סודות מאת נוגה ארליך

לילה, היא שוב שמעה את הקולות, מצטנפת בפינת החדר, אפלולית כיסתה אותה, זיעה קרה הציפה

את גופה הרועד שהיה לאחד עם קירות הבית האומללים.

רצתה לזעוק אך קולה לא נשמע לה, חשה את ראשה מתנפץ לאלף רסיסים, שוב רקטות.

הדי רעם זעזעו את ליבה הקטן ובחדשות: " שוב נורו רקטות על ישובי הדרום" .

לבד בבית, אביה עזב את הבית מזמן, נטש.

אימה ואחיה בוודאי רצו למקלט, רק היא יושבת, רועדת, קפואה מפחד ושקט, דממה מחכה לקולות

שידעה ששוב יחזרו, חשה שכוחותיה נוטשים אותה והמתח בו היתה שרויה לפתע נמוג בנפול

עפעפיה אט אט ולפתע מתוך האין ראתה ניצוץ קטן שהלך וגדל והתעצם עד שהחדר היה מואר כולו,

והרי היא כיבתה את האור תהתה. מתוך האור ניגשו אליה שני חיילים צעירים והרימו אותה על

ידיהם, חייכו "מפחדת?, אל תדאגי אנו נשמור עליך"

הם נשאו אותה ,קלה היתה כנוצה, ידיה חיבקו את כתפי החייל שנשא אותה, עיניו היו טובות,

לחולצה המלוכלכת, חשה ביטחון.

הם הוציאו אותה מהבית והכניסו אותה לרכב שהתחיל לזוז בהשמיעו אנקות שיעול קלות.

הדרך לא ארכה, החיילים ישבו מקדימה והיא ישבה מאחורה עדיין בכותונת שלה.

כשהרכב עצר החייל שישב ליד ההגה יצא פתח את הדלת והרים אותה בידיו, שמה לב שהיתה יחפה

אבל לא היה לה אכפת , היא חשה בטוחה ומוגנת, מצידה עכשיו האזעקה יכולה להשמיע את קולה

המפלצתי והבומים יכולים להשמע שוב, דבר לא היה אכפת לה, היא ידעה שישמרו עליה, ולא ינטשו

אותה, לא גילתה מעולם לאף אחד שכל פעם החיילים באו לשמור עליה.

החיילים נכנסו לתוך מבנה גדול שבו היו עוד חיילים, חלקם ישבו על כסאות, חלקם ישנו על מזרנים

עם המדים שלהם כשנעליהם על הרגליים, נראו מותשים , צבע שחור מרוח על פניהם, סיגריות

תלויות על שפתותיהם, וכולם חייכו כשראו אותה, הקיפו אותה ורקדו איתה כשהיא על כתפיהם.

מוזר, עוד לא נשמעה אזעקה, גופה היה דרוך כל הזמן.

לפתע הרצפה רעדה תחתיה, גופה צנח פנימה לתוך מנהרה שחורה וגדולה  וכל גופות החיילים

נזרקו עימה פנימה , דם, קולות זעקה פרצו ולא מפיה, דם נזל על גופה ולא היה זה דמה שלה, החייל

שהרים אותה מקודם היה מוטל על הרצפה גופו היה מבותר, עיניו היו כמו זגוגיות בוהות באפילה.

פיה נפער לרווחה גדל וגדל יותר מכל גודל גופה וכבר כל המנהרה היתה בתוך פיה עם כל החיילים

והנשקים שלהם, עם החול , האבק , הדם. ידיה התארכו כדי לנסות להציל את החיילים היא החלה

שולחת ידיה הארוכות כמו עשויות גומי לעבר כל הגופות השרועות ומנסה למשוך אותם אליה, שלא

יעלמו אך לא הצליחה.

לפתע אמה עמדה לידה, ידיה על מותניה נועצת בה עיניים כועסות, "אמרתי לך לא לצאת מהבית" ,

מה את עושה כאן? "החיילים, הם באו שוב לשמור עלי" , "אוי" אמרה אמה "את והדימיונות שלך" ,

ומשכה אותה בידה גוררת אותה אחריה כשהיא צועדת צעדים מהירים, היא הביטה לצדדים  ובתוך

האפילה היו המון חיילים , טנקים נסעו בהשמיעם קול נהמה גדול, היה נדמה כאילו אריות מסתובבים

סביבה אך היה חשוך כל כך שלא ראתה כמה אריות היו שם, רק קולות טרוניה של אמה נפלו על

אזניה.

למרות שרק כותונת כיסתה את גופה הצנום לא היה לה קר, הלילה היה חם וסמיך, ריח האבק שוב

חדר לאפה והיא המשיכה לתהות היכן אחיה.

הם עלו במדרגות כשלפתע נשמעה אזעקה, אמה דירבנה אותה לרדת למקלט הבית, אך היא משכה

את ידה ורצה הביתה לחדר שלה הצטנפה בפינה כמו בכל פעם כשזה היה קורה.

ושוב כמו מקודם הופיע האור הגדול ושוב שני חיילים יצאו לקראתה מחייכים, עם צבע שחור על

פניהם, בגדיהם מלוכלכים והם משרים עליה בטחון ורוגע.

ידעתי שתבואו אמרה להם בעיניה , ידעתי !! והם הביטו בה כמבינים ,שוב לקחו אותה על ידיהם

מרימים אותה גבוה אל על בידיהם החזקות ורק עכשיו שמה לב שהם בעצם נערים צעירים לא יותר

מגיל 20, זרועותיהם לא היו שריריות אבל היו חזקים " את כמו אחותנו הקטנה" לחשו לה והיא היתה

מאושרת , ככה אחיה היה אומר לה תמיד "את אחותי הקטנה" וזה כשהיה רוצה להקניטה.

הם צעדו ברחוב.

אזעקה שוב צרמה את אוזנה ועורה נעשה חידודין חידודין, רקטה נחתה סמוך לבית, האדמה

הזדעזעה מהאלימות שננעצה בגופה וביתרה אותה לקרעים, שוב אימה עומדת לידה עם ידיים שלובות רוטנת

היכן את מסתובבת בערב שכזה? ואם תיפול עליך פצצה ? מה יהיה? תמותי לי כמו אחיך?

"בואי כבר", פניה היו זעופות ועצובות כאחד, אז אחיה מת, נהרג מהרקטה, איך שכחה?

לפעמים היתה נזכרת בימים הטובים והשקטים שהשקט היה מנת חלקם, היו יושבים במרפסת

העצים זעו ברוח הקלה, השמש ליטפה אותם בזמן שהרדיו זימר את שיריו, מדי פעם

אמה היתה מוציאה מטעמים מהבית והם אכלו בשקיקה, היו צוחקים כמו כל משפחה רגילה

ומשעממת, עד שהגיעה האזעקה הארורה שהדירה שינה בלילות ומנוחה בימים.

את אביה לא זכרה, אמה ספרה לה שנטש כשהיתה בת שנה, בתמונות שנשארו נראה גבר נאה

גבוה וחסון, אצבעותיה היו חולפות על פני התמונה על כתפיו וראשו כמנסה לדמיין איך זה הרגיש,

הגישה אפה לתמונה להריח אולי תוכל להריח את ריחו, לשווא.

אחיה היה שובב , גדול ממנה בשנתיים בטח זכר את אביהם אך מעולם לא דיברו עליו, אמה אסרה

עליהם להזכירו, והם צפו ביחד בתמונה שלו בהחבא כשהיתה בעבודה כדי שלא תכעס.

כבר גדולה בת שש, הולכת לכיתה א' אבל מאז שהחלו כל האזעקות האלו היתה מתביישת ללכת

לבית הספר שאולי הם ייראו על פניה ויידעו שעשתה פיפי במיטה,כבר הפסיקה כשהיתה בת שנתיים

אבל פתאום שוב זה החל,  אמה הסבירה, "זה מהפחד חזר לך הפיפי במיטה",  ההסברים לא עניינו

אותה, הבושה היתה שלה ורק שלה וזה היה הסוד שלה.

לפעמים בלילה בחושך במיטה היתה עוצמת עיניה חזק חזק ומבקשת מאלוהים בכל ליבה שהלילה

אולי הלילה לא תעשה פיפי במיטה, ואלוהים לא הקשיב לה, כמו שלא הקשיב לה כשאחיה נפגע

מרקטה והיא שוב התפללה חזק חזק אפילו צבטה את עצמה בכאב שאולי אם היא תסבול קצת

אז אלוהים ישמור עליו, אבל אלוהים לא שמר, זה לא אלוהים שלה, אלוהים שלה היה איש טוב

ויקר עם זקן לבן ארוך ואור בעיניים, אז אולי זה אלוהים אחר שהיתה צריכה להתפלל אליו ולא זה

שאליו פנתה?

הן חזרו הביתה, ישבו במטבח, לא היה טעם ללכת לישון עוד מעט תהיה עוד אזעקה ושוב אמה

תרוץ למקלט והיא תצטנף בפינת חדרה. נקישות הכפית בכוס התה תוך בחישה הטריד אותה,

כל רעש קטן הקפיץ אותה, אמה הניחה את הכפית על השולחן, השולחן היה מלוכלך, אמה

כבר מזמן הפסיקה לנקות, פניה גם נראו מאוד זקנות ומקומטות יחסית לגיל 45, היא נזכרה

במילותיה של אמה  שאחיה נהרג מהרקטה, כן, לפעמים היתה שוכחת את זה ועוד מחפשת אותו

ושואלת שכנים מתי יחזור. אבא שלה לא יחזור אבל קיוותה תמיד שאחיה יחזור אך לשווא.

הדלת נפתחה וחייל עמד בפתח, היה נדמה לה שדומה הוא לאחיה, הוא הושיט ידיו וקרא לה לבוא

איתו, היא הביטה באמה , אמה הביטה בה והיא קמה ונגשה לחייל, אמה שאלה: "לאן את הולכת?

לא ענתה הביטה בה ושניהם ירדו במדרגות, אמה אחזה בידה בחוזקה, "כנסי הביתה מיד,

אין לאן ללכת בלילה בחוץ, רק רקטות ומוות", היא לא הבינה מדוע אמה לא מסכימה שתלך עם

החייל הרי הם תמיד שומרים עליה, חוץ מהם אף אחד לא שומר עליה , רצתה לומר לה שתמיד

הרגישה לבד , אמא שלה לא היתה יוצאת מחדרה ימים על גבי ימים, והתלחשויות השכנות גילו לה

מילה חדשה שלא הכירה  הם אמרו שיש לאמא שלה "דיכאון" , מילה זו היתה זרה לה ,לפעמים

היתה מלטפת את שערה ומסרקת ומבקשת "אמא קומי אני רעבה" אך היא היתה בוהה בה וכלום.

לכן היתה הולכת לשכנות והן היו מכינות להן אוכל והבית היה נשאר מלוכלך.

לפעמים היתה אמא שלה כמו כל האמהות, מבשלת מנקה מחבקת מנשקת ולפעמים לא, היא לא

ידעה מתי זה יסתיים אז כשהגיעו הימים הטובים השתדלה להינות מהם .

היא לא הבינה למה כשהחיילים תמיד הגיעו לקחת אותה כדי לשמור עליה אמא שלה כעסה ולא

הסכימה שתלך איתם.

היא צעקה לחייל במדרגות שיחזור ולא יפחד מאמא שלה כי היא לא תעשה לו כלום, היא בעצם

אמא טובה אבל לפעמים לא מבינה מה טוב לבת שלה אבל הוא כבר הלך.

אמה אחזה בה בכוח והכניסה אותה, בואי נלך לישון ניסתה להרגיעה, היא הכניסה אותה למיטה

ביחד איתה וחיבקה אותה , כן זה היה אחד מהימים הטובים שאמא שלה אכן ראתה אותה , כן,

היא היתה קיימת והתחושה היתה נעימה לה והיא חשה אהבה לאמה.

זה היה כבר אמצע הלילה כששוב נשמעה אזעקה שפילחה את הדממה,אמה זינקה מהמיטה

ומשכה אותה לבוא למקלט, היא נאבקה בה שניות ספורות ואמה הרפתה מהאחיזה בה , "אם את

רוצה למות תמותי לבד" צעקה לה כשהיא יורדת במדרגות , היא חיכתה שהחיילים יבואו לשמור עליה

שוב כמו תמיד כשפחדה, היא חיכתה כשלפתע חייל בלי רגל נכנס בדלת , היה זה החייל שהגיע

מוקדם יותר אך הפעם לא היתה לו רגל, עמידתו היתה איתנה אפילו על רגל אחת, הוא אחז בידה

ושוב ירדו במדרגות לרחוב, בכל פעם שהתקדמו הצטרפו עוד ועוד חיילים כשלכולם היא שמה לב

היה חסר איבר כלשהו, היה חייל גבוה ורזה בלי זרוע, היה חייל נמוך ולא היתה לו עין, עוד אחד

והיתה חסרה לו כף יד, "זה מהמלחמה הארורה הזו" הסביר לה החייל שאחז בידה, הצטרף אליהם

עוד חייל צעיר גבוה ויפה , ,כולם נכים והוא לא אמרה לחייל" הוא הביט בה ואמר

"הוא שלם רק מבחוץ" ענה לה ולא הוסיף , היא לא הבינה והעדיפה לא לשאול יותר.

עוד שנים רבות לאחר שאמא שלה כבר נפטרה, היו מספרים בשכונה שהיו רואים אותה מסתובבת

ברחובות עם כותונת לילה הטירוף ניבט מעיניה והיה נדמה שהיא משוחחת עם מישהו שנמצא לידה,

אך מעולם לא ראו עם מי כי אף אחד לא היה שם בעצם.