27 – הסיפור של מני דן

אתם מכירים אותי, קוראים לי בהרבה שמות.

מר מסריח, המפלצת, ההוא עם הראסטות, המוזר מהפארק, סרחנולה. אפילו כתבו עלי שיר פעם "מר חרדל הרשע".

טוב זה לא אני, אבל לכם זה לא משנה, אם זה אני או מר גועל, זה אותו הדבר בשבילכם.

אתם מכירים אותי, בכל בית בשכונה יודעים מי אני, בכל דירה מדברים עלי. יותר משמדברים על השכנים או על הדודים.

בכל בית מדברים עלי, "המוזר מהפארק חיטט היום בפח שלנו", או "המפלצת ישב היום עם כמה חתולים" הם משפטים נפוצים בפה שלכם.

אתם מכירים אותי, אבל אף אחד לא יודע מי אני.

נולדתי לפני 50 שנה, בבית רגיל למשפחה רגילה בבאר שבע, כמו היום גם אז היא הייתה עיר בלי דמיון, בלי חלום, בלי מיזוג. אחרי חמש בנות סוף סוף הגעתי, בן יחיד למשפחת דנשווילי. מנחם קראו לי, חשבו שבאתי לנחם, בן למשפחה, גאווה לבית. ילדות בלי עתיד, בלי חלום בבאר שבע עד שבגיל שמונה עשרה, בשנת 1975, התגייסתי לצבא. גאווה לבית ולמשפחה התקבלתי לחיל שריון ושם פגשתי אותה, את אהבת חיי, אילנה מרינוביץ'. פקידת הלשכה שלנו, בחורה מבית טוב, ממשפחה טובה עם מזגן, שלושה כיווני אוויר ובלי אף כיוון של חול. "מה לה ולי?" חשבתי, אבל לא יכולתי להפסיק ולדמיין את דמותה, שיערה הבהיר הגולש. השפתיים העבות, העיניים הירוקות, הגדולות. את השאר יכולתי רק לדמיין במדי הצבא שלה, אבל בשמירות, אוי השמירות, יכולתי לסובב את המשקפת בדיוק אל חלון חדרה ויכולתי לראות אותה בלבושה התחתון. את שדיה הגדולים, העגולים, את הישבן המתנדנד בדיוק בצורה הנכונה. "מה לתפוס" קראו לזה החיילים בבסיס. "מה לתפוס?" חשבתי, יותר כמו "מה לה ולי?" אני, מני דנשווילי, מבית דתי גרוזיני, והיא אילנה מרינוביץ', משפחה עשירה מתל אביב הגדולה. אף פעם לא אהבתי את תל אביב, אבל בשבילה, בשביל אילנה, אני אעשה הכול.

השתחררנו באותו יום, ונסענו ביחד לבקו"מ, כשהתיישבה לידי באוטובוס חשבתי שלא יהיה מאושר ממני בעולם. דיברתי איתה, הצחקתי אותה, חיבקתי אותה, כבשתי אותה! כל זה קרה בחלום, אבל האמת היא שכל הדרך, נסיעה של חמש שעות, לא הצלחתי להוציא הגה מפי. וכך אני, בסוף אוגוסוט, שנת 1978 לא הצלחתי להוציא מילה לכיוונה של אילנה וחשבתי שלעולם אשאר לבד.
למרות הכול, לא התייאשתי. החלטתי לעבור לתל אביב, אבל מי ייתן דירה למנחם דנישווילי? מנחם עם הכיפה ועם השרשרת על הצוואר? אני אעשה הכול בשבילך אילנה, הכול! אז שיניתי את השם, בהתחלה רק בטפסים שמילאתי, אבל זה כבר לא משנה, וכך בחודש יוני 79 התייצב מנחם דנישווילי בפעם האחרונה על דלתות משרד הפנים בבאר שבע, ביום ההולדת ה 22 שלי מתתי ובא לעולם מני דן. הפעולה הראשונה שלי, מני דן, הייתה לעלות על האוטובוס לתל אביב ולמצוא שם את אהבת חיי, אילנה מנילוביץ'.

ומצאתי אותה, אלוהים אהב אותי, אפילו שהורדתי את הכיפה ואת מגן הדוד. רצה הגורל והדירה ששכרתי הייתה בבעלותו של אחד מחבריה של אילנה, גילי הצעיר ויתכן שהבדידות בה שריתי, גרמו לו לרחם עלי ולהזמין אותי לצאת לבילוי של יום שישי איתו ועם קבוצת חברים. זו הפעם הראשונה בה אני אחלל את השבת הקדושה חשבתי בליבי אבל הבדידות הרבה גרמה לי להיכנע ולהגיד כן. האם יתכן שכך הקב"ה מהתל בנפשות של מאמיניו? קבוצת החברים של בעל הדירה כללה את אילנה. יפה כמו שזכרתי, עם בגדים שלא יכולתי לדמיין, הפעם היחידה שראיתי כל כך הרבה גוף היה בשמירות בצבא. הסמקתי מבושה כשראיתי אותה אבל האושר האמיתי היה כשהיא פנתה אלי "מנחם?" שאלה "מנחם מהבסיס?".

"כן" הסמקתי, "אבל עכשיו זה מני".

"שם חמוד" היא הגיבה.
הלב שלי הלם בחוזקה במשך כל אותו ערב, שתינו צחקנו רקדנו. האם זה בגללי? או שאולי היא ככה עם כולם? קשה לי לדעת היא חיבקה את כולם אבל איתי זה שונה, היא נוגעת בי אחרת, היא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותה, אני רואה את זה בעיניים שלה, בידיים שלה שמלטפות את עורפו של שכנה לשולחן. היא רוצה אותי. נפגשנו עוד כמה פעמים, והאהבה פרחה. קניתי לה פרחים, ותכשיטים, ומתנות, כל מטבע שהרווחתי בעבודות שטיפת כלים, ניקיון ופחחות, הלכו או לטובת מזון או לטובתה של אילנה. מידי פעם נפגשנו, נתתי לה את שלל המתנות שקניתי לה והיא נתנה לי את הזכות לחבק אותה או ללטף אותה.

ובסוף התחתנו.
לא להאמין אבל בינואר 1983 אילנה מרינוביץ' אמרה לי כן. כמה ימים לפני כן התקבלתי לעבודה בחברת החשמל, עבודה טובה שתכניס לי כסף רב. והנה החדשות הטובות זורמות כאשר אילנה מרינוביץ', החיילת הכי יפה בבסיס אמרה לי שהיא תתחתן איתי, זו הפעם השלישית שאני מציע לה והפעם היא סוף סוף מוכנה, הרגשתי את אותו האושר כמו שהרגשתי באוטובוס לפני 5 שנים. החתונה התקיימה באוגוסט אותה השנה וחודשיים לאחר מכן גיליתי שאילנה בהריון עם ילדה, פרי אהבתנו. בחודש יולי לשנת 1984 נולדה ביתנו מירב (כי רבה האהבה שלי לאילנה) מרינוביץ'. אילנה לא יכלה לוותר על שם משפחתה בשביל שמי שלי, שמי המזויף שמסתיר את האופי הגרוזיני שלי. אהבתי את מירב, אהבתי אותה כמו את אילנה, והיא כ"כ דמתה לה כשתי טיפות מים, שום דבר מאופיי הגרוזיני לא דבק בה וכל כך שמחתי לראות זאת. חמש שנים חיינו באושר, משפחתנו הקטנה בביתנו הקטן בשכונת צהלה בתל אביב.

חמש שנים של אושר, ושמחה. חמש שנים של אהבה.

חמש שנים של שקר.

בחודש אפריל,1989 חזרתי לביתי מוקדם מהרגיל לכבוד יום הולדתה של אילנה וחשכו עיני, אילנה שכבה על ספת הסלון ערומה כביום היוולדה עם בעל הדירה שלי משנת 1983 בין רגליה. לא יכולתי לסבול זאת, לא שאלתי שאלות, לא חקרתי בדברים, התמונה הזו הסבירה לי הכול. שלפתי את הסכין ממגירת המטבח.

כשבאה המשטרה כל שנשאר להם לעשות היה לשים עלי את האזיקים, החובשים של מגן דוד אדום כבר הודיעו בקשר ששני האנשים כבר אינם בין החיים. עורך הדין שהצלחתי לשכור סיפר קבל עם ועדה את סיפור האהבה המרגש שלי, את ההקרבה האין סופית ועל איך נפלתי קורבן למזימת סחיטה של זנזונת תל אביבית שניצלה גבר תמים מעיר רחוקה וקטנה. בשנת 1994 השתחררתי מבית המשוגעים בתל השומר לאחר שהוגדרתי כ"כשיר לחזור לחברה" ורק הייתי צריך לעבור ביקור תקופתי אצל פסיכיאטר לקבלת תרופות בבאר שבע. חזרתי לבית הורי ואלו נעלו את דלתם, לא הסכימו לקבל את בנם הגיבור שחזר הביתה, אמרו שהוא מת בגיל 22 ומני דן כבר אינו שייך למשפחתם.

וכך הפכתי להיות מר חרדל הרשע. בהעדר משפחה לתמוך בי, כסף לחיות בו ומקום עבודה שיקבל רוצח מורשע כל שיכלתי לעשות הוא לעבור לגור בפארק הציבורי של שכונה ה' מקום רחב ידיים עם עצים, צמחים וחשוב מכול, מקום להתחבא בו. האדם היחידי שעוד התייחס אלי בכבוד הראוי לי היה מוזס בן אברהם. יהודי מאמין שהחזיר לי את האמונה בדרכי האל והאמת. מידי שבוע היה בא לבקר אותי בחדר הממטרות שהפכתי לבית. הקשיב לצרותי, האמין בצדקת דרכי וחשוב מכול, החזיר לי את האור ואת התקווה לחיים בכך שהשיב אותי אל חיקו של אלוקים. חזרתי לקיים מצוות, להתפלל, ולהניח תפילין, עם הזמן הבנתי את צדקת דרכו של אדוננו ישוע והצטרפתי למוזס באמונתו. כך היה המצב במשך שנתיים אך בחודש פבואר, שנת 1996 הותקף מוזס ע"י קבוצת חרדים ומאז הוא מאושפז במוסד שיקומי.

הסתובבתי עוד כשנה טועה בדרכי העולם הנבוב הזה כשלילה אחד ראיתי אדם פוסע בפארק שכונה ה' של באר שבע. "קצת כסף אדון?" שאלתי והוא חייך עלי עם שפתיו המוזרות ופניו החיוורות, "כמובן, תן לי לראות מה יש לי לתת לך" הוא השיב. לא הספקתי לחייך כשהוא התנפל עלי.

"אלוהי! עזור לי!" קראתי, וזה קרה! מגן הדוד שעל צווארי, אותו אחד שהורי נתנו לכבוד בר המצווה שלי, אותו אחד שהסרתי בגלל אותה אישה בוגדנית, החל זוהר באור יקרות. והתוקף נס על נפשו. באותו רגע הרגשתי התעלות שלא חשתי מזה שנים, כמו בשנת 1983 או בשנת 1978, הרגשתי מאושר. שוב דבר לא יפגע בי, לא עכשיו ולא לעולם.

אחת לחודשיים הייתי מצליח לאסוף מספיק כסף, מתקלח במי ההשקיה ומוציא את חליפת הבגדים הטובה היחידה שלי ונוסע לתל אביב, מירב חיה עם הוריה של אילנה, הייתי נוסע לראות אותה יוצאת מהגן, מבית הספר, מהחוגים, מהחברות, מאיפה שהיא לא הייתה. רגע יחיד של אושר בחיי הקשים. מעולם לא ניגשתי אליה, או דיברתי איתה, רק צפיתי בה, ראיתי אותה גדלה להיות ילדה יפה כמו אמה. לו רק ותהיה מירב פחות בוגדנית ושקרנית מאילנה.
כמו הורי, כמו אילנה, כמו מוזס, גם מירב עזבה אותי. בחודש יוני, שנת 1997, בגיל 30 מתתי שוב כאשר בן עוולה לכד את ביתי הקטנה ועינה איתה אותה לכדי מוות. הייתי אני למצוא את גופתה הקטנה מוטלת בגן מאיר בתל אביב. רק התבוננתי בגופה הפצוע, שוטת הדם שנושם את נשימותיו האחרונות. לא נגעתי בה, לא יכולתי, השארתי הודעה מטלפון ציבורי וחזרתי לבאר שבע.

לא דיברתי עם איש על כך, אבל נשבעתי לנקום את מותה של בתי. אעשה הכול כדי למצוא את הרוצח הנתעב שביצע זאת. פעם נוספת אדון העולמות שמע את קריאתי ושלח אלי את זאב, זאב בן ערבה. תמיד הרגשתי משהו מוזר בו, אולי בשיניו החדות, אולי בחיוכו העקום? אינני יודע. מידי לילה היינו נפגשים והוא היה מדבר איתי, הוא היה קרוב אלי יותר ממוזס והוא הבטיח לי דברים שיכלתי לדמיין. זאב סיפר לי סיפורים שחשבתי להיות סיפורי מעשיות. אנשים שרואים למרחוק, שיכולים לספוג פגיעת כדור מבלי למצמץ, שיכולים לשנות את צורתם כאוות נפשם או שיכולים לדבר עם המתים. הרגשתי כאילו זאב הוא אחי התאום שמעולם לא היה, ונשבתי בקסמיו. נפגשנו כך במשך כמעט שנה ובחודש יוני, ביום הולדתי ה31 מתתי בפעם האחרונה כאשר זאב הראה לי את הדרך אל עולמו שלו, אל עולמי עכשיו, עולם החושך.

הדם הראשון ששתיתי לאחר מותי היה זה של הוריי ומשפחתי. זאב קשר את כולם במרתף ביתם, מרתף ביתי, והוביל אותי תחת טירוף הצמא שהייתי בו אל צווארם. כשהתעוררתי מאותו טירוף לא יכולתי שלא להרגיש אושר למראה הגופות של בני משפחתי מוטלים לרגלי. לפקודתו של זאב, את כל שנשאר מעברי שרפתי עד עפר כשאת מכבי האש שהיו בדרכם למנוע את השריפה הצליח זאב בדרכיו הקסומות לעקב בדיוק בזמן הנכון כדי שיגיעו רק לראות את השארית המפוחמת של בני משפחתי. בחקירת מכבי האש נקבע שהשריפה נגרמה בשל נרות השבת שאימי הדליקה. כמה אירוני, אלוהים נותן לי ולוקח ממשפחתי.

תחילה זאב הכשיר אותי לחיות בעולם זה. הוא לימד אותי על הצמא לדם, ועל הזהירות הדרושה מאור השמש. הוא לימד אותי על המשפחות והשבטים כמו על הילה שביט ושאר חבר המרעים שלה שרואים בבני האדם שום דבר פרט לצאן לאכילה. אחרי כמה חודשים תחת שרביטו, החליט זאב שאני יכול להתמודד עם העולם בכוחות עצמי. חזרתי אל פארק ה' בלילה והתחלתי לבחון בכוחות עצמי את כישורי. את הראיה המשופרת שלי גיליתי מייד. זה הרגיש לי כ"כ ברור. גם בחושך המוחלט שנגרם לאחר שנערי השכונה ניפצו (שוב) את פנסי הרחוב. ראיתי כל עצם בעולם הסובב אותי. ביליתי את הלילה כשאני בוחן את חוסר הגבולות של יכולות הראיה שלי כשכמעט שכחתי את עניין אור השמש. רצתי לחדר הממטרות רק כדי לגלות אותו נעול. אני לא יודע איך אבל הצלחתי לפצח את מנעול המספרים שתלה על חדר הממטרות וביליתי שם את היום.

את לילות השנה שלאחר מכן ביליתי בבחינת היכולות שלי, התקשורת עם החיות באה לי באופן טבעי, שעות של צפייה על חתולים לימדה אותי איך להצמיח ציפורניים מכפות ידי ורגלי. הלילות הרבים שבצאתי את עצמי בקטטות נערים או שיכורים רק חישלו את גופי. מידי חודש הייתי הולך אל תחנת הרכבת ונוקם את נקמתי באילנה מרינוביץ' שוב, נוקם ע"י הרג הזונות שמציעות את שרותי הכפירה שלהן שם. ביני לבין העירייה התפתח מרוץ חימוש על חדר הממטרות כאשר המנעול שהעירייה שמה עליו היה גדול יותר וקשה יותר לפריצה עם הזמן, היו כמה לילות בהם מצאתי עצמי ישן בחנייה התת קרקעית של מגדלי עופר או בצריפים של מחנה הצופים שלא היה רחוק משם. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי את הסכנה הזו.

התחלתי לפלוש לבתים. עבודת הבילוש שלי הייתה יוצאת מגדר הרגיל, והיותי הקבצן חסר הבית של השכונה עזרה לי בכך. הייתי כאוויר בשביל הזוגות שיצאו לטיול עם הכלב, או להליכה ספורטיבית לעת לילה. ידעתי מי יוצא לחופשה ומתי, ידעתי איפה כל אחד גר ומה הקוד לביתו. דבר לא יכל לעצור אותי. לא היה לילה כמעט בו לא מצאתי בית לישון בו. גישתי הטבעית לחיות עזרה לי להתגבר על כלבי השמירה שבני התמותה שמו בכניסה לבתיהם. מעולם לא ניצלתי את ההזדמנות שעמדה מולי. כל שעשיתי הוא לישון על רצפת הסלון של המשפחות. כמו שכתוב בתורתנו, "לא תגנוב", לא לקחתי שקל, לירה, או דולר מהבתים בהם הייתי. לא לכלכתי דבר ולא בחנתי דבר, רק ביליתי את היום בבית הריק.

שני דברים נשארו מעברי. הראשון, הנסיעה הדו חודשית לבקר את מירב, אלא שהנסיעה הייתה לקברה ולא לראות אותה. ביקורי הליליים בבית הקברות לא עניינו אף אחד ויכולתי לגעת במצבה ללטף את מירבי שלי. הדבר השני הוא טקס הנחת התפילין. מידי בוקר, הייתי מחכה לשאת הזריחה כדי להגיד את קריאת השמע ואז ללכת לישון. את סט התפילין ששימש אותי הצלחתי להשיג מנציג חב"ד בעזרת שכנועים קלים.

בשלב מסוים זונות ועניי העיר כבר לא היו זמינים כמו פעם והיה עלי למצוא מקור אחר לדם. לא יכולתי להיכנס למסיבות במראה המוזנח שלי ולא יכולתי להתקיף עברי אורח ברחוב. היכרותי עם הפארק עזרה לי למצוא גינה נסתרת ואני מנהל שם כבר כמה שנים שדה לא מבוטל של שיחי הקנאביס. הצלחתי לשמוע קבוצה של שלושה בני נוער משוטטים בפארק ומדברים על סמים. עם אחד מהם, נאיבי וטיפש, הצלחתי לדבר ולספר לו שאני מגדל צמחי קנאביס ושאני מוכן לתת להם לעשן ללא תמורה ובלבד שיבואו לעשן אצלי ואצלי בלבד. אני יושב איתם ומעשן, גורם להם להתלהב עם עיני האדומות וכשהם על סף עילפון אני מרווה את הצימאון שנוחת עלי.

לא שכחתי את מירב בתי. המשכתי לחקור בנושא המתים ולבסוף מצאתי ערפד נוסף, על סף הפיכה סופית לחיה שבו, נואש לדם אחרי התקפה של בני תמותה. הסימנים על גופו לא התירו מקום לספק, הוא העפרד שלו חיכיתי. "בו, אני אעזור לך" אמרתי. משפחת לבקוביץ' לא תהיה בעיר למשך שלושה שבועות והבית שלהם היה המקום הטוב להתחבא בו. את הנערים שהיו באים לעשן בפארק הצלחתי למשוך לבית המשפחה והערפד הצליח להשיב אליו את כוחותיו, הוא לא הבריא מספיק ואת שארית הדם הוא קיבל ממני כשהתעלף שוב. כשהתעורר לא הייתה לו ברירה אלא לגלות לי את סודות הנקרומנסיה, או לפחות את תחילתם עד שאהיה מאומן מספיק.

כשהלכתי שוב לקברה של מירבי כל שראיתי היה את פרצופו של זאב, עם החיוך המעוות על פניו, וכל ששמעתי היה את צרחות האימה של ביתי.