28 – בעיניים נוצצות

יש! אני טס לכדה"א! אני לא מאמין… יש! אני מסוחרר לחלוטין. לאן רציתי ללכת? אה, לחדר שלי. אני נותן זינוק ורץ במסדרונות. האנשים ברחפות מסתכלים עליי במבט מוזר, אבל לא איכפת לי, זה לא משנה. בכדור הארץ עדיין משתמשים ברגליים, לא מרחפים לכל מקום, נהדר! החדר שלי רחוק, למטה, במעבה האדמה, יחד עם כל בני גילי. כשאחזור מכדור הארץ, בוודאי אוכל כבר להיצוות למחשבי הפוטנציאל ולעבור לקומות העליונות. בטח יהיה לי חדר עם חלון!
אני נכנס לחדרי הכסוף. בקרוב אראה נופים, אראה יערות ירוקים, מדבריות צהובים וים כחול! והמרחבים! כמו בחדר המפות, אוכל להסתכל ישר ולראות את האופק, ולא עוד קיר ועוד בניין! "מחשב", אני קורא, והנורות בחדר נדלקות, "אני יוצא לכדור הארץ, מה עליי לעשות?" על הקיר מופיעה רשימה: פרטי הטיול, בקשות לציוד, פגישות ופקודות לזמן ההעדרות. אני בוחר ב'פגישות', אני כל כך מאושר שאני מוכן לפגוש כל אחד. יש לי שתיים: הורים, וחיסונים. שתי האפשרויות לא נראות לי מזהירות אבל אני לא אתן להם להוריד לי את המורל. "מחשב, מתי ההורים פנויים היום?" יש להם שעת קבלה בעוד חצי שעה. מצויין, אספיק להירגע עד שאגיע אליהם. בינתיים, אני נכנס ל'בקשות לציוד' ומניע את מפרק יד ימין שלי מעלה מטה, 'שלח', 'שלח', 'שלח', 'שלח'… לא ייאמן כמה ציוד הם רוצים: בלוני חמצן, שעונים, טבליות מזון, ויטמינים, טבליות לפעולת מערכת החיסון, למערכת העיכול והלב, סוללות ושלושה מחשבי כף יד. וכמות הבגדים! שאנשים יגידו מה שהם רוצים, אבל הארצנים הפרימיטיבים לובשים בגד אחר בכל יום! ולכל איזור יש סט שונה של בגדים, כמה שינויי אקלים יכולים להיות כבר בכוכב אחד?! אני מניד בראשי וממשיך לאשר ולשלוח…
כמו שציפיתי, ההורים לא מאושרים מהעניין… טוב, אין להם מה לעשות בנידון, וזו הסיבה היחידה שבגללה אני נושך את השפתיים ונותן להם להמשיך לדבר למרות שכבר נמאס לי. למען האמת, גם בגלל שאני בכל זאת צריך את האישור שלהם, אחרת אצטרף רק לטיסה בחודש הבא כשכבר אהיה בן 18, ויש את הסיכון שכבר אצוות למחשב ולא אוכל לטוס.
תמיד מביך אותי לדבר איתם, אפשר לראות עליהם שהם נבוכים ומאוכזבים ממני. חוץ משעורי ההכנה לכדה"א, שבהם חייבים לפגוש את שאר בני גילי, ההורים הם האנושים היחידים שאנחנו פוגשים. אף פעם לא הבנתי, למה שאדם בוגר יבחר לא להיצוות למחשב, ולשמש הורה ומדריך לעשרה בני גיל? אחרי הטיול אני לא מתכוון להישאר לרגע חסר מחשב. זה כמו להישאר ילד. ויותר גרוע, אלה שני מוחות שלא יחוברו למחשב, והרי בלעדנו המחשב לא שווה דבר. הוא חייב להשתמש בחיבורים של המוח שלנו כדי להפעיל את הבניינים. כשהייתי קטן, שאלתי אותם איך הם וויתרו על דבר נהדר כל כך. והם ענו לי שזו שליחות, לשמור על המוחות של הדור הבא עד שיהיו מספיק חזקים ויציבים. אבל אני לא מאמין להם, בטח המוחות שלהם חלשים מדי והם לא יכולים בכלל לתרום שום דבר לרשת.
אמא שלי מייד אמרה שאני לא אשרוד. ואם כן, אני אחזור עם מוח מעוות ולא אוכל להיצוות לרשת בכלל. סיפרתי לה שיש לי ציונים מעולים, אני יודע על תרבויות האדם המודרני יותר מכל אחד אחר בגילי, אני יודע שבע שפות ארץ, והיכולות הפיזיות שלי מעולות. אבל היא רק חייכה בעייפות ופנתה אל אבי. במפתיע הוא דווקא אמר שזה יכול להועיל לי. הוא אמר שזה התפקיד שלנו, להביא מוחות טובים יותר לרשת, והמוחות שלנו יתחזקו עם כל חוויה שנחווה. אמי לא שוכנעה בקלות. זו רק תאוריה, היא אמרה, המחשב מסתדר יופי עם הלימוד הבסיסי שאנחנו מקבלים. לאחר שתיקה ארוכה, בה שניהם עיינו במחשבי כף היד שלהם, אבי אמר לה בשקט, שלי יש את האינטילגנציה הרגשית הגבוהה ביותר מבין בני גילי, ואולי לא נועדתי להיצוות למחשב. אני לא בטוח מי נדהם יותר, אמי או אני, אבל לא אמרתי כלום בגלל שהיא פנתה חזרה אלי והסכימה בהינד ראש.
הלכתי בשתיקה חזרה לחדר. צעדתי הלוך חזור בחדר, לא בטוח אם לשמוח או לא. מה אני אמור לעשות עם אינטיליגנציה רגשית? אז נכון שעכשיו אין שום דבר העומד ביני לבין הטיול. אבל מה אני אמור לעשות אחר-כך, בשארית חיי? אני לא מתכוון להיות הורה, זה משפיל. תמיד רציתי להתחבר לרשת, להיות חלק מכולם, ממשהו חזק, מהעתיד. "מחשב, הוצא מיטה", פקדתי. נשכבתי, בוהה בתקרה. "מחשב, הצג תפקידים שאינם מחוברים לרשת". מיד, על התקרה, הופיעה רשימה. הורות, רפואה, טיפול אישי ופעילות מחוץ לעיר. הסטתי את ראשי הצידה ועצמתי בחוזק את עיניי.
השבוע חלף במהירות. כל ההיסוסים שהיו לי חלפו ככל שההתרגשות גברה. אם אני יכול להגיע לכדה"א, מי יגיד לי 'לא' כשאחזור? אני בלתי מנוצח! כל יום נגשתי לקבל חיסון אחר, הכרתי את הצוות של הטיסה ואפילו קיבלנו אישור לאכול בבניין של הטייסים, אוכל "אמיתי", כזה שלועסים, כדי שהקיבה שלנו תתרגל. עדיין נאכל את הטבליות שלנו, אבל למקרה שנרצה לטעום מהאוכל המקומי. אמרו לנו שאחרי שנתרגל לא נרצה לחזור לטבליות. הלילה האחרון שלי בקומה הגיע, הכל ארוז, יש לי שלושה (!) תרמילים, ועגלת רחפת ליד הדלת. המחשב קיבל את כל ההוראות. וכל החדר שלי ארוז ומאוכסן. כשאחזור אהיה כבר מבוגר ואקבל חדר בקומה אחרת, על-פי התפקיד שלי. ההתרגשות מעקצצת בכל גופי ואני לא נרדם. אני מדמיין מפגשים עם אנשים קשיי יום, שיביטו בי בהתפעלות, ויופתעו עוד יותר כשאדבר בשפתם. אני אספר להם על כל הדברים הנפלאים בכוכב שלנו. ואהנהן בנימוס כשיספרו לי, בגאווה, שהם נשארים למען העבר, ולמען הדורות הבאים, כמו אוצרים של מוזיאון. הם יזמינו אותי לביתם ולבילויים שלהם, ואני אראה להם שאצלנו לא יוצאים כלל משום שהכל נמצא במחשב: ספריות, טיולים, משחקים, חברים וכל מה שנרצה. והם יתפעלו, אבל לא יסכימו לשנות את דרכם הפרימיטיבית. וניפרד בלחיצת ידיים ידידותית, אל עבר ההרפתקאה הבאה…
הבוקר הגיע, המחשב מעיר אותי בפעם האחרונה. אני מרגיש כמו בחלום, הכל נפלא כל כך, ואני לא מאמין שבאמת היום הולך להתרחש. עליי להגיע למעגני החלליות. לשם כך אני צריך לעלות, בפעם הראשונה בחיי, לקומה ה-200. משם יש גשר שמחבר את חמשת הבניינים לצורת כוכב. לגשר היו חלונות שקופים, ויכולתי להסתכל על הנוף בפעם הראשונה, בעיניים שלי, ולא דרך המחשב. בחוץ האדמה הייתה בצבע אדום, וחלקיקי חול מלאו את האוויר. דרך האטמוספירה בקושי חדרו קרני אור, ורק בזכות הזרקורים הגדולים שעמדו בחוץ יכלתי לראות משהו. מבניין השרת עברתי אל בניין התחזוקה ומשם אל בניין הטייסים. שני הבניינים האחרים, עליהם השקפתי מהגשר, היו בניין הרפואה ובניין המנהלה. כל הבניינים נראים מבחוץ באותה צורה, לכולם יש בראשם ראש טיל, עדות לצורה הפרימיטיבית שבה הגיעו הנה לראשונה. הבניינים צופו באופן מיוחד על-מנת שהאבק לא יפגע בהם. חשתי בר-מזל וגאה, שאני זוכה לראות במו עיניי, את כל השיאים שהאנושות שאפה והגיעה אליהם. אנשים לעיתים נדירות עוברים מבניין לבניין, לכל אחד ישנו תפקיד ייחודי ועליו לבצע אותו בסביבה המתאימה לו.
הצוות כלל עשרה טייסים מבוגרים בתפקיד ועשרים בני גילי מרחבי הבניינים. מהבניין שלנו, השרת, רק אני נבחרתי, והצגתי בגאווה את הקעקוע שלנו על כתפי השמאלית: סמל של תא עצב. כמחצית מבני הקבוצה היו ייעודיים לטיס, להם היה קעקוע של קרן אור שחודרת דרך ענני סערה. כנראה שזו המשימה הראשונה שלהם. שניים היו מבניין התחזוקה, עם סמל של קרן אור העוברת דרך מנסרה. הם אחראים על היציבות והקיימות שלנו, כל דבר החל ממזון, חומרי בנייה, ציוד לרפואה ולמחשבים ואפילו הצעות למשחקים ותרבות פנאי חדשים. הם צריכים לערוך ביקורים תכופים בכדור-הארץ כדי לעדכן ולמצוא פתרונות. שניים היו מבניין הרפואה, כנראה שהם מצטרפים לצוות בכדור-הארץ שחוקר מחלות או לצוות שמבצע ניסויים. להם היה קעקוע של סטטוסקופ, עם קרן אור שפוגעת בו ונשברת חזרה, כמו במראה. ארבעה הגיעו מהמנהלה, מאגף הספרייה, עם סמל של זכוכית מגדלת הממקדת קרן אור. כנראה נשלחו לבדוק נתונים, או להביא חדשים.
נעמדתי במעגן 7, מחכה לראות אל מי צוותתי. החלליות נראות כמו קערות גדולות עם כיפת זכוכית שקופה, לא יותר גדולות מהחדר שלי. יש בהן כיסאות רחבים ליד מוטות ההיגוי, שלא נצטרך משום שהן עוקבות אחרי ספינת החלל. מאחור יש שני דרגשים ואפילו מקום ללכת כמה פסיעות בין לבין. הטייסים הבכירים החלו לעבור במעגנים ולאשר את הטיסות. כשהגיעו למעגן שלי, התחלתי לחשוש שיבטלו את הטיסה שלי בגלל שאין לי בן-זוג וכבר התחלתי לדמיין איך אני אלחם על הזכות שלי לטוס בכל מקרה. למרבה המזל, הטייסים רק הסתכלו ברשימות שלהם, וקראו בעזרת מחשב כף היד שלהם לגלור. כנראה שהיא לא הייתה רחוקה כי כשסיימו לסרוק ולאשר אותי, היא כבר הייתה שם. מכל התרחישים שיכולתי לדמיין, בחיים לא הייתי מדמיין אותה. הייתי בתדהמה מוחלטת. היא לבשה טוניקה כתומה ומכנסיים חומים, השיער שלה היה חום ואסוף בזנב סוס והיא חייכה והתלוצצה עם הטייסים! מאיפה היא הופיעה פתאום?! לבסוף הטייסים המשיכו בדרכם, והיא פנתה אליי, חייכה ובלי מילה התחילה להעלות את התיקים לחללית, מניחה אותם מתחת לדרגשים. הלכתי בעקבותיה, בלי להפר את השתיקה, התיישבנו שנינו במקומות והמתנו לסגירת הכיפה. אלפי שאלות התרוצצו בראשי, אבל לא הייתי מסוגל לבטא אף אחת מהן במילים. גלור נראתה נינוחה ולא הציעה ברמז הסבר.
רק לאחר שהחללית התקדמה, הקירות נסגרו מאחורינו, נפתחו מלפנינו וזינקנו לאוויר, רק אז גלור פנתה אלי בעיניים נוצצות: "נכון שזה נפלא?" חיוך עלה על שפתיי, אולי היא לא מוזרה אחרי הכל, אם היא נלהבת כמוני. לאחר שיצאנו מהאטמוספירה, והתקבלה הודעה רישמית על שעזבנו את כוכב 1074, הסתכלנו שנינו על הנקודה האדומה שהלכה וקטנה. גלור פנתה אליי והושיטה את ידהּ ללחיצת יד, כמו בכדור-הארץ. "אני גלור" היא אמרה. לחצתי את ידהּ, בתחושה מוזרה. "היי גלור" עניתי, "מאיזה בניין את?" "אף בניין" היא ענתה ולא סיפקה את סקרנותי כלל. "ואתה?" "אני מהשרת" עניתי בגאווה. היא עיקמה את אפהּ. "אף פעם לא הבנתי אתכם, אתה יודע? למה שתרצו להפוך את עצמכם למכונה?" הייתי בשוק, לא ידעתי מה לענות. מעולם לא נתקלתי בשאלה כזו. לבסוף גמגמתי "אנחנו חלק מהשרת, עלינו מתבססת כל העיר". היא נאנחה והסתכלה קדימה, אל האופק. "לא הצגת את עצמך" היא אמרה. "אמרתי לך, אני מהשרת, עוד לא צוותתי". היא פנתה והביטה בי, "אבל מה השם שלך?" "צריך להיות לי שם?" שאלתי בבלבול. היא סובבה את כסאה אליי, כך שכל גופהּ פנה אלי, היא רכנה הניחה את ידיה על מסעדי הכסא שלי וסובבה גם אותו ובקול שמסביר לילד קטן אמרה "לכל אחד שהוא אחד יש שם, אחרת איך ידע שהוא הוא ולא אחר?", כנראה שנראיתי מבולבל כמו שהרגשתי כי היא המשיכה אבל בכעס, "מגדלים אתכם כמו מזון למחשבים, מפטמים את המוח שלכם ומעיפים כל מחשבה של מקוריות ויצירתיות". נבהלתי ממנה, מעולם לא שמעתי מישהו שכועס בכזה להט. התחלתי לענות לה, לא בטוח מה היא רוצה לשמוע. "המוח הוא המחשב המושלם, היצירה המושלמת, כדי ליצור עיר מושלמת צריך להתבסס על הטוב ביותר…" היא הזדקפה בכסאהּ ולקחה נשימה עמוקה. "בוא נתחיל מההתחלה, באיזה שם תרצה שאקרא לך?" "שם? אני צריך לבחור שם?" שאלתי, לא מבין איך הסתבכתי בשיחה פשוטה. "נו כן, זה לא קשה, יש דמות מסיפור שאתה אוהב? שם של מישהו שהכרת? שם של חללית? משהו?", נענעתי בראשי מצד לצד. "טוב, אז שמות של כוכבים? עצים? פרחים?" היא שאלה. "פרחים?" עניתי כהד אחריה. "ראיתי פעם פרח". "נהדר!" היא מחאה כף וחייכה "איזה פרח זה היה?" "הוא היה אדום" עניתי. היא חשבה לרגע ואז ענתה בשמחה "פשוט פרח, אקרא לך פרח". החיוך שלה היה מדבק. הושטתי את ידי לפנים ואמרתי "שלום, אני פרח!". היא לחצה את ידי וציחקקה. "ובכן פרח, אתה קולט מהר. מה המטרה שלך?" היא שאלה, וחיוכה התרחב. "אני רציתי לראות את העולם" עניתי והיא הנהנה. "נו, את יודעת", הייתי קצת נבוך, לא ידעתי איך אני אמור לתאר את התחושה. "רציתי לראות את השמים והשמש, את הים, את העבר", הייתי הראשון בכיתה בהבעה מילולית אבל לא היו לי המילים להביע את התשוקה, את הרצון לחקור מקום אחר. גלור עמדה להגיד משהו אבל בלעה את המילים וחיכתה שאמשיך. "רציתי להרגיש בידיים שלי חומרים שלא עשויים מפלסטיק או ממתכת. רציתי לראות צבעים שהם לא אדום או כסף, רציתי לשמוע קולות של ים, של חיות…". בשלב הזה גלור כבר הנהנה במהירות וחייכה מאוזן לאוזן. "זה נפלא, אתה רוצה להרגיש, ולא להיות חלק ממכונה!". "לא", נענעתי בראשי, "זה לא מה שאמרתי". היא הסתכלה בי בשעשוע "זה בדיוק מה שאמרת!". "לא, לא, לא, אני יוצא לטיול. טיול אמור להיות שונה מהכל. זכיתי. אני המצטיין של הכיתה". גלור רצתה שוב לענות לי במשהו מסובך, אני בטוח. אז לפני שהספיקה שאלתי: "בכלל, מה התפקיד שלך?" היא הפנתה את פניה ובהתה אל החלל. "רישמית, אני שגרירה. מוסרת הודעות, מארגנת ציוד… דברים משעממים כאלה, כדי לאפשר לאנשים לדבר עם מכונות כמוכם" והיא הביטה בי בכעס. "זו לא אשמתי שאת לא מרוצה מהתפקיד שלך" עניתי, "איך בכלל זה קרה? לא שמעתי מעולם על מישהו שלא מרוצה מהתפקיד שלו". "זה בגלל שמחשב לא מסוגל להיות מרוצה או לא מרוצה" היא ענתה בלעג. הזעפתי פנים והסתובבתי קדימה. כמה התגעגעתי לשקט של החדר שלי. "אל תכעס, אני מצטערת", היא סובבה את הכסא שלי אליה. "פשוט, המקום הזה עולה לי על העצבים, כל מה שבני אדם נועדו לעשות, כל התקוות והחלומות של האנשים מתגלמים בכוכב הנוראי הזה ודווקא פה מושמד כל זכר לאותה אנושיות שמנסים להאדיר". היא נשמה עמוק והביטה לעיניי "אני מיועדת להיות ראש הטייסים". פי נפער בתדהמה. לזה לא ציפיתי. "אני כמוך, מטיילת עד שאהיה חייבת לחזור. רק שאני מטיילת בכוכב, והבית שלי בכדור-הארץ. אני באה לבקר פעם בשנה, מנסה לעודד שינויים. ובשאר הזמן אני חיה כמו כולם. אני גרה בחווה, יש לנו בעלי חיים ועצים ופרחים" היא עצרה וקרצה לי, "ואנחנו אוכלים אוכל שאנחנו מגדלים ולא בטבליות. יש לי גם חברים וחברות. כולנו עובדים יחד ומשחקים יחד. וכל אחד יכול לבחור מה לעשות". נענעתי בראשי, לא הייתי מסוגל לתפוס את כל מה שהיא אומרת. "זה כמו באגדה" עניתי לבסוף. "כמובן", היא ענתה בפסקנות "אנחנו צריכים לחיות את החיים כמו בני-אדם, להנות מהמאמצים שלנו ולא להפסיק את האנושיות שבנו למען עתיד המחשבים. לא לזה נועדנו". שנינו השתתקנו והסתכלנו בנוף סביבנו למשך זמן מה. "איך את יודעת, איך את יודעת למה נועדת?" שאלתי בלחישה. "אני מנסה" היא חייכה "אני מרגישה". שוב השתרר שקט. הסתכלתי בכוכבים סביבי, אני יודע שעד עכשיו יישבו רק חמישית מהכוכבים ברחבי הגלקסיה. מוזר, כל כך הרבה כוכבים, וכל כך מעט תשובות. "הגענו!" קראה גלור וקטעה את המחשבות שלי. הכדור גדל לנגד עיניינו. הכחול נראה ראשון, ולאחריו הירוק והצהוב. "זה כל כך יפה" גלור אמרה, והסכמתי בשתיקה.
נחתנו על הקרקע. הטייסים עברו ובדקו שאף אחד לא ניזוק. נדמה לי שחולקנו לקבוצות. לא ממש שמתי לב למה שקרה, הייתי מסוחרר מאושר. טעמתי את האוויר הלא מסונן והרגשתי את האדמה מושכת אותי אליה בעוד העיניים שלי נמשכות אל הרקיע. גלור הושיטה לי את ידהּ: "אתה בא איתי, פרח?"