ההוא מאת תות מולאור

קשה לי להצביע מתי בדיוק הכל התחיל. מתי הוא הגיע לראשונה. סך הכל זה קרה כל כך מהר. איך לא ראיתי את זה.? זה היה ממש מתחת לאף שלי. הרי אף אחד מאתנו לא ידע מי הוא באמת. הוא פשוט שבה אותנו והאמנו לכל מילה שאמר. הוא כבש אותנו, מה אני אגיד.. אי אפשר היה לעמוד בפניו.

אני חושב שהעניין התחיל להתדרדר משמעותית כשהוא הגיע למשרד של בני הכבד. הרי עד שהגיע אל בני הכבד עוד לא הבחנו ממש בכל המניפולציות שעשה עלינו. ולמעשה אחרי הפגישה שלו עם בני הכבד, הוא לקח את העניינים לידיים שלו תיק תק מבלי לראות בעיניים.

אני לא יודע אם הוא לא שכן בינינו כבר זמן מה ופשוט לא שמנו לב אליו. הוא היה די מינימליסטי בהתחלה. השמועה אומרת שכשהשחירו השמיים הוא כבר היה באזור. מצד שני, השמיים היו די מעורפלים למשך זמן לא מבוטל. כך שאין לדעת בדיוק מתי הגיע. שמעתי פה ושם כל מיני דברים עליו. שהוא היה די מתבודד בהתחלה ולא ממש חברותי. אך עם זאת, שהיה יוצא דופן ונדיר. עם הזמן השמועות עליו התגברו והתגברו, ומדי פעם אפילו כמהתי לדעת מי זה המיוחד הזה שכל כך מרעיש בנוכחותו.

 

אם אני זוכר נכון, אני פגשתי אותו לראשונה כשעליתי למרפסת לשאוף אוויר. הראות לא הייתה מי יודע מה והאוויר לא היה ממש צלול. ובתוך הערפל פתאום זיהיתי דמות שלא הכרתי קודם. שמעתי שהוא מסתובב שם למעלה עוד מבלדר אדום-לבן, אך באותו רגע טרם ייחסתי לו חשיבות. לפחות עד שפגשתי אותו והבנתי עד כמה מרשים הוא.

הוא עמד שם, חסון ומוצק. מעולם לא ראיתי דבר כמותו. ניגשתי אליו. הוא היה עם הגב אלי אבל איכשהו הוא ידע שהתקרבתי. "חיכיתי לך. תהיתי כמה זמן יעבור עד שאפגוש אותך" הוא אמר לי בחספוס הזה שלו. כנראה זה היה חלק מהקסם שלו. מהכישוף שלו. "אני.. לא ידעתי שאתה מחכה לי. לו ידעתי הייתי מגיע כבר קודם. אני באתי לפה ממש במקרה.." הרגשתי שאני צריך להתנצל משום מה. בדיעבד, אני מקלל את היום בו נפגשנו. 'הרגשתי שאני צריך להתנצל..' – איזה אידיוט אני.

"כמה זמן אתה מחכה?" – "תקופה.." הוא ענה לי. ולא ממש מסגיר אם ה'תקופה' היא בגדר של שעה או יממה או חצי שנה. הרגשתי מאוד לא נעים. אני לא אוהב שממתינים לי. כי אני בעצמי לא אוהב להמתין. אני חושב שזה זלזול בזמנו של האחר. הערכתי אותו על סבלנותו ומיד טרחתי לשאול "כיצד אני יכול לעזור לך?". הוא סובב אלי מבט מפלרטט בצירוף חיוך מתחנחן וחזר להתבונן על הנוף שנפרש תחתינו. "שמע.." הוא אמר לי "אני יודע שאנחנו לא מכירים עדיין לעומק אבל אני חייב שתעשה לי טובה קטנה". 'טובה קטנה..' – זו בקשה מוזרה מהיכרות ממש טרייה, חשבתי לעצמי. הרגשתי מעט לא בנוח. הרי מה לי ולו. אמנם הצעתי את עזרתי, אבל חשבתי יותר בכיוון של הכוונה כי אולי לא התמצא ממש באזור, או אולי ייעוץ לגבי משהו. אבל 'טובה קטנה' זה לא עניין של מה בכך. מה פתאום טובות עכשיו לאחר דקה וחצי של היכרות מהוססת. אך עם זאת, מצד שני, לא נעים. אורח חדש, לא נכבד אותו?! סך הכל אני כן הצעתי את עזרתי. –"בוודאי, מה אוכל לעשות למענך?". -"אני צריך שתוציא אותי החוצה. הרי יש לך כרטיס עובד לא? אני חייב לצאת מפה. אבל בשקט, מבלי שישימו לב. אני לא רוצה לעורר מהומה. לפחות לא כרגע. יש מצב שאתה עושה ג'סטה..?". אני מסתכל עליו ומנסה להבין מה פשר הבקשה שלו. ולמה הוא מבקש דווקא ממני? – "שמע אני לא בטוח… זה יכול לעלות במשרה שלי… אני אפילו.. אני אפילו לא יודע מי אתה..". ואז הוא הסתובב אלי, נתן לי מבט חמים ומלטף, שם לי יד על הכתף ולחש לי "אל תדאג. חבר. אני רק רוצה להסתובב קצת.. לרחרח… אף אחד לא ירגיש שאני פה בכלל". לפתע נתמלאתי תחושת חום שורף, הרגשתי מין הילה של טשטוש מסביבי. כאילו מפל של פרפרים מנשקים את כל כולי וריח מתוק עטף אותי בשכבות. נכנסתי למין טראנס בלתי נשלט, העלתי חיוך מטופש ובנינוחות הגשתי לו את כרטיס העובד שלי. מאותו רגע ואילך, כל מה שרציתי זה להיות לידו. להריח אותו. להיצמד אליו. זה היה כמו כישוף. לא הצלחתי להתנער ממנו, והתבוננתי בו מתרחק ממני עם כרטיס העובד שלי בידו. הוא הסתובב וקרץ לי, והמשיך הלאה לדרכו.

למשך כמה ימים הסתובבתי כך בתחושה חמימה ובלתי רציונלית, חולמני ומהורהר בלא כלום. שומע ולא מקשיב, מתבונן ולא רואה. וללא כרטיס עובד.

עד שיום אחד נתקבל אצלי בתיבת דואר מזכר מאת דינה חזה. בו היא מבשרת על הצהרת התפטרותה בשל נסיבות אישיות וכן שהיא מעבירה את לשכתה לראשותו של ההוא.

ואז התעוררתי לראשונה. כל תחושות היער והפיות נמוגו ממני במחי יד. ובהשתאות רבה קראתי את המזכר שוב ושוב, כי לא הבנתי כיצד זה יכול לקרות. דינה חזה מחזיקה בלשכה שלה כבר למעלה מ33 שנה. מה פתאום היא מחליטה לפרוש ועוד לתת את מפעל חייה ל'הוא'. האם קרה משהו? האם היא לא חשה בטוב חלילה? החלטתי לצלצל אליה מיידית לברר את העניין.

בטלפון היא נשמעה לי פשרנית ומעט שבורה, ועם זאת נחושה להישמע חזקה כלפי חוץ. כזאת היא דינה חזה. היא סיפרה לי בעצלתיים כי הם מנהלים רומן זה זמן מה. ולאחר שהתאהבה בו הוא הציג בפניה מספר משברים תברואתיים שהיא כשלה בהתמודדות עמם בעבר. וכן הציע את עצמו לקחת תחת חסותו את הלשכה ולמנף אותה למסלול בריא ומתקדם. יכולתי להישבע שלא ראיתי את זה מגיע. מאוד לא אופייני לדינה חזה. אני מכיר אותה שנים. כל הריכוך העייף הזה. מאוד מוזר. היא ציינה כמה ענוג היה וזהיר שלא לפגוע ברגשותיה, תוך התמסרות בלתי תלויה למקום שהיה למקדש חייה. הוא הבטיח לה שישנה את פני חייה. (דבר שבאופן אירוני אכן קרה). היא לא יכלה לעמוד בפיתוי והפקידה בידיו את המפתחות ללשכתה. מיד לאחר מכן מיהרה לסיים את השיחה משום שהבטיחה להכין לו ארוחת ערב והוא אמור לשוב בכל רגע.

בנקודה הזו משהו לא הסתדר לי. כמה זמן חלמתי ולא הייתי בפוקוס? 'רומן של זמן מה..' – כמה זמן הוא כבר נמצא כאן?? לא לגמרי השתכנעתי מדבריה של דינה חזה. משהו התחיל להריח לי מסריח ולא משתן. הברנש הזה… מה יש בו שהוא מצליח לתעתע כך? הוא זר לכולנו ועם זאת הוא מרשה לעצמו להתנהג כמו אחד משלנו.

החלטתי שזה הזמן לבדוק את העניין לעומק. שאני מוכרח להיפגש איתו פנים אל פנים ולחקור אותו על מעשיו.

התקשרתי ללשכה שלו והופתעתי לגלות שהמזכירה שלו הודיעה שאיננו נמצא. כי אם יצא לחגוג עם כמה מהבכירים בפונדק "הלב". פונדק הלב..? היה בכך מן האבסורד, משום שהכניסה לשם היא רק לעשירון העליון ולבכירי הבכירים. והוא בטח לא זה ולא זה. פונדק הלב היה היוקרה שביוקרה מבחינת אזורי בילוי. לא כל אחד רשאי להיכנס לשם. לבטח לא זרים או עוברי אורח אקראיים.

כיוון שגם אני לא מורשה להיכנס לשם, למזלי בן דוד שלי עבד בחדר הימני, ומיד טלפנתי אליו על מנת שיכניס אותי מהעלייה האחורית.

כשנכנסתי לפונדק, נעתקה נשימתי ונפעמתי לגלות מחזה קשה לעיכול. כל הבכירים ונשותיהם, סמוקים ורפויים, מתנועעים במבט מזוגג לכל עבר, במין טראנס שלפתע היה לי מוכר. חצי עירומים ומקולפים, מחליפים ביניהם הבלי הבלים ודברי שטות חסרי היגיון. צוחקים ובוכים גם יחד, מתרפקים זה על זו ללא כסות אצילית. הם נראו כאילו יצאו זה עתה מאיזה כינוס בוהיימי שרוי תחת שלל סמים. עיני סרקו בבעתה את הקהל עד שלפתע קלטו עיני – אותו. רק שהוא נראה פתאום גדול יותר. רם יותר. לא זכרתי אותו גבוה ומנופח כל כך. הרי פגשתי אותו רק לפני מספר ימים. איך ייתכן שצורתו לבשה מידה כל כך גדולה פתאום?!.. – מה שתהילה יכולה לעשות. לא צחוק.

מבלי שישימו לב לנוכחותי, חציתי את ההיכל וניגשתי אליו מאחוריו. "מה קורה חבר? תשתה משהו?" (איך ראה אותי? הרי באתי מאחורי גבו! איך ידע שוב שהגעתי?) "אל תיראה מופתע כל כך… אני רואה הכל" הוא ענה לי כאילו שמע את קולות מחשבותיי. נשכתי שפתיים כי לא לגמרי הייתי בטוח במה שאני רוצה להגיד, זאת יחד עם ההפתעה המבעיתה של מה שנגלה לפני שם בפונדק הלב. "אני לא יודע מה אתה מתכנן, אבל זה לא נראה לי בכלל. תפסיק מיד את מה שאתה עושה. לפני שמישהו ייפגע". הוא גחן אלי עם מבטו המהפנט ושאל "מה יש מתוק?  כואב לך?.. עוד לא. נו, אז מה אתה לחוץ? שב.. תירגע… יש מוזיקה טובה, אחלה קצב, שתה משהו… בוא. עכשיו אתה אורח שלי. דינה! תביאי לו משהו לשתות" ואז דינה חזה פתאום הופיעה עם משקה שנראה די אקזוטי על מגש. דינה חזה מעולם לא החזיקה מגש לפני כן. ועם זאת ברגע ההוא היא נראתה, כמו הבכירים, סהרורית ומחייכת חסרת משקל וחסרת מיקוד. לקחתי את המשקה ממנה ולגמתי ממנו. ומאותו רגע, יש לי חור שחור בכל הקשור להתגלגלות העניינים. שום זיכרון. כאילו איבדתי את ההכרה.

ושבתי אליה כעבור חודש.

כי הנקודה הבאה שאני זוכר הייתה כחודש לאחר אותה מסיבה מסתורית. הייתי בדרכי למסור דבר מה לבני הכבד. באותה דרך מפותלת מצאתי כמעט את כולם פעורי עיניים תועות. ברפיון מטריד. חסרי שפיות למחצה. מלווה במראות הזויים אלה, הגעתי בסופו של דבר אל בני הכבד.

בני הכבד היה חשוב מאוד, ליתר דיוק הוא מילא תפקיד חשוב מאוד. הוא עצמו היה די מאפיונר באופיו, די בריון. לא ממש גמיש במשא ומתן, ולא ממש נעים במחיצתו, בלשון המעטה, כשמעצבנים אותו.

כשהגעתי למבואה מחוץ למשרדו, חשכו עיני, והדואר שהיה בידיי פשוט נשמט מידיי ונפל ארצה. מבעד לדלתות השקופות, מצאתי את בני הכבד יחד איתו. ההוא. לוחץ ידיים כמו על הסכם שלום לא נכון. בני הכבד ידוע לשמצה במידותיו הרחבות. אך הוא היה כעת כגרגיר אפונה אל מולו. אל מול ההוא. ההוא היה אדיר בממדיו עכשיו. מטיל סביבו צל ענק ונושק לכל הדפנות סביבו.

פתאום. הוא קלט אותי. עומד רועד במבואה. מבועת עד אימה. הוא סובב אלי את מבטו, שכבר לא היה נעים וחמים עוד. הוא חשף חיוך ערום ונחיריים בוערות. הוא קרץ לי והנהן בראשו, ושלח לי מסר כבוי חסר קול "אל תדאג. הכל בשליטה. שלי". הוא הסתובב חזרה אל בני הכבד, וחיבק אותו במלוא עוצמתו.

ומאז לא ראינו יותר את בני הכבד. למעשה גם לא ראינו את דינה חזה יותר. בכלל, הסביבה נהייתה דלה יותר ויותר מיום ליום. כל יום מישהו אחר נעלם פתאום. צוות בלדרי אדום-לבן נראה דועך ומתדלדל.

היום רק אותו ניתן לראות בכל מקום. הוא התמסד די במהרה והתרבה כאוות נפשו. ואפשר לראות את צאצאיו משחקים ומשוטטים בכל פינה. רומסים כל מה שהם יכולים. מדהים. איך שהוא פרץ ותיק תק כבש את כולנו.

 

שיר שקד ישבה במרפאתו של ד"ר סטיין. בחדר ההמתנה. היא המתינה במלאכת מחשבת כפייתית מה כבר היה דחוף כל כך לקרוא לה בשעת בוקר כה מוקדמת. הרי את בדיקות הדם היא עשתה כבר לפני כמה שבועות, ושום דבר חריג כנראה לא היה – אחרת ד"ר סטיין היה קורא לה מיד. לא כן? וגם את צילומי החזה שבדיוק עשתה.. מה כבר יכול להיות כל כך שונה??  שנים שהיא מעשנת ותמיד הצילומים יצאו נקיים. יחסית. אמנם הפעם ד"ר סטיין ביקש שתעשה את הצילומים במיידית, אך היא עושה צילומים כל שנה. לוודא שהכל תקין. כך שהיא לא חשבה שזה עניין יוצא מן הכלל. די סטנדרטי.

עם זאת, היא נשכה את שפתיה בתקווה לאפשרות שאולי ד"ר סטיין קרא לה על מנת לבשר לה שהיא כבר בהיריון. הרי אלו היו בדיקות דם כהכנה לקראת הניסיונות להיכנס להיריון. עם זאב בעלה. ואולי בדרך לא מכוונת, היא כבר נכנסה להיריון וזוהי הבשורה הנפלאה לה היא בעצם ממתינה.

למרות, שאם זה העניין אז מה לקח לד"ר סטיין מספר שבועות כדי לבשר לה? מדוע הוא התמהמה?

שיר שקד ישבה וריחפה תחת ענני התמהון כיצד תקרא לבנה הנולד.. או בתה. לאיזה גן היא תרשום אותה. איך היא תצבע לו את החדר…

"שיר?" לפתע פרץ ד"ר סטיין אל חלומה מתוך דלת מרפאתו. ושיר שקד קמה על רגליה ונכנסה אחריו אל תוך הקליניקה. ד"ר סטיין החווה בידו שתשב והתיישב אחריה בכסאו.

ד"ר סטיין לא נראה שש במיוחד.. חשבה לעצמה שיר. "ד"ר סטיין, אתה לא נראה שש במיוחד. הכל בסדר?". ד"ר סטיין לא הישיר מבט אל שיר שקד. להיפך, דווקא מבטו לא זע ולא נע מהמסמכים שהחזיק בידיו.

עם השתיקה הלא ברורה של ד"ר סטיין, שיר שקד החלה לחשוד בפשר ביקורה. כי הרי הגיעה לקבל בשורות טובות, וכרגע לא נראה כך הדבר.

"שיר.." ד"ר סטיין עדיין התמהמה. הוא אמנם רופא משפחה כבר למעלה מ20 שנה. אך ישנן בשורות שאף פעם לא פשוט לבשר.

"שיר..אין דרך פשוטה לומר זאת אז פשוט אומר וזהו.."

"די נו ד"ר סטיין! מה אתה עכשיו? מסתלבט עלי?… נו אני בהיריון???"

"שיר, זה סרטן ריאות בשלב מתקדם. אני העברתי את בדיקות הדם שלך במספר מכונים שונים על מנת לוודא שוב ושוב שאני לא טועה. ספירת הדם שלך חד משמעית ורמת ההמוגלובין שלך נמוכה מאוד. בצילום החזה הגידול כבר בקוטר של שלושה וחצי ס"מ. אני מציע שניכנס לסדרת בדיקות, CT, אולי חוות דעת לגבי כריתה. אף על פי, שיר, שאני  מתקשה להאמין שיהיה לנו במה להילחם. כרגע זה נראה שהוא כבר התפשט לאזורים שונים ומרובים. אני מצטער.  אני באמת מצטער.. יש מישהו שאת רוצה להתקשר אליו? שיבוא לקחת אותך? אולי לבעלך? את רוצה שאני אסביר לו את המצב..?".

שיר שקד הייתה שרויה כעת במין קיפאון אלגנטי. היא ישבה מול ד"ר סטיין. המומה ובוהה. ובקול קר וקונקרטי ענתה "לא. בשום אופן לא. אסור שזאב יידע מזה. לא כרגע. אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם המידע הזה כרגע, ואני לא מוכנה שזאב יידע מזה עכשיו. הוא בטוח שאני אמורה לקבל היום תוצאות כלשהן הקשורות לכוונות שלנו להיכנס להיריון. הוא חייב שניכנס להיריון. הוא חייב להיות אבא. לא לא, אי אפשר לספר לו עכשיו. בשום אופן לא."

ושיר שקד קמה על רגליה במבט קפוא "אני צריכה הביתה ד"ר סטיין. נהיה בקשר" ויצאה לאטה מן הדלת. "אני אתקשר אלייך בעוד יומיים. תרגישי טוב" קולו של ד"ר סטיין התפייד מחדרו.

בערב, זאב שב הביתה, ועל השולחן הערוך לתפארת, שני פמוטי זכוכית חובקים נרות, ניחוחות של ג'בטה פריכה ולזניה עסיסית. ובמרכז השולחן קערת ספגטי אדמדם עטור בכדורי בשר. "מזה כל האוכל הזה?? מה את נורמלית?!" שאל זאב בחיוך תוהה והוריד מעליו את הז'קט. "סתם. התחשק לי לפנק אותך קצת. אסור?" ענתה לו שיר ללא גוון וצבע בטון דיבורה. "בטח שמותר. איזה כיף לי. רגע היית אצל סטיין היום, לא? נו נו מה הוא אמר??". שיר הניחה את קנקן המים שהביאה מהמטבח והתיישבה בכסאה לסעודה "שום דבר מיוחד. להגיד שהכל תקין ושאולי כדאי שאפסיק לעשן אם אנחנו רוצים להיכנס להיריון".