הילד שהיו לו כנפיים מאת עדיאל שרעבי

הסיפור שלנו הוא על ילד רגיל כמעט לגמרי, בשם טום.

טום בן ה-9, הלך לבית הספר כמו כל הילדים, אכל ארוחות בוקר, צהריים וערב כמו כולם, שיחק במחשב, ישן בשמונה בערב , בקיצור ילד רגיל כמעט לגמרי.
רק בדבר אחד טום היה שונה משאר הילדים בכיתה, בשכונה, ואפילו בעולם כולו…לטום היו כנפיים, קטנות אמנם ולא כל כך בולטות, אבל בכל זאת, כנפיים.

 

כל בוקר היה מתעורר טום, מותח את הידיים והרגליים, קופץ במקום ומזיז את הכנפיים. בהתחלה לאט ואחר כך מהר יותר עד שלאט לאט היה מתחיל לעוף.

אחר כך היה אוכל טום ארוחת בוקר, נפרד מאימא ואבא לשלום ועולה על האופניים לבית הספר, שהיה קרוב מאוד. שם, היה יושב טום ומקשיב לשיעור ובהפסקות היה נשאר ומחכה לשיעור הבא.

ולמה הוא לא היה משחק בחוץ עם שאר הילדים, אתם בטח שואלים?

אז האמת שבהתחלה הוא ניסה להצטרף לכולם, אבל לאט לאט הוא הבין שדווקא בגלל שיש לו כנפיים קטנות, שאר הילדים לא ממש רצו לשחק אתו.

כך קרה למשל בפעם הראשונה שטום שיחק עם כולם כדורסל כשאז, ברגע שניסה לרוץ, הכנפיים הקטנות התחילו לזוז והוא מיד התחיל לעוף.

“זה לא פייר" קראו כל הילדים בבת אחת וטום ענה "אני מצטער, אני באמת לא עושה את זה בכוונה. תנו לי רק עוד הזדמנות קטנה". אבל אז שוב קרה שבכל פעם שטום ניסה לרוץ הוא מיד התחיל לעוף. “איתנו אתה יותר לא משחק" קראו הילדים במקהלה, “לך תמצא מקום אחר" וחלק גם הוסיפו בקול שקט אבל מספיק גבוה בשביל שטום ישמע "איזה ילד משונה".

כשטום חזר הביתה הוא היה עצוב לגמרי, “מה קרה טומי טום"? שאלה אמא.

“זה הילדים בכיתה, הם חושבים שאני מוזר ובגלל הכנפיים שלי אף אחד לא רוצה לשחק איתי".

"טום" אמרה אמא בקול שקט, “לכל ילד וילדה בעולם יש מתנה נפלאה שרק הוא קיבל מאלוהים, אתה קיבלת כנפיים נהדרות שיכולות לקחת אותך למעלה למעלה. יום אחד, כשתגדל, תוכל להבין גם איך לחיות איתם וליהנות מהם, לאט לאט טומי".

אבל טום לא רצה לחכות, הוא בסך הכול רצה להיות כמו כולם ולשחק עם כולם.

הוא היה מוכן לתת הכול כדי שגם אותו יזמינו לערבי כיתה או למשל ללכת עם שאר הילדים אחרי שעות בית הספר לבית של יואב, שם שיחקו במשחקי המחשב המגניבים שאבא שלו היה מביא לו, אחרי שהיה חוזר ממדינות רחוקות עם שמות מוזרים.

וכך, יום אחרי יום כשהכנפיים הקטנות מוסתרות מתחת לחולצה היה טום הולך לבית הספר, יושב לבד בכיתה, שומע את המילה "מוזר" בזמן שעובר במסדרון ליד ילדים אחרים, ומשתדל לא לבכות כשהיו קוראים לו בשמות מעליבים כמו הילד המעופף, דאמבו, ועוד כינויים אחרים.
אבל אז יום אחד הכול השתנה,

“כיתה ג/1 בוקר טוב" אמרה המורה מיכאלה ואז הוסיפה "היום מצטרפת לכיתה תלמידה חדשה בשם מאיה, אני מבקשת שתהיו נחמדים אליה ותתנו לה הרגשה הכי טובה שאפשר.
מאאאאיה, את יכולה להיכנס".

לכיתה נכנסה ילדה עם שיער זהוב ארוך ופזור, מבט מבויש, שמלה אדומה ותיק אדום.
בזמן השיעור הציצו מידי פעם הילדים לכיוונה של מאיה היפה, בהפסקה רצו כולם לשחק איתה ומאיה, שהייתה גם נחמדה מאוד, השתלבה מיד ובסוף היום אף אחד לא זכר שהיא חדשה.

כשחזרו הילדים הביתה, ממש כשעמד טום לצאת משער בית הספר הוא שמע קול שפונה אליו "אתה גר ליד הבית האדום?” טום הסתובב וראה את מאיה היפה, עם השמלה האדומה, התיק האדום והאופניים האדומים.

“כן" ענה טום בביישנות. “יופי” אמרה מאיה, אז בוא נרכב ביחד, בדרך תוכל קצת להראות לי מקומות בשכונה".

טום שמח כמובן, ובדרך הצביע על כל מיני מקומות “כאן זאת המכולת, וזה הבית של יוסי הנגר שאליו אני הולך לפעמים אחרי בית הספר ובונה איתו צעצועים, והנה גן המשחקים שלנו שהוא הכי טוב בעולם”.
“מה כל כך מיוחד בו?" שאלה מאיה, וטום ענה בהתלהבות "בגן המשחקים הזה יש כל מיני מתקנים שאבא שלי בנה ולא תראי בשום מקום אחר. למשל יש כאן מגלשה משוכללת שאפשר לגלוש ממנה לחמישה כיוונים שונים, ומתקן טיפוס שממנו אפשר לקפוץ לטרמפולינה, יש כאן גם ארגז חול ענקי, ובית על עץ אלון גדול".
"וואו", התלהבה מאיה, “אולי נעצור שם לכמה רגעים?”
“בטח" ענה טום שבאותה הזדמנות גם התקשר לאמא לבקש רשות להגיע קצת מאוחר יותר.

טום ומאיה נהנו מאוד לשחק ביחד וכך, במשך השבוע הקרוב, חזרו כל יום ועצרו בגן המשחקים, שם היו עולים על המתקנים, או סתם יושבים על הספסל ומדברים.
“תגיד” אמרה יום אחד מאיה לטום בזמן שישבו על הספסל, “זה באמת נכון שיש לך כנפיים”?
טום הרכין את המבט, וענה בקול חלש ומהוסס “כ…ככ… כן”.
"וואו” התלהבה מאיה וחייכה את החיוך היפה שטום ממש אהב – וכמובן שלא היה מוכן להודות – “ואתה ממש יכול לעוף?”
“כן, אבל אני לא כל כך אוהב לדבר על זה”.
“למה, אני חושבת שזה נהדר!  אתה יכול למשל לעוף לצמרת של העץ הזה ולהוריד לי את התפוח?”

“בטח”, ענה טום ועוד לפני שמאיה הספיקה למצמץ התעופף טום לעץ הקרוב, ביצע חצי סיבוב באוויר והוריד ממנו תפוח אדום אדום.
“זה מדהים”, אמרה מאיה, "הלוואי שלי היו כאילו כנפיים, תמיד תמיד רציתי לעוף”,
“אז הלוואי שהיית לוקחת אותם ממני”, אמר טום "גם ככה הם רק גורמים לי בעיות”.
“אני לא מבינה” אמרה מאיה, “הרי כנפיים זה דבר ממש נהדר”.
"לא נכון. בגלל הכנפיים אף בכיתה למשל לא רוצה לשחק איתי והילדים קוראים לי בשמות מעליבים כמו הילד המעופף וכל מיני כאלה. הלוואי ופשוט הייתי יכול להיות כמו כל אחד אחר”.
מאיה לא כל כך הסכימה עם טום ואמרה “שלהיות כמו כל אחד אחר זה ממש משעמם. אתה יודע שתמיד חלמתי לעוף? ככה הייתי יכולה להגיע ממקום למקום ולא צריכה לבקש מאמא ואבא שיסיעו אותי למקומות. הייתי יכולה גם לראות את כולם מלמעלה, לעוף ליד הציפורים, להרגיש את הרוח בפנים…”

וכאן נעצרה מאיה כי פתאום הרגישה איך לאט לאט משהו מאוד מוזר קורה.
רק אז הבחינה שבלי ששמה לב, שילב טום את הידיים שלו בשלה והשניים התרוממו עד לגובה של צמרות העצים, כשמתחתיהם אפשר היה לראות את גן המשחקים.
“וויאי" קראה מאיה בהתלהבות "איזה כיף טום, אבל למה אתה עוצר?"
“אני קצת פוחד" ענה טום, “למרות שאני יכול לעוף אני אף פעם לא באמת עושה את זה".
“אוקי, אז בוא נחזור למטה וננסה שוב מחר".

השניים ירדו לאט לאט עד שהרגליים שלהם נגעו שוב בקרקע,
“תודה טום, כל כך נהניתי”, אמרה מאיה.
“האמת שגם אני" הודה טום.

אחרי שטום ומאיה נפרדו והלכו כל אחד לביתו חשב טום לעצמו “כמה שזה מוזר, תמיד התביישתי בכנפיים שלי, הסתרתי אותם מכולם ואף פעם לא ניסיתי לעוף מחוץ לחדר שלי בבית. והנה היום, דווקא היה לי ממש כיף לעוף עם מאיה”.

ההתרגשות לא עזבה את טום גם בהמשך היום.
היה לו נעים להיזכר איך מאיה חייכה כשהיו באוויר, ברוח הנעימה שנגעה לו בפנים ובתחושת החופש שאותה לא הכיר מלפני.
בלילה התקשה טום להירדם, הוא הרגיש בדיוק כמו בפעם שקנו לו נעליים חדשות ורק חיכה שיגיע כבר הבוקר, אז יוכל כבר להשוויץ איתם לפני כל הילדים.
אחר כך כשכבר נרדם חלם טום איך הוא ומאיה מרחפים באוויר, צוחקים ונהנים ועושים המון שטויות ושיגועים.
אחרי לילה ארוך של חלומות ויום לימודים ארוך עוד יותר, מיהרו טום ומאיה הנרגשים לעלות על האופניים ולהגיע לגן המשחקים. השניים חזרו על תרגיל הריחוף והפעם מאיה הנרגשת והאמיצה אפילו הצליחה לקטוף לבדה תפוח בזמן שטום מחזיק אותה חזק חזק.
גם טום הרגיש ביטחון גדול יותר בעצמו ובכנפיים שלו, והפעם הצליח לרחף גבוה יותר ולמשך זמן ארוך יותר.

מכאן והלאה הפך הדבר למשחק קבוע, כל יום אחרי בית הספר עצרו השניים במקומות שונים בדרך הביתה, ושם היו אוחזים ידיים ומתחילים לעוף. זה היה נהדר ממש, רוח מדגדגת בפנים ותחושה נעימה בבטן שהזכירה את המתקנים בלונה פארק.

דווקא מאיה, שלה לא היו כנפיים, הרגישה טבעית יותר למעלה, ובזמן שטום קצת התבייש שאנשים יראו אותו מתעופף הייתה מאיה נלהבת ושמחה וצועקת כל מיני דברים מצחיקים כמו "הי השכנה שושנה, נתראה בראש ה-שנה", ושושנה עם השיער האדום שבדיוק תולה כביסה משפשפת את העיניים וממלמלת "זה לא יכול להיות, זה באמת לא יכול להיות".
לפעמים טום ומאיה גם היו עוצרים ויושבים על גגות ובכלל לא הפריע להם שאבנר, השכן הכועס, אמר להם לרדת מיד מהגג שלו ומי הם בכלל חושבים את עצמם ושהוא יזמין משטרה וכל מיני דברים לא נעימים נוספים.
טום ומאיה גם אהבו לראות איך מלמעלה כל האנשים בשכונה הופכים להיות ממש קטנים, ואפילו שמעון הירקן שהיה איש ממש גדול וכל הילדים הגיעו לו לפופיק, נראה פתאום בגודל של נמלה.
בכלל, היה מעניין לראות איך כל מה שעל הקרקע נראה כל כך רגיל ולא מיוחד, מלמעלה נראה לגמרי אחרת: הקרחת של המורה אבנר נראתה כמו צורה של לב,
והמנהלת זליקובסקי, שבבית ספר הייתה קצת מפחידה ומאיימת, נראתה בגלל מבנה גופה העגלגל, כמו עגבנייה עם רגליים.  אפילו רמבו, הכלב המפחיד של שמעון הגדול, מלמעלה היה נראה כמו כלב פינצ'ר קטן ולא מזיק.

לאט לאט, הרבה בזכות מאיה כמובן, הבין טום שדווקא נחמד לו שיש לו כנפיים.
בזמן שהיה לבדו בחדר ועומד מול המראה, התחיל טום להתבונן יותר בכנפיו ולהמציא תרגילי ריחוף שונים שאותם יראה למחרת למאיה. נדמה היה שטום הישן, שהיה ילד די עצוב, הלך ונעלם ובמקומו הופיע טום אחר – מחייך, שמח יותר, וילד רגיל כמעט כמו כולם.
הכול באמת היה נהדר עד שבוקר אחד, לאחר שהתעורר טום וביצע את תרגילי הבוקר שכללו קצת מתיחות בידיים וברגליים ותזוזה קלה בכנפיים, משהו מוזר קרה:
כל פעם שניסה טום להזיז את כנף ימין הוא הרגיש מעין כאב לא ברור.
מבט קצר במראה הספיק כדי להבין מה הסיבה – כנף ימין של טום נראתה מעט קטנה מהשנייה, כאילו היא התכווצה במהלך הלילה, ממש כמו שהיה קורה לפעמים לבגדים שאמא שמה במכונת כביסה.

טום, שקצת מיהר לבית הספר השתדל לא לחשוב על הדבר ולהמשיך את היום כרגיל, אלא שלמחרת בבוקר חזר הדבר, כשהפעם כנף שמאל הפכה להיות מעט קטנה יותר.

אחרי שבוע הבחין טום שהכנפיים הצטמצמו לכמעט חצי מגודלם מטבעי, וכשניסה להתרומם מעל פני הקרקע הוא בקושי הצליח להתרומם יותר מגובה המיטה.
טום הקטן היה מיואש והרגיש איך הדמעות עולות לאט לאט בגרון,
“מה אעשה?” שאל את עצמו, “אם רק הייתי יכול ללכת כמו כל ילד רגיל לרופא, הכול היה קל יותר. אבל מה לעשות שאין דבר כזה רופא לכנפיים?

טחר כך חשב טום גם ש"אם מאיה תגלה שאני מתקשה לעוף, היא תפסיק להיות חברה שלי ושוב אחזור להיות הילד הכי בודד בכיתה”.

אחרי הלימודים, כשמאיה המתינה כרגיל לטום בשער, אמר לה טום שהיום הם לא יחזרו ביחד.

“אבל למה טום? דווקא היום הבאתי במיוחד חבילת נצנצים אדומים כדי לפזר מלמעלה, זה יהיה כל כך יפה ומיוחד".

“זה בגלל שאני חייב לבקר את סבתא שלי, שגרה בצד השני של השכונה",

“עוד יותר טוב, אז נעשה טיול ביחד למקום חדש" אמרה מאיה.

“אממ, לא, אי אפשר, ולמה את בכלל מציקה לי? לא יקרה שום דבר אם יום אחד לא נחזור ביחד" אמר פתאום טום שקצת היה נשמע מרוגז.

“טוב, אזזזז, אז נתראה מחר”, אמרה מאיה שהופתעה מאוד ולמען האמת גם קצת נעלבה כי אף פעם לא הייתה רגילה לראות את טום כועס.

טום הרגיש לא נעים, כל היום הוא חשב על המבט העצוב של מאיה, אבל מה לעשות שלא הייתה לא ברירה?

בבוקר הוא דווקא הרגיש טוב יותר כששם לב שהכנפיים גדלו מעט, “אני לא מבין, באמת שאני לא מבין” מלמל טום לעצמו והלך לבית הספר.

כשהסתיים היום מיהר טום לצאת ראשון מהכיתה, עלה מהר על האופניים וחזר לביתו מבלי לחכות למאיה.

למחרת בבוקר הוא קפץ מהמיטה, רץ מהר למראה וחיוך גדול נמתח על פניו כשראה שהכנפיים המשיכו לחזור לגודלם הטבעי.

הפעם כן המתין טום למאיה בסיום הלימודים, והיא מצידה סלחה לטום וחזרה לשחק איתו בכל משחקי הריחוף שכבר המציאו, רק שהפעם בגלל הכנפיים שעדיין לא חזרו לגמרי לגודלם המקורי דאג טום להתעופף בגובה מעט נמוך יותר.

אלא שלמחרת כשהתעורר טום בבוקר הוא הבחין שהכנפיים שוב פעם חזרו להיות קטנות יותר,

“עכשיו אני מבין" אמר טום לעצמו, “כנראה שבאופן מסתורי ולא ברור משפיעה מאיה על הכנפיים שלי. כל פעם שאני פוגש אותה הכנפיים שלי קטנות ודווקא כשאני לא רואה אותה הן חוזרות לגודל הרגיל שלהן.”

בשביל להיות בטוח שהוא צודק החליט טום לבצע ניסוי כשבמשך השבוע הקרוב הוא התחמק ממאיה ולא דיבר איתה אפילו מילה אחת. באופן מפתיע גם הכנפיים שלו החלימו כמעט לגמרי והגיעו לגודלם המקורי.

 

 

טום המאושר חזר בהתלהבות להתעופף בשעות שלאחר בית הספר והופתע לגלות שכאשר הוא נמצא באוויר לבדו ולא צריך להחזיק את מאיה, הוא יכול לעוף גבוה ומהר יותר.
עכשיו, כשהוא לא היה צריך לדאוג כמו תמיד להחזיק את מאיה שלא תיפול, יכול היה טום להמציא תרגילים שונים ומשונים כמו סלטות ושמיניות באוויר, והאמת שהוא נהנה מהחוויה הרבה יותר.

אבל אחרי שבוע, טום התחיל להרגיש שמשהו קצת חסר. בפעם הראשונה זה קרה אחרי שעשה תרגיל בו צלל במהירות מגובה רב ועלה באופן מפתיע ממש מעל הקרחת של המורה אבנר כשהוא צוחק ומאושר.
מתוך הרגל, מיד אחרי שהתרומם וכשהוא צוחק ומאושר אמר טום "ראית את זה מאיה?"
… רק שאז הוא נזכר שמאיה בכלל לא לידו.

הדבר חזר על עצמו גם אחרי שבפעם הראשונה בחייו הצליח טום להשתלב במבנה החץ של להקת ציפורים. טום לא יכול היה להפסיק לצחוק כשרק אחרי בערך דקה הבחינו בו הציפורים ונתנו בו מבט מבוהל וסקרני.
או למשל אחרי תרגיל מצחיק במיוחד שבו לבש טום סדין לבן,
והתעופף באיטיות ליד מנשה הגנן,
שמיד התחיל לרוץ בכל השכונה ולצעוק בכל הכוח "רוח רפאים, רוח רפאים".
טום שם לב שגם בתרגיל הציפורים וגם בתרגיל רוח הרפאים,
ובכלל בכל תעלול ותרגיל חדש שביצע בזמן שריחף,
הוא נהנה קצת פחות כשאין לו עם מי לחלוק ולשתף.

“מה זה שווה שיש לי כנפיים, אם אין לי עם מי לעוף?" חשב טום לעצמו בעצב.

“הלוואי שמאיה הייתה יכולה להיות לידי, אבל היא בטוח כועסת עליי אחרי הצורה שבה התנהגתי".
אחר כך חשב טום לעצמו ש"שגם אם אחזור לשחק עם מאיה, הכנפיים שלי שוב יהפכו לקטנות עד שבסוף יעלמו לגמרי”.

וכך ישב טום ישב על הספסל, ממש אותו אחד שבו היה אוהב לשבת עם מאיה,
כשהוא מנסה למצוא פיתרון למצב ואז פתאום הוא קפץ בהתלהבות
“רגע, יש לי רעיון. זה שאני לא יכול לעוף עם מאיה לא אומר שאני חייב לעוף לבד".

למחרת, הגיע טום לגן המשחקים עם אסנת ששמחה לבוא, כי מאז שטום היה חבר של מאיה הוא הפך לילד מקובל מאוד.
אבל מהר מאוד גילה טום שהוא נהנה הרבה פחות לעוף עם אסנת בגלל שהיא בעיקר רצתה להתעופף מעל הקניון ושאר החנויות באיזור, ואת טום זה עניין קצת פחות.

טום גם ניסה לעוף עם מיכל שרק צרחה בבהלה ברגע הראשון שהתחילו לעוף ולא הפסיקה לבכות ולומר “תוריד אותי עכשיו, תוריד אותי עכשיו”.

והייתה גם את רונית השתקנית שלא אמרה אפילו מילה אחת, ואת הדס הדברנית שלא הפסיקה לדבר לשנייה.

טום המיואש כבר כמעט החליט לוותר על הרעיון למצוא חברה חדשה וחזר להתעופף לבדו.

יום אחד, ישב טום לבדו על צמרת של עץ ופתאום הרגיש מין צביטה קלה בלב, שעברה לבטן ואחר כך התפשטה בכל הגוף.

טום, שהבין שזו כנראה תחושת הגעגוע למאיה, נזכר בכל הרגעים היפים שלהם ביחד:

הוא נזכר בפעם הראשונה שבה התעופפו, איך מאיה הנרגשת הוציאה קולות מצחיקים כמו "וויאי, והוהו".
אחר כך נזכר טום בשיגועים הקטנים שרק מאיה ידעה לעשות ובכל זאת כולם היו סולחים לה:
כמו למשל שהייתה מחליפה את בגדי הכביסה התלויים בין השכנים,
או בפעם שהעיפה בשכונה 1000 מטוסים מנייר שהכינה בעצמה,
ובפעם שפיזרה בועות סבון מעל הבימה המרכזית של התיאטרון.

הכי הכי התגעגע טום לאיך שבסיום כל התעופפות היו יושבים השניים על עץ התפוחים ואוכלים ביחד תפוח אדום מתוק. באותם רגעים היה טום מספר למאיה סודות שהתבייש לספר אפילו לאמא, וגם מאיה שיתפה וסיפרה לו סודות משלה.
וכך בזמן שעוד הרבה זיכרונות עברו לו בראש חשב טום לעצמו
“מה זה שווה שאני יכול לגעת בשמיים, אם אני לא יכול לשחק עם מאיה בשניים?,
ומה הטעם להתעופף לבד, אם אני לא יכול לדבר עם אף אחד?”

ואז פתאום הבין טום בצורה הכי ברורה בעולם ש"אני מוכן לוותר על כל מה שיש לי, אפילו על הכנפיים שלי, רק בשביל לשחק כמו פעם עם מאיה”.

 

למחרת המתין טום למאיה ליד שער בית הספר, כשבינתיים עברו בראשו רעיונות שונים לבקש איך ממנה סליחה.

בהתחלה חשב טום להביא לה מתנה שהייתה לו בתיק, שוקולד תות שהיא מאוד אוהבת, אבל אז התחרט כי הרגיש שזה יהיה מביך לתת לה אותה ליד כולם.

אחר כך חשב שאולי כדאי לבקש סליחה ממאיה בזמן שהוא שר ומאחוריו מנגנים שלושה מקסיקנים.
את הרעיון הוא קיבל מסרט שפעם ראה ובו גיבור שר לאהובתו כשהוא מלווה בתזמורת של מקסיקניים, כמה הוא אוהב אותה ומבקש שתסלח לו.
אבל טום החליט לוותר על הרעיון כי התבייש לשיר ליד כל הבית ספר, וגם בגלל שהוא בכלל לא ידע איפה אפשר למצוא שלושה מקסיקניים עם גיטרה.

אחר כך חשב טום שאולי כדאי לכתוב ולהקריא למאיה שיר בחרוזים, או אולי לפזר המון בלונים ושלטים עליהם כתוב 'סליחה מאיה'.
וכך בזמן שטום המשיך להמתין למאיה מחוץ לבית הספר וכשבראשו עולים רעיונות שונים איך לבקש ממנה סליחה, הבחין בה פתאום כשהיא מתקרבת.

מאיה לא הייתה לבדה אלא צעדה עם לא אחר מאשר אבנר, הילד שהמציא לו את השם הדאמבו המעופף.

טום המופתע בכל זאת לא ויתר ואיכשהו הצליח לומר “הי מאיה, רוצה לחזור ביחד הביתה?”

מאיה, שבדיוק הייתה באמצע שיחה עם אבנר, הביטה רגע קצר בטום ואז פשוט חלפה על פניו כאילו אינו קיים ומבלי לומר לו מילה.

כאב צורב עלה בגרון של טום, שהמשיך לראות את גבם של מאיה ואבנר הצוחקים ממשיכים בדרכם.

כל הדרך הביתה לא יכול היה טום לעצור את הדמעות, והוא בכה כמו שלא בכה אף פעם לפני כן: לא כשנפל מהאופניים בפעם הראשונה וקיבל מכה בברך, ולא כשקיבל כוויה מהתנור אחרי שאמא הוציאה משם את העוגה.
טום המשיך לבכות ולבכות, אפילו יותר מהפעם שסבתא רינה, שאותה כל כך אהב, נעלמה פתאום ולא חזרה ואמא אמרה לו שהיא "הלכה למקום שבו נמצאים רק אנשים טובים".

אבל אז, כשהגיע טום לרחוב שבו גר חיכתה לו הפתעה עצומה, ענקית, לא צפויה ממש.

סמוך למדרכה ולאוטו הצהוב של אמא שלו, ישבה ילדה יפה, עם שיער זהוב, שמלה אדומה, תיק אדום ואופניים אדומים.

טום מחה מהר את הדמעות וניגש אליה בהילוך קצת מהוסס.

“זה לא יפה להתחמק מחברים” אמרה הילדה היפה שבוודאי ניחשתם שהייתה מאיה.

“אבל מאיה את לא מבינה” השיב טום וסיפר לה את כל מה שקרה לו בשבועות האחרונים, איך הכנפיים שלו הפכו להיות לקטנות מבלי שידע למה, ואיך כל פעם שלא שיחק איתה הם חזרו לגודל הטבעי.
“אבל עכשיו זה כבר לא משנה, מאיה. את מבינה, אני מוכן לוותר אלף פעמים על הכנפיים, רק בשביל שנחזור ונשב על הספסל כמו שהיינו יושבים בהתחלה".

“אני סולחת לך טום, והלוואי שלא תצטרך לוותר על הכנפיים ותוכל להישאר בדיוק כמו שאתה” אמרה מאיה, ואז הוסיפה “אבל תבטיח לי מעכשיו רק דבר אחד”…

“מה שתרצי מאיה”, אמר טום שעכשיו שמאיה סלחה לו הרגיש כל כך קליל ונעים, ממש כאילו שהוא מרחף על ענן, למרות שבאמת עדיין היה על הקרקע.

“אני רוצה שתבטיח לי שאם פעם יהיה לך סוד דומה, פשוט תספר לי. היה לי עצוב שהפסקת לדבר איתי ומאוד הרגיז אותי שלא הבנתי גם למה”.

טום המאושר הנהן והשניים שילבו את הידיים ועלו אליו הביתה לשחק במשחקים שאצלו בחדר…
בדיוק כמו שעושים כל שאר הילדים הרגילים בשכונה.