על "סטי-ראש" אחד. לפני שהם יבינו מה עשינו. הפיקוח הזה נעשה יותר מדי צמוד". ניארה הינהנה. ירדנו לארכיון ומצאנו שני מכשירים זרוקים ומקולקלים של "סטי-ראש". לקחנו אותם והתחלנו לפרק ולהרכיב.
"אני חושבת שלא כדאי להרכיב כאן ".
"צודקת" הינהנתי.
לקחנו את החלקים שנראו לנו ובשלושת הימים הבאים, בילינו את רוב זמננו הפנוי בהרכבה אצל ניארה, הצלחנו להרכיב "סטי-ראש" אחד וחסר היה רק הכיסא.
"זה לא פרט חשוב" ציינתי, "אפשר להחליף את הביצ' גם בעמידה".
היא החלה להחליף לי את הביצ'. זה כאב אבל היה נסבל. היא ראתה כי הכאב גדול יותר מאשר ב"סטי-ראש" במכון, אבל הסכימה גם כן שאחליף לה.
לאחר מכן בילינו שעה ארוכה בהולומין.
"היה שווה" הסכמנו שנינו.  החלפנו חזרה והלכנו לישון.

למחרת נקראתי שוב למנהל הסקטור.
"כבר שלשה לילות שאתה מבלה אצל ניארה" פתח.
"נכון" אישרתי. בטחוני העצמי שב אלי. ידעתי כי הפעם לא יוכלו לעשות כלום.
טעיתי.
"אנחנו מחליפים לך את הביצ'".
"למה?" שאלתי.
"הוא סוטה, לא ייתכן שהיית אצל חברה לעבודה שאין לך שום רגש אליה. הביצ' שלך לא תקין".
" או קיי" לא דאגתי כל כך. ידעתי כי את הביצ' הישן הם לא ימצאו. החלפת הביצ' לא תעלה ולא תוריד מאומה.

אבל במשך החודש הקרוב הפיקוח המשיך להציק לי וגם לניארה.
לא יכלנו לעשות הרבה. מקום העבודה נקבע בגיל ההתבגרות.  המיומנויות של כל עובד פותחו על ידי התאגיד ששכר את עבודתו לכל חייו. ולמעשה הפרט היה שייך לתאגיד.. החלפת מקום עבודה הייתה בלתי אפשרית. מקום העבודה ותפקידו של כל אחד נקבע על ידי התאגיד שבחר בו עוד בנעוריו לפי ההתאמה במרכז ההכשרות הציבורי והעובד היה "איש התאגיד" לכל חייו. העתיד נראה אפור. נשאר רק להתמכר להולומין.

נדברתי עם ניארה והחלטנו שאחרי שנחליף הערב, נשאיר את הביצ'ים החדשים בדירות שלנו ונצא לבלות ביחד רק עם הביצ'ים הישנים. ככה לא יוכלו לעקוב אחרינו.  זה עבד אבל ההרגשה שאנחנו עושים משהו לא חוקי הייתה קשה. ניארה הייתה הראשונה שתפסה רגליים קרות. כל פעם שניסיתי לקבוע איתה פגישה בערב היא ויתרה.  עם הזמן הפגישות שלנו נהיו יותר ויותר נדירות. עדיין נהנינו מההולומין, אבל הפחד שאחז בניארה החל לדבוק גם בי. נלחצתי אבל לא רציתי לוותר. 
מאז שהוכנסו הביצ'ים החדשים החיים היו תחת מיקרוסקופ. ההתמרמרות באוכלוסיה הייתה גדולה. כוח המשגיחים היה כמעט בלתי מוגבל. זה היה מפחיד. אגדות אורבניות החלו לצוץ, על אנשים שחיים מתחת לקומות התמיכה ללא ביצ'ים, לבשו בגדים אמיתיים ואכלו אוכל מוצק שריסקו עם השיניים. לא הבנתי איך שיניהם לא מתרסקות. החלטתי לבדוק את הנושא, אך חששתי לספר את זה לניארה. הייתי בטוח שהיא תתנגד.
יום אחד אחרי העבודה החלטתי חלפתי את הביצ' ולקחת טי. טי. לקצה העיר. הנחתי כי אם יש איזה שהוא מקום ששם יהיה חיבור לקומות התחתונות זה יהיה שם. הטי. טי. עצר בתחנה הסופית. הייתי הנוסע היחיד. יצאתי מהצינור השקוף אל איזור שנראה מוזנח. האנשים היו לבושים בצורה מרושלת. התבוננתי בהם בתשומת לב והחלפתי מהר את כל הופעתי לדומה להם. השינוי לא מצא חן בעיני.
נכנסתי למזנון. המרקם של הדיסה שהוגשה היה קצת שונה ממה שבעיר אבל הטעם היה די דומה. התחלתי בשיחה עם אחד הסועדים. שמו היה ראול והוא עבד בתחזוקה של הצינורות. על מנת להתחבר איתו אמרתי שאני עובד בתחזוקה של מחשבים בקומה הראשונה. הוא הניד את ראשו בהבנה. עבודה בקומה הראשונה הייתה עבודה סיזיפית ורק מעטים עסקו בה. אבל זה ענין אותו מאוד.
"ירדת פעם מתחת לקומת התמיכה?" שאל.
"לא, אין דרך למטה. הכל אטום" שאלתו הייתה בדיוק בכוון שרציתי.
"נדמה לך" ענה וקרץ.
"מה אתה יודע שאני לא?"
"הייתי למטה".
"אתה מתכוון לקומה של תמיכת החיים, נכון?"
"לא! אני הייתי ממש למטה מתחת לקומת התמיכה. הגעתי עד למנהרות" ענה ברצינות.
"אתה סתם מדבר ומשוויץ" גיריתי אותו.
"אם יש לךאומץ, אני אקח אותך לשם עכשיו".
הייתי המום. האים זה כל כך פשוט? מה יקרה לי שם? להאמין לו? הפחד החל לתת את אותותיו בפני.
"אתה מחוויר, קיבלת רגליים קרות?"
"אני בסדר ואני אלך איתך. הראה את הדרך!"
'האים היה לו ביצ' ישן או אולי הוא היה בלי?' תהיתי.
הוא קם ופנה לעבר היציאה. הלכתי אחריו בחששות כבדים. פתאום הוא נעלם. נעצרתי והתחלתי לחפש אותו. לפתע צץ הראש שלו מאחורי ספסל נמוך. גופו היה מתחת לפני הכיכר.
"זאת הירידה. היא קשה אבל אפשרית. אתה עדיין מעוניין?"
הינהנתי וניגשתי אליו.
"כמה זמן זה ייקח?"
"בערך שעתיים" ענה.
"יש לנו בעיה, אני מושתל בצ'יפ החדש ויש עלי מעקב. אפשר מחר?"
"אתה משתפן לי? הרי מחר לא תבוא, מיד הרגשתי שמשהו לא בסדר איתך. אתה בכלל לא מהסביבה" הוא הביט עלי בצורה מתנשאת.
הייתי קרוע. מצד אחד רציתי מאוד לרדת לקומות התחתונות ומצד שני פחדתי
"אני מתחייב לפניך להיות פה מחר באותה השעה ובאותו המקום. כעת אני חייב ללכת".
"מה יהיה שונה מחר מהיום?" תמה ראול
"מחר יהיה יום חדש" עניתי סתומות.
"קבענו" אמר ראול.

בבוקר המדיצ'יפ הראה על 4 . יום מחורבן מחכה לי.

בסוף היום החלפתי את הביצ' במהירות  ועליתי על הטי. טי.  ראול חיכה לי בכניסה למזנון.
"בוא נאכל משהו לפני זה".
אחרי האוכל נכנסנו לבור. אפילה שררה סביב.
"אנחנו עכשיו בקומת התחזוקה. עוד קומה ואנחנו באיזור הדימדומים והאגדות".
רעד קל עבר בגבי וצמרמורת אחזה בכל גופי. עבר קצת זמן עד שהבנתי כי אני רועד מקור. למעלה הטמפרטורה הייתה קבועה ונעימה. כאן היה קר. גם הריחות היו בלתי נסבלים.
הירידה הייתה די תלולה והמדרגות היו רעועות. מדי פעם נשמעו אבנים נופלות. ראול החזיק פנס שהראה לי היכן לדרוך. הצחנה גברה.
"אנחנו כבר בגובה הקרקע" אמר פתאום "כאן צריך כבר להיזהר".
"ממה?" שיני החלו נוקשות. הקור החל להיות בלתי נסבל.
הוא האיר עלי והיה המום.
"אתה חולה או משהו? אתה רועד כאילו יש לך חום".
התבוננתי במדיצ'יפ ועיני חשכו הוא הראה על מצב 1 . מעולם לא ראיתי את המספר הזה על הצ'יפ.
"בוא נחזור" ביקשתי.

לפתע הוא פרץ בצחוק אדיר.
"אתה יותר מטומטם ממה שחשבתי. אתה הרי לבוש בהולוסקין. זאת אומרת שאתה ערום לחלוטין ואין לך שום הגנה מהקור או מכל דבר אחר".
אישרתי במנוד ראש. הוא הסיר מעליו, ואני מתכוון הסיר מעליו באופן מעשי, את המעיל והניח אותו עלי.
ההרגשה הייתה מוזרה. מעולם לא הרגשתי משהו כזה על גופי. זה גרד… מאז ומתמיד לבשתי הולוסקין. הריח מהמעיל שהונח עלי היה דוחה אבל לא מגעיל. התבוננתי על עצמי. לא ראיתי שום שינוי בהופעה שלי. המעיל נעלם מתחת להולוסקין. תחושה של חמימות החלה להתפשט בגופי. כאילו משהו חצץ בין גופי לקור מסביב. המעיל שראול הניח עלי היה כבד. אף פעם לא הרגשתי דבר כזה. כל החלק העליון של גופי היה נתון במעין מלחציים שהגבילו את תנועתי.
ראול המשיך לצחוק.
"מרגיש קצת יותר טוב? אני רואה ששיניך הפסיקו לנקוש, בוא נראה מה אומר הצ'יפ שלך".
הבטנו במדיצ'יפ. הוא הראה על .3.4 זה הרגיע אותי, אבל הרגשתי ממש לא נוח עם גופי. מוזר היה לי גם שמשהו כל כך משונה מסוגל לשנות את התגובה של גופי.
"אני בכל זאת חושב שכדאי לנו לחזור עכשיו. הוכחת לי את כל מה שאמרת".
"אבל עוד לא ראית כלום" התריס ראול.
נוכל לדחות לפעם אחרת את הביקור במנהרות?" התחננתי.
"בסדר, אם אתה מפחד, בוא נחזור".
הוא החל עולה חזרה במדרגות. מיהרתי אחריו.

לפתע נתקלה רגלי במשהו והשתטחתי על המדרגות. כאב חד פילח את זרועי. גנחתי מכאב.
ראול הסתובב והאיר עלי עם הפנס. טיפות של דם החלו לטפטף מתוך השרוול של הבגד שלבשתי.
"תעשה לי טובה ותחשוף את הזרוע הימנית שלך. ההולוסקין לא מאפשר לי לראות. במחשבה הפשלתי את השרוול. הוא הפשיל את שרוול המעיל הגס ובחן את זרועי. דם טיפטף על המדרגות. המדיצ'יפ החל לצפצף. הספרה אפס החלה להבהב באדום בוהק.
ראול עשה ברגע זה משהו בלתי ייאמן. הוא לקח סכין מכיסו וקרע את שרוול חולצתו. הוא כרך את השרוול הקרוע על המקום המדמם. הקילוח פסק. הכאב לא. המדיצ'יפ הפסיק לצפצף.
"בוא נעלה למעלה. אתה חייב לגשת למדיסנטר שיטפלו בך כמו שצריך. אבל לפני זה אני חייב להסיר ממך את כל הסימנים שבילית מחוץ לבועה". 
את שארית הדרך עשינו מהר.
"אני מוריד ממך עכשיו את המעיל ואחר כך נוריד את התחבושת ששמתי. ברגע שאוריד את התחבושת
אתה חייב ללחוץ על המקום כדי שלא ידמם. יש כאן מדיסנטר אבל אני מציע לך ללכת למדיסנטר שקרוב למקום שאתה בדרך כלל מסתובב בו. כאן יכולים לשאול כל מיני שאלות".
הוא הוריד את הדבר שקרא לו תחבושת מזרועי ואני לחצתי על המקום. המדיצ'יפ נשאר דומם. הספרה 1 שוב הופיעה. נפרדתי מראול וקבענו שניפגש בעוד שבוע, כי לא ידעתי מתי אהיה מוכן נפשית לירידה נוספת.
בבית חשבתי מה לעשות על מנת להצדיק את הביקור במדיסנטר. הייתי חייב לשבור משהו על מנת להצדיק את הפצע. לאחר מחשבה ניפצתי את המראה. דם החל לטפטף בחדר. ניגשתי במהירות ל"סטי-ראש" והחלפתי את הביצ'.
המדיצ'יפ שלי יבב ללא הרף.
המדימורפ התורן הביט עלי כלא מאמין. פציעות כאלה לא היו מנת חלקו במדיסנטר שלנו.
הוא שאל איך זה קרה וניגש בלי אומר לארון ושלף את מה שהיה צריך הוא ניקה קצת, הדביק את החתך ושלח אותי הביתה.

למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב. המדיצ'יפ אישר את הרגשתי. הוא עמד על 5.
ניארה התעניינה במה שעבר עלי. סקרנותה גברה על עכבותיה בנוגע לפגישותינו. הלכנו לאכול.
סיפרתי לה על ראול ועל הקומות התחתונות. היא בהתה בי בחמלה.
"מה אתה מחפש? הרי לא רע לנו כאן. הכל מכוון לנוחיות מירבית. אז יש לנו בעיה קטנה עם ההולומין הסודי שלנו, אבל גם על זה התגברנו. אז מה רע לך?"
"אני לא מרגיש חופשי בשעות הפנאי שלי. זה משגע אותי. המעקב המתמיד של המשגיחים מוציא אותי מדעתי. אני חייב לדעת שיש לי אפשרות ללכת למקום שבו אהיה חופשי לעשות מה שמתחשק לי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד".
"גם אם זה אומר שאתה עובר על החוק? גם אם זה אומר שתוותר על ההולומין שלנו?"
השארתי את השאלה באוויר.
"אני אגיד לך מה אני אעשה. אני אבדוק מה בדיוק קורה למטה במנהרות. אם זה יאפשר לי חיים טובים יותר, אני ארצה שתבואי גם את. אם לא, נחזור לחיינו הרגילים. לא נפסיד כלום מבדיקת האפשרויות".
"אני לא מסכימה לזה בלב שלם אבל גם אותי מאוד מסקרן מה קורה שם. אבל אני מפחדת להצטרף אליך.
תבדוק ותספר לי את הכל בהמשך".
חזרנו לעבודה. לפני גמר היום היא ביקשה להיפגש בערב.
היא חיכתה לי בקוצר רוח.
"אני לא יודעת מה נכנס בי, אני רוצה הולומין באופן דחוף. כנראה שהסיפור שלך הדליק אותי".
התיישבנו כהרגלנו. ההולומין היה נהדר. היא הובילה את הפנטזיות שלה למקומות שאפילו אני לא דימיינתי. היא נהנתה בצורה בלתי רגילה.
גם אני.
 
המועד הגיע. לאחר החלפת הביצ'ים הגעתי לכיכר. ראול חיכה לי כפי שקבענו. הפעם הוא לקח אותי למקום אחר. הייתה זאת דירה קטנה. בפנים היו דברים שמעולם לא ראיתי. ארון בגדים וארון ספרים. שני הדברים הללו היו שייכים לעבר רחוק ולמרות שידענו איך נראו, מעולם לא ראיתי כזה דבר.
בתוך כל ארון היו הדברים עצמם. חלקי לבוש שהיו מוכרים לי מהולוסקין אבל מעולם לא הרגשתי אותם בידיים. הם היו כבדים מאוד. נזכרתי במעיל שראול שם על כתפי בפעם הקודמת שירדנו למטה.
הפעם הוא התעקש שאלבש יותר משכבה אחת. הוא שם עלי דברים מצמר. ההפתעה הגיעה עם הפריט
האחרון. גרביים ונעליים. זה הרי בלתי אפשרי כמעט. הפריט הזה בלבוש היה כל כך ארכאי שסירבתי לשים עלי.
"אתה תבין את החשיבות כשנגיע למטה" ניסה לשכנע אותי.
ההרגשה של כליאת כל הגוף בבגדים הייתה כל כך מקשה שכל תנועה שעשיתי עלתה לי במאמץ רב.
את הנעליים סירבתי לשים. ידעתי שאם אשים אותם עלי, לא אוכל לזוז. גם ככה התנשמתי בכבדות מדאיגה. המדיצ'יפ הראה על רמה 4. כל תנועה שלי הייתה מוגבלת על ידי הבגדים המסורבלים שעלי.
התעלמתי מהריח העז שבקע מהבגדים. כל החלק העליון של גופי החל לגרד. ראול אמר לי שזה ככה עד שמתרגלים.
התחלתי להזיע. מעולם לא הזעתי. זה היה משונה.
יצאנו לכיכר וירדנו לקומות התחתונות. נזכרתי כמה היה לי קר בפעם הקודמת. הפעם היה סביר. ההרגשה הייתה טובה מלבד הקושי שנבע מהיותי כלוא בתוך כל הבגדים המסריחים.
"אנחנו על הקרקע" הודיע לי ראול."מכאן  הירידה היא למנהרות".
הוא הוציא מתיק על גבו את הנעליים שסירבתי ללבוש.
"אני מתחנן לפניך. תשים אותם. אחרת יהיה לך מאוד לא נוח".
"אני אסתדר" התעקשתי.
הוא החל לרדת במדרגות באור הקלוש של הפנס שנשא. המדרגות הפעם היו ממתכת שהייתה חלודה. היה לי קר ברגליים, אבל לא סבלתי. 'אם זה מה שהדאיג את ראול אז אני מסודר' עברה המחשבה בראשי. בקצה המדרגות הוא ביקש ממני שוב לשים את הנעליים. סירבתי.
הוא החל ללכת על גבי ריצוף כלשהו שהיה במקום. הלכתי אחריו.
הוא נעצר.
לפתע הרגשתי משהו זז ליד רגלי, לפתע הרגשתי כאב חד בבוהן הרגל. פלטתי צעקה. ראול האיר עם הפנס לעברי. משהו חום נראה נמלט לכוון הקיר. משהו בגודל של כדור משחק. ראול התקרב אלי. הוא האיר עם הפנס על רגלי.
"תראה לי את הרגל" ביקש.
חשבתי על הרגל הכואבת ערומה.
"כמעט חטפת ביס!" ציין.
"חטפתי מה?"
"עכברוש ניסה לנשוך אותך. אתה מוכן לשים את הנעליים עכשיו?"
התלבטתי אבל סירבתי.
"אל תבכה לי אחר כך. גיבור גדול" הוא משך בכתפיו.
הוא המשיך לרדת. נכנסנו לתעלה כלשהי. היה לי קשה לרדת אבל הצלחתי. ברגע שרגלי נגעו בקרקע הרגשתי מכת קור נוראית. לא הבנתי מה קרה.
"תאיר לכאן" ביקשתי מראול.
הוא הבזיק לעברי עם הפנס. עמדתי בתוך נוזל מגעיל למראה שבתוכו צפו כל מיני דברים לא מזוהים.
"מה זה לעזאזל?"
"קצת מי ביוב, שום דבר רציני".
"ואנחנו ממשיכים ללכת בתוך הדבר הזה?" שאלתי כלא מאמין.
"תראה, אתה רצית לראות את המנהרות ואתה מסרב לשים נעליים. אז תשתוק ותמשיך. אני צריך לעשות כאן משהו, אם אתה רוצה, אתה יכול לחזור למעלה לבד או להמשיך איתי עד שאסיים כאן ואז נחזור".
איזו ברירה כבר הייתה לי? ביקשתי ממנו שישים עלי את הנעליים. המשקל היה עצום. רגלי הרגישו כאילו הוכנסו לדלי עם בטון. המשכנו ללכת.
אחרי זמן מה הוא פנה מתוך התעלה לתוך כוך בצד התעלה.    
הייתה שם דלת כלשהי. הוא פתח אותה. בפנים היה  מואר. האור בא מאיזה מנורה עתיקה שהוזנה על ידי פתיל שבער. היה זה חדר לא גדול.
בפנים היו שני אנשים. הם נראו כמו שוכני מערות. הם לבשו בגדים בלויים, והשיער על ראשם ופניהם היה מלוכלך ומדובלל. ניכר היה שהם לא שומרים על היגיינה אישית.
הם ישבו ליד שולחן רעוע. המבטים שנעצו בי היו מאיימים.
"מי זה?" שאל אחד מהם.
"סתם אחד שרצה לראות את המציאות" ענה ראול.
"הבאת את מה שביקשתי?"
ראול שלף מהתיק שלו חבילה קטנה ושם אותה על השולחן. הגבוה מבין השנים פתח את החבילה. הוא שלף מתוכה סוללות אטומיות קטנות ונוצצות.
"נהדר" פלט כשהוא מקרב את הסוללות לאור של הפתיל הבוער.
"אני רוצה להראות לאיש הזה את המושבה" אמר ראול.
"אתה בטוח שהוא מוכן?"
"נראה בהמשך" ענה ראול וקרץ. שניהם פרצו בצחוק.
אחד מהם נטל את המנורה הבוערת והם פנו לאחור והתחילו ללכת.
הייתה דלת נוספת בקיר המרוחק בחדר, ועברנו לתוך מנהרה אחרת. היא הייתה יבשה ומלאה אבק. לאחר זמן קצר, הגענו לדלת נוספת. עברנו דרכה. הרעש היה חזק והאור היה די בהיר. הוא נבע ממנורה בתקרה שהייתה בצבע צהוב. החדר היה גדול. בפנים פעלו כל מיני מכונות שלא ידעתי את טיבם. בקצה החדר היו מדרגות. טיפסנו כלפי מעלה. בקצה המדרגות הייתה דלת נוספת.
"עכשיו אנחנו על הקרקע" אמר ראול.
יצאנו למה שנראה כמו רחוב. משני הצדדים היו בניינים.
"אלו הקומות הראשונות, החסומות מלמעלה" נידב ראול.
הם פנו לאחד הבניינים ונכנסו פנימה. בפנים היה אור חזק ורעש של אנשים.
"זאת המושבה" ציין ראול.
המקום נראה כמו מזנון, אבל מזנון משונה מאוד. בחדר היו מפוזרים שולחנות וכסאות שעליהם ישבו האנשים המוזנחים ביותר שראיתי. כולם היו מדובללי שיער ומזוקנים. הנשים היו מוזנחות בצורה קיצונית. הריח היה נוראי. בפינת החדר הייתה אש גלויה וממנה עלה עשן וריח נוראי. שלושה אנשים עסקו במה שנראה כשריפת דברים על האש. הם הפכו את הדברים על רשת ברזל מעל הלהבות.
מדי פעם הורידו משהו שחרחר מהרשת וזרקו על מה שנראה כלוח עץ. אשה אחת הייתה לוקחת את מה שנזרק על הלוח ומביאה אותו למישהו אחר שישב ליד אחד השולחנות. הוא לקח את הדבר הזה והכניס לפיו. הייתי המום. ראול הביט בי ללא אומר וחיוך נסוך על פניו.
"מה הם עושים?" שאלתי.
"אוכלים" ענה ראול בשוויון נפש.
"את הדברים השרופים האלה?"
"נכון".
"מה זה?"
"בשר".  
"מה זה בשר?" האמת היא שידעתי את התשובה, אבל לא העליתי על דעתי שהאנשים אוכלים משהו שהיה חי פעם.
"אתה יודע מה זה, ראית אותו קודם במנהרה כשהוא רצה לאכול אותך" ראול פרץ בצחוק.
"והם אוכלים את זה?" הרגשתי קבס בביטני וראשי החל להסתחרר.
ראול לא ענה. הוא התיישב ליד אחד השולחנות וסימן לי להצטרף. התיישבתי.
האישה הביאה לראול חתיכה שהורדה מהאש. הוא נעץ את שיניו בבשר והחל ללעוס. הוא בלע את מה שלעס והושיט לי את ידו שאחזה במה שנראה כמו חתיכת רגל.
"אתה רוצה לנסות?"
הרגשת הבחילה עלתה באופן מסוכן לכיוון גרוני.
"לא, ובוא נחזור" ביקשתי.
"אחרי שאגמור לאכול. אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסות? לא מתים מזה".
שתקתי. התפלאתי על כך שכולם לעסו את המזון המוצק הזה ונראה היה כי הם נהנים ממנו.
"השיניים לא נשברות מזה?" הקשיתי.
"אתה חושב שהיינו אוכלים את זה אם זה היה פוגע בנו?"
המשכתי להתבונן בחדר הגדול שהלך והתמלא באנשים.
"מאיפה כל האנשים הללו?" שאלתי.
"הם גרים פה בקומות התחתונות" ענה.
"אין להם ביצ'ים? המשגיחים לא יודעים עליהם?" שאלות אין ספור עלו בראשי.
"הם פעם היו דומים לך" ענה ראול בחיוך "הם ברחו מלמעלה כי לא יכלו לסבול את העובדה שאין להם חופש וכל הזמן עוקבים אחריהם. הם העדיפו את החיים הללו על מה שיש למעלה כדי להרגיש
שהם לא רובוטים. לחלקם עדיין יש ביצ'ים וחלקם הוציאו את הביצ' בניתוח עצמי. הם לא מתכוננים לעלות למעלה בעד שום הון שבעולם. נוצרה פה מושבה שחיה את חייה באופן חופשי לחלוטין".
"אבל תראה את כולם! הם נראים מוזנחים וחולים".
"גם לחופש יש מחיר" ענה סתמית.
הוא סיים לאכול ועשינו את דרכינו חזרה למעלה. נפטרתי מהבגדים המסריחים והתרחצתי
במהירות. היה נדמה לי כי הריח יישאר איתי לעולמים. חזרתי הביתה והלכתי לישון. נשארו לי עוד שעתיים עד לתחילת יום העבודה.
למחרת ניארה שאלה אותי על הלילה הקודם. סיפרתי לה על המנהרות ועל האנשים שחיים מחוץ לטווח המשגיחים.
"אני רוצה לראות במו עיני" אמרה בסיום דברי.
"אני לא בטוח שזה מה שאת רוצה. זה מזעזע ומגעיל. את אוהבת את הנוחיות יותר מדי" עניתי.
"בכל זאת, אני רוצה לנסות".
בערב פגשתי את ראול.
"עוד מישהו רוצה לראות את המושבה".
"בסדר. תבואו מחר" ענה.
בערב, לאחר שהחלפנו את הביצ'ים עלינו על הטי. טי. וירדנו בכיכר. ראול חיכה כמו תמיד. הוא הושיט את ידו לניארה והציג את עצמו. משם הלכנו לדירה שלו. ניארה חטפה את ההלם הראשון מהבגדים והנעליים. תיאורי על ההרגשה להיות לבוש בבגדים ממשיים, היה כאפס לעומת הגועל שהפגינה בהעלותה את הבגדים על גופה.
"אני מרגישה כמו בכלא" אמרה "הריח נוראי, אני הולכת להקיא".
הפעם גם אני חייכתי יחד עם ראול. ידעתי שזאת תהיה תגובתה.
ירדנו למטה וחזרנו על הביקור הקודם כמעט באותו הפורמט. היא הייתה המומה. כשחזרנו לדירה שלה היא לא יכלה לדבר. ההלם היה גדול מדי.
כבר עבר חודש מאז הביקור שלנו במנהרות. הנושא לא עלה אפילו פעם אחת בשיחה שלנו. היא לא הייתה מוכנה לדבר על "ההתנסות הזוועתית הזאת" יותר.
בינתיים הפיקוח הלך והחמיר. המשגיחים קיבלו יותר ויותר חופש פעולה. חיפושים היו נערכים בדירות ואנשים היו נעלמים. העבודה שלנו הייתה שגרתית. היינו עסוקים מאוד.
באחד הערבים הלכתי לכיכר לדבר עם ראול.
"מי האנשים שחיים למטה?"
"אלה שמתנגדים לשלטון התאגידים ובעד הפיכה והחזרת המצב למה שהיה כאן לפני שהמציאו את הביצ' הזה שכולם נתונים במעקב בעזרתו. חופש אישי הוא המדריך אותנו".
"אתה רוצה להגיד לי שאני שותף למעשים האלה?"
"נכון. אבל לא אני הכנסתי אותך לזה, אלא רצונך לחופש".
"בזה אתה צודק. אבל לא ידעתי למה אני נכנס".
"הסקרנות הרגה את החתול" אמר וחייך.
הסערה במוחי הייתה אדירה. 'אני שותף למשהו מסוכן' 'כלום לא שווה לסכן את החיים בשבילם' 'מה רע לי כמו שאני?' 'במה הסתבכתי?' 'אני והרצון שלי לחקור אגדות אורבניות'.
הייתי חייב לדבר עם מישהו.
ניארה סירבה לדבר איתי על הנושא שמבחינתה היה מוקצה מחמת מיאוס.
"אני לא רוצה לשמוע כלום על ההרפתקאות שלך שם" אמרה בפסקנות.
נפגשתי עם ראול.
"אתה חייב להחליט מה אתה רוצה. חירות או שיעבוד. הבחירה קשה אבל היא בידך. אתה יודע מספיק על מנת לבחור. אלא שהפעם הבחירה תהיה סופית מבחינתך".
חשבתי עד שכמעט התפוצץ לי הראש. הבחירה בין החיים הנעימים והקלים עם ההולומין והבילויים עם  ניארה מול החיים בזוהמה עם חוסר ההגיינה והאוכל המגעיל, אבל עם חירות לא מוגבלת בכל זמן לעשות מה שאני חפץ.
"החלטתי" אמרתי לראול.
"להתראות" אמר.
חזרתי הביתה בהקלה גדולה. ההחלטה הייתה קשה אבל הכרחית בכורח הנסיבות. החלפתי את הביצ' הישן
והלכתי לעבודה עם לב הרבה יותר קל.

המהפכה תצטרך לחכות…