הרגע ממנו התחיל מסלול חיי, כמו גם מסלול העולם, להשתנות, היה – כמה סמלי – בחניון המכוניות התת-קרקעי של מפקדת המשטרה בניו יורק.
חלק א' – "לשנות זה להעז". השנה: 2025.
"ג'ין, תעדכני את ראשי הצוותים לגבי הפגישה השבוע הבא, תשלחי ניידת לרחוב 124 – התאונה שם נראית לי חשודה – ולמען ה', תציבי ניידת קבועה ביציאה הצפונית ממחלף 32 – שלוש תאונות תוך יומיים, עם שבעה הרוגים, יכולות למוטט את המוניטין של המחלקה שלנו. קיבלת?".
יריתי בצרורות את הפקודות, הייתי באיחור של רבע שעה למשחק של הבן שלי בנבחרת הכדורסל בתיכון שלו, ולא התחשק לי לראות עוד פעם את הפרצוף המאוכזב שלו, לאחר שהאבא החשוב שלו שוב הבריז לו מאירוע משמעותי. לך תסביר לו שכאשר עשרות מיליוני מכוניות במטרופולין הזה יושבות לך על הצוואר יום ולילה, קשה לזכור משהו כמו משחק כדורסל, ועוד של תיכוניסטים.
אין ספק, חיים קשים יש למפקד משטרת התנועה של ניו-יורק.
"אדוני?", זאת הייתה ג'ין.
"כן, מה העניין?" פלטתי קצר רוח.
"הפקודות הועברו, ו…רציתי להגיד…אל תיקח קשה את הפגיעה במוניטין שלך, או.קי? תבין, החבר'ה בטיימס רק אוהבים לעקוץ כל מי שקצת מצליח".
עכשיו היא הייתה נבוכה לגמרי.
"ברור ג'ין, ודרך אגב, כמובן שאין קשר לעניין הפעוט שאני במקרה גם יהודי, נכון? תעשי לי טובה. אני יודע שהם גם מקנאים, וגם אוהבים להשמיץ – אבל זה גם נכון שהשנה הייתה עלייה של 15% בכמות התאונות בעיר. את חושבת שאני לא מודע לזה בדיוק כמוהם? את חושבת שזה כואב לי פחות מלהם? אני לא מתכוון לתת לעצמי לשבת בשקט, ולא להתייחס לביקורת. הם טיפשים, זה כן, אבל הביקורת נכונה ואני הולך לקרוע את עצמי עכשיו במשך חודשים כדי שנתחיל לראות התקדמות בגרפים, לטובה. כל שם של הרוג יושב לי על המצפון, ותאמיני לי שככה קשה לישון בלילה".
הייתי מופתע מעצמי בדיוק כמו ג'ין, לא כל יום יוצא לי וידוי כזה.
"אני זז. תזכרי, כל שינוי את מעדכנת אותי בביפר".
ג'ין הנהנה כאשר אני כבר הייתי מחוץ למשרד.
דקה אחרי זה יצאתי מהמעלית לחניון בו החניתי לפנות בוקר את המכונית.
ואז ראיתי אותו.
"מוטי?" שאלתי בהיסוס, מותיר את הזיהוי מרחף בחלל האוויר בקו העדין שבין שאלה לקביעה.
"טוב לראות אותך, מיכאל!". הוא קבע עובדה. בנוסף, הוא דיבר בעברית.
התחלתי גם אני לדבר עברית. ברומא – תהיה רומאי, עם ישראלים – דבר עברית.
"מוטי, אני לא מאמין…שנים…לא התראינו מאז…".
"שעברת לחו"ל", השלים אותי מוטי בחיוך.
כמה שזכרתי אותו פתאום, את מוטי, ליצן הכיתה – גדלנו דלת מול דלת בגבעתיים במשך כל הילדות שלי, ובאופן טבעי נהפכנו לחברים טובים.
כשהייתי בן 15 משפחתי עברה לניו יורק, ולמרות שניסינו בהתחלה לשמור על קשר, עם השנים – כמתבקש בגלל המרחק – הקשר ניתק.
20 שנה לא שמעתי ממנו.
"אז מה, מוטי? ספר, מה קורה איתך, ולמה בכלל הגעת לכאן?".
"שמע…סיפור ארוך…ולמה באתי לכאן? רציתי לדבר איתך. יודע מה? אני מבין שאתה נוסע עכשיו, כן?", השיב מוטי כשחיוך מסתורי מבצבץ על שפתיו.
"כן", השבתי תמה. מה כבר יש לו להגיד לי שהטיס אותו לקצה השני של העולם, חשבתי.
"אז תיקח אותי טרמפ, אני ארד בתחנת הרכבת ובינתיים אספר לך מה העניין, הולך, מיכאל?".
"הולך. אבל בחייך – עכשיו קוראים לי מייקל, סבבה?", עניתי, ופתחתי את דלתות המכונית בלחיצת כפתור.
כשנסענו לעבר היציאה לכביש הקרוב, סיפר מוטי שאחרי שגמר תיכון וצבא, טס להודו לחצי שנה, טיול, כמו כולם, "רק מה", הוסיף מוטי לספר, "אני, שלא כמו כולם, נתקעתי בהודו. סקרנה אותי דרך החיים שלהם, הפשטות. נשארתי שם, והתחברתי לאיזה נזיר מקומי. עברתי להתגורר במערה באזור מבודד בצפון מזרח הודו, לא רחוק מאיזה כפר קטן. אחרי כמה שנים שכללתי את המערה שלי והפכתי אותה למודרנית, כדי מצד אחד לגור בנוח, ומצד שני למצוא את השקט שלי. הכנסתי טלפון, רדיו, אינטרנט ואפילו מערכת סטריאו למקרה שיתחשק לי לשמוע מוזיקה – את החשמל והחיבורים לאינטרנט ולטלפון העבירו לי מהכפר הסמוך דרך כבל מיוחד – והתחלתי לחיות על רמה, לבד. שמע, זה הכי סבבה שיש. התעסקתי בשאלות הכי גורליות של היקום, והחלטתי שהמטרה של החיים שלי היא למצוא תשובה לשאלה – "איך ליצור עולם מושלם". ידעתי שרוב העולם לא מסוגל לחיות כמוני בהודו, מנותק, ולכן צריך למצוא דרך להפוך את החיים המודרניים למושלמים ובטוחים יותר, שאנשים יוכלו לחיות בלי דאגות, מבין? התחלתי לעבוד על זה, ובדרך הגעתי לכמה תשובות ולכמה מסקנות על דברים שונים שלנו בחיים – אז התחלתי לעבד תוכנית פעולה. הדבר הראשון שנגעתי בו היה נושא התחבורה. תחשוב על זה, מי כמוך יודע שבכל יום מתים אלפי אנשים מסביב לגלובוס בתאונות דרכים מיותרות. חשבתי שאם נמצא דרך למנוע את זה, נעלה על הגל לכיוון עולם טוב יותר, עולם חדש".
מוטי עצר לנשום, נותן לי רגע לעכל את דבריו.
למען האמת, הוא לא נראה כמו הנזירים המתבודדים שקוראים עליהם, או שומעים עליהם בתוכניות המיוחדות שנערכות על החיים בהודו. מצד שני, מי יודע, אולי דווקא הסגנון המודרני שמצא לנזירות שלו, הביא אותו למקומות שהאחרים לא מגיעים אליהם, חשבתי לעצמי. בכל זאת, הייתי ספקן לגבי מה שאמר בסוף דבריו.
"מה אתה מתכוון להגיד, מוטי, שיש לך רעיון איך לגרום שלא תהיינה יותר תאונות דרכים?" שאלתי אותו באי אמון.
"בדיוק!", הבריקו עיניו, "קלטת אותי!"
"עכשיו אני מבין למה רצית לדבר איתי…" עניתי כשעדיין אני לא מאמין שהוא רציני.
"כן," ענה מוטי, "כשבררתי עליך נודע לי שאתה מפקד משטרת התנועה בניו יורק ונראה היה לי שלערב אותך זה דרך טובה להתחיל את המהפכה שאני מתכנן בעולם התחבורה".
"מוטי, איך להגיד… אתה נשמע קצת תימהוני… כאילו, למען ה', איך אתה מתכוון למנוע את כ-ל תאונות הדרכים של העולם? אתה שפוי?". הטחתי את כל הספקות שקיננו בי בצרור אחד.
מוטי לא התרגש.
"זה בסדר, טבעי שתשאל, תן לי חמש דקות לדבר ואני פורס בפניך תוכנית עולמית למניעת תאונות דרכים. אני קורא לה תמנ"ע".
"שזה?" – שאלתי בסקרנות.
"תוכנית מחשוב נסיעות עולמית – התוכנית שתמנע את כל תאונות הדרכים בעולם – מבריק השם, לא? חשבתי עליו בעצמי!".
"אולי. אם מתעלמים מזה שרק מי שמדבר בעברית יבין את ההתחכמות המילולית, אז כן, זה מבריק. קדימה, אין לי הרבה זמן, תתחיל להסביר".
"או.קי", ענה מוטי והתחיל לדבר.
חמש דקות אחרי זה הייתי בהלם.
הוא פרס בפניי תוכנית שלמה לפיה ליד האדם לא תהיה יותר נגיעה בכביש. כל המכוניות בעולם יישלטו על ידי מערכת-על, שתשלוט בכל נתוני הנסיעה – למין הקלדת היעד במחשב המכונית, ועד לעצירת המכונית בסוף הנסיעה. המערכת תדע בכל רגע נתון היכן מכונית נוסעת, באיזו מהירות ואת שאר נתוני הנסיעה, וכך, כשהיא מודעת למצבה של כל מכונית באזור נתון, היא תתאם ותסנכרן בין המכוניות השונות, ותמנע מצבי תאונה. בנוסף, המערכת תתקשר עם הכבישים החכמים שיתריעו על כל מכשול בתשתיות (כבישים חכמים קיימים כבר היום בעולם, ולפי תוכניתו של מוטי, כל כבישי העולם יהפכו לכאלה). בצורה כזאת, סבר מוטי, לא תהיה יותר אפשרות של פגיעה בחיי אדם בכבישים – ברגע שליד האדם אין נגיעה בכביש, והכל עובר למערכת ממחושבת ומדויקת עד למאית מיליונית השנייה, הסיכוי שתקרנה טעויות שואף לאפס. גם עם הולכי הרגל המערכת תדע להתמודד ומנגנון מיוחד שיפותח בה ידע לזהות יצור חי המתקרב אל הכביש, זמן רב לפני המפגש, וידע לתת מענה הולם.
"אתה מבין, מיכאל, אה, סליחה, מייקל", פנה אלי נרגש בסוף דבריו, "לא מדובר כאן בעוד חוק, או בעוד ניסיון להציל חיים של עוד אדם – לא מדובר בהשקעת עוד ניידת או עוד כמה שוטרים באיזה מחלף מסוכן. מדובר בחדשנות לגמרי. בהיפוך המבט ב-180 מעלות. לא עוד ניסיונות נקודתיים לפתור את הבעיה – בעולם מודרני כשלנו, רק פתרון הרואה ראייה כוללת יעבוד. צריך לצאת אל עולם חדש. ההתחדשות הזאת מחויבת המציאות – רק אם נתאים עצמנו לעולם שהולך ומתפתח במהירות, נוכל לשרוד. רק כך נוכל למנוע את המצב המחפיר בו מידי שנה נהרגים מעל למיליון אנשים בעולם מתאונות דרכים. נשמע הזוי, אבל זה אפשרי!".
"מוטי, איך לנסח את זה? אתה לא חושב שקצת הפרזת בדמיונות שלך?". ניסיתי להתנסח הכי בעדינות שיכולתי, בכל זאת, חבר שלא ראיתי 20 שנה.
"תבין, זה יפה מאוד כל הרעיונות שלך, ואתה יותר ממוזמן ללכת איתם להוליווד, שם יפיקו מזה אחלה סרט, באמת! בעולם המציאותי לא נראה לי שהמדע הבדיוני שלך יעבוד.".
"תגיד." שאל מוטי כשחיוך ערמומי על פניו. "על צוללת חשמלית, שמעת?".
"מה? בטח ששמעתי, מה אתה מנסה לרמוז?"
"בדיוק מה שאני מנסה לרמוז. שנים רבות לפני שנוצרה הצוללת החשמלית הראשונה, ז'ול וורן יצר אותה. בדמיונו. בתקופתו חשבו שהוא מטורף. לא כך. הוא רק הקדים את זמנו. אותו דבר אייזיק אסימוב. את הספרים שלו על רובוטים, כתב אסימוב זמן רב לפני שחלמו ליצור יצורים כמו שהוא תיאר בספריו, ותראה – כיום יותר ויותר רובוטים נכנסים לשוק כדבר שבשגרה, ומסוגלים לקיים את מירב הפעולות האנושיות בחיקוי מדויק של האדם, כולל דיבור עצמאי – גם אסימוב, בזמנו, היה סופר מדע בדיוני, אך ההבדל בינו לבין אחרים היה בחזון. למעשה, כשתחשוב על זה, כל מדע, 20 שנה לפני שהוא מתפתח הוא עדיין בחזקת מדע בדיוני. פשוט, לא?".
"אולי, אבל זה עדיין נשמע מטורף". הייתי מסופק מאוד באפשרות לבצע משימה כזאת מטורפת.
"יודע מה?", המשכתי בדברי תוך שאני יוצא במחלף הקרוב לכיוון תחנת הרכבת התחתית הקרובה, במטרה לתת לו להמשיך בדרכו, "תן לי מספר פלאפון שלך, אחשוב על זה ואחזור אליך בהקדם, בסדר?".
מוטי נראה קצת מאוכזב, כאילו ציפה שאריע בהתלהבות אחרי רעיון שכזה, שאם יעבוד – ללא שום ספק ישנה את ההיסטוריה ויציב את שנינו במקום מאוד מרכזי בה.
בכל זאת הוא התעשת והוציא מכיסו כרטיס עם מספר הפלאפון שלו.
"אני אחכה כאן כמה שבועות" אמר לי בקול קטן, "אם לא תיצור איתי קשר, אבין כבר מה התשובה".
הוא ירד מהרכב, ולפני שפנה לדרכו, הסתובב אליי וחייך. "אתה יודע, חשבתי על משהו".
"מה?" שאלתי בסקרנות.
"זוכר שפעם, כשהיינו קטנים, אתה תמיד היית החכם והחנון, ואני זרמתי עם החיים, בלי יותר מידי לחשוב או ללמוד? תראה איך זה השתנה היום – אני זה שמעז לשחות נגד הזרם, במטרה לשנות. אולי כדאי שתלמד ממני. האפשרות לשנות, טמונה במקום אחד בלבד – בך, בהעזה שלך".
כך אמר, והלך.
באותו יום עדיין לא שיערתי לעצמי שבאמת נשנה ביחד את ההיסטוריה, לעד.
***
המחלקה סערה. ברגע שנכנסתי בדלת, הקיפו אותי המזכירות, העובדים והשוטרים שעצרו למנוחה לפני המשמרת הבאה, נכנסים זה בתוך דברי זה, נרגשים, מזועזעים.
לא הצלחתי להבין מילה.
"שקט!" צעקתי. "אני עדיין בן אדם, למרות שיש לי זוג אוזניים הן שומעות רק אדם אחד בכל פעם! ג'ין, איפה את?" חיפשתי בעיניי את העוזרת האישית שלי.
ג'ין יצאה מקבוצת האנשים וניסתה להסביר לי מה קרה.
"אתה מבין, אדוני, זה," .
"בעצם, לא פה, זה רק יוצר בלאגן", אמרתי כשראיתי שההמולה מסביבי מסרבת לשקוע.
"בואי למשרד".
במשרד כבר היה הרבה יותר שקט, למרות שהדלתות היו עשויות מזכוכית שקופה. כששיפצו את המחלקה הורתי שקירות המשרד שלי חייבים להיות עשויים מזכוכית שקופה אך אטומה לרעשים, כך שמצד אחד אוכל לראות מה הולך במחלקה, ומצד שני, אקבל את השקט לו אני זקוק.
"שבי ג'ין. רוצה לשתות?"
"כן אדוני, תודה".
הוצאתי מהמקרר שני בקבוקי קולה ונתתי לה אחד.
"טוב, מה למען ה' הלך כאן?".
"למעשה," אמרה ג'ין בחיוך מריר, "נראה לי שה' די נטש אותנו במקרה הזה".
"על מה את מדברת?" הסתקרנתי.
"לפני רבע שעה התקבלה ההודעה. כביש 63. מכיר את היציאה הדרומית ממחלף 12? "
"כן, כמובן, היו לנו שם לא מעט תאונות בעבר. אבל כבר תיקנו את ליקוי הבטיחות בכביש, לא? זה היה הגורם העיקרי לתאונות למיטב זכרוני".
"מסתבר שלמרות התיקון עדיין קורות שם תאונות חמורות. חמורות מאוד. העיתונאים שהספיקו להגיע למקום מכנים זאת "תאונת המילניום" ", אמרה ג'ין בפנים קודרות.
"קרתה שם תאונת שרשרת, משאית התהפכה בכביש מסיבה שעדיין איננה ידועה. מכוניות רבות שמגיעות תמיד בטיסה מהיציאה מהמחלף לא הספיקו לעצור."
"כמה מכוניות מעורבות בתאונה?" שאלתי בחשש.
לא אהבתי תאונות שרשרת.
"18, כשארבעה מהם הם אוטובוסים מלאים בתלמידי תיכון". אמרה ג'ין בקול שקט.
"מה?! תגידי שוב את המספר שאדע ששמעתי נכון. אמרת 18? ".
"כן אדוני, אמרתי 18. צוותי ההצלה שמגיעים כל העת למקום מעריכים שיש מאות נפגעים ומעל 50 הרוגים. לפחות. לפני דקות הודיעו לנו שמניין ההרוגים לעת עתה עומד על 43, ועדיין לא הצליחו לחלץ את כל הגופות. חלק מהרכבים הפרטיים בתאונה נמחצו כליל, ואחד מהאוטובוסים החל לעלות באש. הקפצנו מסוק שיעזור לכיבוי השרפה, ואנחנו מזרימים לאזור כוחות משטרה והצלה כל הזמן."
"דבר אחד אני רוצה להבין", שאלתי, מזועזע מכמות המידע שקיבלתי כעת, "למה לא שלחת לי הודעה בביפר ברגע שנודע לך על התאונה, את הרי יודעת שאת חייבת לעדכן אותי בדברים כאלו."
"אני מצטערת אדוני" אמרה ג'ין במבוכה, "הייתה כאן מהומה מטורפת, היו המון דברים שהיה צריך לעשות, טלפונים, תיאומים, ופרח מזיכרוני הצורך לעדכן אותך. אבל אם יורשה לי, נראה לי שהודעה כזאת עדיף לקבל פנים אל פנים, לא כך אדוני?" היא עצרה את שטף הדיבור והסתכלה בי.
הנהנתי. "כן, זה הגיוני. בסדר, זה לא באמת משנה עכשיו".
תפסתי את ראשי בידיי, ושקעתי במחשבות. זה לא צריך להיות ככה. זה לא בסדר. למה אנשים חפים מפשע צריכים למות? איך אפשר כבר לעצור את הקטל הזה?
"אנחנו חייבים לעצור את זה, לתמיד".
"סליחה, אדוני?".
זאת הייתה ג'ין. פתאום קלטתי שאמרתי את המחשבה האחרונה שלי בקול רם.
"כן, ג'ין, זה הפתרון. חייבים לעצור את תאונות הדרכים, לגמרי".
"אה, אדוני..".
"ג'ין, אני יכול לבקש ממך טובה?"
"כמובן אדוני, מה?"
"את יכולה בבקשה להפסיק לקרוא לי אדוני. זה משגע אותי. את יכולה לקרוא לי פשוט מייקל".
"אה, כמובן אדונ.. אה, סליחה. מייקל. כמובן". ג'ין נראתה המומה. שנים שהיא קוראת לי אדוני, וזה באמת התחיל להימאס עלי. היא מכירה אותי אפילו יותר טוב מהבן שלי, לפי כמות השעות שאני במשרד, אז למה שיהיה אסור לה לקרוא לי בשמי הפרטי?
"אז מה רצית להגיד?" שאלתי אותה.
"כן…רציתי לשאול: איך בדיוק אתה מתכנן לעצור את כל תאונות הדרכים. אתה זה שלימד אותי שאדם צריך להיות ריאלי בכל תוכנית שהוא בונה. למנוע את כל תאונות הדרכים בעולם נשמע לא ריאלי. בכלל. זה נשמע יותר כמו איזה סרט. סרט מדע בדיוני." את המילים האחרונות אמרה ג'ין בחיוך, אך דווקא הן הדליקו אותי.
נזכרתי.
שבועיים עברו מאז הפגישה ההיא עם מוטי, ומאז כמעט לא חשבתי עליה ועל התוכנית שפרס.
אבל דווקא עכשיו, התאונה והממדים הזוועתיים שלה עוררו אותי לחשוב שנכון מה שמוטי אמר אז, שגם אם זה נשמע מדע בדיוני, זה רק בגלל שזה עדיין לא קיים.
בגלל שכדי לשנות, צריך להעז.
החלטתי להעז.
"בדיוק ג'ין. מדע בדיוני. ויודעת מה? אני הולך על זה. והכי בגדול שאפשר. עכשיו, בבקשה, אם את יכולה להשאיר אותי לבד אני אשמח".
אין ספק שהשארתי את ג'ין מסוקרנת, אך היא יצאה – עדיין, בוס זה בוס – ואני שלפתי את הכרטיס עם מספרו של מוטי מהארנק.
לפני שהתקשרתי אליו ערכתי כמה שיחות דחופות. בשל חשיבות האישים אליהם התקשרתי והזמן הרב שחיכיתי עד שהתפנו, והסכימו להקשיב לי, התפניתי להתקשר אליו רק לאחר כשעה.
לבסוף חייגתי אליו.
"כן, מי זה?" נשמע קולו לבסוף.
"מוטי, זה אני, מייקל".
"אה, מיכאל!" הוא נשמע שמח, וניכר היה בקולו שקיווה לשמוע ממני.
"מה שלומך? אז חשבת על הרעיון שלי? דרך אגב, שמעת על התאונה שקרתה היום?", הוסיף, כאילו רמז – התוכנית שלי יכולה לשנות את המצב.
"בגלל זה התקשרתי אליך. אני בדיוק אחרי שעה של בירורים ותיאומים טלפוניים. אתה פנוי ביום שלישי הבא?" שאלתי.
"כן, למה?".
"תהיה מוכן בתשע בבוקר אחרי מקלחת. תסתרק, תתלבש יפה, וכדאי גם שתשים עניבה. תפגוש אותי מחוץ למלון שלך. אנחנו הולכים לפגוש את נשיא ארצות הברית".
חלק ב' – "הדרך לשינוי רצופה מהמורות". השנה: 2040.
15 שנים חיכיתי לרגע הזה .
והוא הגיע.
לבוש בחליפה המפוארת ביותר שלי, ישבתי בשולחן המכובדים בכנס הפעלת המערכת.
הסתכלתי סביבי. מימיני ישב מוטי, גם הוא לבוש חליפה. משמאלי – בשמלת ערב מקסימה – ישבה ג'ין, שלאחר שנים כה רבות היה אך טבעי שאקדם אותה בדרגות, וזה שלוש שנים שהיא סגניתי.
אך למעשה, ייתכן שהחל מהיום, המחלקה עליה אני מופקד לא תהיה נחוצה עוד – לא יהיה צורך יותר במשטרות תנועה. אך לא דאגתי, היציאה לפנסיה הובטחה לכל שוטרי משטרות התנועה בכל העולם ברגע שלא יהיה בהם עוד צורך. אנו נתוגמל כראוי.
כעת אוכל להתפנות לתחביבים שלי, ואולי גם לראות מידי פעם את ילדיי במשחקי הכדורסל שלהם.
עיתונאים מכל העולם התקבצו סביבי וסביב היושבים לידי. ידעתי שמסיבת העיתונאים נקבעה לזמן הזה, לפני הטקס, והתכוננתי להשיב על השאלות שבוודאי ישאלו.
תקתוק מצלמה, נקישת מיקרופון, ומתחילים.
פתחתי בהקדמה, מחייך למצלמות. "לאזרחי העולם, שלום רב. אנו עומדים היום בפתחו של עידן חדש. בעוד שעה קלה תופעל המערכת הידועה בשם תמנ"ע, עליה עבדו טובי המוחות בעולם במשך כ-15 שנה, ובה הושקעו סכומי כסף כמעט בלתי נתפסים, בשיתוף כל המדינות בעולם. כחלק מהתוכנית, הוקמה משטרת הדרכים הבינלאומית המורכבת משוטרים ומטובי המומחים בכל העולם, בנוסף, בוצעה בהדרגה החלפת כל המכוניות בעולם, על ידי מסירתם למשטרת הדרכים, גריסתן, ומסירת מכונית חדשה לכל המוסר מכוניתו מרצונו או שלא מרצונו. במכוניות החדשות הוטמעה המערכת כבר בעת הייצור באופן שאינה ניתנת להסרה – וזוהי אזהרה לכם הצופים – אדם שינסה להסיר את המערכת מרכבו, רכבו יושבת מאפשרות תנועה באופן אוטומטי. המערכת עדיין איננה פעילה, אך ברגע שנפעיל אותה, תשלוט המערכת בכל מכונית בפני עצמה, ובכלל המכוניות גם יחד. הנהגים ידרשו מעתה רק להקליד את נתוני הנסיעה השונים למחשב הרכב, שידאג מרגע תחילת הנסיעה ועד עצירתה בסיומה, לכלל תפקודי הרכב והנסיעה. ליד האדם לא תהיה יותר נגיעה בכביש, וכך נמנע מוות מיותר של אלפי אנשים ביום בכל רחבי העולם. אני שמח להיות חלק ממפעל מבורך שכזה, ומודה בחום להוגה הרעיון, מוטי, שניצב מאחורי, ולסגניתי הנאמנה ג'ין, אשר בלעדיה לא הייתי עומד בנטל המשימות. תודה מיוחדת מגיעה לכל עשרות אלפי האנשים שפעלו ימים כלילות, במשך שנים רבות, על מנת לבנות ולהקים את המערכת. ולבסוף, תודה לכם, אזרחי העולם, על שיתוף הפעולה והנכונות לצעוד לקראת עתיד חדש."
סיימתי את ההקדמה, ופניתי לעיתונאים: "כעת אני פנוי לשאלות".
כמעט מייד קפץ עיתונאי צעיר שחזותו העידה עליו כי אירופאי הוא, ופנה בשאלה: "כבודו, ככל הידוע לנו, התוכנית לא תמיד זרמה על מי מנוחות, והיו קשיים, נכון הדבר?".
"מדויק למדיי. למעשה, היו הרבה קשיים, אבל הדרך לשינוי תמיד רצופה מהמורות. בזכות אנשים יקרים הצלחנו להתגבר על כל הקשיים, והנה אנחנו כאן".
"תוכל לפרט לנו מספר קשיים ואיך התגברתם עליהם, אדוני?", שאל הכתב.
"בוודאי, במה להתחיל?" עניתי.
ידעתי שישאלו על הקשיים. תמיד שואלים על הקשיים, כאילו מחפשים להוכיח שאין דבר מושלם.
"אולי," שאלה בהססנות עיתונאית צעירה, כמעט נערה, "אולי נתחיל בקושי הגדול מכולם – היכן למקם את המערכת, את הבסיס הראשי?".
"בחירה מעולה." עניתי.
"כבר בתחילת הדרך היה ברור שאת המפקדה הראשית שבתוכה יוצב בסיס המערכת, צריך למקם במיקום האידיאלי ביותר, אך ככל שחשבנו, לא הצלחנו להגיע להסכמה לגבי המיקום".
"ואיך בסופו של דבר החלטתם?".
"צירוף מקרים. כאשר אני וחברי כאן שמאחורי, מוטי, ישבנו ערב אחד במסעדה ודנו בשאלה, שמע אותנו אדם שישב בשולחן לידנו, והתחיל לשוחח אתנו. הסתבר שמדובר בלא פחות מאשר ג'ייק האנט".
"אתה מתכוון לג'ייק האנט הידוע, האסטרונאוט?" שאל בתדהמה צלם עיתונאות ששכח לרגע את תפקידו.
"בדיוק. ג'ייק האנט, האדם הראשון שדרך – ארבע שנים לפני פגישתנו – על המאדים. כמו שאמרתי, הוא התחיל לדבר אתנו. ואז הציע רעיון".
"ומה הרעיון היה?"
חשבתי לעצמי:"רעיון פנטסטי".
***
"ובכן", פנה אלי ג'ייק, "אם תוכל להסביר שוב את אופן פעולת המערכת, אודה לך".
ישבנו במשרדי המרווח. לאחר שהביע התעניינות בפרויקט ורצה לעזור ברעיונות לגבי מיקום המפקדה הראשית, הזמנתי אותו אלי למשרד, יחד עם מוטי.
מוטי ענה במקומי.
"התוכנית הכללית היא דירוג המערכות לפי שליטה אזורית, ארצית, יבשתית ועולמית. המפקדה הראשית תפקח על השליטה העולמית, שתשלוט על כל תת מערכת שתוצב בכל יבשת בפני עצמה. תת המערכת בכל יבשת, תדאג לשלוט ולתאם בין כל תת מערכת מדינתית, שתוצב בכל מדינה, ואף תת מערכת מדינתית זאת תהיה אחראית על שליטה, תיאום והעברת מידע לכל תת מערכת אזורית שתוצב בכל אזור במדינה. חילקנו כל מדינה לאזורים לפי נתוני שטח, דמוגרפיה ונתונים נוספים, ובכל אזור תוצב תת מערכת שתשלוט ספציפית עליו, ואת המעברים בין האזורים תסנכרן ותתאם המערכת המדינתית. באמצעות קשר זה של המערכות ניצור כיסוי עולמי של כלל תחבורת העולם. המערכת תפעל על ידי שימוש במערכת ה-GPS הקיימת כבר היום, שתדאג למיפוי הכבישים העולמית, ואף הוספה לה אפשרות של תקשור עם הכבישים החכמים שתתריע לפני כל מכשול בתשתיות. בנוסף, במהלך העבודה על הפרויקט ישלחו לחלל מספר רב של לווייני תחבורה שתפקידם יהיה לאתר כל מכונית על פני הגלובוס המקושרת למערכת, לאחסן את המידע הקיים לגביה כל שנייה ושנייה, בנסיעה או שלא בנסיעה, ולשלוח את המידע העדכני ביותר בזמן אמת לתתי המערכות כנדרש".
בנקודה זאת מוטי עצר ונתן לי את זכות הדיבור.
המשכתי והסברתי להאנט: "הבעיה עליה אנחנו שוברים את הראש עכשיו, כמו שכבר הבנת, היא היכן למקם את המפקדה הראשית בה נציב את בסיס המערכת העולמית שתשלוט בכל העולם. המקום צריך להיות אידיאלי ונתון כמה שפחות לבעיות אקלימיות או אחרות. אתה מבין, נניח למשל שנמקם את המערכת העולמית באזור מדבר סהרה, השומם מאדם – לכאורה, המרחב הגדול מצוין בשביל המערכת, ומאפשר הצבת קולטים סולאריים לשם הפקת החשמל המיועד לה, אך החשש שהמערכת תיפגע בתופעות כמו סופת חול או חום גבוה במיוחד, שישבש את פעילותה, גבוהות – ולכן לא נציב אותה שם. אותו חשש קיים לגבי כל מקום אחר".
"מה לגבי אנטארקטיקה?" הציע ג'ייק.
"גם עליה חשבנו. האפשרות נפסלה בגלל הקרחונים. אין ערבות מה הם יכולים לעולל לעולם ובשל מיקומם בסמיכות לאנטארקטיקה, זה לא רעיון חכם במיוחד להציב את הבסיס העולמי שם".
"אני מבין…" ענה ג'ייק ושקע בהרהורים.
"רגע" קפץ נרגש. "מה לגבי הירח?".
"מה איתו?" שאל מוטי באי הבנה. אני כבר התחלתי להבין את הרעיון המטורף.
"אתה לא מתכוון ש..?" שאלתי את ג'ייק באי אמון.
"קלטת אותי!" אמר בהתרגשות, ולמוטי הוא פנה והסביר: "כמו שאתה בטח כבר יודע, בעשר השנים האחרונות הולכת ומוקמת בירח תחנת חלל בינלאומית משוכללת בשיתוף כל מעצמות העולם. ההצעה שלי היא למקם את בסיס המערכת במתחם תחנת החלל. הירח אידיאלי משום שאינו מושפע מאקלים כדור הארץ, וגם רעידות אדמה או סופות בכדור הארץ, לא מרגשות אותו. את החשמל תקבל התחנה מקולטי השמש הסולאריים שיוצבו בין כה וכה לצורך תחנת החלל על גבי לוויינים שיסתובבו סביב הירח ויכוונו תמיד את הקולטים כלפי השמש. את התשדורות תעביר המערכת לכדור הארץ באמצעות הטכנולוגיות העדכניות ביותר של נאס"א, במהירות המתקרבת למהירות האור. רעיון מעולה לדעתי".
מוטי שקל זאת בראשו ולמרות שנראה מהוסס עלה חיוך קטן על פניו. "כן, יכול להיות שאתה צודק. זה באמת נשמע כמו רעיון טוב", אמר להאנט, שחייך בשביעות רצון.
"לא טוב", התערבתי ופניתי להאנט,
"רעיון פנטסטי!".
***
"וככה באמת היה?" שאל אותי עיתונאי ממצרים.
"כן. בסיס המערכת מוצב כיום בירח, ושומרת עליו יחידת אסטרונאוטים מיוחדת המורכבת מנציגי כל אומות העולם, המתחלפים ביניהם כל שלושה חודשים", עניתי.
העיתונאים הנהנו במרץ וכתבו במהירות נקודות בפנקסיהם, כמו גם דיברו אל המצלמה בקולות חרישיים, פונים אל הצופים.
בינתיים עברנו לשאלה הבאה, וכתב חדשות מהערוץ המלכותי בבריטניה נטל את רשות הדיבור.
"כידוע לכולנו, מלבד המפקדה הראשית קיימים עוד עשרות אלפי תתי מערכות הפרוסות על פני כל העולם. כיצד בחרתם למגן כל אחת מאותן תתי מערכות מפני טרוריסטים שינסו להשתלט עליהן לצרכי טרור, או מפני כל גורם עוין אחר שהמידע שתספק לו המערכת יקר ערך – כיצד תמנעו אפשרות ולו מזערית לסיכון כזה?".
"שאלה מורכבת,בעיקר משום שהיא נוגעת בשני תחומים שונים" ענה מוטי במקומי, והסביר: "ישנן שתי סוגי הגנות שהענקנו לכל תתי המערכות – הגנה פיזית, על המיקום עצמו של כל תת מערכת, והגנה טכנולוגית מפני פריצות האקרים. כל אחד הוא תחום בפני עצמו, ולכן נחלק את התשובה לשתיים". מוטי הנהן כלפיי, מורה לי להמשיך אותו.
"ובכן, אתחיל בבעיית המיגון הפיזי על המקום. לצערי, בשל סודיות העניין והאישים העוסקים בנושא לא אוכל לפרט הרבה, אך אומר בנקודות את עיקרי הדברים. את הפתרון העניק לנו בוריס."
"בוריס?" שאל אחד מהכתבים בתימהון.
"כן. פשוט בוריס. יש פה כתבים מרוסיה?".
חיפשתי אחד בעיניי, וכתב מהשורה השנייה הרים את ידו. "אני", אמר באנגלית במבטא רוסי כבד.
"אתה וודאי שמעת על בוריס, בוריס ממוסקבה. איני טועה, נכון?"
"אתה מתכוון לבוריס, מנהיגה לשעבר של המאפייה השלטת במוסקבה?" שאל הכתב הרוסי ביראת כבוד.
"אכן כך."
"לפני כעשר שנים נעלם בוריס מהשטח ומאז לא שמעו ממנו יותר", המשיך הכתב הרוסי.
"וידי משטרת הדרכים הבינלאומית היו מעורבות בכך. יחד עם משטרת מוסקבה, הצלחנו לשים ידינו עליו ולהעלים אותו מהשטח. נשיא רוסיה חרץ את דינו למוות, אך – במהלך מתוחכם שאף בוריס הבין בדיעבד – אנו הצענו לו עסקה – נחוס על חייו בתמורה להגנה שייצור ויספק לתתי המערכות בכל רחבי העולם. לבוריס לא הייתה הרבה ברירה, מה גם שעם משכורת העתק שהוצעה לו, לא היה לו סיבה לסרב. יחד איתנו ועם סגנו שגם אותו חטפנו, הוא בנה תוכנית שלמה להגנה על המערכות." עצרתי לנשימה, וכעבור רגע המשכתי.
"כאן לא אוכל לפרט יותר מידי , ורק אומר שבוריס וסגנו שנים קודם לכן יצרו חומר חזק ועמיד במיוחד, בתרכובת סודית, הנקראת כיום פרצטיום. כל מעבדות העולם הנחשבות ביותר אליהן שלחנו חתיכה מהחומר, לא הצליחו בשום דרך ועם שום אמצעי הקיים היום לבקע אותו, ואף לא ליצור חומר הזהה לו. רק בוריס וסגנו יודעים את הסוד לייצור, ולביקוע הפרצטיום. על כן העברנו את בוריס וסגנו סידרת ניתוחים לשינוי מבנה וצורת הגוף, וכיום הם חיים בזהות בדויה במקומות שונים בגלובוס, ומנהלים משם את פרויקט המיגון.
פרטי התוכנית בקצרה: כל תת מערכת תוצב בבונקר סודי, מוקפת בכלוב ברזל העטוף בשדה כוח מגנטי רב עוצמה. המערכת עצמה מוקמה במרכז קוביית פרצטיום מוצקה – הגודל הוא יחסית קטן, קובייה של קוב אחד – וזאת משום שהמערכת לא נזקקת לרכיבים רבים. לתשדורות נמצאה דרך יציאה טכנולוגית סודית, וכך הושלם למעשה המיגון הפיזי. בנוסף, ליתר בטיחות, שתלנו בסמיכות לכל בונקר כזה יחידה קטנה ומאומנת היטב של שוטרי משטרת הדרכים מוסווים, עליה הופקד לשמור בכל מחיר על בטחון אותה תת מערכת, והם אף הופנטו ועברו סדרת בדיקות שתבטיח שלא יוכלו להעביר שום מידע על מיקומה לאף אדם בעולם. עלות משוערת של המיגון, ללא תשלומי משכורות והוצאות שוטפות, הוא כ-15 מליון דולר לכל יחידת תת מערכת. יותר מזאת לא אוכל להגיד, גם משום שאני עצמי יודע מעט מאוד, וגם, כמובן, בגלל הסודיות המתבקשת".
עצרתי את שטף דבריי והסתכלתי לראות שהעיתונאים עוקבים.
"ומה בנוגע למיגון הטכנולוגי, הממוחשב?" שאל אחד.
"בנוגע לנושא זה אוכל לפרט מעט יותר, אך אני בעצמי לא מבין את רוב הדברים, בשל מורכבותם. לשם פתרון בעיה זו גייסנו לעזרתנו את פינג שאן מבייג'ינג, המוכר כיום בתור אשף המחשבים מספר אחת בעולם כולו, ועומד בראש חברת המחשבים המובילה בעולם. זימנו אותו אלינו לניו-יורק בבקשה להגיע עם הצעת פתרון"
"ומה הפתרון אותו הביא פינג?" שאל הכתב הסיני, באמצעות המתורגמן האישי שלו.
"הפתרון הגיע בצורת נער. ילד כמעט. בשם אית'ן נאקצ'ומי".
***
"מייקל? פינג שאן הגיע."
זאת הייתה ג'ין. אחרי 3 שנים סוף סוף התרגלה להשתמש בשמי הפרטי.
"מעולה. תכניסי אותו בבקשה."
אשף המחשבים הסיני נכנס.
"שלום, אני מבין שאתה הוא מייקל" פנה אלי באנגלית צחה.
"אכן. שמע ידידי, אין לי זמן רב לבזבז, האם מצאת פתרון לבעיה שהצגנו בפניך?" השבתי במהירות.
"לא אני הוא שמצא את הפתרון, אך אכן, ישנו פתרון אפשרי".
"ומיה כן מצא את הפתרון?" שאלתי סקרן.
"הבן של שכניי, אית'ן".
הוא רמז בידיו, ונער סיני צעיר נכנס בדלת.
"אית'ן זה, על אף גילו הצעיר, מוחו מחודד" התחיל להסביר פינג. "כבר בגיל 16 סיים את לימודי רובוטיקה בהאוורד. כיום, כשהוא בן 17, הוא כבר מועסק אצלי מזה כחצי שנה בתור המוח הגאוני ביותר שלי, וכל העת יוצר המצאות חדשות בתחומי המחשבים והרובוטיקה. את הבעיה שלכם לא הצלחתי לפתור, ולכן גייסתי לעזרתי את אית'ן. הוא חשב על רעיון, ומעוניין להציג אותו בפניכם".
הייתי מופתע. נער בגילו, ואשף המחשבים הטוב ביותר בעולם מודה שאית'ן הזה הצליח לפתור בעיה שהוא עצמו לא פתר?
"אם כך", פניתי לאית'ן, "דבר. אני מקשיב".
"אדוני, אני מזהיר אותך מראש, יתכן שאת רוב מה שאגיד לא תצליח להבין, אך אנסה לפשט את זה עבורך. היה ותוכנית זו תבחר, אשב כבר עם הצוות המפתח ואבנה איתם תוכנית עבודה מדויקת עד לפרט האחרון", השיב לי אית'ן בתמציתיות. חסכוני ומדויק, חשבתי. יפה.
"ובכן, מהי התוכנית?"
אית'ן פרס בפני את תוכניתו, שבעיקרה הייתה מורכבת מיצירת רשת קישורים נפרדת לחלוטין מהאינטרנט הקיים כיום, לתתי המערכות ולמרכז הבקרה הראשי בירח, משמע, האפשרות היחידה לפרוץ לאחת מתתי המערכות או למרכז הבקרה העולמי, היא להגיע מתוך המערכת עצמה, מאחד מנקודות הבקרה בתוככי קוביות הפרצטיום . רשת זו, הסביר אית'ן, היא פרי המצאתו שלו ושנים שהוא מפתח מיני מערכת כזו לבדיקתה, והוא משוכנע שתוך שנים מספר ישכללה לכדי שלימות. בנוסף, אמר אית'ן, בתוך כל מחשב בקרה של המערכת, יושתלו ננו-רובוטים מיקרוסקופיים רבים המקושרים זה לזה במערכת קישוריות מסועפת. תפקיד הננו-רובוטים יהיה לעצור כל פלישה אפשרית, מתוך המערכת או מחוצה לה – במקרה אפסי בו למרות הרשת העצמאית יצליח גורם עוין לפלוש בדרך עלומה למערכת. ננו-רובוטים אלו יזהו תוך מילונית השנייה כל אפשרות סיכון למערכת או פלישה, ינטרלו וישמידו אותה ואף יובילו לחשיפת מקורה לשם עצירת אותו גורם עוין בידי משטרת הדרכים הבינלאומית. במקרה שיתגלה כשל באחד מן הננו רובוטים, אלו הסמוכים אליו ישמידו אותו מיידית וידאגו ליצירת אחד חדש במקומו.
"בגדול, זוהי התוכנית. ישנם פרטים רבים שהשמטתי, בשל העובדה שלא תבין ממילא. אך זהו הרעיון הכולל" סיכם אית'ן.
"אית'ן?" פניתי אליו.
"מה?" שאל הנער הצעיר.
"אתה גאון".
***
"בעצם, אתה אומר שנער בן 17 מסין יצר את המיגון הממוחשב למערכת?" שאל הכתב הסיני בגאווה לא מבוטלת.
"לא זאת בלבד, אלא הוא אף עמד מאז בראש מחלקת המיגון הטכנולוגי של הפרויקט", עניתי.
"ומה הייתה העלות של מיגון זה?" שאל שוב הכתב הסיני.
"הסכום כמעט בלתי ניתן לקליטה. עלות מיגונה הממוחשב של כל המערכת בשלמותה, הסתכמה בכ-4.5 טריליון דולר."
הכתב הסיני כמעט התעלף.
"אכן, סכומים גדולים, אך אל לנו לשכוח שמדובר בחיי מיליוני אדם, השווים כל מחיר שבעולם", הסברתי. הסתכלתי בשעוני וראיתי שהזמן רץ. "רבותיי, יש לנו זמן לעוד שאלה זריזה אחת בלבד. כן, בבקשה", פניתי לעבר הכתב הקנדי שמיהר להרים את ידו.
"מה בנוגע לבעיות המשפטיות?" שאל הכתב.
"כולנו זוכרים את ההפגנות הרבות נגד התוכנית, בטענות שהמערכת תפגע בזכות לפרטיות, לדוגמא, בכך שמעתה כל גורם ממשלתי יוכל לדרוש לדעת את מקום הימצאו של אדם זה או אחר, לצורך מעצר וכדומה. המערכת, כך טענו המתנגדים, גם תיצור מצב שבו אדם לא יוכל יותר לעולם להחליט שהוא רוצה שלא ימצאו אותו – זכות לגיטימית ביותר לאדם שלא עשה פשעים. ואפילו כלפי פושעים, טענו המתנגדים, אין זה הוגן שישתמשו במערכת הזאת לצורך איתורם, והזכות לפרטיות גוברת כאן על הזכות לביטחון. כך הם טענו. מה אתם יכולים להשיב כיום לאותם מתנגדים?", סיים הקנדי את דבריו.
"אכן", שוב היה זה מוטי, "אני ומייקל התחבטנו בבעיה זו זמן רב. אפילו לגבי הפושעים שלגבם ישנן מחלוקות רבות האם המערכת הוגנת או לא, והאם היא פוגעת בזכויותיהם החוקיות – אפילו לגבם התלבטנו".
"לבסוף", המשכתי את מוטי מהנקודה שבה עצר. "הייתה זאת דווקא סגניתי, ג'ין, שהציעה רעיון, פשוט, אך מתוחכם". הנהנתי בהערכה כלפי ג'ין שהסמיקה מול כל המצלמות שהופנו אליה ברגע אחד. "הרעיון של ג'ין היה פשוט למנוע אפשרות גישה לכל בן אנוש שהוא למערכת. המערכת עבדה עצמאית עוד לפני כן, אנחנו רק עיגנו בחוק את האיסור לדלות נתוני מידע מהמערכת לצורך שימוש בהם. גם לאל לצורך לכידת פושעים. את הפושעים יאלצו ללכוד בדרך אחרת. המערכת מוגנת מפני כל צווי בתי המשפט בעולם – אין אפשרות חוקית להוציא מידע מהמערכת. על כן המערכת תפעל מהיום באופן עצמאי לגמרי, ללא מגע יד אדם. לחלוטין. כך הזכות לפרטיות תישמר, והמערכת והיא בלבד תדע את הנתונים, והיא, כמובן, תשתמש בהם רק לצורך לשמו נאספו".
מסיבת העיתונאים נגמרה, והכנס התחיל כעבור דקות ספורות. נואמים חשובים עלו וירדו ולסוף הגיע הרגע הגדול. ליד מקום מושבי הונח המתג החשמלי שבלחיצת האצבע שלי, ישגר פקודת תחילת פעילות למערכת בירח, ולתתי המערכות.
הספירה לאחור החלה.
עשר.
תשע.
ג'ין פנתה אלי בלחש בשאלה.
"מייקל, האם אתה לא חושש מבעיות שהמערכת אולי תיצור בעתיד? ראית כמה בעיות יצרה המערכת עוד לפני הפעלתה – מי ערב לך שלא תיווצרנה בעיות נוספות לאחר ההפעלה? האם אתה באמת מוכן בלב שלם להפעיל אותה, על כל ההשלכות הטמונות בכך?".
שש.
את כל חששותיי אספה ג'ין כאחד בשאלה זו.
אך ידעתי את התשובה, את התשובה הנכונה.
ארבע.
"כן ג'ין, אני מוכן. בעיות תמיד יכולות לצוץ. אנו בני האדם נמצאים כאן כדי לתת להן פתרון, והפתרון מושג תמיד תוך העזה וצעד אמיץ אל עבר הלא נודע".
אפס.
אצבעי הונחה על מתג ההפעלה.
לחצתי.