קטגוריות
פרס עינת 2008

29 – מהפכת הדובדבנים של הכבדים

באותו הלילה התקשיתי להירדם. אוויר מהביל עמד בחדר וקירות האבן פלטו את חום השמש הקיצית שאגרו במשך היום. התהפכתי על משכבי, ער, ושוב מצאתי עצמי מהרהר על כך שבקרוב אהיה בן חמש עשרה ויהיה עלי להחליט האם אלך לצבא להיות לוחם כמו סבא או שאהיה סוחר בצי הסירות כמו אבא. שתי האפשרויות קסמו לי בגלל המחשבה שאוכל סוף-סוף לצאת מהאי ולראות עולם. עולם מופלא של עמי נכר ונופים משכרים עליהם שמעתי בסיפורים שהציתו את דמיוני. נהגתי לשבת במזללה שבנמל ומקשיב לסיפורי המלחים, ולמרות שידעתי שהם מוסיפים על עלילותיהם ומטבלים אותן בדמויות דמיוניות וסיפורי גבורה מופרכים, נשביתי בקסמם. אולם הסיפור ששמעתי הבוקר היה שונה ומטריד והעכיר את שלוותי.
הייתי חסר שקט. קמתי ויצאתי למרפסת הרחבה שמשקיפה על העיר והנמל. סבא ישב כהרגלו ליד שולחן קטן ועישן מקטרת. עיניו בהו במרחבי הים החשוכים כרואות דבר הנסתר מעיני בן אנוש. הוא לא הסתובב אלי אבל ידעתי שהוא מרגיש בנוכחותי. לקחתי כיסא והתיישבתי לידו. אולי בגלל מבוכתי על שתיקתנו שלחתי את ידי לקערת הענבים שאימא מניחה לידו והוא, בדרך כלל, אינו נוגע בה. שתקתי. ידעתי שאסור להפריע לסבא בשתיקתו. הוא לקח שאיפה ממקטרת המרווה שלו ופלט לעברי:
"לילה מכושף, לא?"
"לא מצליח להירדם" עניתי בביישנות.  שתיקה חדשה נפלה בינינו.
"סבא?" לחשתי בחשש.
"כן" ענה. היה נדמה לי ששמעתי רצון טוב בקולו ולכן עזרתי אומץ והמשכתי.
"הייתי בנמל הבוקר ושמעתי מבדניס שהשתתפת במלחמה ההיא עם הכבדים".
"כן זה נכון" ענה ושוב שקע בשתיקתו. גם אני החרשתי ולרגע חשבתי שאיבדתי אותו כשלפתע המשיך:
"יש הרבה אגדות סביב הכבדים. לכל אחד יש הסיפור שלו" אמר כמורה  אמיתות חיים.
"ומה הסיפור שלך?" הרהבתי עוז לשאול. סבא שתק ושתיקתו הייתה ארוכה ולא נעימה. אלא שאז הסתובב אלי וברגע נדיר אף לקח אשכול ענבים קטן מהקערה.
"אני מניח שאתה כבר גדול מספיק כדי לשמוע. הן עוד מעט אתה בן חמש עשרה ומחליט על דרכך בחיים ואילו אני כבר סופר את ימי". רציתי להעיר לו שלא ידבר כך על עצמו אבל, משהחל, חששתי לקטוע את רצף דיבורו. הנהנתי בראשי. סבא הפנה את כסאו אלי, נשא מבטו אל השמים כמבקש אות לזיכרון ישן ואז החל לספר.
"באותם ימים הייתי חייל צעיר, אך במעט מבוגר ממך. לאחר כשנה של אימונים עלינו על הספינות ונשלחנו לעזור לבנלון במלחמתם הצפויה עם הכבדים. היינו סקרנים מאוד שכן אצלנו באי לא היו כבדים, אם לא מחשיבים את לאוקסיב של הסוחר סקראיט. סקראיט הביא אותו מוניג'ה כדי שיעזור בפריקה ובהעמסה של הסירות בנמל ובערב היה קושר אותו במחסן שברציף החמישי. לאוקסיב היה גדול וחזק מאוד אבל עם תווי פנים עדינים והיה נחמד ואדיב לכולם. אמרו שהוא מסורס אבל אף אחד לא ידע באמת. כילדים היינו מנסים להתגרות בו ומטיחים בו אבנים מרחוק והוא רק היה מחייך ואומר בקולו הרועם "לאוקסיב לא אוהב".
אני מודה שקצת חששנו שכן הגיעו אלינו סיפורים על גודלם וחוזקם של הכבדים 'הפראיים'. אמרו שהם לא נבונים אבל לא כדאי ליפול לידיהם. הסירות שלנו עגנו במפרץ היפהפה של וניג'ה ולעינינו המשתאות התגלתה העיר הגדולה. וניג'ה שכנה על מורדות ההרים הנופלים לים בקשת גדולה שהקיפה את המפרץ כאמפיתיאטרון ענק. וניג'ה היא העיר הגדולה והחשובה של בנלון, דבר הניכר בארמונותיה ובתיה הנאים שכמו נשתלו על מורדות ההר מחוברים ברחובות אבן רחבים. גניה היו מטופחים ותושביה מהודרים. אווירה של חיים תוססים ושלווה מלכותית אפפו את סמטאותיה.
כשירדנו לחוף כבר נתקלנו בכבדים 'המתורבתים' שהיו חלק מנופה של העיר. הם לא היו רבים אבל בולטים מאוד בשל גודלם. לרוב עשירי העיר, הסוחרים ובעלי המלאכה היו כבדים. הגברים היו סבלים, גננים ועוזרים במלאכות השונות. הם גם היו רתומים לעגלות הדו-אופן שהסיעו את בעליהן במעלה  הרחובות ובמורדותיהם. אומרים שלא שלטו במלאכה עדינה כתפירה או אפייה, אבל היו כבדים, חזקים וגדולים דיים להרים את שקי הקמח בהנף יד ולסחוב את גלילי הבדים. הם היו מסורסים כולם על פי חוק. לצווארם הוצמד קולר מתכת מצופה עור אבל רובם לא היו קשורים שכן הם היו יצורים חביבים וצייתנים. זאת, בעיקר, בזכות מחנה החינוך שאליו היו נשלחים בילדותם.
הנשים עסקו בעבודות הבית הגסות של ניקיון, כביסה וסחיבת המים מהבארות. חלקן היו יפות מאוד אם כי נראו לי מעט עצובות, כאותם אריות בכלובים שהובאו ממדינות הדרום. במכלאת הנשים הכבדות שליד הנמל שמרו את היפות ביותר כשפחות מין. אמרו ששמים להן אבנים ברחמן כדי שלא יכנסו להריון. ילוד מעורב היה נידון מיידית למוות. חלק מהנשים יועדו לרבייה. לצורך כך החזיקו במכלאת הגברים הכבדים חמישה כבדים שלא סורסו.
אני לא ראיתי אותם מעולם אבל שמעתי שהם מוחזקים שם בתאי כליאה תחת  שמירה מוגברת של סוהרים מפני החשש להתפרצויות זעמם וכוחם הרב. היו שמועות על בנות עיר נועזות שפיתו סוהרים עבור הזכות ללילה אחד עם כבד בתאו. הכבדים מעולם לא תקפו נשים ושמועות נפוצו על אונם הרב וגודל איברם. אני סבור שרוב הבנות חששו להתעבר מכבד ולא לקחו את הסיכון אבל מה ידעתי בגילי הצעיר. השמועות היו מסעירות.
כשהיו חסרים כבדים פנו לציידים. תמיד היה חוסר בכבדים מאחר והביקוש רק הלך וגבר ומחירם הלך וירד. בנלון הייתה מוקפת בים ממערב, בהרים הגבוהים ממזרח וצפון ובנהר האינליט הרחב מדרום. הכבדים חיו בשבטים מבודדים בערבות הגדולות שמעבר להרים. הם פחדו מהאנשים ומעולם לא חצו את פסגות ההרים או את הנהר. כשהגנו ביחד על שבטיהם בגבעות הם יכלו להיות אכזריים ומסוכנים אולם הייתה להם חולשה להסתובב לבד בהרים. הם ליקטו שם פירות ובמיוחד היו משוגעים על דובדבנים, שהיו מבשילים עם תחילת הקיץ. את החולשה הזו ניצלו הציידים. הם היו תופסים אותם בהרים ומביאים אותם למחנה ההסגר שלחוף הים. הגברים היו מסורסים והנשים נאנסות. אחר כך היו מאולפים לציית, להתלבש ולהתנהג על פי הכללים. הם גם למדו לדבר אי אלו מילים שאפשרו להם להתחיל את חייהם החדשים בערים של בנלון".
סבא עצר ואני מיהרתי למזוג לו מים מכד החרס המעוטר שעל הרצפה. הוא לגם בנחת וידו נשלחה כבלי משים לקערת הענבים האדומים. אחר כך בחן אותי כמו להיווכח שלא נסחף בדבריו ולא הטיל מורא על הנער המתבגר שמולו. כקורא את מחשבותי המשיך בדבריו:
"אה, אתה כבר גדול" אמר וחיזק את דבריו בתנועת ביטול בידו כמבריח תלונה דמיונית של אימא. "הגיע הזמן שתכיר את החיים" המשיך. הנהנתי בראשי.
"אבל אתה ודאי רוצה כבר לשמוע על מלוקין" אמר ואני הנהנתי שוב בראשי ובהתרגשותי שלחתי את ידי לענביו המקודשים. הוא התעלם בחיוך.
"אימו של מלוקין, ריאהנדי, הייתה בתו של יושב ראש האסיפה של וניג'ה. משפחה מכובדת מאוד. לוחמים אמיצים רבים ביקשו את ידה אך היא לא מיהרה להחליט. תמיד הייתה מעט מרדנית ודעתנית וסירבה להיות רעייה צייתנית בגיל צעיר. אמרו שהתמחתה אצל המכשפה ברינה בטיפול בעשבי מרפא והייתה משוטטת בהרים בחיפושיה אחריהם. יום אחד, בעודה מלקטת עשבים בהרים, הבחינה מרחוק באחד הכבדים העומד ליד עץ הדובדבן ואוכל להנאתו. סקרנותה גברה בה והיא החלה להתקרב בחשאי, מתחבאת מאחורי שיחי החורש. כשכבר הייתה קרובה נשמעו מרחוק טפיפות פרסות הסוסים של הציידים. הכבד נדרך מיד ולפני שריאהנדי הספיקה להגיב הוא זינק לכיוונה ומיהר להסתתר בין השיחים. שניהם היו מופתעים לראות אחד את השני במעבה הסבך אבל הכבד התעשת ראשון ואחז בריאהנדי כשהוא חוסם את פיה לבל תצעק. כשהתרחקו הלמות הפרסות הוא הרפה מאחיזתו וכאן חלוקות הדעות לגבי מה שאירע. חלק מהאנשים טוענים שהוא אנס אותה באכזריות והיא חזרה לעיר בוכייה וזבת דם, אולם כפי שלמדתי להכיר את הכבדים, סבירה יותר בעיניי הגרסה של אלה שהעידו ששמעו את ריאהנדי מתארת כיצד הציע לה הכבד דובדבנים ולקח אותה למצוק הנשרים ממנו ניתן לראות את גבעות הערבות של שבטו ושם, על המצוק אל מול הנוף הפראי, הם תינו אהבה.
בכל מקרה, מה שהתברר במרוצת הזמן והיה לעובדה לא מעוררת הוא שהיא חזרה מעוברת ממפגשה בהרים עם אותו כבד. דבר הריונה עורר שערורייה גדולה במשפחתה ובוניג'ה כולה. משנולד מלוקין עלה עניינו לאסיפה. אקטו הזקן, אביה של ריאהנדי, נאלץ להגן על בתו למורת רוחו. הוא התחייב לתת לילד חינוך מתאים ולערוב להתנהגותו. המועצה מצידה הציבה תנאי שאם תאבד השליטה על מלוקין הוא יוצא להורג מיד. כך ניצל מלוקין ממות מהיר ומסירוס.
מלוקין גדל כילד רגיל. הוא היה גדול וחזק מחבריו והם פחדו והעריכו אותו. הוא לא היה תלמיד מצטיין והתקשה בחשיבה מופשטת אבל דיבר יפה והיה אדיב ומנומס. מהר מאוד גילו את יכולותיו בשיעורי המלחמה ומאמן מיוחד נשכר להדריכו בנשק ותורות הלחימה. אולם, כידוע, ילדים עלולים להיות לעתים אכזריים, וכך ארע שבאחד מקרבות היאבקות בהם הכניע את יריביו,  אחד מהם הטיח בפניו את העובדה, שכוחו בא לו מאביו הכבד. מלוקין הנסער חזר בוכה לאימו ומאז לא ידע מרגוע לנפשו.
מאביו ומאימו ירש את הצורך לשוטט בהרים ואת האהבה לטבע, לצמחים ולדובדבנים. יום אחד, והוא כבר נער, שוטט בהרים וגילה חבורה של כבדים. הוא עקב אחריהם עמוק לתוך הגבעות שמעבר לפסגות ההרים עד שהתגלה על ידם ונתפס. מלוקין נלקח לשבט שם התכנסו הגברים להחליט על גורלו. הוא לא הבין את שפתם שהייתה מורכבת מהברות פשוטות אך ניכר בפניהם שהיו מבולבלים כמוהו ותהו לדעת מיהו היצור העומד מולם לבוש בגדי אנשים וחציו כבד. שומר עם חנית עמד לידו אולם לא אחז בו. מלוקין ניסה את מזלו ופסע כמה צעדים. השומר לא עצר בעדו אלא פסע בעקבותיו. מלוקין החל לסקור את השבט, עובר ממדורה למדורה ונועץ את מבטיו בכבדות שמצידן צחקקו כשעבר. ילדים התרוצצו בין המחסות העשויים יריעות עור מתוחות על ענפים ושימשו למגורים. הוא הוקסם משמחת החיים שלא ראה אצל הכבדים בעירו. הוא היה נפעם מהחופש והחיים הפשוטים בטבע. לאחר זמן לא רב הוא נקרא למדורה המרכזית סביבה התגודדו הגברים. הם דיברו אליו בשפה שלא הבין אך מתנועותיהם למד שהם מרשים לו לישון עמם לילה ושיהיה עליו לעזוב למחרת.
מלוקין חזר מאוהב. יש האומרים שהלילה במחנה הכבדים היה גם ליל האהבים הראשון שלו. כך או כך, חייו בקרב האנשים שוב לא היו כבעבר ובעלי האפים החדים דמו להריח צרות קרבות. מלוקין החל להגן על הכבדים. הוא לא הסכים שיכו אותם וגם דרש לצמצם את קשירתם של הגברים בלילות. אולם השיא היה כשפנה למועצת העיר בדרישה להפסיק את סירוס הילדים. הצעתו נדחתה אולם מרגע זה היה ברור לכולם שמלוקין צועד אל מותו ונדו בצער אל  אקטו הזקן. ואמיתי היה צערם שכן כולם אהבו מאוד את מלוקין. הוא גדל להיות גבר גבוהה וחזק. שערו היה בהיר כשיערם של חלק משבטי הכבדים ויופיו הילך קסם על בנות העיר. אלא שליבו לא היה איתן. ליבו יצא אל ההרים. אותם הרים שהלכו והתכסו בשלג עם כניסת החורף. מלוקין נשאר ספון בביתו, הסערה שקמה בעקבות הצעתו שככה והחיים בוניג'ה חזרו להתנהל במסלולם הרגוע. אלא שאז הגיע האביב בפריחתו ובשבועות שבסמוך לקיץ נפתחה עונת הדובדבנים ואיתה גם עונת הציד".
סבא עצר ונשא שוב את מבטו לשמים חסרי הכוכבים.
"אולי נמשיך מחר" אמר. לא יכולתי לחשוב שדווקא עכשיו, בשיא המתח, הוא יפסיק. הייתי מגורה ונסער, ולמרות שלא רציתי להמרות את פיו מפאת הכבוד שרכשתי לו, התקשיתי להשלים עם החלטתו להפסיק. שנים שמעתי סיפורים על הכבדים והיחיד שבאמת היה שם זה סבא. אבל הוא שתק. והנה עכשיו, כשהוא מוציא את הכול ללא סינון הוא רוצה לעצור. עמדתי למחות אבל הוא הקדים אותי, מסמן לי בידו לעצור עוד בטרם פתחתי את פי.
"טוב אני  אמשיך עוד קצת" אמר והמשיך ברצף.
"מלוקין חזר אל ההרים באותו האביב ויש האומרים שביקר כמה פעמים אצל שבטי הערבות. יום אחד הוא עקב אחרי כבדה צעירה שטיפסה לאיטה אל עבר עצי הדובדבן שבנקיק השחור. הנקיק קיבל את שמו מסלעיו השחורים שהבליטו את צבעם העז של עצי הדובדבן שגדלו על מורדותיו. הנקיק היה אהוב על הכבדים וכך גם על הציידים שכן מי שנתפס בו התקשה לברוח. הכבדה נעה בהיחבא ממסתור למסתור אבל עינו של מלוקין צדה אותה והוליכה אותו בעקבותיה. אני חושב שהוא ידע שיכול היה להיות צייד נפלא. הוא היה בחור מוכשר מאוד. כשהגיע לאזור העצים הוציאה הנערה מעין ילקוט מעור והחלה ללקט את הדובדבנים אליהם הגיעה מבלי שנצרכה לטיפוס המסוכן על העץ עצמו. מלוקין צפה בה בהסתר משיח סמוך עת נשמעו שעטות סוסי הציידים. מלוקין והנערה קפאו במקומם. כשניסתה לברוח כבר הקיפו אותה הסוסים. הם היו שניים ונראה היה שהם נהנים להפחיד את הנערה. מבוהלת, היא ניסתה לברוח. אחד הציידים סובב מעל לראשו חבל שטבעת מתכת בקצהו והטיל אותו במיומנות על רגליה. החבל התלפף סביב קרסוליה והיא השתטחה אפיים ארצה. כשניסתה לקום שוב הצליף בה הצייד בשוט ארוך. קריאת הכאב שבקעה מגרונה התחלפה בקריאת התדהמה של הצייד שעה שחניתו של מלוקין פילחה את כתפו. הוא נפל מעל סוסו המבוהל כשרגלו תפוסה בארכובה וראשו  נחבט בסלעים ובשיחים בנתיב המנוסה של הבהמה. הצייד השני נעץ במלוקין מבט זועם ומיהר להסתלק אף הוא.
משחזר מלוקין העירה הוא נאסר ונכלא. המועצה זומנה ליום המחרת לדיון בעניינו אלא שמלוקין נעלם. לא נודע מי שיחרר את מלוקין או האם הוא פיתה את הסוהר לפתוח לו את הדלת. מה שהתברר בוודאות הוא שהסוהר נחנק למוות ועל גרונו סימנים של ידיים חזקות. כתובת דם גדולה בת שתי מילים התנוססה על הקיר: 'שחרור' 'ומלחמה'. אכן, מלוקין מעולם לא היה איש של מילים רבות.
מלוקין ברח לשבטי הגבעות. ידוע שלא את כולם הצליח לרתום למלחמתו לשחרור אחיהם השבויים. העיר הייתה כמרקחה. דווקא דומה היה שבכול ההמולה הסוערת מסביב, היו הכבדים בעיר סלע איתן של שלווה ושל שקט.
בשבוע שלאחר מכן נתפסו ונהרגו שני ציידם נוספים ומיד לאחר מכן הותקפה שיירת גמלים על נתיב התבלינים הצפוני. ניצול שהגיע לעיר סיפר על מעשי זוועה שעוללו הכבדים לאנשי השיירה. היה ברור שהשתנו כללי המשחק. הכבדים בהנהגתו של מלוקין הפכו מנרדף לרודף. באותו יום הוחלט באסיפה לגייס את הצבא ולבקש עזרה מהאיים וכאן אני נכנסתי לתמונה"
סבא השתתק ואני לא הפרעתי את קו מחשבתו. חשבתי שימשיך כל רגע אבל הוא נרדם. כיסיתי אותו בשמיכת הצמר ופניתי לחדרי לשינה טרופה ורדופת חלומות.
כשהתעוררתי החלו השמים להתבהר בשלווה של לפני זריחה. מיהרתי למרפסת ומצאתי שם את סבא מביט אל הזריחה. בירכתי אותו לשלום והוא הנהן בראשו לאות ששמע.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי:
"ואיך הסתיימה המלחמה עם הכבדים, סבא"
הוא שתק שוב כנצח ואז המשיך כאילו הלילה מאתמול נמשך לו ברצף:
"זה לא נגמר טוב בכלל. היינו צבא חמוש ומאורגן, לא היה להם סיכוי. ההנחיה הייתה להרוג את כולם, להטיל מורא. וכך עשינו. הרגנו בהם בהמוניהם. שבט אחר שבט. אלה שניסו לברוח נרדפו על ידי הפרשים. חלקם לחם בגבורה ופה ושם אף זכו להצלחות קטנות, אלא שהכול נגמר כשמלוקין עצמו נורה על ידי חץ בצווארו. הייתה הקלה גדולה לאחר מותו. השבטים הנותרים ברחו והמלחמה הסתיימה. מלאתי את הוראותיי אז כחייל מיומן אבל אני מתפלל יום-יום שאוכל לשכוח את מוראות תחילתו של אותו הקיץ".
סבא נדם. הבנתי שלא קל לו עם הזיכרונות והוקרתי את העובדה שאחרי כל השנים ניאות לחלוק אותם איתי, אבל עדיין לא יכולתי לשתוק.
"אז בסופו של דבר נכשל מלוקין במלחמת השחרור שלו?" הקשיתי, מתקשה להסתיר את אכזבתי.
"תלוי איך מסתכלים על זה" ענה סבא ואני החרשתי, מחכה להסבריו.
"בזעם ההמון נרצחו כבדי ההרבעה. שוב לא נולדו כבדים ולא ניתן היה לצוד חדשים. באופן מוזר אבד העניין בכבדים ורבים מהם שוחררו ונעלמו. היום תתקשה למצוא כבדים בבנלון ובמובן הזה מלוקין אולי הצליח. את מקומם של הכבדים בעבודות הקשות תפסו העבדים מארץ המדבר שבדרום כך שמצד שני ייתכן ומלחמת שחרור חדשה כבר אורבת לנו בשער".
"ולאן נעלמו כל הכבדים" שאלתי מיד כדי שלא תקטע שוב השיחה. השמים במזרח האדימו בוודאות זריחתו של יום חדש.
"שבטי הכבדים נדדו צפונה אל ארצם המושלגת של הפילים הגדולים ואולי הם יושבים עכשיו סביב המדורות ומספרים לבניהם על מלוקין ועל פריחתם הוורודה והלבנה של עצי הדובדבן"