בעל האחוזה מאת עדו סוקולובסקי

רגליו של סמואל הפסיקו לפרפר אות לכך שהסוף כבר הגיע. חרחור אחרון נפלט מפיו, החבל אפילו לא הכאיב יותר לצווארו. רק מהחבל השני, זה שקשר את ידיו, בישרו דקירות כאב אחרונות לסמואל שהוא עדיין בחיים. מבעד לדוק הדמעות הוא ראה במטושטש כיצד האיש הלבן דוהר על אופנועו לעבר העץ. האופנוע עצר בעננת אבק מתחת לעץ וסמואל, בלאות קהה של מי שנמצא כבר מעבר לסבל, עוד הספיק לראות כיצד האיש שולף אקדח מחגורתו ומכוון היישר אליו. אין זאת כי אם אחד מעובדיו של סטיבנס חזר כדי לוודא שהשחור התלוי על העץ ימות או שסתם מתחשק לו להתאמן בקליעה למטרה. עכשיו כיסה ערפל שחור את עיניו של סמואל והוא הפסיק לחוש דבר, אפילו לא כאב. למעשה בקושי שמע את רעם הירייה אבל את תחושת הנפילה הפתאומית הרגיש וגם את חבטת רגליו בקרקע וכשפגע מצחו באדמה בישר לו הזעזוע שהוא עדיין חי.

נשימה צרודה, רמה וכואבת פילחה את ריאותיו המעונות ואחריה עוד אחת. ידיים אחזו בכתפיו ומשכו אותו מעלה והוא מצא את עצמו כורע על ברכיו ומביט בפניו של מצילו. האיש הלבן היה בשנות הארבעים לחייו, כחול עיניים ובעל שפם דליל מעל שפתו העליונה. סמואל כבר ראה פנים מהסוג הזה בחייו אבל באלו היה משהו שונה. מעולם לא הביט בו איש לבן בדאגה שכזו, מעולם לא הביט בו אדם לבן כשעיניו מורחבות ואישוניו מתרוצצים הלוך ושוב כדי לוודא את מצבו. למעשה מעולם לא קירב לבן את פרצופו לפניו של סמואל עד כדי כך. גם ג'בדייה, מנהל העבודה הכרסתן, שהיה דוחף לפעמים את פניו המכוסים זקן מדובלל לעבר עבד שחור בעודו שואג עלבונות, שמר תמיד על מרחק בטחון של שני צעדים לפחות.

ידיו של האיש הלבן הסירו את החבל מעל צווארו וסמואל עיווה את פניו בכאב. האיש נשך את שפתיו במבוכה וצקצק בלשונו למראה הפס האדום שנותר על הצוואר הכהה. סמואל התנשף ככלב והלבן בוודאי נאלץ לספוג את הבל פיו של העבד שהציל אבל שום הבעת רתיעה לא הופיעה על הפנים החיוורות, רק ארשת עמוקה של דאגה.

לרגע אחד הציף הספק את סמואל. סכין באואי מושחז הופיע מול עיניו וסמואל ידע שבמצבו הוא נתון לגמרי לחסדיו של האיש הלבן. עכשיו נעלם האיש מעיניו וסמואל שמע אותו דורך על הקרקע שמאחוריו. חששו היה לשווא, בכמה תנועות ניסור מהירות שיחרר הלבן את ידיו של סמואל ואז שב ועמד מולו.

" סמואל הרים את ראשו. באור השמש המסנוור יכול היה סמואל לראות רק דמות כהה ומטושטשת מתנשאת מעליו אבל את היד המושטת ראה ואחז בה. משיכה איתנה עזרה לו לעמוד על רגליו ועכשיו, כשהוא עדיין מתנשף, יכול היה סמואל לעמוד פנים אל פנים מול מושיעו.

"קפוץ על האופנוע," פקד האיש הלבן "הם בטח עוד מאחורי הגבעה ואת הירייה הזאת שמעו ממרחק של מייל."

אבריו של סמואל היו כבדים וגופו חבול מהנפילה. היה עליו להכריח את עצמו לצעוד לעבר האופנוע ולהתיישב על המושב. הלבן זינק על המושב שלפניו וסמואל נרתע לאחור באופן אינסטינקטיבי. מעולם לא ישב כל כך צמוד לאדם לבן. במשך כל חייו ידע סמואל שנגיעה באיש לבן, אפילו בטעות, גוררת עונש כבד. "שים את זרועותיך סביבי" קרא האיש "אנחנו נצטרך  לפתוח קצת מרחק במקרה שהם יחזרו". ברעם מנוע עקר האופנוע ממקומו. סמואל, שכמעט ונפל לאחור, כרך את זרועותיו סביב מותניו של האיש הלבן. הוא חש את אריג החולצה, אריג גס כמו של חולצת פועל. אנשים לבנים לבשו בדרך כלל  בגדים מהודרים יותר אבל ברור שהלבן הזה הוא שונה מהאחרים.

 

אחרי כמה דקות של דהירה מהירה בשבילי עפר עצר האיש את האופנוע ואז  ירד ממנו והביט לאחור. סמואל עשה כמותו, כל שראה היה את הערבה השוממה הזרועה עשב דליל ובמרחק את הגבעות שהקיפו את חוות סטיבנס. הוא הביט על השביל שממנו באו, האבק שהעלה האופנוע בדהרתו נישא בענן וכיסה את הדרך לגמרי. האיש הלבן כיבה את המנוע והטה את ראשו כדי להקשיב. בדממה שהשתררה אפשר היה לשמוע את אוושת הרוח וציוץ מרוחק של ציפורים. שום צעקות לא נשמעו ולא קולות מנוע, נראה היה שהם בטוחים.

סמואל הביט באופנוע המאובק. היה זה אופנוע שטח בצבע חאקי, ישן וחבוט. ריפוד המושב היה קרוע בכמה מקומות ושני תיקים גדולים ותפוחים היו מורכבים משני צידיו.  מאחד התיקים שלף האיש הלבן מימיה והושיט לסמואל, "אני ג'פרי" אמר "ג'פרי וויט".

סמואל הרווה את גרונו המיוסר בלגימה גדולה. הוא עצר כדי לנשום ופלט "סמואל" לפני שהצמיד שוב את שפתיו לפייה. הוא ידע שעליו להודות לאיש במשפטים ארוכים מלאי מילים גדולות אבל שום דבר לא עלה בדעתו וממילא ג'פרי לא נראה מעוניין בדברי תודה, הוא סקר את האופק בעיניים מכווצות ונראה מוטרד.

"אנחנו עדיין בשטח של סטיבנס." אמר "בוא ונסתלק מפה." הוא הושיט את ידו וסמואל השיב לו את המימייה. ג'פרי חזר למושב האופנוע והחווה בראשו לעבר סמואל שמיהר לתפוס את מקומו מאחוריו. כשהאופנוע חזר לדהור בשביל העפר ניסה סמואל לעשות סדר במחשבותיו, איש לבן הציל את חייו, איש לבן חתך את הכבלים שעל ידיו והאיש הזה מחלץ אותו עכשיו מעולם ההשפלה והסבל שהכיר ונראה שלא אכפת לו שזוג ידיים שחורות כרוכות סביבו בזמן שהוא מרחיק את שניהם מייל ועוד מייל מהסכנה. סמואל חש את ליבו הולם בכוח, אם יש מלאכים בעולם, אמר לעצמו, הרי שהרגע פגשתי אחד מהם.

 

 

השמש הייתה קרובה לשקוע כשמבנה האחוזה הגדול הופיע על קו הרקיע. סמואל לא הכיר את האזור הזה, הוא לא הכיר הרבה מקומות מחוץ לחווה של סטיבנס.  עם זאת מבנה האחוזה היה מוכר לו, בית דו קומתי גדול, גג רעפים משופע, מרפסות בקומות העליונות ומרפסת ישיבה בקומה התחתונה. ג'פרי כאילו קרא את מחשבותיו "אותו מראה כמו במקום שבאת ממנו, אני יודע." צעק מעל רעש המנוע "אל דאגה, אתה עתיד לגלות שפה הדברים שונים לגמרי.".

והדברים אכן היו שונים. סמואל לא ראה את השומרים עד לרגע האחרון ממש, הם היו מוסתרים היטב מאחורי העצים שניצבו משני צידיו של שער האחוזה, אבל כשראה אותם החסיר ליבו פעימה. שני האנשים חבשו כובעים רחבי שוליים שהסתירו את רוב פניהם והשמש השוקעת הטילה צללים מתעתעים אבל לא היה שום ספק, הם היו שחורים, שחורים כמו סמואל עצמו. הם היו חמושים ברובי ציד כפולי קנה והביטו בג'פרי בהבעה כה אטומה עד שניתן היה לחשוב שלו רצו בכך היו משאירים אותו מחוץ לאחוזה. איש שחור אוחז ברובה? סמואל היה מתפלא פחות אם היה רואה חזיר מעופף בשמיים.

ג'פרי עצר את האופנוע לפני שער הברזל הגדול, "ג'ורג', ג'בדיה" בירך את אותם לשלום. השניים השיבו בנגיעה בשולי כובעיהם. לא היו חיוכים מתרפסים ,לא קידות ולא דברי חנופה. למעשה השומרים לא פצו את פיהם כלל. המבוגר מביניהם, זה שנקרא ג'בדיה הביט ארוכות בסמואל.

"מהחווה של סטיבנס," הסביר ג'פרי "כמעט ולא הספקתי, הייתי צריך לחכות שהמנוולים יתרחקו."

השומר השני ששמו היה ג'ורג' ניגש אל שער הברזל הגדול, הוא העיף מבט נוסף בסמואל ואז פתח בפניהם את השער. היה ברור שסמואל זוכה להיכנס בשערי האחוזה רק משום שג'פרי הוא שהביא אותו עימו.

"אני לא בטוח" לחש סמואל.

"למה אתה מתכוון?" הטה ג'פרי את ראשו לעברו.

"אני חושב שאולי מתתי שם על העץ ועכשיו הגעתי לגן העדן." השיב סמואל.

ג'פרי צחק בקול "כשתעבוד בשדות כבר לא תחשוב ככה." אמר והזדרז להוסיף "אתה תקבל תשלום כמובן, אין עבדים בחוות וויט, אבל כל מי שחי פה צריך להרוויח את לחמו." האופנוע שוב עקר ממקומו ודהר דרך השער הפתוח אל תוך האחוזה.

"אבא!" צעקה שבאה מבית האחוזה גרמה לסמואל להסב את ראשו. נער זהוב שער כבן שלוש עשרה פרץ בריצה במדרון, ידיו פרושות בהתרגשות כשהוא עושה את דרכו אליהם.  באמצע הדרך אחזה ידו של איש שחור מבוגר בכתפיית מכנסיו של הנער, התנופה נשאה את הצעיר בעיגול סביב האיש השחור כשרגליו מחפשות להן אחיזה בקרקע והבעת ההפתעה על הפנים הצעירות הפכה את כל החיזיון למגוחך. סמואל לא העלה על דעתו לצחוק, איש שחור אוחז כך בנער לבן? כמובן שדבר כזה לא יעבור ללא עונש.

"היי." צעק הנער, הבעת פניו השתנתה במהירות מתדהמה לזעם.

"ריצ'רד, כמה פעמים צריך להגיד לך לא לרוץ ככה לתוך הגלגלים של האופנוע?" נזף בו האיש המבוגר "חכה עד שאבא שלך יעצור."

"ג'ים צודק בן." אמר ג'פרי אל הנער וכיבה את המנוע, "אם אתה רוצה שאקנה לך את ה 0.22 שאתה מבקש אתה צריך להראות שאתה ראוי לו." הוא הניף רגל אחת קדימה מעבר לכידון האופנוע וירד כשגבו אל המושב. "ריצ'י, ג'ים" אמר והפנה את חצי גופו לעבר סמואל שנשאר לשבת במקומו "זהו סמואל, לשעבר מאחוזת סטיבנס ומהיום הוא אחד מאיתנו."

"את זה הוא יצטרך להרוויח" מלמל ג'ים והביט בסמואל בראש מוטה.

"אתה רעב אדון ?" צעק הנער לעברו של סמואל.

ג'פרי טפח לבנו על שכמו ואז, כשהוא מחבק את כתפו של הנער, פנה אל סמואל. "רד מהאופנוע הזה סמואל" אמר "ונראה אם גם אתה תסכים שליזט שלנו היא הטבחית הטובה ביותר מהצד המזרחי של הנהר." הוא זקר אצבע מזהירה לעבר ג'ים "וזה רק משום שלא הייתי מספיק פעמים בצד המערבי אז אל תתחיל."

"אדון" מלמל סמואל לעצמו "הנער הלבן קרא לי אדון."

 

 

"אז איך הבחור החדש ג'ים?" שאל ג'פרי. הוא היה ישוב בכורסת העור שבחדר האורחים וכוס ברנדי בידו. ג'ים ישב מולו על כורסה זהה וגם הוא אחז כוס בידו אם כי הוא העדיף ויסקי.

"ובכן," ענה ג'ים "הוא גמר שלוש צלחות של נזיד כך שאני מניח שהוא מסכים איתך לגבי הבישול של ליזי."

"לא לזה אני מתכוון."

"אתה יודע שעוד מוקדם מדי לקבוע דעה. הוא כמובן המום לגמרי וזה טבעי, אנחנו נדע מה הטבע האמיתי שלו כשהוא יתחיל להתרגל למקום."

"ואני סומך עליך בעניין הזה" כיווץ ג'פרי את עיניו והביט בכוסו בעניין.

"אי אפשר לשנות את הטבע של בן אדם." אמר ג'ים "אני כבר יכול להגיד לך ששם אצל סטיבנס הייתה לו מישהי. לא שזה מפתיע אבל אם הוא הזכיר אותה על היום הראשון יכול להיות שיום אחד הוא ירצה להביא אותה הנה."

"אל תקדים את המאוחר." הקדיר ג'פרי את פניו.

"אני רק מנסה לצפות דברים מראש."  ענה ג'ים ונאנח "אתה אומר שאתה סומך עלי אבל…" הוא הסב את ראשו כשדלת העץ הכפולה של חדר ההסבה הגדול נפתחה בחבטה ואיש שחור בבגדי עבודה נכנס פנימה ראשו מורכן כשור העומד לנגוח. הוא היה גבוה ושרירי ובעל רעמת שער מקורזלת, בעקבותיו נכנס חברו שהיה נמוך ממנו, חזהו היה רחב כחבית ושפם שחור עיטר את פניו.

" ג'ראלד? מוזס? מה העניינים?"  תהה ג'פרי ורכן קדימה בכיסאו.

האיש הגבוה פתח את פיו לענות אבל אישה שחורת עור ונמוכה שבאה בעקבות השניים  הקדימה אותו "העניינים הם ששני המטונפים האלו נכנסו הנה בבגדי עבודה עם בוץ בנעליים זה העניינים. אני ניקיתי את הרצפה הזאת במשך שעה לא בשביל שאתם שניכם תיכנסו הנה ככה ותלכלכו הכול.". האישה, הייתה עגולת גזרה ומבוגרת אבל היא עקפה בצעד זריז את השניים ונעמדה מולם ידיה על מותניה "עכשיו אל תתקדמו אף צעד אחד שלא תדרכו על השטיח, אתם לא יודעים שצריך להתנקות כמו בני אדם לפני שבאים לבית האחוזה?"

"ובכן קייזי זה בדיוק העניין." ענה הגבר שנקרא ג'ראלד כשהוא מושך את המילים בלעג "אם הייתי מסיים לעבוד לפני שעה אולי היה לי זמן להתנקות כמו איזה ג'נטלמן אבל אין לי, אני מגיע מרחוק, מהחלקות הצפוניות, אני עובד בשדה כל היום לא רוכב על האופנוע שלי לאן שבא לי" והוא החווה בראשו לעבר ג'פרי "אז מגיע לי תשלום יותר גבוה, בגלל זה אני כאן. אנחנו" הוסיף והחווה בסנטרו לעבר חברו המשופם.

"רק רגע אחד ג'ראלד" החל ג'ים אבל ג'פרי כבר קם ממקומו וניגש אל תמונת שמן גדולה שהייתה תלויה על הקיר שממול. הייתה זו תמונתו של גנרל לבן שער רכוב על סוס לבן. הוא הסיר את התמונה מהקיר, ודלת מתכת גדולה של כספת נגלתה מאחוריה.

"קייזי," פנה ג'פרי אל האישה הגוצה "המפתח אצלך?"

"מה בדיוק אתה מתכוון לעשות אדון ג'פרי?" שאלה האישה וידיה על מותניה.

"קייזי, כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא לקרוא לי אדון?" ג'פרי הושיט את כף ידו הפרושה לעבר האישה. היה רגע של דממה ואז הכניסה קייזי את ידה לתוך מחשוף שמלתה הפרחונית ודלתה משם שרשרת כסופה ועליה מפתח גדול. "הנה אדו.. הנה ג'פרי" אמרה והסירה את השרשרת מראשה, "אני מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה."

ג'פרי לקח את המפתח ונעץ אותו בחור המנעול. הוא סובב אותו ודלת הפלדה הכבדה נפתחה בחריקה. ג'פרי זז הצידה ותכולת הכספת נחשפה לעין כול. היו שם מדפים עמוסי שטרות, חלקם חדשים כאילו יצאו מבית הדפוס ואחרים בלויים ומשומשים. היו שם גם מגדלים קטנים של מטבעות שהתנוצצו באור שהפיצה הנברשת הגדולה שבחדר. ג'פרי הצביע לעבר הכספת ואמר "קדימה ג'ראלד, קח לך כמה שאתה רוצה."

"קדימה ג'ראלד" הנהן ג'ים מכיסאו "במקומך הייתי לוקח עכשיו את הכול." הוא נאנח וקם מכיסאו "קדימה קח" הוסיף "אתה מתלונן שאין לך מספיק?"

"אני לא רוצה שום נדבות" זקר עכשיו ג'ראלד את סנטרו לעבר ג'ים "מה אתה רוצה להגיד? שאני לוקח את הכסף של כולם? שאני משאיר פועלים אחרים בלי כסף בגלל שאני חמדן? אני רוצה את מה שמגיע לי בלי טובות." נראה היה שהמחווה של ג'פרי לא השקיטה את זעמו של ג'ראלד אלא להיפך כי הוא נעץ בג'פרי מבט רושף והרים את קולו עוד יותר. "מה אתה מנסה לעשות כאן? הרי אתה יודע שאין לי מה לעשות עם כל הכסף הזה כאן בחווה. וזה לא כאילו שאני יכול ללכת לעיר ולקנות לי חליפה של אדון עם כובע ושעון מזהב."

"אז מה אתה כן רוצה? מה חסר לך?" שאל ג'פרי בעייפות "אני נוסע לעיר בעוד יומיים, אם יש משהו שאני יכול להביא לך אתה רק צריך להגיד."

"תודה רבה אדון נכבד, איך אני יכול לדעת מה אתה יכול להביא לי מהעיר אם אף פעם לא הייתי שם?"

קולות התלחשות נשמעו מהמסדרון ואחרי רגע הופיעו עוד  כמה פועלים שחורי עור בדלת הכפולה. גם הם היו שריריים ומיובלי ידיים אבל להבדיל מהשניים שבחדר הם הספיקו להתרחץ ולבשו בגדים נקיים ולא בגדי עבודה.

"אתה חתיכת חוצפן ג'ראלד." נשמע קולו של אחד מהם "אתה הרי יודע יפה מאד מה יקרה אם מישהו, אפילו מישהו שחור, יראה אותך בעיר. אתה אמור להיות מת מבחינתם."

"ובתור מת המצב שלך לא רע בכלל." הוסיף מישהו אחר.

"מי שעובד בחלקות הצפוניות צריך לקבל יותר" קולו של מוזס הדהד כמו רעם בחדר, עיניו היו נעוצות בנחישות בשטיח שבסלון "צריך לנסוע עוד שעה אז מגיע לנו יותר."

בליל של צעקות מילא את החדר בעקבות דבריו וג'פרי הרים את ידיו בתחינה וניסה להשיג שקט אך לשווא.

"מה המהומה הזאת? אתם רוצים להעיר את ריצ'י?" הקול לא היה חזק במיוחד אבל כולם השתתקו כשאישה זהובת שיער הופיעה פתאום בפתח. היא הייתה קטנת קומה ורזה ולבשה רק כותונת לילה ארוכה. למרות הופעתה השברירית היא עברה בביטחון בין הפועלים הגדולים והחסונים שזזו מדרכה ביראת כבוד עד שנעמדה לצידו של ג'פרי .

"ג'ניפר את באמת לא צריכה…" החל ג'פרי אבל חדל כשהיא נעצה בו מבט נוקב.

"אתה רומז שיש לי פחות זכות דיבור מאשר לכל אחד אחר פה בחדר?" שאלה את ג'פרי שהשתתק במבוכה. מבטה של האישה חלף על פני כל הנוכחים בחדר בזה אחר זה. אחרי רגע ארוך הצביעה על הכספת "כאן מונח פרי העמל שלכם." אמרה "כולו שלכם. אני לא עמלה כמו קייזי כאן ולא כמו ליזט במטבח. ג'פרי שלי לא קוטף כותנה בשדות כמוכם. התפקיד שלנו כאן הוא אחד ויחיד –  לשמור על הסוד." היא עצרה ונאנחה "זה אולי נראה לכם שאנחנו מתבטלים כאן אבל תאמינו לי שלא קל ללמד ילד קטן כמו ריצ'י לשמור על פה סגור ואם" היא הפנתה מבט אל ג'ראלד "הם יגלו יום אחד שאתה חי פה ומקבל משכורת על העבודה שלך, לא רק אותך הם יתלו על עץ."

מלמולי הסכמה נשמעו והיא המשיכה "שמעתי אותך ג'ראלד כשירדתי במדרגות. אתה  חושב שמגיע לך חלק גדול יותר? אולי אתה צודק, אבל הרי אמרת בעצמך," היא חייכה חיוך עצוב "אין לך מה לעשות עם הכסף. גם אם ניתן לך את כולו אתה לא תוכל ללכת לעיר ולבזבז אותו."  המלמולים התגברו וג'ראלד שעדיין נותרה בו קצת רוח לחימה אמר בקול נוקשה "אני עובד בחלקה הצפונית אז לוקח לי יותר זמן להגיע לשדה." מוזס הנהן אחריו ואחד הפועלים פתח את פיו לענות כאשר ג'ניפר הרימה את ידה ושוב השתרר שקט "ואם נחליף ביניכם כך שבכל יום מישהו אחר יעבוד בחלקה הצפונית זה יהיה בסדר מצידך? מצדכם?" היא הפנתה את מבטה אל שאר הפועלים. היו הרבה מלמולים ומשיכות כתפיים אבל נראה היה שההסדר מקובל על כולם.

ג'פרי משך בכתפיו וזקף את גבותיו "רעיון מצוין ג'ן."

"אתה מופתע? חשבת שלאישה אין מה להגיד בענייני החווה?" שאלה ג'ניפר בקור בעוד ג'ים בוטש ברגליו ומגחך לנוכח מפלתו של ג'פרי.

היא שבה ופנתה אל הפועלים "לא נוכל לעמוד בפני החוואים שמסביב אם כולם יאחדו כוחות נגדנו ותהיו בטוחים שהם יבואו אם הם יגלו מה באמת מתרחש באחוזת וויט. אנחנו צריכים לגרום להם להאמין שכולכם כאן עבדים."

"והם צריכים לחשוב שאני שפחה," קולה של קייזי פילח את חלל החדר "אבל אתם יודעים שאני לא שפחה של אף אחד. אז מי שעדיין נועל נעליים עם בוץ מהשדה שיצא מפה מיד." רעמי צחוק מילאו את החדר.

"עכשיו" אמר ג'פרי והרים בקבוק זכוכית מלא בברנדי "מי כאן רוצה לשתות כוסית לפני השינה?".

 

"ברכותי סמואל," אמר ג'ייקוב ממושב הנהג של הטרקטור "מאתיים סלים מלאים, זה שני דולר רק להיום." סמואל זקף את גבו. משטח המתכת הקשה של העגלה הרגיש לפתע כמו כס מלכות. הם נסעו בשביל המתפתל בין שיחי הכותנה הלבנים. חמישה פועלים שחורים ישובים על רצפת עגלת כותנה אחרי יום עבודה ארוך בשדה, אבל סמואל חש את עצמו כנסיך שכרכרה מפוארת מסיעה אותו לארמון.

מוזר, חשב לעצמו, במובן מסוים הכול היה פה כמו בחוות סטיבנס. העבודה הקשה, השולחנות הגסים והספסלים הארוכים בצריף האוכל, המגורים הדלים. אבל לא היו הצלפות שוט, לא עלבונות וגערות ובסוף יום העבודה מחכה לו מקלחת כאילו היה אדון לבן. אחרי המקלחת, כשהוא נקי ולבוש בגדים חדשים, אפשר לעלות בצעד קל אל הקומה הראשונה של בית האחוזה. הוא יכול לשבת שם בכורסה מרופדת או להשתרע על המרפסת ולשתות כוסית של וויסקי או ברנדי לפני השינה. בפעם הראשונה שבה מזג לו אדון ג'פרי ברנדי לכוס, כוס זכוכית אמיתית של ג'נטלמנים ולא כוס פח, רעדו ידיו של סמואל כל כך שהוא חשש שיפיל את הכוס והיא תישבר.

בשבוע האחרון כבר נרשמו לזכותו, הוא עשה חישוב מהיר בראשו ואמר בקול  "עשרה דולרים שלמים, זה מה שצברתי מאז שאני כאן."

"עשרה דולר? שאל אותו ארל שהיה ישוב מולו. הוא גיחך והביט לעבר מתיו הקטן שמצידו הביט בסמואל במבט נוקב.

"אתה לקחת לך שתי מנות בכל ארוחה אם אני זוכר נכון," אמר מתיו "וזה בלי להחשיב את מה שאכלת ביום שהגעת הנה, אדון ג'פרי אמר לא להתחשבן איתך על היום הראשון."

מבטו של סמואל עבר בין שניהם בתהייה ועכשיו הפנה ג'ייקוב את מחצית גופו אליהם והוסיף "בגדים נקיים לא צומחים לך בארונית ככה סתם."

"אתה חושב שמגיע לך תשלום על העבודה שלך בשדה אבל ליזט צריכה לעמול ליד הכיריים בחינם?" שאל אותו ארל וכיווץ את גביני עיניו עד שגבותיו השעירות התחברו כמעט.

"לא מגיע לפרידה תשלום כשהיא מכבסת לך בגדים?" הצטרף איזיאה לשיחה "בגדים שלא באת איתם לכאן דרך אגב.".

"אז.. אז איך.. אז מה.. " גמגם סמואל.

ארל נאנח ואמר "על כל ארוחה אתה משלם עשרה סנט, לקחת שתי מנות? עשרים סנט."

"שתית כוס ברנדי?" המשיך מתיו "זה עוד עשרה סנט, אתה לא חושב שברנדי טוב כזה מגיע הנה בחינם נכון? צריך הרבה כותנה בשביל לשלם על בקבוק אחד."

סמואל בלע רוק. פתאום העובדה שאיש לבן מזג לו כוס משקה לא נראתה נפלאה כל כך. ליבו שקע בקרבו, מה באמת חשב לעצמו? בסופו של דבר היה היגיון במה ששמע.

"תראה, זה פשוט מאד." רכן ארל לעברו "הרי במילא אנחנו לא נלך לעיר עם הכסף נכון? אז ג'ים עושה את החשבונות של כולם ויודע למי יש יתרה ולמי יש חוב."

"ג'ים יודע לקרוא ולכתוב?" נדהם סמואל ונענה בהנהונים מכל עבר. ללא ספק, בחוות וויט אכן הדברים היו שונים.

"אם אתה רוצה למשל נעליים חדשות," כאן העיף ארל מבט בצמד שלרגליו של סמואל, זוג בלוי שסוליותיו היו דקות כנייר, "אתה פשוט מזמין ואם חסר לך אז אתה משלם בהקפה."

"בסופו של דבר מה אתה צריך בחיים?" היה זה קולו העבה של ביל הזקן שנשמע עכשיו מסוף העגלה, הוא הזדקף על מרפקו וירק מיץ טבק לעוס אל מעבר לדופן "מה אתה באמת צריך? כל הצרות שאדם מביא על עצמו בעולם באות בגלל הרצון האווילי הזה, שדברים יהיו בבעלותך, שאנשים יהיו בבעלותך. אדון ג'פרי? הוא הבין את זה, הוא הבין כמה הדחף הזה מסוכן וטיפשי וזה הופך אותו לאיש חופשי יותר מכול הלבנים. בגלל זה אסור לקרוא לו 'אדון' בפנים, זה מכעיס אותו, הוא יודע שלהיות אדון זה שורש כל רע. בגלל זה כולנו כאן קוראים לו אדון ג'פרי רק כשהוא לא שומע."

"שוב הדרשות שלך ביל." אמר ג'ייקוב מבלי להפנות את ראשו אבל גם מבעד לטרטור המנוע ניכר היה בקולו שהוא מחייך. ג'ייקוב היה צולע ולכן תפקידו היה לנהוג בטרקטור. סמואל כבר הספיק לשמוע כיצד נפצע ג'ייקוב ברגלו בתאונת עבודה בחווה של מקמילן. כשראה החוואי שהעבד לא יצלח לכלום התכוון לירות בו. ג'פרי שעבר במקום במקרה קנה את ג'ייקוב ממנו בפרוטות וג'ניפר טיפלה בפצע במסירות עד שהצילה את הרגל מכריתה.

סמואל הרהר בדברים, מה באמת חסר לו?  מה אדם צריך בחייו חוץ מקורת גג מעל לראשו ואוכל על השולחן? עננה כיסתה את פניו, הכול היה יכול להיות מושלם אילו רק הייתה ליסה פה איתו. היכן ליסה כעת? מה תעשה הלילה? בוודאי שוב תלך למיטתו של סטיבנס, איזו ברירה יש לה? אגרופיו נקפצו כאילו מעצמם, חייו לפני שהגיע לכאן היו מסכת ארוכה של התעללויות, השפלות ועבודה קשה. האם זה מוגזם היה לבקש שלפחות דבר אחד יישאר לו? לכן התמרד, בפעם היחידה בחייו וכעונש נתלה על עץ. מה חושבת עליו ליסה? האם היא מעריצה אותו על שנלחם עבורה או בזה לו על שעשה מעשה מטופש כל כך? לו רק ידעה שהוא חי, לו רק ידעה היכן הוא נמצא כעת. הוא נאנח. אולי באמת הוא מת שם על העץ, הרי כך בוודאי קורה למי שמת והגיע לגן עדן. אהוביו שנותרו מאחור ממררים בבכי והוא אינו יכול לנחם אותם ולספר להם כמה טוב לו.

"יש רק דבר אחד שחסר לי כאן." אמר בקול "וזאת ליסה שלי."

דממה השתררה בעגלה וסמואל הבין לפתע שכול העיניים מביטות בו, אפילו ג'ייקוב הסב מחצית מגופו אליו ונעץ בו מבט. "תספרו לו על אייזק" אמר ג'ייקוב.

"אייזק" הנהנן מתיו "הוא חשב שיתגנב לאחוזה של סטנלי כדי להביא משם את אשתו אתה לא רוצה לדעת איך הוא נראה כשמצאנו אותו. הם שברו כל עצם בגופו לפני שירו בו. ככה זה כשאתה מופיע פתאום במקום שבו אתה אמור להיות מת."

"אבל הוא לא סיפר להם כלום." הבליט ארל את סנטרו בהערכה "אחרת הם כבר היו מסתערים עלינו."

"ואנחנו לא יכולים להיות בטוחים שאתה קשוח כמו אייזק." השלים איזיאה "אבל בטוח שתגמור כמוהו."

"אתה חושב שיש אחד מאיתנו שלא השאיר מישהו שם מאחור?" נשמע שוב קול הבס של ביל "אני מהאחוזה של ווילקינסון, הבן שלי היה בן חמש בפעם האחרונה שראיתי אותו."

"ואני מאחוזת מקמילן," אמר איזאה והמשיך "השארתי שם משפחה שלמה, אבא אימא, שלושה אחים ושתי אחיות." פניו התרככו "גם אני הייתי כמוך בהתחלה, רציתי להביא אותם הנה, שיהיו חופשיים כמוני."

ארל רכן אליו ראשו מוטה לצד במקצת והבעתו נחושה כשאמר "אתה מבין שאם השחורים האחרים ידעו הם יברחו ויגיעו הנה בהמוניהם? אתה מבין שהדבר הבא שיקרה הוא שכול החוואים יבואו לכאן עם הצבא? אדון ג'פרי הציל אותך ממוות, אתה רוצה לגמול לו בכך שתגרום לו להיתלות לצידך?"

העגלה הגיעה לשערי האחוזה. שער הברזל חרק כשפתח אותו ג'ורג' בפני הטרקטור. סמואל הביט מעבר לדופן העגלה. מבטו חלף על פני בית האחוזה, צריף האוכל וצריפי המגורים, מאחורי העץ עמד ג'בדיה על משמרתו והרובה בידו. זה ביתי עכשיו, חשב סמואל ואני לא אמיט חורבן עליו בכך שאנהג באנוכיות. הוא הנהן בהשלמה. כמו גל בלתי נראה, קמטים שהתרככו, צל של חיוך או ניד ראש, כך התפשטה ההקלה על פני יושבי העגלה.

בסופו של דבר סמואל הבין עניין.

 

 

"הנה הוא אבא, תדליק את האורות." אמר ריצ'י בהתרגשות.

"תזכיר לי, מי נחפז ללא צורך?" שאל ג'פרי בלי להסב את ראשו.

ריצ'י בלע רוק. בחשיכה לא יכול היה לראות את הבעת פניו של אביו אבל את הקול הקשוח הכיר, אביו איננו מרוצה ממנו.

"רק שוטים נחפזים." מלמל ריצ'י וראה כיצד הדמות הכהה שלצידו מהנהנת בתגובה.

ריצ'י הביט לכיוון השדה. את הנהר אפשר היה לזהות לפי נצנוצי הכוכבים שהשתקפו פה ושם במים אבל השמיים היו כהים ללא ירח ואת הגשר לא ניתן היה לראות כלל באפילה. מצדו השני של הנהר טרטר מנועו של טרקטור ואורות הפנסים העידו שהוא עושה את דרכו לעברם.

הם ישבו זה לצד זה במשאית הכותנה. ג'פרי היה דומם כפסל וריצ'י התאמץ לנהוג כאביו לכבוש את התרגשותו. ככל שהתקרבו אורות הטרקטור כך התקרב אליו הרובה החדש שהובטח לו. בסופו של דבר עצר הטרקטור מצידו השני של הנהר.

"הוא מחפש אותנו." הסביר ג'פרי בלחש לבנו "הוא חשב שנהיה בדיוק ממולו. אסור להיות צפוי מדי, זכור זאת תמיד."

בצד השני התייאש כנראה נהג הטרקטור למצוא אותם כי הוא כיבה והדליק את הפנסים שלוש פעמים רצופות.

ג'פרי הושיט את ידו למתג התאורה של המשאית, הדליק וכיבה את האורות פעמיים והמתין.

אורות הטרקטור כבו ונדלקו שוב פעמיים, ג'פרי השיב בארבע פעמים משלו. מצידו השני של הנהר הרעים המנוע, הטרקטור התגלה עכשיו כשהוא עובר את הגשר, גורר עגלה גדולה מאחוריו.

ג'פרי סובב את מתג ההתנעה והמשאית נעורה לחיים. הוא הפעיל את האורות ונהג את המשאית עמוסת הכותנה בשביל העפר לעבר הגשר אבל עצר מרחק קצר לפני הנהר. ג'פרי תמיד דאג להישאר בצד שלו ונתן לאחרים לבוא אליו, כך בטוח יותר.

באורם של פנסי המשאית ניתן היה לראות את הטרקטור שעצר ממול במרחק עשרים צעדים מהם. שני הנהגים כיבו את המנועים כמעט בו זמנית אבל השאירו את האורות דולקים, הדממה שבה אל גדת הנהר. נהג הטרקטור ירד מהמושב, כרסו הגדולה מיטלטלת לפניו וג'פרי וריצ'י עשו כמותו וירדו מהמשאית. עכשיו ניתן היה לראות את פניו עטורי הזקן של נהג הטרקטור והוא לא נראה מרוצה.

"רק שניכם פה?" שאל סטיבנס "מה עם הבת שלי? היא לא יכלה לבוא ולהיפגש עם האבא הזקן שלה?" .

"מישהו צריך להישאר ולהשגיח." ענה ג'פרי.

"ולא מסוכן בשבילה להישאר לבדה עם כל הכושונים?"

"עצוב מאד לשמוע שאתה לא סומך על הבת שלך." נענע ג'פרי את ראשו.

"אבא" משך ריצ'י בשרוולו של ג'פרי וג'פרי השיב לו במבט זועם. אחר כך התרככו תווי פניו והוא פנה אל סטיבנס. "ילדים, אין להם הרבה סבלנות. הבאת את ה 0.22  בשבילו?"

"הבאתי" החווה סטיבנס בראשו "וגם את הנעליים של סמואל, איך הוא סמואל דרך אגב? עובד טוב?"

"עובד מצוין" השיב ג'פרי בארסיות "רק שאני ביקשתי ממך אישה, גברים כבר יש לי מספיק. כמעט והשארתי אותו למות על העץ."

"זה עדיין חמישים דולר." ענה סטיבנס.

"הו אתה תקבל את הכסף שלך" זעם ג'פרי "רק תרשה לי להזכיר לך שלפני רגע דאגת לבת שלך שנשארה לבד בחווה, אתה יודע שאני לא יכול לקנות לי נשים בעיר. אני לא יכול להתחרות במחירים שמציעים שם. יש לי רק כמה זקנות לחבורה שלמה של פראי אדם, אתה באמת חושב שזה יכול להימשך ככה?"

"אם הם היו יודעים את האמת עליך ג'פרי… " החל סטיבנס

"אז בלי קשר למה שהיה קורה לי,  חבורה של כושים היו אונסים את הבת שלך לפני שהיו חותכים לה את הגרון." ענה ג'פרי בכעס "גם אתה לא היית מחזיק מעמד אם הכושים שלך היו מחליטים יום אחד למרוד. למה הם לא עושים את זה?

"כי אני לא מסגיר שום פחד." הבליט סטיבנס את סנטרו.

"בדיוק, כולנו חיים כאן כי אנחנו יודעים לא להסגיר פחד, ההבדל הוא שאותך הם שונאים ואותי הם אוהבים ומה זה עולה לי? כוס ברנדי לכל אחד ומקלחת לפני השינה? הם במילא עובדים בשביל זה ועוד אומרים תודה." הוא הפנה מבטו אל ריצ'י "אתה יכול להצליף בכלב שלך או ללטף אותו," הסביר לבנו "כל עוד הוא יודע שאתה האדון הוא יציית לך, אם תראה חולשה הוא ינשוך אותך."

"אתה יכול להרשות לעצמך ללטף בגלל שאני מצליף." רטן סטיבנס, ג'פרי פתח את פיו לענות אבל שוב משך ריצ'י בשרוולו והוא פנה אליו בכעס. "אתה רוצה את הרובה שלך? תקבל אותו מיד אחרי שנגמור פה את העבודה, אז כדאי שתיתן יד אתה שומע?"

בשעה שלאחר מכן לא נשמעו הרבה דיבורים, שלושתם היו עסוקים בפריקת הכותנה מהמשאית    והחלפתה בסחורות שהביא סטיבנס עמו, ארגזי ברנדי, שקים כבדים של קמח ושל תפוחי אדמה, תבלינים, בגדי עבודה ודברי סידקית. דברים שהיו בחלקם נחוצים לחיי היום יום בחווה ובחלקם הוזמנו על ידי העובדים שהאמינו שג'פרי רוכש אותם עבורם בעיר. כאשר נשלמה המלאכה. רמז ג'פרי לחותנו וסטיבנס מחה את מצחו המיוזע וטלטל את עצמו אל הטרקטור, מאחורי המושב שלף רובה 0.22 חדש והושיט בחיוך לנכדו. ריצ'י חטף את הרובה, הציג אותו באור הפנסים והביט בו בעיניים קרועות לרווחה.

ג'פרי חייך ואז שלף חבילת שטרות מכיסו, מנה כמה והושיט לסטיבנס שמצידו ספר אותם בשנית לפני שהכניס אותם לכיס חולצת הפלנל שלו.

"עכשיו, מה הדבר השני שרצית לדבר איתי עליו?"  שאל סטיבנס.

ג'פרי הביט בריצ'י שעדיין התפעל מהרובה החדש. הוא חכך את סנטרו כאילו התלבט אם ראוי לדבר בנוכחותו של הנער. בסופו של דבר אמר "זה ג'ראלד, הוא נהיה חוצפן ואני צריך שתיפטר ממנו."

" ג'ראלד הא? בעונג רב. איפה הוא יהיה?" שאל סטיבנס

"ביום רביעי הוא יהיה בחלקה הדרומית, הבת שלך דאגה לזה. אבל אתה צריך להשאיר אותו על השביל כאילו הוא התכוון ללכת לעיר."

"הוא יהיה חמוש?" שאל סטיבנס.

ג'פרי גיחך "כן, יהיה לו רובה, חבל שלא אוכל לראות את הפרצוף שלו כשילחץ שוב ושוב על ההדק וכלום לא יקרה." שני הגברים החלו לעשות תנועות של ירייה ועטו הבעות מופתעות בעודם מגחכים זה אל זה. בזוית עינו ראה ג'פרי את פניו של בנו מתכרכמות ופנה אליו בחדות "יש לך בעיה עם זה ריצ'י?" שאל.

הנער לא ענה אבל פיו היה קו דק ורוטט וג'פרי ראה שנדרש כאן שכנוע.

"אתה רוצה לראות את אימא שלך מתחת לערימה של  כושונים? אתה רוצה לראות את אבא שלך תלוי על עץ? אתה חושב שאם תגלה להם הם לא יחתכו את הגרון שלך כמו אבטיח?" ריצ'י הניד את ראשו ימינה ושמאלה לשלילה וג'פרי סקר את פניו של בנו והוסיף "אתה מבין שאם ג'ראלד מרשה לעצמו לבוא אלי הביתה ולצעוק עלי הגיע הזמן להיפטר ממנו? אתה זוכר מה אמרתי לך על תפוח רקוב אחד בארגז, נכון?"

ריצ'י חיבק בכוח את הרובה שלו "הוא מרקיב את כל השאר." לחש.

ג'פרי חייך וטפח על שכמו של בנו. בסופו של דבר ריצ'י הבין עניין.