26 – הממלכה הקסומה

אתם מכירים את הימים האלה שהכול הולך הפוך וכול מה שמנסים מתחרבש?…
ככה גם אני הרגשתי…, זה התחיל בלימודים כשגיליתי שנכשלתי במבחן המגן במתמטיקה אחרי שהשקעתי את הנשמה בלהתכונן אליו, אחר כך תפסו אותי מעבירה פתק (אפילו לא שלי!) בשיעור והוציאו אותי החוצה שם נתקלתי בחבורת המופרעים בפיקודה של תמר האויבת שלי מאז כיתה ט' (אנחנו כבר בי"א) שדאגה לעצבן אותי,ובהפסקת צהריים ישבתי על מסטיק דביק במיוחד שנדבק לי לאורך כול הרגל ואם זה לא מספיק רוכב אופניים מטורף דהר מולי וכמעט פגע בי-דבר שגרם ללב שלי לפרפר בקצב מהיר לאללה למשך כעשר דקות…תהיתי אם אצליח להגיע הביתה בשלום מבלי שיקרו לי דברים נוספים,נשבעת שמה שרציתי היה רק להגיע לחדר שלי,לשכב במיטה עם איזה ספר טוב וכוס שוקו או תה, אבל אתם יודעים איך זה בדיוק כשחושבים שלא יכול להיות גרוע יותר מגלים שיכול להיות גרוע והרבה הרבה יותר!…
בטח לא תאמינו למה שאספר אבל הכול אמת,נכון שאת השם האמיתי שלי אני חייבת לשמור בסוד כי לכו תדעו מי יקרא ויבוא בעקבותיי… ועדיין דבר ממה שתקראו אינו שקר.
הגעתי הביתה,השעה הייתה מוקדמת ולכן לא ציפיתי שמישהו יהיה בבית,ניגשתי אל המטבח והרתחתי מים בקומקום כששמעתי קולות מכיוון הסלון, 'שוב שכחו לסגור את הטלוויזיה…' חשבתי והכנתי את שקית התה בכוס עם תוספת 3 קוביות סוכר וכפית דבש, הקולות התחזקו והרגשתי שאני נמשכת אל הסלון כמו מגנט.
המקום אליו הגעתי היה אמור להיות הסלון שלי רק שמשהו בו נראה מוזר- הספה הימנית ניהלה דיון עם השולחן והספה השמאלית והטלוויזיה הייתה סגורה, בהיתי במחזה המשונה תוך ניסיון להבין אם אני באיזור תוכנית ריאליטי של מתיחות וחיפשתי את המצלמה הנסתרת ואת המנחה ושותפיו שיצוצו ויגידו שעובדים עליי.
"אתם יכולים לצאת עכשיו ושתדעו שממש לא מצחיקה אותי המתיחה הזאת,לא היום בכול אופן"
נראה שמכשיר הדי.וי.די התעורר אף הוא לחיים ותפס פיקוד "לצערי נאלצנו להראות לך את יכולתנו לדבר בשפתך בגלל שאנחנו זקוקים לעזרתך בהקדם האפשרי!"
"תגידו,השתגעתם?! אני לא גיבורת על ובטח שאני לא מאמינה לשטויות האלה-מכשירים מדברים,כן,בטח…"
וכדי להוכיח את הפקפוק שלי ניגשתי לספה הימנית והתכוננתי להתיישב עליה רק שהיא זזה אחורה ונחתי על החלק האחורי שהיה גם ככה דביק מהמסטיק.
הדי.וי.די גיחך "אולי עכשיו כשאת ברצפה תאמיני לנו"
"אולי תתנו לי להכין את התה ולנוח?עבר עליי יום מספיק קשה,אם לא איכפת לכם"
הספה השמאלית התקרבה לעברי "את מוזמנת לשבת עליי ואדאג גם שהקומקום יסיים את מלאכת הכנת התה אבל את חייבת להבין שאנחנו זקוקים לך"
הרמתי גבה כלא מאמינה ובאמת מי יכול היה להאמין שהרהיטים של הבית שלו קמים לתחייה?…
"ספרי לי על המשימה ואראה אם אני יכולה לבצע אותה אחרי שאתאושש קצת מהיום הזה"
"אז זהו," פסק השולחן "אין לנו זמן עד שתתאוששי"
נאנחתי בייאוש,התקרבתי לספה השמאלית והתיישבתי עליה,אחרי הכול היא הזמינה אז שלא תתלונן…
הספה השמאלית נראתה מרוצה "את יכולה לקרוא לי אס.סמ.אש"
"אס.אמ.אס?" זו המילה הכי קרובה שהכרתי וגם היא לא ממש מילה עברית או מילה שלמה.
"אס.סמ.אש" חזרה הספה השמאלית.
"שיהיה" מילמלתי "אז דברו מהר ונסגור עניין,היום הזה עייף אותי"
"זה עוד כלום…" פלטה לעצמה הספה הימנית.
שיחקתי את עצמי חירשת,פחות דיבורים יגרמו לי להתעורר מהחלום המשונה הזה כאילו אני בל מ'היפה והחיה' שמדברת אל רהיטי הבית…
השולחן תפס פיקוד "קראי לי טייבול ואני אדריך אותך במסע המתקרב"
לפני שהספקתי לענות איזו הערה צינית דבר מוזר קרה-השולחן שעד לפני רגע עמד עד ארבע רגליים החל לשנות צורה ולמזג את ארבע הרגליים לשתיים ומשתיים לאחת שהלכה והתארכה ומשטח העץ המרובע התערבל והפך לחרוט מגולגל שארך וארך ונראה מרגע לרגע עתיק וזקן ובסוף משני צדדיו של החרוט המגולגל השתרעו כ6 זרועות…,ידעתי שאסור היה לאמא לבחור את השולחן הזה….
הספות והדי.וי.די החלו אף הם לשנות צורות…אור חזק שטף את הסלון וסחף אותי אל הלא נודע…
הרגשתי שאני נופלת ונופלת אל האינסוף…האור הקיף אותי והרגשתי בו נפלא…יכול להיות שזה האור שמרגישים כשהנשמה עוברת לעולם הבא…
המשכתי ליפול וליפול…חיפשתי במה להיאחז אך מלבד האור לא מצאתי דבר…כנראה שהתעלפתי כי כשפקחתי את העיניים מצאתי מעליי כדור כחול קופץ עם קרניים סגולות וחיוך שובב.
"חיכיתי לך,חיכיתי לך!" קרא הראש בקיפצוצים נלהבים.
"ראש מדבר?! מי אתה? או יותר נכון מה אתה? ואיפה אני?…"
"את בת אדם"
"בשביל זה אני לא צריכה אותך…" סיננתי.
"אני השותף שלך"
"שותף,מדריך,ספות זזות ומדברות…אני היחידה שעדיין לא מבינה מה הולך כאן?!?!" כעסתי והתחלתי לקום מהקרקע כאשר הבחנתי בזוחל מעופף דו ראשי רווי קוצים ואש שהתקדם במהירות לעברי .
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!"
הכדור הכחול נדרך לעברי ושלח אור נוזלי סגול שהקיף את שנינו כמו בועת סבון ענקית.
הזוחל הדו ראשי התבלבל מהמהלך ושני ראשיו החלו להלחם זה בזה.
הכדור הכחול צחק וקפץ "הצלתי אותך!את חייבת לי…"
"תאמין לי שאם הייתי יכולה בכלל לא הייתי בוחרת להגיע לכאן ולהכיר אותך,לא רוצה שיצילו אותי ולא רוצה להיות חייבת לאף אחד!"
"רק שעכשיו אין לך ברירה" אמר הכדור הכחול "אצלנו בארץ מי שעוזר לך את חייבת לעזור לו"
"איזו ארץ זו?" עניתי בניסיון לדלות פרטים נוספים על המקום המשונה הזה.
הכדור הכחול קפצץ והתרחק ממני,משאיר אותי מבולבלת וחסרת תשובות.
חיפשתי מקום לשבת ותהיתי בליבי למה דווקא ביום כזה מתיש אני צריכה לעבור הרפתקה כזאת תמוהה שבטוח תגרום לי לעוד צרות.
הכדור הכחול חזר מקפץ בעליזות ונושא בראשו סלסלה.
"נסיכה,כמו שאמרתי אני השותף שלך והבאתי לך אוכל"
"אתה מדבר אליי?"
"את תמיד שואלת שאלות?" החזיר הכדור בשאלה משלו.
"פשוט נראה לי מוזר שאתה קורא לי נסיכה,כדי להיות נסיכה חייבים או להיוולד למלך ומלכה ואני וודאי שלא נולדתי למלכים ותאמין לי שכבר 17 שנה שאני מכירה את ההורים שלי והם הרבה דברים טובים,בעיקר אנשים חמים ופשוטים ובוודאי שלא מלכים או האפשרות השנייה שהתחתנתי עם נסיך וזה גם לא הגיוני כי לפני ארבעה חודשים נפרדתי מהחבר שלי שהזכיר צפרדע הרבה יותר מאשר נסיך וגם כי אני רק בת 17 וחתונה זה לא משהו שאני מתעסקת בו כרגע לפי הצבא…"
"כמה את מדברת?אולי תאכלי כבר מהאוכל שהבאתי לך ונצא למשימה?"
"אתה מבין שלא ברור לי בכלל מה המשימה ולמה אני זאת שצריכה לבצע אותה?נראה לי שטעיתם…"
המשכתי להסתכל בכדור הכחול שנראה באמת בעל כוונות טובות ולא שהכרתי מישהו אחר במקום הזה ולכן החלטתי שעדיף להקשיב לכדור הכחול מאשר ללכת לבד אל הלא נודע…
הקרקע הייתה מלאה בסלעים וחיפשתי את הסלע הנוח ביותר להתיישב עליו ולאכול, מצאתי גוש סגול-אדום שנראה מוצק מספיק כדי שאשב עליו.
"תיזה-…" ניסה הכדור הכחול להגיד אך היה מאוחר מידיי…
"איייייייי" צרחתי כאשר הרגשתי צביטה חזקה בחלק האחורי "איזה מין סלע זה לכול הרוחות?"
"נעים מאוד אני סלע יין ענבים כאשר ממול זהו אחי סלע יין תפוזים ובצד זו…" הכדור הכחול קטע את רצף הדיבורים בדיוק בזמן,לא היו לי כוחות לשמוע עוד הסברים ארוכים כמו הגלות.
הכדור התלחש עם הסלע בשפה שהתקשיתי להבין,מין שילוב בין עברית,אנגלית,יפנית ועוד כמה שפות שבאמת אין לי מושג אודותיהן.
"טוב נסיכה," אמר הכדור הכחול "סלע יין ענבים מזמין אותך לשבת עליו ולסעוד את ארוחת הצהריים בטרם נצא למשימה ותיזכרי שאת חייבת לי"
"כאילו שיכולתי לשכוח כשכול שנייה אתה מזכיר לי…" אמרתי ומיהרתי להתיישב,הפעם לא קיבלתי שום צביטה,למעשה הסלע התרכך והרגשתי כמו על מיטה רכה ונעימה.
סיימתי לאכול,הכול היה בדיוק בטעמים האהובים עליי אבל לא נראה שיש מאכל מוכר כולשהו בין בליל הצבעים שאכלתי.
הכדור הכחול קיפץ לידי חסר מנוחה כמו הפרסומת של הארנב של אנרג'ייזר.
"שמעת על תרופות להרגעה?" תהיתי בקול רם.
הכדור התעלם מדבריי ורק אמר "בואי אחריי נסיכה"

הספק שאני חולמת המשיך לפעפע בתוכי, לפחות אם אני חולמת אגיע לאן שמנסים להוביל אותי,אני מאמינה שלדברים יש מטרה וגם לחלומות,שום דבר לא קורה ללא סיבה…
מיהרתי להגביר את צעדיי ולהתאים לקצב של הכדור כאשר הגענו למסילות עצומות שהזכירו רכבת הרים…הכדור התכונן לטפס עליהן כשעצרתי אותו ושאלתי אם אני אמורה עכשיו לחכות לרכבת שתעביר אותי את המסילות או שיש איזושהי דרך לעקוף את המסילות ולהגיע ליעד המסתורי בלי לעלות על המסילות,אף פעם לא אהבתי רכבות הרים,אני יודעת שיש הרבה שבטוחים שלונה פארק זה הכי מגניב אבל לי מספיקה הקרוסלה של הילדים הקטנים כדי למצות את הלונה פארק,כול לונה פארק והמסילות העצומות האלה הפחידו אותי…
מסתבר שהפחד שלי היה מוקדם,לא גודל המסילות הוא הדבר המפחיד אלא האופן בו אני אמורה לחוות אותן…הכדור סימן לי לחכות שנייה בזמן שהוא משנה את צורתו לנעליים דביקות בדיוק במידה שלי,לא שהבנתי ישר שאלה נעליים-הן נראו יותר כמו מטריות קטנות עם להבים…הנעליים עטפו את רגליים במדוייק ולפני שהספקתי לקלוט מה קורה התחלנו לטוס במסילות,מסתובבים ומתהפכים לכול אורכן בקצב מהיר…..
הספקתי לקלוט נופים משתנים-שלגים,ים,עצים,מדבר…הכול יפהפה ועם זאת מפחיד ומשונה…הנופים המשיכו לחלוף במהירות שהעיניים שלי בקושי יכלו לתת מידע למוח שלי מה רואים…ופתאום עצירה חזקה במקום מלא אש.
הסתחררתי…לקחה לי לפחות דקה שלמה להתאושש מהחוויה,כמו שאמרתי רכבות הרים הם ממש לא הקטע שלי בחיים-לא כשאני קשורה ויש מפעיל ובוודאי לא כשאני מטפסת מסילות עם נעליים שמזכירות מטריות מסתובבות…
"ברוכה הבאה להר הגעש המרכזי בעולמנו" נשמע קולו של הכדור ממש לידי בעודו חוזר לצורתו המקורית ככדור "מקווה שנהנית מהנסיעה,היא ארכה כחמש שעות ועכשיו אנחנו כבר קרובים להצלת הממלכה משליט האופל האכזר"
"מצטערת איבדתי אותך כבר בהתחלה ואיך חמש שעות?…"
"הדרך שעברנו היא הדרך המוכרת בעולמנו למעבר ממקום למקום,שאר הדרכים מסוכנות בגלל השומרים של הממלכה כמו הנחש הדו ראשי שטיפלתי בו קודם בשבילך ואת חייבת לי עכשיו"
"יש עוד כמוהו?נראה לי שהספיק לי…"
"הוא נחש קטן ופשוט,את לא מתארת לעצמך כמה שומרים נוספים יש לשליט האופל ואותו את צריכה לנצח,את היחידה שחסרה,שאר הקבוצה כבר מחכה"
"אתה רציני?או שמישהו סימם אותי ואני הוזה או שקראת יותר מידיי 'הארי פוטר' ודומיו"
"הארי מה?"
"לא חשוב…בוא נסיים עם ההזיה הזאת-מה השלב הבא?…"
נעשה לי חם מהלבה של הר הגעש.
"המשימה שלך היא למצוא את שאר הקבוצה,להתאחד איתם ויחד למצוא את שליט האופל להילחם ולנצח!"
"רק שאין לי אלפית מושג מי אלה שאר הקבוצה ואיך בדיוק אני צריכה למצוא אותם…"
הכדור נראה מיואש מחוסר ההבנה שלי אבל מה אפשר לצפות כשבאמת אין לי שמץ מי הקבוצה שלי,גם בעולם האמיתי אין לי חבורה,אני דיי זאבה בודדה שמתקשה לסמוך על אנשים אחרים שלא נדבר על לשתף איתם פעולה בהצלת ממלכות משליט אופל יהיה אשר יהיה.
"נסיכה,בשביל זה אני כאן…" השיב הכדור בטון שאולי יכולתי לפרש כמחוייך.
"והוא לא יהיה לבד…" שמעתי קולות מסביבי וראיתי את רהיטי הסלון שלי מקיפים אותנו,הם נראו חדשים ועם סימנים שבבית מעולם לא הבחנתי בקיומם.
"כולנו כאן כדי לעזור לך" אמר אס.סמ.אש שידוע עבורי יותר כספה השמאלית מאז שאימא קנתה אותו במכירת חיסול בבזאר נידח.
במחווה אבירית סימן לי אס.סמ.אש לעלות עליו,הספה הימנית,שולחן הסלון והדי.וי.די התכווצו ועלו אף הם כאשר הכדור הכחול עוטף את כולנו בבועה כמו שעשה קודם כדי להגן עליי מהנחש הדו ראשי של אדון האופל.
הרגשתי שאנחנו שוב זזים,לא מהר כמו במסילות רכבת ההרים אבל בהחלט זזים, הכיוון היה כלפיי מעלה רק שהיה ברור שאנחנו צוללים לתוך הלבה,כנראה שבמקום המשונה הזה חוקי הפיזיקה וכוח המשיכה לא מתקיימים ולא שזה מפתיע בהתחשב בשאר החוויות…
היינו במבוך צבעוני עשוי עצים,בועות וסלעים.
"היזהרי לא לגעת בעצים ובסלעים,כול אחד מהם עלול להיות מלכודת!" הזהיר אס.סמ.אש.
"אך כשתימצאי חבר מהקבוצה שאבד במבוך תעצמי עיניים ותבקשי מאיתנו שנאסוף אותו עבורך ותיזכרי בשום אופן לא לפקוח אותן עד שתהליך האיסוף יושלם,אחרת את עלולה למצוא את עצמך מאבדת את אחד מהחושים החיוניים שלך!" הוסיף הכדור הכחול שטרם הצלחתי להכיר אותו בשמו.
"בשביל החברים תצטרכי להפעיל את הסמלים העתיקים שחבויים בתוכך" הצטרף גם הדי.וי.די.
על פניי הופיעה הבעת תדהמה שייצגה לעומק את מה שהרגשתי בתוכי,כלומר איך אפשר להאשים אותי כשאחרי יום כזה מתיש אני עוברת הרפתקה שמתאימה לסרטי הפנטזיה ולספרי המדע בדיוני הקיצוניים ביותר.
'התרכזי' דרשתי מעצמי.
המעברים במבוך היו צפופים ודוקרים והאזהרות לא לגעת בכלום הדהדו בראשי,כאשר נדחקנו הצלחנו לעבור,אומנם בקושי אבל הצלחנו, חשבתי לעצמי מה אני צריכה בקבוצה כדי להגיע לניצחון כאשר שמעתי קול דקיק קורא "נסיכה…נסיכה…" ידעתי שעליי להגיע ולברר מי הקול הזה,נזכרתי במה שאמרו הרהיטים כמה דקות לפני שהתחלנו לצלול כלומר לעלות למטה ואני יודעת שזה לא נשמע הגיוני המונח הזה…עצמתי עיניים חזק והתרכזתי… והופ… מולי הופיע כלב לבן עם כנפיים וקרן,קצת מזכיר את היוניקרונים המפורסמים מהסרטים אבל הוא בפירוש לא היה סוס אלא כלב!
הפרווה שלו בהקה בלבן ועל אוזנו הייתה תלויה שרשרת.
מבלי להבין מה אני עושה נגעתי בשרשרת והכלב הלבן השתולל משמחה כאילו שוחרר זה עתה ממכלאה ופגש את הבעלים שלו.
הכלב הושיט אליי את כפתו הקדמית והרגשתי את הכוח פועם בעצמותיי בעקבות החיבור.
הסתכלתי על עצמי וראיתי שבמקום הבגדים שלבשתי אני לובשת עכשיו בגד מיוחד מפרווה,ניילון ומתכת,לפחות אלה החומרים המוכרים הכי דומים כדי לתאר.
"זהו בגד הנאמנות" העביר לי הכלב מסר בתוך ראשי "הבגד יגן עלייך מבוגדים"
הכלב התפורר באבק זרחני והשאיר על חולצת הבגד עיגול עם הראש שלו בפנים.
הרהיטים והכדור הכחול חייכו בהקלה.הבנתי שגם אני מחייכת,זה אומר שאנחנו בדרך הנכונה.
בעודנו צוללים שמעתי קול נוסף,עצמתי עיניים חזק חזק…
הפעם ניצב לצידי חתול שחור עם פרסות של סוס ומין מקור של ציפור, גם לו הייתה תלויה הייתה שרשרת על המקור והוא הושיט לי את מקורו.
שערותיו סמרו ועיניו ננעצו בי במבט קפוא ועוצמתי.
החתול העניק לי מגן ראש עם כנפיים.
"קסדת הנשמות!" התלהב אס.סמ.אש, החתול אף הוא עמד להתפורר לאבק זרחני אך בטרם נעלם הופיעו שלוש בחיות-ציפור,חתול וסוס והעניקו לי מדליות עם הסמל המשולש "שתדעי תמיד ליפול על הרגליים" הדהדו בראשי ונעלמו.
ארבע חיות נתנו בי את כוחותיהן,מבלי לדבר ידעתי בדרך מופלאה ומסתורית וללא צל של ספק שנשארה רק עוד חיה אחת לקבוצה-נחש דג, אוקיי אולי אלה שתי חיות אבל בעולם הזה ההכלאות הן עניין רגיל ומבחינתי מדובר במציאת חיה אחת שתוכל להתפצל לשתיים כאשר תצטרך.
הרגשתי שאנחנו צוללים בלבה,מטפסים למעלה אבך בעצם יורדים עמוק עמוק למטה במעבה המבוך…
חשבתי על עולם המים מיבשת אטלנטיס האבודה או סתם על ריף הדולפינים באילת ותוך כדי שאני רואה בעיניי רוחי את הים שמעתי את נחש הדג קורא לי מין המעמקים.
"אני יכולה להישאר בעיניים פקוחות?" הייתי חייבת להבין מה עושים הרהיטים והכדור שמצריך עיניים עצומות אך זכיתי למבטים נוזפים אשר השתיקו אותי.נכנעתי ועצמתי את העיניים…
נחש הדג היה מרשים בצבעיו ובגודלו,יצור מיוחד ונדיר אשר ברור לחלוטין שכשהוא בכוחו המלא אין עוצמה ימית חזקה ממנו.
לא היו לו ידיים ללחוץ כאשר התייצב מולי,הוא היה חלקלק וסנפיריו היו מלאים בקשקשים,שרשרת מוכספת נכרכה סביב גופו הנחשי,השרשרת הזו הייתה גדולה מהשתיים הקודמות ששיחררתי, התקשיתי בתחילה לשחררה,עם כול נגיעה נשמעה זעקת כאב בתוך ראשי.
"יש דרך לשחרר את השרשרת מבלי לגרום לכאב רב כול כך?" שאלתי בקול רם.
הספות,השולחן,הדי.וי.די והכדור החליפו ביניהם מבטים אילמים והחליפו משהו דומה להנהון.
"חשבת פעם מה קורה כאשר ספות,שולחן,די.וי.די וכדור כחול מתאחדים?"
"זו שאלה רטורית?…חידת טריוויה?…" קיוויתי שלא,חידות טריוויה הן לא הצד החזק שלי.
הקסם שראיתי בסלון החל לפעול שוב…הכול התערבל כמו חומרים בדרך לעוגה….בדומה למה שהתרחש בסלון שלי-השולחן שוב החל לשנות צורה ולמזג את ארבע הרגליים לשתיים ומשתיים לאחת שהלכה והתארכה ומשטח העץ המרובע התערבל והפך לחרוט מגולגל שארך וארך ונראה מרגע לרגע עתיק וזקן ובסוף משני צדדיו של החרוט המגולגל השתרעו כ6 זרועות…הספות והדי.וי.די החלו אף הם לשנות צורות… וגם הכדור הכחול שעד אז שימש כמגן בועתי מהלבה עבורנו התפצל לשני חלקים-הראשון נשאר מעלינו בתור מגן אבל השני התמזג באופן טבעי לחלוטין עם הרהיטים…המראה היה מדהים.
יחד יצרו כולם מין מבנה חדש שהזכיר קצת טנק עם בטן רכה,קצת חללית,קצת רובוטריק,קצת פטרייה וקצת חיה קדומה עתיקה,מהאלה שרואים באגדות על האלים היוונים או המצריים או אחרים שאם רק הייתי תלמידה מצטיינת בהיסטוריה במקום לעסוק בכתיבה וחלומות בהקיץ סביר שהייתי יודעת בוודאות…
בעודי מתבוננת בפליאה בחיבור שיצרו,ראיתי אותם משחררים במהירות האור את השרשרת וחובשים את גופו של נחש הדג שנוזל צהוב-סגול (הבנתי שזה הדם של נחש הדג) החל לטפטף ממנו.
נחש הדג היה חלש מכדי לדבר ואחרי שהפצע שהותירה בגופו השרשרת נחבש ונרפא הוא רק חייך,התקרב אליי בצעדים כבדים והניח בידי מכשיר עם כפתורים רבים,כנראה שלט מדגם משוכלל, "בבק…קשה…תחזירי את… הטוב לממלכה…הבאתי לך…את כבר תדעי…" אמר בקול חלוש ומגומגם ו…נעלם…
השלט נצמד לבגד מהכלב ולקסדת הנשמות…ביד מצאתי את סמלי הדג והנחש.יחד 6 נשמות חיות.
אם רק היה יותר זמן הייתי מנסה לקבל הוראות הפעלה לכול  הכפתורים בשלט…
הרהיטים והכדור סימנו שהגיע הזמן לשלב האחרון-המסע אל אדון האופל…
בדרך מסתורית ידעתי מה הקוד אותו עליי להקיש בשביל להתקדם…
הפעם עלינו למעלה במהירות,כלומר ירדנו אט אט אל ביתו של אדון האופל…
הרגשתי את הצחנה כאשר התקרבנו…
בכניסה לטירתו של השליט האפל היו המוני יצורים שלא הייתי רוצה להיתקע איתם בסמטה חשוכה…בררר…
מוזיקה מצמררת התנגנה ברקע…
היצורים נראו עוינים,עיניהם רשפו שנאה וכעס…מרירות…הרגשתי שאני נחלשת…אלה יצורים שואבים אנרגיה…
"חכי כשתראי את השליט עצמו…" לחש הכדור בראשי.
כן,חיכיתי לפגוש אותו כמו שחיכיתי לבגרות במתמטיקה אחרי הכישלון במגן…
לחצתי על צירוף כפתורים נוסף אשר גרם ליצורים החגים בכניסה לבית השליט להתנדף מאיתנו…
רעמה חזקה נשמעה…
הרגשתי את הפחד של חבריי…
החיבור ביניהם רעד עם כול צעד…
פרצוף קפוא בעל מבט חד ונוקב הביט בנו…הרגשתי את האימה והבחילה העולה בגופי…הרגשתי כמשותקת…
קול מחריד דיבר בתוך ראשי "את זאת שתציל את הממלכהההההה?איזו בדיחהההההה! גם כן נסיכההההה"
חבריי החלו להילחם ורק אני נשארתי בצד מהססת ומפוחדת…
"את צריכה לגעת בשלט…" לחש לעברי המיזוג של חבריי הרהיטים.
הקרב נמשך ואני מצידי נשארתי בצד כמשותקת…
הפרצוף הקפוא ירה חיצי קרח חדים כסכינים מבלי כמעט להתאמץ, הוא נראה משועשע מכול העסק.
השילוב של חבריי הצליח לחמוק ולפגוע בפרצוף הקפוא אך בשבילו זה היה כמו דגדוג.
השילוב של חבריי עמד להקריב את עצמו ואילו אני לא הצלחתי לזוז כדי לעזור…
'תתרכזי!' פקדתי על עצמי,קל להגיד וקשה לבצע…
הייאוש היכה בי…
ואז שמעתי קול ישן ומתוק…'הנסיכה הלוחמת הייתה המגנה של הממלכה…תודה נסיכה…'…כאילו מישהו מספר את הסיפור…תמונות הופיעו בזכרוני…זכרון שידעתי שהוא שלי למרות שמעולם לא נתקלתי בו…ראיתי את הכלב,החתול,הסוס,הציפור,הנחש והדג בימים יפים יותר כאשר הם צעירים ומלאי אנרגיות וידעתי בברור שמצאתי את הקבוצה שלי…תמיד הייתי חלק ממשהו רק שלא ידעתי ממה,עד עכשיו…
לחצתי על צירוף הכפתורים בשלב והרגשתי שאני משתנה…
בגד הנאמנות מהכלב,קסדת הנשמות והשלט עטפו עצמם סביבי…נסחו בי כוח…הרגליים שלי כבר לא היו אנושיות,הן היו ענקיות ועוצמתיות…הזרועות שלי התארכו,התכסו נוצות והפכו לכנפיים…הראש שלי השתנה למכונת לחימה מתוחכמת וביד במקום שלט הייתה לי חרב שהזכירה יותר פלאפון עם אנטנה…
הרגשתי טוב עם עצמי בצורה הזאת…זו הפעם הראשונה שיכולתי להגיד בבירור שאני שלמה עם עצמי…
הייתה לי מהירות ריצה של סוס…יכולת הישרדות במים של דג…רגשות של כלב…מהירות תעופה של ציפור…התקפת חנק של נחש…והרגשת אל מוות של חתול…
הפרצוף הקפוא של השליט האפל נראה לרגע מהורהר…
השילוב של חבריי הרהיטים הביט בי מהצד ביראת כבוד כאשר הכדור הקופץ מלמל "זה לא יכול להיות…זו היא!!"….
הקרב האמיתי החל,נלחמתי בכול האמצעיים בשליט האפל…
הקרב היה סוחף ומתיש אבל ידעתי שאני הולכת עד הסוף…
הרגשתי כול כך טבעית במצב הנוכחי…
פגעתי בפרצוף הקפוא שלוש פעמים עם אנטנת החרבפון שלי…
הלבה הציפה אותנו מכסה כול שטח ובעיקר את הפרצוף הקפוא…
צרחות נשמעו כאשר הלבה עטפה את כול פרצופו הקפוא של שליט האופל…
אור הקיף את כולנו וידעתי שהניצחון קרוב.
השילוב של חבריי התפרק ובמקום ספות,שולחן,כדור ודי.וי.די התחברו כולם למבנה עתיק וקסום של ארמון מפואר אשר בסביבתו המון דשא ירוק,ישם ואנשים מחייכים…
"יחי הנסיכה!יחי הנסיכה!" הריעו כול התושבים אנושיים ואחרים מסביבי.
האהדה הייתה כיפית.ליבי זינק בפראות.
לפתע אור גדול עטף אותי.הכול התערפל…
האם מתתי שוב?…
הייתי בבית הספר מנסה להבין מה חלום ומה מציאות…
תמר האויבת שלי ניגשה אליי ואמרה בקול קפוא יחד עם מבט חד בעיניים "את מבינה שניצחת רק בקרב אחד אבל אנחנו עוד ניפגש!הקרב עוד לא נגמר ותמיד תשמרי על ההמלכה,בפעם הבאה זה לא יהיה קל כול כך…" וצחקה את צחוקו האפל של השליט…
כלב לבן התקרב אליי והחלפנו חיוכים…הלוח של המורה קרץ לי וידעתי פשוט ידעתי שהמשך ההרפתקה אכן יבוא…