מיומנה של גובלינית מאת טאי דיבון

יומן יקר,

היום שוב היינו צריכים לעבור בית. כן, כמו בשבוע שעבר, ולפני חודש. ככה זה, מתרגלים. אתה מכיר את הקטע, את כבר לא נקשרת לבית באותה צורה. את כבר מתפשרת, רק רוצה בית כמה שיותר מהר, איזו מערה חמודה, חלל מספיק מרווח כדי שארבעה גובלינים ותינוק יוכלו לישון בשקט. את אפילו לא מבקשת יותר מים במרחק הליכה. גם ככה את לא תספיקי לשתות מהם בזמן שאת גרה במערה הזו.

אני חושבת שסיפרתי לך פעם, איך הייתי אוספת את נאדי המים המגעילים האלה, מלאי הרוק, שההרפתקנים האלה היו זורקים כשהם היו מסיימים. אתה זוכר שסיפרתי לך על אותו הרפתקן חמוד שמצא אותי ודאג לי למים? פשוט יצר מהאוויר? אצלנו רק הזקנים עושים דברים כאלה, וכבר אין לנו. הרגו אותם. אתה מבין, יומן יקר, אותו הרפתקן חמוד שסיפרתי לך עליו? היום ראיתי אותו חוזר, הראש של גלדופיוס מבצבץ לו מהתיק'גב. כן, גלדופיוס הגדול והחכם מת. ולחשוב שקראתי להרפתקן הזה "חמוד". יאק!

אבל אני סוטה קצת מהעניין. היינו צריכים לעבור היום בית, התחלתי לספר. אבא העמיס את גלדופי הקטן על הגב, אמא הובילה את לורני ביד, עוזרת לה ללכת. היא איבדה רגל, שלשום, כשניסתה לדאוג לנו לאוכל. תפסה את החולדה הלא נכונה והרפתקן קצץ לה את הרגל. היא עדיין חולמת על זה, על החרב הנוצצת, הגדולה, מלאת הדם שלה, על הרגל שלה שנפלה לה לאט-לאט על הקרקע, על אותו איש'חרב שבעט ברגל לצד, בכזה חוסר כבוד, וניסה לתפוס אותה. מזל שהיא הסתתרה טוב, אחרת היא לא הייתה חוזרת. ואם היא לא הייתה חוזרת…

אני לא רוצה לחשוב על זה. כאילו, איך הם היו מגיבים כשהם היו מוצאים אותך? הם היו מצטערים? הם היו צוחקים? אכפת להם בכלל מאיתנו? או שפשוט, "בדרך כלל נוטים לרשע" מספק אותם? כאילו, יש לקבוצה הזו איזה מישהו שיכול לבדוק רשע מתי שהוא רוצה, פאקינג לבדוק מתי מישהו מרושע! אתה חושב שהוא משתמש בזה? לא, רק על בני אדם, ואלפים, כאלה שהם בדרך כלל טובים. אבל עלינו? כשהוא רואה אותנו הוא פשוט עושה כל מה שהוא יכול כדי להרוג אותנו. אני בטוחה שהוא היה מוצא דרך להצדיק לעצמו רצח של תינוקות. "להקדים תרופה למכה, נה-נה-נה-נה-נה…" וזה שאנחנו חכמים לא פחות ממנו? שאנחנו "אנושיים" (וואוו, איזו מילה מגעילה, להשוות את כולם אליך…) לא פחות ממנו? ואנחנו הרעים, כן? אנחנו הרעים.

המערה האחרונה שגרנו בה, זו שעזבנו היום בבוקר, הייתה חמודה. דווקא אהבתי אותה. קראתי לה זכייה בזהבון. אבל כמובן שהיינו צריכים לעזוב אותה. ההרפתקנים בטח יתייחסו לזה כאל עוד חדר ריק, יראו כמה סימנים ויגדירו את זה כשאריות של ציוויליזציה קדומה. זה שעד לפני כמה שעות חיינו שם? שאם יסתכלו טוב סימני האש עדיין טריים וחמימים? שערימת הפסולת בפינה השמאלית מלאה בחיתולים? אף אחד מהם לא יתייחס לזה. כלומר, במקרה הטוב אף אחד לא יתייחס לזה. במקרה הרע הם יתייחסו לזה בגועל ובזלזול, יחליטו שזיהמנו את המקום ושהם צריכים לרדוף אחרינו ולנקום בנו על השחתה של רכוש. גם כן טובים…

הם כולם אותו הדבר, יומן שלי, הם כולם אותו דבר. אף אחד מהם לא חושב עלינו, גובלינים קטנים, מסכנים, מפוחדים, שברחו מהשבט שלהם כי לא נטו לרשע, שמסתתרים מאז במערות ומבוכים, בצינוקות צרים שבקושי יש בהם מקום לגלדופי. יומן שלי, אם הייתי בת אדם, או אלפית, 'תה יודע? היה לי מעמד, הייתי יכולה להיות משהו, משהו טוב, במקום הגובלינית שאני עכשיו, במקום זו שבורחת מהרפתקנים וכותבת בהחבא ביומן כדי שאבא לא ימצא אותו וירביץ, מסתירה את זה מאמא כדי שהיא לא תתאכזב. אני לא רוצה לאכזב אותה, אתה יודע, היא עשתה כל כך הרבה, היא הקריבה כל כך הרבה בשביל אבא. היא אפילו שינתה את הנטייה שלה. כאילו, שמעת על הקרבה גדולה יותר מזו? היא הייתה יכולה להיות משהו גם כגובלינית, אבל היא ויתרה על הכל בשביל אבא ומרגע שנולדנו גם בשבילנו. מגיע לה יותר. אני לא אאכזב אותה, לעולם לא.

אבל… כן, מערה חדשה. היא די מעפנה. אבא יגיד שזה מה יש, אמא תגיד שצריך לדעת להתפשר, אבל זה שפל חדש. המערה הזו עוד יותר גרועה מהפעם ההיא שמצאנו מנהרה מתחת ללול של חוואי. אתה זוכר איך התלוננתי אז? מתעוררת מכל קו-קו-ריקו זוועתי? קופצת ותוקעת את הראש בתקרה בכל פעם שהחוואי הזה מילא קש או דרך על קש? אז המערה הזו עוד יותר גרועה מההיא, עוד יותר גרועה ממער'לול. יותר גרועה גם מהזו שהפילו עליה מטח של מטאורים. "מטר" קראו לזה, פחחח, מטר לא מצליף ככה, מטר לא כואב ככה, מטר לא שורף לך את הישבן וגורם לך לרוץ למקום אחר בצעקות. מטר לא גורם לך לראות את סבא וסבתא שלך נשרפים בעודם מנסים לחלץ את אמא ואבא. מזל שלורני וגלדופי עוד לא נולדו. אחרת כולנו היינו מתים. או שגם להם היו סיוטים.

לא שאין להם כרגע, כשחושבים על זה. כאילו, ללורני יש את הסיוט עם הרגל, אבל יש לה גם אחד על קפיאה של הרגל השנייה ועל קובולדים שאכלו לה את הבובה. גדלופי עדיין צעיר, אבל בטח גם לו יש כמה. קשה לי להאמין שהוא לא חולם בלילה על אותה קרפדה שקפצה לו על הראש, והעיניים שלה התחילו לזהור פתאום ואז יצא ממנה קול שהמליץ לנו לברוח לפני שהמקום מופצץ. מי היה מאמין שכדור אש זה דבר כל כך הרסני. כאילו, שמעתי סיפורים וכאלה. לאמא לא חסרים כאלה, היא איבדה את יד שמאל שלה בגלל אחד כזה, והכתף ימין שלה מצולקת בגלל אחד אחר. אבל לראות את זה במציאות? לראות את זה הורס את הבית בגבעה?

האמת שאני כבר בקושי זוכרת אותו. וחבל, זה היה הבית הכי טוב שהיה לי. הוא היה מרווח, היו בו מיטות (מיטות!), והאח פעלה כל הזמן, והיו מים קרובים, ו… אני באמת לא זוכרת ממנו יותר, וגרנו שם איזה חודש. אני זוכרת משם שקיעה, יפה ומדהימה. השמש ירדה אט-אט בשמיים, האור שלה משתקף באגם שלמטה וגורם להכל לזהור במין אור קסום כזה, ואז קשת כזו יצאה, אבל היא לא באת הייתה קשת, אלא משהו אחר, יפה יותר, שאי אפשר לתאר, כמו טעימה מגן עדן. ואני זוכרת שבשקיעה הזו הגיעו כמה חדי קרן לשתות ממי האגם, והקרניים שלהם הצביעו למעלה, וזהרו במין אורות בצבעים שונים ויצרו קשת משלהם, מתחרה, רק שהיא באמת הייתה קשת. והכל היה כל כך שקט, כל כך פסטורלי, כל כך אוורירי, וחופשי. ולחשוב שכדור האש שרף גם אותם, ופשוט כי הם ניסו להגן עלינו. כאילו, פשוט רציתי לצעוק להם "הרפתקנים, אם חדי קרן מנסים להגן על משפחת גובלינים, אולי יש בהם משהו, אולי כדאי להתחשב, אוקיי?"

אבל כנראה שזה מה שיקרה בסוף לכולנו. ההרפתקנים, הרי, הולכים להשתלט על העולם. מי רוצה להיות גובלין? מי רוצה להיות קובולד? או חד קרן? או אורק, אם כבר מזכירים. מי רוצה להיות אחד מאיתנו, כשאפשר להיות הרפתקן, ולחסל רשע, ולאסוף אוצרות, ושאף אחד לא יתנגד לך כי אתה נורא חזק, וגם מפלצות מפחדות ממך כי אתה מחסל דרקונים ושדים ושטנים, והטאראסק רואה אותך ובורח כי אתה מצליח להפחיד גם אותו. אז מי רוצה להיות גובלין במצב כזה? כאילו, גובלינים אחרים מנסים לחסל אותך, וקובולדים אוכלים לך את הבובות, ודרקונים בטעות מוחצים אותך בלי לשים לב, והטאראסק חושב שאת טעימה. מי רוצה להיות גובלין בעולם כזה, אה?

ואתה יודע מה הכי מרגיז, יומן יקר? אתה יודע מה הכי מרגיז אותי? שהאלים מסתובבים פה כל הזמן, מטיילים, מדברים, מכריזים. האל של האלפים, האל של הגמדים. האלה של בני המחצית דואגת להם לאוכל, והאל של הננסים דואג להם לזהב ומלמד אותם ליצור דברים ולדבר מהר-מהר כדי שאף אחד חוץ מהם לא יצליח להבין 'תם ואני לעולם כנראה לא אצליח להגיע לקצב הזה, גם לא בכתיבה. אבל האל שלנו? מישהו בכלל יודע את השם שלו? אנחנו קוראים לו "האפל", אבל פה זה בערך נגמר. וגם זה, כי באיזה קומיקס הכוהן הגובליני קורא לו ככה. כוהן גובליני שהקים את גובוטופיה, אוטופיה לגובלינים. אבל בעולם האמיתי אין גובוטופיה. בעולם האמיתי הרפתקנים ממשיכים לרצוח ולהשמיד משפחות של אורקים. בעולם האמיתי חוזרים גובלינים בודדים משדות הקרב. אבל האל שלנו? לו לא אכפת. הוא לא מתערב. הוא ינצח בסוף, אז עכשיו הוא נשאר בצד. וזה לא משנה שפעם, לפני הרבה שנים, היה אירוע שאנחנו כבר לא מדברים עליו. זה לא משנה שפעם, לפני הרבה שנים איבדנו את העיר שלנו, את קרתגוביה ואת כל מי שגר שם.

אז ניסינו להקים פה חיים חדשים. יצרנו לעצמנו קומיקס על גובלינים שקמים ומנסים לעשות טוב בעולם, ויצרנו אחד אחר שהוא פרודיה על כל השטויות של העולם הזה. כתבנו אפילו כמה ספרים. אבל כל זה הולך להישכח. אתה מבין, יומן יקר, כבר אין תרבות גובלינית, היא נמחקה כמעט כולה. כבר אין עוד גובלינים טובים חוץ מאיתנו. רצחו אותם ללא הבחנה. אני, אתה והמשפחה שלי הם כל מה שנשאר.

היום מגדירים גובלינים כשם תואר לקבוצה קטנה, מרושעת ולוחמנית. היום גובלינואיזם זו השחתה של רכוש ציבורי, או של עתיקות, או של אוצר של הרפתקנים. כשאומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, זה בולשיט. היא נכתבת בדרך כלל על ידי המנצחים. מי שכתבו עלינו הם המפסידים. את זה שלפני 400 שנים הצלנו את האימפריה האנושית אף אחד לא זוכר. זה שעצרנו את הנולים מלבזוז את מורא? אף אחד לא זוכר, היום נותנים את זה לאיזה כהן שהציע להם חצי מהאוצר. את זה שכבשנו לנו עיר בלי קרב, והמשכנו לשלוח מיסים, אף אחד לא זוכר. כי עשינו טעות, אתה מבין. אחרי שבמשך שנים הבני'אדם האלה הבטיחו לנו דברים בתמורה לעזרתנו ולא סיפקו, פעם אחת נמאס לנו ובזזנו את העיר. שבעה בני אדם נהרגו, וגם זה רק מתוך הגנה עצמית. היו אנחנו הרשע הטהור. מי אמר אירוניה ולא קיבל? לא חשוב…

אני פורסת את השמיכה הקרועה שלי, מניחה את הראש על הכר הדמיוני. אבל אתה יודע מה המזל שלי, יומן יקר? מחר צופים ב"איש קטן שלי", ומשחקים "בתים ואנשים."

 

 

 

מבוסס על הסיפור ההיסטורי של הואנדלים.