פוליגראפ מאת ליאור לדרמן

השנה היא שנת 2034. לילות הקיץ בישראל עדיין חמים והנהגים בפקקים עדיין עצבניים, בדיוק כפי שהיה לפני עשרים שנה. נהג אחד שהקדים את התנועה וכבר מתקרב לביתו הוא אייל ליפשיץ. אייל, גבר בשנות ה-40 לחייו, נראה צעיר לגילו, אך מה שפניו החלקות מסתירות, מגלה שיערו המאפיר. אייל מחנה את מכוניתו בשכונה המנומנמת בגבעתיים שבה הוא גר. הוא נכנס לבניין שלו ועולה במדרגות לקומה השנייה. רגע לפני שהוא מגיע לדירתו, הוא מחפש את המפתח בכיסו אך אשתו שלומית כבר שמעה אותו. היא פותחת לו את הדלת ומברכת אותו בנשיקה על הלחי. שלומית, בת גילו של אייל, ניחנה בחן טבעי וחיוך מדבק שקשה לעמוד בפניו. נראה שאייל אפילו לא מנסה. רגע לאחר נשיקתה החטופה, אייל מחייך מאוזן לאוזן, מרים אותה ומסובב אותה באוויר. שניהם צוחקים כמו ילדים קטנים. כשהם נכנסים לדירה, ניתן סוף סוף להבחין בכמה מהשינויים הטכנולוגיים שהגיעו בשנים האחרונות. הדמויות יוצאות מהטלוויזיה ומסתובבות בסלון בהולוגרמות. הנעליים חוזרות בעצמן למדף לאחר שהורדת אותן. החלונות "מנקים" בניינים משדה הראייה ומציגים את הנוף שנפרש מאחוריהם. כשהחיים נראים כך, לא קשה להבין מדוע בני משפחת ליפשיץ כל כך מאושרים.

בנם של אייל ושלומית, דני בן ה-12, יושב בסלון וקורא להוריו. כשהם מתקרבים, הוא מראה להם את הפרסומת שמשודרת כעת בטלוויזיה. זו פרסומת של חברת נסיעות והוריו של דני כבר יודעים במה מדובר. בסוף השבוע הם אמורים לנסוע לאמריקה לחופשה בדיוק כמו המשפחה שמופיעה בפרסומת. אותה משפחה רוקדת ושרה שיר על האירוע ודני מבקש מהוריו שיצטרפו ויעשו כמותם "נו, זה יהיה כיף" הוא מפציר. אייל לא מתלהב, אך שלומית ודני מצליחים לשכנע אותו ושלושתם פוצחים בריקוד המצחיק, תוך שהם שרים את השיר מהפרסומת. אין ספק שהם כבר עשו את הטקס הזה יותר מפעם אחת בעבר. כשהפרסומת מסתיימת, הם צוחקים ומתנשמים בכבדות. "זו פעם אחרונה שאני עושה את זה" אייל אומר בחיוך והולך למטבח.

"הזכרתי לצביקה שנהיה באמריקה בשבוע הבא" אומר אייל לשלומית, "הוא שאל אותי כמה שנים אנחנו כבר ביחד. אני אמרתי 13, והוא שאל אותי מה הסוד שלנו". שלומית מופתעת. "מה הוא לא נשוי?" היא שואלת.

"גרוש פעם שלישית".

"וואי איזה מסכן".

"ומתחתן עכשיו פעם רביעית עם מישהי בגיל של הבת שלו".

שלומית צוחקת ואייל אומר "את צריכה לתת לי לסיים משפט, אני כל הזמן אומר לך". "אוקיי, אוקיי" שלומית אומרת "שב יש אוכל". "רגע, לא סיפרתי לך על העסקה שעשינו היום" אומר אייל ושלומית מרגיעה "בסדר אחרי האוכל". היא קוראת לדני שיבוא לאכול, ואייל משיב "טוב, אבל זה היה מעניין, תזכירי לי אחרי האוכל אם אני אשכח לספר".

צלצול פלאפון נשמע, אך אייל לא מוציא שום מכשיר מכיסו. הוא לוחץ על זרועו ומתחיל לדבר. זהו הטאטו-פון, ההמצאה שהגיחה לאוויר העולם לפני כעשור ומאז הביאה חברות כמו סמסונג ואפל לסף פשיטת רגל. הטאטו-פון הוא טלפון המקועקע על העור ונראה שקוף לחלוטין עד שנכנסת שיחה ואז הוא נדלק ומתגלה לעין. ברגע שאנשים יכלו ללבוש את הפלאפון שלהם, אף אחד כבר לא רצה לקחת אותו בכיס. בשנים שלאחר השקתו, נוספו לטאטו-פון מספר פיצ'רים חדשים. בגלל שהוא מתחבר לגוף, הוא יכול להציג את הנתונים הפיזיולוגיים שלך וכך ליידע אותך בכל רגע בנוגע לצרכייך הרפואיים. בשלב מתקדם יותר, החברה שייצרה את הטאטו-פון בנתה מאגר נתונים שיאפשר לכל אחד המחובר אליו לשתף עם אחרים את נתוניו. כך חברייך יוכלו לדעת מתי אתה חולה, או מרגיש שמח, או עצוב ולהגיב בהתאם ברשת החברתית. החודש יצאה אפליקציה חדשה המבוססת על אותה קריאה ביולוגית ושיתוף חברתי. האפליקציה נקראת "פוליגראפ" (Polygra-app). מה שפוליגראפ עושה זה לזהות מתי אתה משקר וליידע את חברך לשיחה בנתון זה. הפרסומת לאפליקציה אומרת שמהפכת החשיפה והשיתוף, שפייסבוק הביאה לעולם שלושים שנה לפני כן, הגיעה כעת לשיאה. בין חברים לא צריכים להיות סודות ועכשיו נמצאה הדרך להבטיח זאת.

ברגע שאייל מסיים את השיחה, דני שואל אותו אם הוא התקין את הפוליגראפ. "נראה לך שאני יודע איך עושים את הדברים האלה?" שואל אייל ודני מיד אוחז בזרועו של אביו המאותגר טכנולוגית ומתחיל לעבוד. "שמעתי על האפליקציה הזאת" אומרת שלומית "מה זה עולה כסף?". "לא זה בחינם" אומר דני "תביאי אני אתקין גם לך". דני הולך לאמו, מקיש על זרועה ותוך שנייה מסיים. "טוב שב, האוכל מתקרר" שלומית אומרת ומגישה לשולחן מספר צלחות עם תבשיל מהביל.

"נו איך יצא?" היא שואלת. "מעולה" עונה אייל וצפצוף נשמע מזרועה של שלומית. "הגיעה לך אסאמאס" אומר אייל, אך שלומית לא רואה שום הודעה וממשיכה לאכול. "נראה לי שלא שמתי מספיק מלח, נכון?" שואלת שלומית ואייל עונה לשלילה. צפצוף נוסף נשמע מזרועה של שלומית, דני מציץ ואומר "אה זה הפוליגראפ". אייל מביט בשלומית בחשש מעורב בבלבול והיא מחייכת. "אז מה, רק חסר מלח, או שזה לא טעים?" היא שואלת. "רק חסר מלח" אייל עונה ושוב נשמע צפצוף. חיוכה של שלומית נעלם "לא ייאמן, אתה תמיד משקר לי כשאתה אומר שהאוכל מעולה?". אייל עונה לשלילה ושוב נשמע הצפצוף. "תראה מה זה, אני טורחת בשבילו וקורעת את התחת במטבח ולו עוד יש תלונות" אומרת שלומית ואייל עונה בתוקף "אין לי תלונות". הצפצוף חוזר. אייל שם את ידו על ידה של שלומית "שלומצי…". היא מושכת את ידה. אייל מנסה לחשוב על מוצא ולבסוף אומר "בטח יש להם באג באפליקציה. תחשבי על זה, היו מוציאים כזה דבר בחינם אם זה באמת היה עובד?". שלומית עדיין נראית מדוכדכת. אייל מרגיש אשם. לאחר רגע של שתיקה הוא נזכר במה שעבר עליו בעבודה ובטוח שהסיפור יעודד את שלומית. "רוצה שאני אספר לך מה היה במשרד, זה יקרע אותך" הוא שואל. שלומית לא עונה, רק נאנחת, וחיוכו של אייל מתפוגג.

"מה?"

"כלום, תספר נו".

"את לא רוצה לשמוע?"

"רוצה!"

נשמע צפצוף מזרועו של אייל. הוא מביט בטאטו-פון שלו ואז בשלומית.

"לא מעניין אותך מה קרה לי במשרד?"

"מעניין" היא אומרת והצפצוף חוזר. אייל נראה מבולבל.

"חשבתי שאת אוהבת את הסיפורים שלי".

"ואני חשבתי שאתה אוהב את האוכל שלי".

"אבל את תמיד רוצה לשמוע".

"כי אתה תמיד רוצה לספר!".

"זאת העבודה שלי, הייתי רוצה לחשוב שאשתי מתעניינת במה שאני עושה".

"והבישולים שלי זה לא עבודה? וכדאי לך לחשוב טוב טוב לפני שאתה עונה והדבר הזה מצפצף".

דני מבקש מאימו שתפסיק אך שלומית לא מוכנה להקשיב. "שקט, אני לא רוצה שאף אחד ידבר איתי עכשיו" היא אומרת ואייל משיב "את אל תדברי איתי". דני מנסה להרגיע את אביו אך גם הוא משתיק אותו "די דני, לך לחדר שלך!". דני עוזב את המטבח, והוריו ממשיכים להתווכח.

"מה אתה צועק עליו?"

"את זאת שצועקת, תנמיכי את הקול שלך"

שניהם ממשיכים לנסות ולהשתיק אחד את השני ולבסוף שלומית קמה, מנגבת את ידיה ומשליכה את המגבת בעצבים. אייל לא מתרשם ואומר "תראי לי עוד גבר אחד שאוהב את אשתו כמוני. לוקח אותה לחוץ לארץ, קונה לה דברים על ימין ועל שמאל, מנגן לה סרנדה בכינור כל שבת בבוקר". "אל תנגן לי" אומרת שלומית ואייל מתפלא "אה, אז עכשיו את תגידי לי שגם את הנגינה שלי את לא אוהבת?". "עזוב אין לי כוונה להיכנס איתך לויכוחים האלה" עונה שלומית ומסובבת אליו את גבה. אייל קולט שהיא התחמקה מלענות על שאלתו, אך הוא לא מבין מדוע. "את צוחקת" הוא אומר "תעני לי בבקשה כדי שאני לא ארגיש עכשיו כמו המטומטם הכי גדול בעולם. את שונאת את הנגינה שלי?". "אני לא עונה על זה" אומרת שלומית ואייל פשוט המום.

"את… למה לא אמרת לי שום דבר?"

"לא רציתי לפגוע בך".

"לפגוע בי?"

"כן. כל פעם שאתה מדבר על הכינור שלך נדלק לך ניצוץ בעיניים. למה שאני אנפץ לך את הבועה הזאת?".

"אוקיי, אז עדיף לשקר" אייל אומר בציניות, ושלומית ממשיכה "זה לא שלא ניסיתי לרמוז לך. קניתי לך דיסקים של נגנים מקצועיים כדי שתשמע איך הם מנגנים, קניתי לך מיקרופון כדי שתקליט את עצמך ותקשיב לעצמך, התקשרתי למשטרה כדי שיגידו לך להפסיק להרעיש כל שבת בב". אייל קוטע אותה "את התקשרת למשטרה? אמרת שהשכנה מלמטה התקשרה אליהם". "אה כן, נכון" אומרת שלומית "זאת הייתה היא, סליחה". צפצוף נשמע ואייל מבין שהיא משקרת. הוא מביט בה בשוק.

"אני לא מאמין שעשית את זה".

שלומית מעט נבוכה מהמעשה שהסתירה ומנסה לתקוף בחזרה. "אוי נו כאילו שאתה אף פעם לא שיקרת לי" היא אומרת "כשבחרתי לנו את המכונית ואמרת שאתה אוהב את זה, אני יודעת ששיקרת". "לא שיקרתי" אומר אייל. שלומית מביטה בזרועה ואכן לא נשמע צפצוף. "וכשהזמנתי לנו את הנסיעה" ממשיכה שלומית "אני יודעת שלא אהבת את זה. אתה מעדיף להיות בעבודה שלך מאשר במלון תקוע איתנו שבוע שלם". "לא אני לא" עונה אייל ושוב לא נשמע צפצוף. אייל מביט בה במבט מנצח ושלומית מרכינה את ראשה. היא מנסה לחשוב על תגובה אך לא מצליחה ומרגישה רע עם עצמה. היא נאנחת, מתקרבת לאייל ומחפשת סליחה בעיניו. "טוב די, בוא נשכח מזה" היא אומרת. "לא, איפה, הורדת לי את כל המצב רוח" הוא משיב, אך שלומית מחבקת אותו. "די נו, אני מצטערת" היא אומרת ומכסה אותו בנשיקות. היא מסתכלת בעיניו אך הוא מסב את מבטו הצידה. "אני אראה לך שוב את הביקיני החדש שקנית לי אתמול, רוצה?" היא שואלת בטון מפתה, ולאחר רגע ארוך הוא חוזר להביט בה. "שעה הסתובבתי איתך עד שמצאת" הוא אומר "תראי לי עוד בעל אחד שעושה את זה". "נכון, נכון" אומרת שלומית ומתחילה ללכת אחורה לעבר חדר השינה. "אתה רוצה את הביקיני הלבן או הורוד?" היא שואלת בחיוך. "אני עדיין לא מאמין שאת לא אוהבת את הנגינה שלי" הוא אומר ושלומית חוזרת על שאלתה "הלבן או הורוד?". לבסוף גם אייל מחייך ועונה "הורוד". "טוב" אומרת שלומית "אבל הוא קצת גורם לי להראות שמנה, לא?" שלומית מחייכת ונכנסת לחדר השינה. "מה?" היא קוראת לאייל בקול רם מתוך חדר השינה. "מה?" הוא שואל בחזרה והיא מוציאה את ראשה מהחדר. "הוא לא גורם לי להראות שמנה?" היא שואלת ואייל מניד בראשו. היא מביטה בו מוזר, יוצאת אליו, הוא בולע כדור גדול של רוק והיא שואלת שוב "זה גורם לי להראות שמנה?". אייל עונה לשלילה ונשמע צפצוף.

חצי שעה לאחר מכן, דני בחדרו, עדיין שומע את הצעקות שמגיעות מהסלון. הוא מקיש על הטאטו-פון שלו בכעס. "רוצים שאני אוריד לכם את האפליקציה הזאת, היא ממש מגניבה" הוא מחקה את עצמו ומניד בראשו בתסכול "אידיוט". הוא סוגר את הטאטו-פון שלו והולך לעבר הדלת. כשהוא פותח אותה, הצעקות נשמעות יותר בבירור ונראה שהריב עלה לדרגה חדשה. "אז אני לא הייתי החבר השלישי שלך?" מתפלא אייל העצבני "כמה היו לך לפני?". "אוי תשתוק" עונה שלומית. "יותר מעשרה?" שואל אייל. שלומית משיבה לשלילה ונשמע צפצוף. "יותר מעשרים?" שואל אייל ההמום. "מה אכפת לך" היא עונה "לפני רגע גילינו שאתה חושב שאני שמנה שצריכה לעשות דיאטה".

דני שב לחדרו. הוא מזיז את ידו בתנועה מעגלית מול מסך הטלוויזיה והמסך נדלק. בטלוויזיה משודרת הפרסומת בה צפו דני והוריו מוקדם יותר על המשפחה המאושרת שיוצאת לחופשה. זה הדבר האחרון שדני המדוכדך רוצה לראות עכשיו ובתנועת יד נוספת הוא מעביר לערוץ המוזיקה. הוא מגביר את הווליום כדי שהרעש יעלים את הצעקות של הוריו, אך עדיין ניתן לשמוע אותם. אחרי מספר דקות הייאוש ניכר על פניו של דני. הוא מנופף בידו בשתי תנועות חדות והטלוויזיה נכבית. הוא מתיישב בפינת חדרו וקובר את ראשו בידיו.

בסלון משתררת לפתע דממה. הסוד האחרון שהתגלה הקפיא את אייל ושלומית במקומם. "מה?" שואל אייל בקול רם "מה זאת אומרת? את לא נהנית כשאנחנו שוכבים?". "זה לא מה שאמרתי" עונה שלומית ואייל תוקף "טוב אז את לא סובלת אבל זאת גם לא חגיגה גדולה נכון, זה מה שהתכוונת?". "זה לא מטריד אותי אייל" שלומית משיבה ואייל ממשיך בכעס "אולי אני צריך לדבר עם אחד האקסים שלך, אולי אחד מהם יוכל ללמד אותי משהו". "נו באמת" מגלגלת שלומית את עיניה, ואייל ממשיך "לא, ברצינות, מעניין אותי מה הם כבר עשו שאני לא עושה". שלומית משיבה אש "אולי היינו מדברים על זה אם לא היית נרדם בכל פעם שאנחנו מסיימים או רץ מהחדר". אייל לא מוכן להקשיב "אה, אז אני אשם עכשיו, כי אני צריך לצאת לסיג" אייל קוטע את דבריו לפני שהוא מסיים. שלומית נראית מבולבלת. "מה אמרת?" היא שואלת והוא עונה "כלום". "רצית להגיד… סיגריה?" היא שואלת, בקושי מעכלת שהמילה הזאת יוצאת לה מהפה. אייל משיב לשלילה אך הצפצוף נשמע לאות שקר. שלומית מחווירה והמומה לחלוטין. הם מביטים זה בזה לשנייה שנראית ארוכה כנצח ואז שלומית שואלת "אתה… מעשן?" אייל לא עונה אך שלומית לא עוזבת "ממתי התחלת לעשן?" היא שואלת ולבסוף אייל נשבר "מתמיד. רק ידעתי שאת שונאת את זה שנאת מוות אז אף פעם לא סיפרתי לך. את יודעת מה זה 13 שנה, לתכנן כל ערב איך לצאת לעשן מבלי שתשימי לב ולנקות את הפה כדי שלא תריחי?". שלומית קפואה במקומה ולא אומרת דבר. "זהו, אין לך מה להגיד?" שואל אייל. שלומית פשוט מביטה בו לרגע ארוך, מנסה לארגן את מחשבותיה ולבסוף משיבה "אני רוצה שתלך". אייל מכווץ את עיניו, ואז מהנהן בראשו בכעס ויוצא בסערה מהבית. טריקת הדלת מקפיצה את דני בחדרו והדאגה מתעצמת על פניו.

מספר שעות מאוחר יותר, אייל יושב על ספסל מחוץ לבניין המשרדים שלו. בשעות היום מתחם העסקים בו הוא נמצא הומה אדם ומלא חיים, אך כעת בלילה המקום השומם משדר תחושה סליזית ומפוקפקת. המדרכה שלרגלי אייל מקרינה פרסומות לבתי בושת ונערות ליווי. אייל לא שם לב לכך והוא שקוע במחשבותיו על הריב שלו עם שלומית. אופנוע משטרתי חולף באזור אך הוא אוטומטי ואין אף שוטר שרכוב עליו. קרן לייזר ירוקה יוצאת מהאופנוע וסורקת את האזור. האופנוע נעצר ליד אייל, סורק אותו ואת המדרכה שלידו. מסך עולה מהאופנוע ומציג פנים של שוטר. השוטר מביט לעבר המדרכה שם מפוזרות זכוכיות של בקבוק בירה שבור. "אתה שברת את הבקבוק הזה?" שואל השוטר את אייל. אייל עונה לשלילה וצפצוף נשמע מזרועו של השוטר. השוטר מחייך ולאחר רגע יוצא דו"ח מהאופנוע. אייל מניד בראשו בתסכול. "פוליגראפ?" הוא שואל בעודו לוקח את הדו"ח. "נחמד אה?" אומר השוטר "התקנתי את זה היום". "חכה שתגיע עם זה הביתה ותדבר עם אשתך" אומר אייל במרירות "נראה אז אם תגיד שזה כזה נחמד". השוטר מוצא את דבריו של אייל די משעשעים. "בטח. האישה שלי, אני רק רומז לה שאני עוזב אותה והיא סותמת את הפה" הוא אומר "יאללה שיהיה לך לילה טוב". המסך נכנס לתוך האופנוע שעוזב את המקום. אייל תוהה לעצמו ומהרהר על דבריו של השוטר. לפתע הטאטו-פון שלו מצלצל. זו שלומית. אייל חושב מה לעשות ואז הוא מבחין בפאב בצד השני של הרחוב. הוא קם והולך לשם בהליכה מהירה. כשהוא נכנס הוא רואה שהמקום מפוצץ בצעירים. חלקם שותים, חלקם רוקדים לצלילי המוזיקה. אייל לוחץ על הטאטו-פון שלו ומקבל את השיחה. הוא מסתובב בין הבליינים כדי שהסאונד ייקלט במיקרופון. מהעבר השני של הקו שלומית שומעת את המוזיקה. היא קוראת שוב ושוב בשמו של אייל אך אין תשובה. אייל מזהה שני צעירים מתנשקים בלהט ומתקרב אליהם, דואג שקולות המזמוזים יעברו לשלומית.

חצי שעה לאחר מכן אייל כבר בדרכו הביתה. בראשו הוא מדמיין כיצד שלומית מתחננת שיסלח לה. כשהוא מגיע לחנייה, הוא מביט למעלה לדירתו ורואה איך שלומית מסתכלת דרך החלון ומחכה עבורו. הוא מחייך לעצמו, מדומם את המנוע, נועל את המכונית ויוצא. חיוכו מתפוגג ברגע שהוא נכנס לבניין. שלומית יוצאת לכיוונו עם דני, והיא מחזיקה במזוודה. אייל מוכה בתדהמה.

"מה את עושה?"

"אנחנו הולכים להורים שלי".

"מה? ומה עם אמריקה?"

"אין אמריקה".

דני ההמום מתרחק מאימו. לא היה לו מושג שזו כוונתה. הוא לא מוכן לקבל זאת אך היא דורשת שייכנס למכונית. דני מתחנן לאביו שיגיד לה משהו. "את מוכנה להרגע?" אומר אייל "אם מבטלים היום לא מחזירים לנו את הכסף!" "שלא יחזירו" היא אומרת "בוא דני, הולכים". אייל מניד בראשו בעצבים והולך למעלית. שלומית נעצרת וקוראת לאייל "רגע איפה המפתחות?" אך אייל לא שמע אותה וכבר עלה למעלה. כשהוא מגיע לדירה, הטאטו-פון שלו מצלצל והוא עונה בזעם.

"מה את רוצה?"

"שכחת להביא לי את המפתחות".

"מה?"

"המפתחות לאוטו!"

אייל מנתק, מתנשם ומתנשף, ואז הולך לעבר החלון, פותח אותו. "קחי!" הוא צועק וזורק את המפתחות. שלומית מביטה למעלה ואז רואה את המפתחות עפים לעבר הגינה. היא נאנחת, מניחה את המזוודה על המדרכה והולכת להביא את המפתחות. בינתיים למעלה אייל לא נרגע והוא פוסע הלוך ושוב בחדר. הוא נעצר ומסתכל על הפיג'מה של שלומית. הוא ניגש לחלון, צועק לה "הנה גם את הפיג'מה שלך שכחת" ואז זורק לה את חולצת הפיג'מה. שלומית המומה. הוא חוזר פנימה ולאחר מכן יוצא שוב לחלון וזורק מכנסי פיג'מה, "וגם את המכנסיים" הוא צועק. "מה אתה עושה?" היא צועקת לו בחזרה. הוא נכנס שוב פנימה, ואז חוזר לחלון כשבידיו שקיות "וגם את השקיות שלך מהקניון אל תשכחי". הוא זורק שקית אחרי שקית וכשהשקית השלישית פוגעת במדרכה נשמע קול ניפוץ. "תגיד לי אתה דפוק?" היא צועקת לו. אייל נבהל. הוא חוזר פנימה ולאחר דקה הוא מופיע למטה ויוצא לרחוב. "מה זה, השקית פגעה במשהו?" הוא שואל והיא עונה "היה שם את האגרטל שקנינו".

"בסדר, מה את צועקת?"

"כי תראה מה עשית".

"מה אני עשיתי?  מה עם כל השקרים שלך, שכחת כבר מהם?"

"כן שכחתי, אתה יודע מה, אתה נראה לי עצבני, אולי כדאי שתדליק איזה סיגריה כדי להירגע".

דני מביט במתרחש בדאגה. הוא זה שהתקין להוריו את אפליקציית הפוליגראפ שגרמה להם לריב ותחושות האשמה אוכלות אותו מבפנים. הוא רואה כיצד פניהם של הוריו כבר אדומות מהכעס והצעקות, אך אביו לא מפסיק לרגע.

"את רוצה ללכת לשם, את רוצה שאני אזכיר עכשיו את כל הסודות שלך שהתגלו היום? פאק, אני מרגיש שאני כבר לא יודע מי את".

"אני? אתה לא יודע מי אני אייל? אם זה השם האמיתי שלך בכלל".

"את יודעת מה? מה אנחנו עושים פה? על מה אנחנו רבים? בואי נסגור את העסק, בואי נפרד כבר וזהו זה".

"אחלה".

"יופי".

"מעולה".

עיניו של דני נפערות באימה. הסיוט הכי גדול שלו קרה זה עתה לנגד עיניו. תחושות הכעס על עצמו מתערבבות עם תחושות הכעס על הוריו שהגיעו למצב הזה. הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול לשתוק יותר, ולבסוף משחרר צעקה גדולה שקורעת את האוויר"ד-י!!!!!". שלומית ואייל מסתובבים אליו והוא צועד לעברם בעצבים. "תגידו לי אתם סתומים?" הוא שואל ואביו משתיק אותו "שקט דני". דני לא נרגע "שום שקט, אתם השתגעתם כמו אני לא יודע מה". "אתה לא שמעת מה היא הסתירה ממני" אומר אייל ושלומית לא נשארת חייבת "אני? אתה!". דני מתפוצץ שוב בצעקה "אני יודע! שמעתי את כל הריב המטומטם שלכם". "מה מטומטם?" שואל אייל "תראה כמה היא שיקרה לי כל השנים האלה". "אז מה?" שואל דני. "אז מה?" צועק אייל "אז אני סיימתי איתה. מי יודע איזה עוד סודות היא מסתירה ממני". שלומית צועקת בחזרה "מי יודע איזה סודות אתה מסתיר ממני!".

"די כבר די!!!!!" צעקתו של דני גוברת על שלהם ודממה משתררת ברחוב.

דני מתנשם ומתנשף. "איזה סודות, איזה סודות? את בגדת בו? אתה בגדת בה?" דני שואל ושניהם עונים לשלילה. הם מביטים בזרועותיהם אך לא נשמע צפצוף. "מישהו משניכם… אני לא יודע, עשיתם איזה פשע פעם?" דני שואל והוריו עונים לשלילה. שוב לא נשמע צפצוף. אייל ושלומית נרגעו מעט, אך דני ממשיך "כל מה שסיפרתם בסלון, מה הקטע, כולה כמה שקרים לבנים. מה אתם מתישהוא שיקרתם אחד לשני כדי לפגוע אחד בשני?". שלומית ואייל מביטים זה בזה ונראים מעט נבוכים. הם עונים לשלילה וגם כעת לא נשמע צפצוף. דני ממשיך "להפך, סיפרתם את כל השקרים האלה בשביל לא לפגוע אחד בשני. תראו כמה אנרגיה הוצאתם כל השנים האלה רק כדי להסתיר דברים שאתה אבא חשבת שיפגעו באימא ואת אימא חשבת שיפגעו באבא. זה מראה כמה אתם אוהבים אחד את השני, לא כמה אתם שונאים אחד את השני". דני מביט בהם והם מביטים בו ואז אחד בשני.

אחרי רגע ארוך של קיפאון אייל מחייך ואז גם שלומית. "הוא צריך להיות פסיכולוג" אומר אייל. "כן…" אומרת שלומית בחיוך "בשעה הזאת הוא צריך להיות במיטה, זה מה שהוא צריך להיות". אייל לא בטוח מה להגיד. "אז…" הוא תוהה "את רוצה לעלות חזרה למעלה?". שלומית מביטה בו ולאחר מכן משפילה את מבטה. "הייתי שואלת אותך אם אתה מבטיח לא לשקר מעכשיו והלאה אבל אני מפחדת לשמוע צפצוף". גם אייל משפיל את מבטו ושלומית ממשיכה "מה… אני אשתך, אתה בעלי, כנות בינינו זה צריך להיות דבר בסיסי, לא?". אייל מהרהר על שאלתה ומהנהן.

"כן… זה מה שתמיד אומרים".

"כן…"

"אז…" אייל עוצר לרגע ואז ממשיך ושואל "את מוכנה מעכשיו להיות כנה איתי לגבי כל דבר קטן, ולספר לי הכל?". שלומית משתהה, לא בטוחה מה לענות, ואז משיבה בשאלה "ואתה?". אייל לא מצליח לענות. למעשה שניהם חושבים את אותו הדבר. אף אחד מהם לא בטוח שהוא מוכן להתמודד עם האמת על בסיס יומי ולשמוע דברים שעשויים לפגוע בו. יותר מכך, הם ממש לא רוצים להעליב אחד את השני בגלל שהם אוהבים זה את זה. מצד שני, בגלל הפוליגראפ שמוציאה לך את האמת מהוורידים, כבר אי אפשר להסתיר שום דבר.

אייל מביט בטאטו-פון שלו. הוא חושב לרגע ארוך ואז אומר "את יודעת… שמעתי שמשה התחיל למכור בחנות שלו מכשירי אייפון". "אייפון?" שלומית מתפלאת "וואו… איזה רטרו". אייל מביט בעיניה ושואל "את… אוהבת רטרו?". שלומית מחייכת ואומרת "אני מתה על רטרו". צפצוף נשמע לאות שקר. חיוכה של שלומית מתפוגג והיא מביטה באייל בחשש. הוא אומר לה "כדאי שנמהר לפני שהחנות נסגרת". שלומית מהנהנת והם ממהרים לאסוף את השקיות שהתפזרו על המדרכה. דני מביט בהוריו פועלים ביחד. חיוך גדול מתפשט על פניו והוא רץ לעזור להם.

 

 

-סוף-