31- זרועות

הרעש הגיע מהקומה השנייה או מהשלישית, רעש של גוף הנחבט ברצפה. עוד פעם אחת מהנשים ההן, שוב יצאה מהשורה והרסה את כל הסדר שכל כך אהב ששרר שם. הוא התחיל להיות זקן מדי בשביל זה. שוב לספור את כל הראשים מחדש, לסדר אותן לפי הסדר. לוודא שלא תסתבכנה אחת בשרשרת של השנייה ובשל עצמה.

האם עדיין יוכל להחליף עבודה בגילו? הוא היה בספק.

לתת לה להיות שם שרועה על הרצפה עוד כמה רגעים שתלמד לקח או שיעלה מיד כדי לסדר את המצב? אולי הפעם כדאי שיחכה קצת. הוא כבר לא היה בגיל של ריצה למעלה על כל רעש קטן. בעצם… יתכן שהרעש הגיעה מהקומה החמישית? אם זו אחת הנשים בשלב ההטלה אז הוא יסתבך אם לא יעלה ומיד. צעיר או זקן, על דבר כזה הוא לא יכול לקחת הימור. גם כך הבציר האחרון היה חלש ומתחת לממוצע בכל מיני פרמטרים.

אחרי המחשבה הזו הוא  קם מכיסאו התמתח לאחור, ידיים תופסות את הגב התחתון כמו שהפיזיותרפיסט הראה לו, ניסה להדחיק את עווית הכאב שהופיעה ופנה אל עבר המדרגות.

בקומה השנייה הוא עצר ליד הדלת והגניב מבט אל עבר החדר הגדול ולא ראה משהו יוצא דופן, רק שזה לא יהיה בקומה החמישית הוא חשב.

המשיך ועלה לקומה השלישית ושם לרווחתו הייתה הסיבה למהומה. אחת מהן הייתה מוטלת, שרועת איברים, על הרצפה, השרשראות שלה מתוחות כלפי מעלה אל שתי הנשים שהיו לצידה במדף שלה.

לפחות זה גרם להן לאי-נוחות כמו שזה גרם לו.

הוא המשיך להתבונן מבעד לחלק השקוף שהיה מקובע בדלת, האישה על הרצפה כלל לא נעה ואחת הנשים מהמדף, מאלו שהיו צמודות לזו שנפלה החלה להראות סימני מצוקה מהמשיכה שהייתה צריכה להתנגד לה כל הזמן מהשרשרת. אולי הגיע הזמן שיתערב.

הוא פתח את הדלת וניגש לאישה על הרצפה, תפס אותה במרפקה ומשך אותה למצב עמידה. כשהיה צעיר יותר היה מרים אותה בקלות ומניח אותה במקום שלה במדף, אבל כעת הוא הצטרך להביא את הסולם המיוחד שעזר לו להרים אותה לגובה המתאים ולהניחה במדף שלה, במקום הנכון שלה.

אחרי זה בדק שהכל מתאים ולפי הרישום ושכל הנשים שם, כאילו שמישהי מהן יכולה לברוח. ולמה שמישהי תרצה? הם קיבלו כאן אוכל ושמרו עליהן שלא יפגעו בהן. חוץ מזה שכל אחת מהן יכלה לזכות בחופש שלה בדרך חוקית לחלוטין ותוך כדי כך לשרת את החברה למופת. מה הבעיה בכלל? במקום לחזור חזרה הוא כבר טיפס לקומה החמישית, מוטב שיעיף מבט שהכל שם כשורה.

בקומה החמישית, שלב ההטלה, המדף היה מעוצב קצת שונה, נגיש ורחב יותר. הם לא חסכו בכלום, גישה נוחה לרופאים, כריות מרופדות במיוחד ועוד. עשרות נשים תפוחות מהריון אזוקות אחת לשנייה, מחכות ללידה. ידיהן קטועות מתחת למרפק כדי לחסוך מקום ושלא יוכלו לפגוע אחת בשנייה. מטילות את הולדים שלהן מהר ככל האפשר. המדע התקדם, בזה לא היה ספק. הרופאים הצליחו לקצר את ההריון פי 15 מהזמן המקורי, המתוכנן מלמעלה לממוצע של 18 ימים. מעבירים את הנשים בין הבניינים והקומות בהתאם למצב בו היו.

האיכות של הולדים ירדה, גם בזה לא היה ספק, ועדיין סטטיסטית זה השתלם. הרוב לא שרדו ועדיין שרדו מספיק כדי שזה יצדיק את התהליך.

השומר חזר לקומה הראשונה שלו, לכורסא הנוחה, שמח שאף אישה לא שברה רגל או משהו לא נוח אחר שהיה יכול להתרחש. מאז שכרתו לכולן את הידיים מתחת למרפק, הפציעות החריפו בנפילות מהמדפים לרצפה, אבל בשאר המקרים זה היה לטובה וכמובן שזה פינה עוד מקום על המדפים לעוד נשים. גם ההתפרעויות בין הנשים הפכו מתונות יותר עם פחות תוצאות נראות לעין. זה באמת היה רעיון נבון מי שלא חשב עליו.

***

סיפרו על עולם אחר, על עולם שונה בו ההטלות הגיעו בצורה טבעית, ארוכה. בו לכולם היו סיכויים גבוהים יותר של שרידה. אבל האם היו אלו משאלות לב או אמת? השיחה הקבועה, התקווה המעורפלת, עולם בלי מדפים בלי שרשראות פיזיות ומטפוריות. עם זרועות ארוכות וחופשיות. אבל איך זה הגיוני? איך יספקו ככה ולדים? איך אפשר להשלים כך את המכסה באופן קבוע?

המדף של מיה היה החמישי בקומה, מיקום שישי מצד ימין של המחיצה הרביעית, לפחות לעת עתה. היא הייתה בדיוק בהתחלה של סבב חדש, בימי המנוחה שלה (הוקצו לה 13 ימים על פי המדדים הפיזים המקובלים ואחרי רצף של שלושה ולדים בעלי שרידה של שבוע ומעלה על פי תקנון בשר בע"מ). זה דווקא היה מיקום לא רע למעט המתגרדת שתי מקומות לשמאלה. הרעש היה מחליא כשהיא התגרדה עם גבה אל מול המדף.

נשארו לה עוד 7 ימים עד תחילת הדגירה הבאה והתחיל להיות לה משעמם. עוד כמה זמן עד מעבר לשלב הבא? ארבע שנים? חמש? מעניין מה קורה אז. ואיך יודעים להגיד מראש מתי אחוזי השרידה של ולדיה יורדים מתחת ל-45%? מה זה משנה. היא כבר חיכתה לשינוי הזה, כמעט וייחלה לו.

אבל באמת מעניין מה עושים שם כשאין יותר הטלות, אין יותר סבבים. זה אומר שכבר אין מדפים? שרשראות? למרות שהיא שיערה שעדיין ישנן.

המתגרדת החלה להשמיע את קולותיה וזה ניער אותה מהמחשבות שלה. לעזאזל איתה כמה אגואיסטיות. איך היא שרדה כאן כל כך הרבה זמן? כנראה ולדים חזקים אחרת בוודאי היו מעבירים אותה לאזור אחר. אף אחת כאן לא הייתה חולה או עם מום נראה לעין. לפעמים היא התגעגעה לתקופה של לפני המחזור הראשון שלה, ומצד שני… צמרמורת אחזה בה.

לפני ארבעה ימים הביאו מישהי חדשה, פראית, אלוהים יודע היכן מצאו אותה. היא ליהגה על שטויות ששאר הבנות לא הכירו, כמו גן עדן, גהנום ועוד גיבובים. למרות שהרעיון של גן עדן מצא חן בעיניה, כמה חבל שהוא לא אמיתי.

ולמרות שעברו ארבעה ימים הפראית עדיין לא נרגעה, וחבל, כי סיפוריה היו מעניינים אך עם ההתנהגות הזו תמשיך הם יסלקו אותה לאזור אחר. איך יראה גן העדן שלה? מקום שאין בו מכסות? פעם אחת היא שאלה כשעוד הייתה ילדה קטנה את המפקח מי דורש את כל הולדים הללו, מי קובע את המכסות. המפקח הגניב מבט למקום כלשהו בתקרה והתעלם משאלתה, אך הפחד בעיניו לא חמק ממנה וכבר בגיל צעיר שהייתה בו אז היא הבינה לא לשאול שאלות כאלו שוב. היו מכסות וזהו- חוק טבע.

אז מלבד העדר המכסות מה עוד יהיה בגן עדן? מדפים רחבים ובלי שרשראות? היה לה קשה לחשוב על דברים אחרים משמחים יותר. זרוע שמאל שלה עדיין כאבה משלשום כשאישה אחת כמה מקומות לידה איבדה שיווי משקל ונפלה לרצפה, גוררת אחריה חצי שורה. כמעט מוציאה לה את הכתף מהמקום מהמשיכה הפתאומית.

כשאתה אוכל בזמנים קבועים, מנות קבועות בימים קבועים, הגוף יודע לצפות לזה והמוח מכין אותך, כי לפתע היא החלה להרגיש רעב וכמה רגעים אחרי כן המגשים האוטומטיים נשלפו מתוך המדפים והתרוממו לפני כל אישה. התגובה הפבלובית עשתה את שלה והריר מילא את פיה. היא הביטה במגש מולה וראתה איך הוא מתמלא מהחריר הקטן בדייסה הצהובה-סגולה (שידעה שתמלא אותו, אחרי הכל זה היה זמן-האבסה הרביעי ביום שני), כאשר כל הדייסה הייתה במגש הוא התרומם מעט והיא הרכינה את ראשה כדי להכניס את הדייסה לפיה והחלה ללעוס מכנית. הטעם והטמפרטורה היו תמיד זהים והיא אהבה את זה, היא לא הכירה משהו אחר. הפראית בכל אחד מזמני ההאבסה מאז שהגיעה התלוננה בקול רם שחסר מלח או שיש יותר מדי פלפל. היא לא הבינה למה, זה היה בדיוק, זה היה מושלם. כמו תמיד.

ואיך הגהנום יראה? פחות זמני המתנה בין הולדים? זמני הריון קצרים יותר? מחשבות אחרות שלא קשורות לולדים כלל לא חלפו במוחה. לא במחשבות על הגהנום או על גן עדן, זה היה כל עולמה כל כך הרבה שנים. כאשר זה כל עולמך, איך תחשוב על משהו אחר? תבקשו מעיוור לתאר מהו צבע אדום או מחירש להסביר מה זה צחוק.

רק אז היא הבחינה שהגדמים של הפראית נראו חדשים, עדיין הבשר היה מודלק ואדום. אבל איך זה ייתכן? היא כבר ממזמן הגיעה לגיל של המחזור הראשון. היא רצתה לשאול אותה אך התביישה ממה ששאר הנשים יחשבו עליה שהיא מתעסקת בדברים שכאלו. ובאמת למה זה עניין אותה? אבל ברור שזה עניין אותה, זה היה שונה, זה היה גיוון, זה היה אחר.

הגיוון היחידי שהיה בחייה היה רק בימי ההטלה. הכאב שהיה, היחס המעט שונה שקיבלה היא אהבה את הקומה החמישית בבניין ההטלות, היא הייתה נוחה והיא הרגישה שם מיוחדת.

החיים היו פשוטים, לא היו לה תלונות, לא היה לא גהנום ולא גן עדן. עד המחזור הראשון היא הייתה באזור א' ומאז המחזור הסתובבה בין קומות בניין ההטלה לבין בניין ההפוגה שם גם פעם ביומיים הן הובלו לחצר לשעתיים של ריצה והתמתחות. וזהו. לא מסובך.

הפראית שינתה הכל, היא הכניסה את כל הרעיונות המוזרים שלה, היא סיפרה על מקומות אחרים, היא הייתה שונה. היא הייתה פראית.

אבל יותר מהכל? היה לה שם שהוא לא מי"ה ולא היה לה מספר. אז איך ידעו מי היא תהתה לעצמה מי"ה 1228-66. היא ריחמה עליה שאין לה מספר סידורי כמו לשאר, אם תלך לאיבוד איך ידעו לאן היא שייכת? היא בטח קינאה בהן על השם שלהן. איזה מן שם זה בכלל- אִיב. אין לו שום משמעות. המחשבה נקטעה בגלל הקולות של המתגרדת. עוד כמה ימים עד המחזור הבא? שמונה? תשעה? ואז היא הרגישה רעבה לפתע ואל חלפו דקתיים וזמן ההאבסה השלישי באותו היום החל. והייתה שם בדיוק הכמות הנכונה כדי להשביע אותה.

איזה מזל, חשבה לעצמה מערכת ייצור הולדים מספר 1228 בשנת 3066.

***

הכל התנהל כבכל יום אחר עד זמן ההאבסה השלישי של אותו היום. הרעב הגיע כמה דקות לפני הזמן הקבוע אך המגש האוטומטי לא נשלף החוצה. היא מעולם לא חשה רעב יותר מכמה רגעים וזה היה מעיק. הזמן נקף והמגש עדיין לא יצא החוצה. מעולם לא היה מצב כזה בבשר בע"מ. אלו תקלות שפשוט לא קרו, היו יותר מדי מנגנוני אל-כשל, זה היה חייב להיות משהו יזום. מיה 924-58 העלתה סברה שאולי משיקולי תקציב מעכשיו יהיה זמן האבסה אחד פחות וכדי להתרגל לסנכרון החדש צריך להיות יום אחד של אי-נוחות.

הזמן המשיך לעבור והרעב ממש החל להציק לה. אבל למה שיקוצץ התקציב? זה היה לא הגיוני, הם היו (ככה נאמר) בתקופה עם אחוזים מצוינים. הם הצליחו לעלות ב 1.46% את שעורי השרידה של השבוע הראשון בשלושת מחזורי ההטלה האחרונים שנכנסנו לסטטיסטיקה אחרי אימות ואישור כמקובל.

האם מישהו יודע שהמגשים לא נשלפו? אולי הם באמת לא מודעים וצריך לקרוא להם. מתי השומר התורן יבוא לבדוק אותן? בבניין ההטלה היו ביקורים תכופים יותר מאשר בבניין ההפוגה. אולי אם יקימו רעש הוא יבוא מהר יותר, אבל איך? אף אחת לא תפיל את עצמה מהמדף סתם. וזה היה הרעש היחידי שהיה יכול להביא מישהו מהם מוקדם יותר.

היה לה חור בבטן, היא חייבת לאכול. מתי הדייסה הצהובה-סגולה תצא שוב?

רעש נשמע, אבל לא כזה מוכר. אלו היו קולות צעקה, קולות בס עבים וגבריים. שני שומרים? אבל הם מעולם לא רבו ועל מי יריבו בדיוק? הרעש שכך בינתיים ומיה 24-68 העלתה רעיון שאולי רוצים להפטר מהקומה שלהן ולכן לא מאביסים אותן היום. היא לא חשבה שהיא צודקת, גם 1.46% וגם כי בטוח היו דרכים יעילות יותר לעשות את זה.

מיה אחת החלה לבכות מהרעב והיא הרגישה גם בעצמה שהיא לא רחוקה משם. מה לעשות? היא החלה לצרוח וכולן הצטרפו אליה במהרה. אף אחד לא הגיע אף אחד לא שמע.

ואז איב החלה לצחוק, צחוק פרוע של פורקן.

"מה קרה?", שאלה אותה מיה 1228-66.

"תקשיבי טוב", אמרה לה איב, "תקשיבי טוב ותשמעי את החופש מתקרב, תקשיבי טוב ותשמעי את העתיד, את השמיים ואת היער. תקשיבי טוב-טוב ותצאי מכאן".

על מה היא מדברת הפראית הזו?

"הפרטיזנים באים", אמרה איב והמשיכה בצחוקה הפרוע. זה היה צחוק מדבק, צחוק אחר, שונה בצורה מסוימת. "הפרטיזנים באים" אמרה שוב בקושי מבעד לצחוק ואז החלה לבכות, דמעות גדולות זולגות במורד לחיה.

היא השתגעה לגמריי.

ושוב נשמעו צעקות של גברים רק שהפעם הקולות התקרבו אליהן. זה היה אחד השומרים שצעק שחייבים להשלים את המכסה וקול אחר, פראי, שצחק לו ואז צעק ונשמע רעש של חבטה בקרקע והצחוק המשיך והתקרב אל כיוונן.

גבר ענק פרץ אל החדר ועיניו התבייתו על איב, "אישתי" הוא נהם ועיניו ירדו אל הגדמים הטריים שלה. הזעם היה ברור, אך הוא כבש אותו לעת עתה. הוא ניגש אליה ופרק את השרשראות בידיו כחוטי תפירה ואז הרים אותה בעדינות מנוגדת לחלוטין והניח אותה על הקרקע לידו. הם פנו אל עבר היציאה אבל עצרו כשמיה צעקה: "ומה איתנו?"

"זה יהיה שונה מכל מה שהכרתן, זה בחוץ לגמריי, זה יהיה", ועם לעג בעיניה אמרה איב, "פראי", והמשיכה, "אז מי רוצה לבוא? כי אל תדאגו, בקרוב יחזרו השומרים ותקבלו את הדייסה שלכן".

"מה מחכה שם בחוץ-  גן העדן שסיפרת עליו או הגהנום?" שאלה מיה, מפתיעה את עצמה באקטיביות ובתעוזה שלה.

איב הישירה אליה את מבטה. "יהיה שם קצת מהכל. את בטוחה מיה? לעזוב את הנוחות שהרגילו אותך לעולם האמיתי?"

זה הפחיד אותה מאד, אבל גם ריגש אותה וזה משהו שלא הכירה בעבר. היא התמכרה אליו מיידית. היא רצתה את גן עדן- היכן שלא יהיה ומה שלא יהיה בו.

"כן. אני רוצה."

***

מחוץ לחדר היא ידעה למה לצפות, אחרי הכל היא הייתה רגילה מהפעמים שהעבירו אותה בין הקומות בבניינים ובין הבניינים עצמם, ועדיין זה היה שונה. ההתרגשות והסכנה, הלא ידוע והעתיד. בפעם הראשונה היא לא ידעה מה תעשה ביום הבא ומתי יגיע זמן ההאבסה הבא. זה היה מסעיר.

הם יצאו מהבניין והיו פחות שומרים ממה שהיא ציפתה שיהיו, הייתכן שכה מעט אנשים היו אחראיים על כל כך הרבה נשים? לא פחדו שהן תתמרדנה? אבל איך? ובעצם למה? מה היה רע כל כך. אולי כדאי לחזור?

אך המחשבה על המושג גן עדן עדיין אחזה בה ודרבנה אותה הלאה. איב התקשתה לרוץ מהר, השיווי משקל שלה היה לקוי. מיה שיערה שזה כתוצאה מכך שלא התרגלה לנוע בלי הזרועות, היא כבר הבינה איפה שהוא מהגבר הפראי שהם לא היו שייכים לעולם שלה, משהו אולי באותה המציאות הפיזית אך בהחלט לא באותה המציאות הרעיונית.

הפראי דרבן אותן להמשיך לרוץ ומשך אותה במרפקה בגסות אשר הייתה מנוגדת לדרך בה אחז במרפקה של איב.

במהרה הצטרפו אליהם עוד גברים פראיים וגם כמה נשים, כולן עם זרועות שלמות. מיה עדיין לא הצליחה לקלוט איך זה אפשרי והחלה לתהות האם היא מקנאה בהן, היא חשבה שכן.

מחוץ למתחם היו מעין מכונות גדולות ממתכת שהפראיים נכנסו אליהן והיא בעקבותם. כשכולם היו בתוכן הן התרוממו מהקרקע ועפו לשמיים הכחולים. לגן עדן?

ניגש אליה גבר פראי ועם מכשיר קטן ניתק את הטבעות מסביב למרפקיה ואמר לה בחיוך: "ברוכה הבאה לחופש". היא חייכה אליו בחזרה לא בטוחה איך להגיב. כל המאורעות היממו אותה, היא חשה אבודה בלי המסגרת הקבועה שלה. בלי הסדר יום שהייתה רגילה אליו כל חייה והיא פחדה. אך זה לא היה פחד ותו לא, היו בו המון ריגושים חיוביים ומרתקים. המכונה המתכתית המשיכה לגבוה ולתפוס תאוצה יחד עם המחשבות שלה, עד שהיא לא הבינה איך אך בכל התוהו ובוהו סביבה ובתוכה היא נרדמה. וזו הייתה שינה נהדרת מלאת חלומות מוזרים על שמיים ושמש, על אנשים מוזרים ופראיים, על אפשרויות וגורל.

כשהיא התעוררה רק איב הייתה לידה. בוחנת אותה בהבעה שהיא לא ידעה אם לפרש כסימפטית או לא. היא הביטה עליה חזרה, מבט למבט, והופתעה מהתעוזה שלה עצמה. אך איב לא הסירה את מבטה והרגע התארך.

"למה?" איב שאלה לבסוף.

מיה לא השיבה מיד. חושבת. מנסה להשיב לעצמה לפני שתשיב לאישה הפראית.

"הסיפורים שלך. גן העדן שלך", ענתה לבסוף.

"ואם הוא לא יהיה מה שדמיינת?"

"אולי הוא לא, אבל הוא יהיה שונה מהמדפים".

"היה לך שם רע כל כך?"

"זה לא שהיה רע כל כך כמו שזה כל מה שהיה. אני רוצה לראות יותר".

"טוב מאד כי את תיראי מיה, את תיראי".

"למה את מתכוונת?" שאלה מיה.

איב חייכה אליה, לא בלי עצבות, ואז זרוע ימין הגדומה שלה נעה מעט קדימה וזעם מילא את פניה. אם מיה הייתה גדלה בעולם אחר היא הייתה יודעת שאיב ניסתה ללטף את פניה בניחום. אבל היא לא גדלה בעולם אחר אז היא פירשה את הזעם בצורה אחרת לחלוטין.

"זה לא עלייך ילדה", איב אמרה וחייכה.

פתאום מיה חשבה אל המכסה שעכשיו אחרי שהיא ברחה יהיה קשה יותר להשלים. מה הם יעשו? יקצרו ימי הפוגה של נשים אחרות? זה עלול לגרום להן לבעיות בריאותיות. היא פגעה במכסה וזה הבהיל אותה. לא היה משהו אחד בעולמה שהיה קדוש יותר מאשר המכסה.

"מה קרה? על מה חשבת?" שאלה איב.

"על המכסה", אמרה מיה.

"המכסה", אמרה איב בבוז, "חשבת עליה פעם מי קובע כמה היא ולאן הולדים הבריאים הולכים. למי מעבירים אותם?  המכסה הקדושה".

מיה מעולם לא חשבה על זה היא התייחסה כמו כולם למכסה כמשהו מובן מאליו, כמעט כישות אמיתית ופיזית שאין מה לחקור עליה או להבין אותה. היא פשוט קיימת וזהו".

"אז מאיפה היא באה?" שאלה לבסוף.

איב נאנחה "אנחנו לא בטוחים יש המון תאוריות אבל מי באמת יודע. התאוריה הפופולארית, אבל הקצת ילדותית, היא שהמכסה היא עבור גזע חייזרי עריץ שהשתלט על כדה"א ודורש קורבן אדם כמו המולֵך. ליטראות של בשר של ולדים, בשר אדם. אישית אני לא מאמינה בזה אבל אי אפשר לדעת. תאוריה אחרת גורסת שהייתה מלחמה נוראית בעבר וכמעט כל המין האנושי נמחה, והדרך היחידה לשקם אותו הייתה לשכלל את תהליך ההריון אבל איפה שהוא לאורך הדרך דברים יצאו משליטה ופרופורציה. הפכנו עבדים לצורך הזה, היוצרות התהפכו. הפכנו ללא אנושיים עם הדרך בה נעשו הדברים. אני יודעת שאת לא לגמריי תביני אותיאבל תצטרכי להאמין לי בנוגע לזה. בעבר לאף אחת לא קיצצו זרועות ואישה נכנסה להריון רק אם היא רצתה. זו אגב התאוריה שאני הכי מאמינה בה, אבל גם אם היא נכונה לא הצלחנו למצוא מי כרגע אחראי לתהליך ולמה המערכת עדיין עובדת ככה. מי לוקח את הולדים ולאן הם מועברים ולמה, כי אם המערכת עובדת בכזו יעילות כל כך הרבה שנים כבר היו צריכים להיות מספר עצום של ולדים שהיו צריכים להעלות את האנושות למספרים שיוציאו אותה מכלל סכנה אפשרית. זה בעיקר לא ברור… אבל זה המצב נוראי ככל שיהיה".

"ויתר התאוריות, מה הן אומרות"? שאלה מיה.

"לא חשוב, משם זה רק מדרדר".

מיה חשבה על מה ששמעה. איך באמת מעולם לא חשבה על הנושא הזה בעצמה.

בימים הבאים מיה החלה, לא שהייתה לה ברירה, להתרגל לחייה החדשים, הפראיים. האנשים קראו לעצמם פרטיזנים וסיפרו לה שיש הרבה קבוצות כמוהם. שלא מקבלות את המצב כמוש הוא, שמעיזות להתמרד כנגד המכסה. עם הרעיון הזה עדיין היה לה הכי קשה, זה היה השינוי הכי גדול בתפיסת העולם החדשה שלה. אך זה היה המצב.

הם התחבאו ביערות ובמערות מפני "השומרים" שהופעלו על ידי כוח לא ידוע. אבל זה בעצם לא היה מאד משנה אם אכן היו אלו חייזרים או בני אדם, זה לא היה משנה כהוא זה את המצב.

באחד הימים איב ניגשה אליה נרגשת.

"מה קרה?" מיה שאלה אותה.

"את תיראי", אמרה בקול שבקושי הכיל את הרגש הנא שבקע מעיניה. ואז איב, כמו ביום הראשון ההוא, הזיזה את אחד מגדמי זרועותיה לעברה של מיה אך הפעם פניה לא נמלאו זעם, הפעם היא הסבירה את עצמה למיה.

מיה חייכה אליה בהבנה מעושה אך בתוכה לא הבינה דבר. למה לחבק אדם אחר? איך זה מביע רגש, איך זה מביע קירבה? אבל היא הבינה שזה חשוב לאיב ולכן המשיכה לחייך אליה.

"אבל אין דבר מיה, בקרוב זה יגמר. את רק תחכי ותראי ילדה, רק תחכי ותראי".

בהתחלה מיה חשבה שזה מוזר שאיב קוראת לה ילדה, היא הייתה מבוגרת ממנה בלא יותר מארבע שנים, אך ככל שהמשיכה לחשוב על כך היא באמת הייתה ילדה בעולם החדש והלא מוכר הזה, והיא אימצה את איב בתפקיד שלקחה לעצמה ובחסות שפרשה עליה בשמחה.

עדיין היה לה קשה להתרגל לאוכל של הפרטיזנים, לתיבול ולמגוון שלו, אך סך הכל היא נהנתה מהשוני. לקח לה זמן להתרגל לכך שהיא יכולה לאכול מתי שמתחשק לה וכמה שמתחשק לה. עם פעולת האכילה (ככה אמרו לה שזה נקרא ולא- האבסה) היה לה יותר קשה מאחר שלא היו במערות מגשים אוטומטים ותמיד מישהו היה צריך לעזור לה בכך. לאיב כמובן שעזר הפראי הגדול הראשון שראתה שהיה בעלה. להפתעתה, ברוב הפעמים שרצתה לאכול, היה אחד מהם באזור והיא שמחה על כך. קראו לו ביל. בפעם הראשונה שרצתה לאכול והוא ניגש לעזור לה והרים את הצלחת והגיש לפיה בסבלנות את האוכל. היא הייתה נבוכה מה שגרם לכך שלא הצליחה לאכול וללעוס אך הוא היה סבלני מספיק כדי שהיא תסיים את הכל וכל פעם אחרי גם כן.

"רק שלא תשמיני מרוב שאת נהנית שהוא מאכיל אותך", אמרה לה פעם איב וגרמה לה להסמיק עד שורשי אוזניה.

נשמע רעש שהחזיר אותה ממחשבותיה בחזרה להווה. אחת הרחפות נחתה ואיב לחשה: "הנה הוא מגיע".

מיה הביטה אל עבר הכניסה למערה שהיו בה ונכנסנו ארבעה גברים כאשר את אחד מהם לא ראתה מעודה בעבר וכל היתר פנו אליו בתואר: "הדוקטור" למרות שהיה לבוש ונראה כמו כל יתר הפרטיזנים.

הוא ניגש לאיב והוציא מתיקו מכשיר מתכתי דק מוארך ומחודד וגרד מזרועה השמאלית, קצת מעל המרפק, מעט עור ואז נפנה לאחד הגברים שבא איתו וביקש שיביא את האקווריום מהרחפת. כעבור רגע קט הגבר חזר עם מיכל גדול ושקוף שהיא מלא בצינורות. הדוקטור הכניס את המכשיר שהחזיק לתוך המיכל ואז הוציאו. התעסק מעט עם פאנל הבקרה שהיה טבוע בדופן האקווריום ואז התרחק מעט אחורה מסתכל על הנוזל במיכל. לנגד עיניה המשתאות של מיה, המים החלו לבעבע והחל להיווצר גוש, מעין מסה במרכז המיכל. המסה הלכה וגדלה והתעצבה עד שהפכה לזרוע שמאל של אישה. בסיפוק רב הוא שלף את הזרוע המושלמת מהמיכל ובעזרת מכשירים אחרים מיהר וחתך אותה מתחת למרפק, הוא פנה לחדר אחר בתוך המערה ואיב הלכה בעקבותיו.

אחרי כמה רגעים איב יצאה מהמערה עם זרוע שמאל מושלמת בעודה צוחקת ובוכה. התהליך חזר על עצמו גם עם הזרוע הימנית ובמהרה לאיב היו שתי זרועות.

אבל איך היא עצמה תרגיש עם זרועות? בניגוד לאיב היא תמיד הייתה כך, היא לא תדע מה לעשות איתן וזה הפחיד אותה לחלוטין. הדוקטור נפנה אליה אך היא פסעה צעד לאחור ורק מבט מאיב מנע ממנה מלברוח בבעתה מהמערה.

"תסמכי עלי ילדה, ככה זה אמור להיות", היא אמרה לה.

היא הייתה קפואה לחלוטין והביטה על זרועה בעודה נשרטת על ידי המכשיר של הדוקטור, אחר כך גם הזרוע השנייה ואז הביטה ביראה בעוד שתי הזרועות שמעולם לא היו לה קורמות עוד וגידים בתוך מיכלי הקסם הללו. ואז היא הלכה כבהזיה אחרי הדוקטור לחדר השני במערה וראתה איך הוא קוצץ את הזרועות החדשות כדי שתתאמנה לה בדיוק, לגדמים העתיקים שלה, לגדמים שהגדירו אותה כל חייה. לגדמים שקיבלה כמובן מאליו מאז ומעולם.

וזה הסתיים. היו לה זרועות מושלמות וארוכות עם אצבעות נהדרות בקצותיהן- שלא היה לה מושג מה עושים איתן.

***

היא חזרה לחדר המרכזי ולא הייתה בטוחה מה היא אמורה לעשות. נתלו ממנה שתי הזרועות שהיא לא ידעה איך להפעיל ונגררו קשורות לגוף שלה. איב ניגשה אליה ומלמלה "ילדה", ואז היא הרימה את זרועותיה והקיפה את מיה. זרוע אחת מכל צד שלה, כורכת אותן סביב גופה מסביב לגב וקירבה אותה אליה. מיה לא ידעה איך להגיב לזה מעולם לא עשו לה משהו כזה. היא לחצה אותה חזק כנגדה ולא הרפתה ולפני שמיה הבינה מה קורה או מדוע היא התחילה לבכות בלי שליטה, נבוכה מכך אך לא יכולה להפסיק את הדמעות. איב אמרה כמה מילים שמבעד לדמעותיה מיה לא הצליחה להבין. כל הגברים יצאו מהמערה וכמה מהם הניחו יד על גבה של מיה וחלק ליטפו אותו. הן נשארו לבד ואיב עדיין לא הרפתה ממנה והדמעות של מיה מיאנו להפסק. היא הייתה פחות נבוכה כעת כשכל יתר הפרטיזנים יצאו אך עדיין לא הצליחה להבין מדוע היא בוכה ללא שליטה.

הזמן חלף והרגשות שככו והן ישבו אחת לצד השנייה.

"זו הסיבה שלא יכולתי להסביר לך מה זה חיבוק", אמרה איב.

מיה חשבה שזה הדבר הכי נפלא שאי פעם הרגישה, הכי מוגנת בכל ימי חייה, המוקדמים או המאוחרים. אפילו יותר מהקומה החמישית בבניין ההטלה של בשר בע"מ.

בימים הבאים היא למדה איך משתמשים בזרועות ובאצבעות, דבר שלא עשתה מעולם, וזה היה קשה ומתסכל אבל שווה כל רגע שהשקיעה בכך. ביל עדיין עזר לה אם האוכל אך בהדרגה כבר לא הייתה צריכה את עזרתו אבל במעין הסכם שבשתיקה הוא המשיך להאכיל אותה והיא המשיכה לתת לו לעשות את זה. היא כבר התרגלה לחיים החדשים האלו, נוח היה לה להדחיק את אלו הקודמים. כמעט שנה עברה מאז החילוץ והזמנים בהם חשבה על החיים ההם הפכו לנדירים יותר ויותר.

באחד הימים כשביל בא להאכיל אותה, היא עצרה את ידו המושטת לצלחת ובידה השנייה הרימה אותה בעצמה ואז הניחה אותה על השולחן בחזרה והישירה את עיניה אל אלו של שביל שהיה בעליל מאד נבוך. היא נעמדה והתקרבה אליו ובתנועה מאד מהוססת ניסתה לכרוך את זרועותיה סביבו. הוא היה נראה עוד יותר נבוך ואז צחק בקול פרוע וחיבק אותה חזרה.

"היא צדקה", מיה מלמלה והצטרפה לצחוקו של הגבר הפראי שמחץ אותה כנגד גופו טומן את ראשו בשערה.

הכל השתנה כעבור שבוע, רעש פרע את המחנה שלהם וכולם יצאו מהמערות שלהם ביער והביטו ברחפת ענקית נוחתת. ירדו ממנה כמה פרטיזנים  ושתי נשים גדומות ידיים, ומיה הרגישה את זרועותיה שלה מעקצצות ואז ירד, נדחף נכון יותר, מהרחפת עוד גבר. לא פראי אך גם לא שומר של בשר בע"מ. הייתה סביבו הילה של עוצמה אפילו כשנדחף כפות מהרחפת. הוא היה מישהו בעל משמעות ו כוח, בזה לא היה ספק. אדם הרגיל לשלוט, אדם הרגיל שכולם סרים למרותו.

אך היו דברים שהיו חשובים יותר ממנו כעת. שתי המיות שירדו מהרחפת ונראו כה אבודות, גם היא נראתה ככה? מבוהלת כל כך? כנראה שכן. לבכות היא תוכל אחר כך, לחשוב היא תוכל אחר כך, כעת זה היה הזמן להחזיר לעולם ולתת מעצמה לנשים המסכנות, למיות שפעם הייתה כמוהן. היא התקרבה אליהן והניחה יד על הכתף של כל אחת מהן.

"אני מיה 1228-66, ברוכות הבאות לחופש ברוכות הבאות לעתיד".

הן לא ידעו איך להגיב, בהלם עז מדי מכדי להוציא מילה או לבכות. המיות הפכו לפרויקט האישי שלה והיא לחצה חזק שהן תקבלנה זרועות בהקדם האפשרי ועזרה להן ללמוד מה עושים איתן.

בינתיים, הפרטיזנים חקרו את הגבר הנוסף שהיה ברחפת וגילו שהוא היה מנהל בכיר בבשר בע"מ וחשפו מידע חדש ומסקרן. איב עדכנה את מיה בכל אשר התרחש.

הסתבר שאת הוראות המכסה כל המנהלים המחוזיים קיבלו כל שבועיים במסופי המחשב שלהם ועל פי הדרישה תפעלו את בנייני ההטלה בשטחי השליטה שלהם. את הולדים ששרדו את השבוע הראשון שמו ברחפות של בשר בע"מ שעליהן היו אחראיים פקידים רמי דרג ולקחו אותם לנקודות הפצה קבועות מראש. מעבר לכל המנהל הבכיר לא ידע לספר והם האמינו לו לבסוף שמעולם לא פגש מישהו מהדרג מעליו. הכל נוהל דרך מסופי המחשב של בשר בע"מ. אבל הוא כן ידע היכן נמצאת אחת מאותן נקודות הפצה, וזה היה מידע הכי מסווג ואפקטיבי שהפרטיזנים השיגו עד כה. זה נתן תקווה ומטרה. יעד ומשימה.

***

המבצע לא דרש תכנון רב, פשוט לעקוב אחרי המתקן של בשר בע"מ הכי קרוב למיקום של נקודת ההפצה שהייתה ידועה להם כעת, ולחכות למשלוח שיגיע לשם ואז לאלתר.

גם המעקב היה פשוט, בשר בע"מ לא ניסו להסתיר שום דבר, אחרי הכל זו הייתה המכסה וכך זה כך.

בחודש השלישי של שנת 3096 הם חיכו בנקודת ההפצה שחילצו מהמנהל הבכיר וראו איך נוחתת הרחפת של בשר בע"מ. ירדו ממנה כמה גברים ופתחו את דלת המטען. אחד אחרי השני הם פרקו ארגזים מחוררים מלאים בולדים. הארגזים נערמו בעשרות והאוויר נמלא קולות בכי מחרישות אוזניים. רעש נשמע, וחור ענקי נפער בקרקע, דלת מכנית ענקית מוסתרת היטב החליקה לצד ויצאו ממנה כמה גברים שעזרו לאלו מהרחפת להכניס את כל הארגזים לבטן האדמה.

הפרטיזנים הביטו בחלחלה בכל התהליך עד סופו וכאשר הרחפת נסקה ועפה משם הם מיהרו להסתער על הדלת שעדיין לא נסגרה לחלוטין. מיה וביל היו בקבוצה הזו, מיה לא מוכנה שלא להיות שם, וביל כרגיל לא ממש ממנה לרגע.

הם נכנסנו וראו מחסן עצום מלא בארגזים שכרגע הכניסו לשם ועוד כמה דלתות בצידי הבונקר הענק. שני הגברים שעוד היו שם הופתעו לחלוטין ולא ניסו להתנגד.
"מה עושים עם כל הארגזים האלו?" שאל ביל.

"אנחנו רק מכניסים אותם לשם", הצביע אחד מהם על דלת גדולה. "משם כבר לוקחים אותם".

"מי?" המשיך ושאל ביל.

"אנחנו לא יודעים. השלב הבא בשרשרת החלוקה, זה מעבר לסיווג שלנו".

"לכו מכאן", נהם אחד הפרטיזנים האחרים.

הם פתחו את הדלת שהגבר הצביע עליה ומאחוריה היה מסוע ענקי שעבד כמו סרט נע הרחק לתוך האפלה. הרחק ממה שעיניהם יכלו לראות. "היישר למפלצות של בשר בע"מ" חשבה מיה, ועם איך שהמסוע הענק הזה נע אל עבר החשיכה זה היה נראה שהוא מוביל אל בטנה של אותה מפלצת.

ואז זה היכה בה, גם הולדים… התינוקות שלה צריכים להיות היכן שהוא מהצד השני של המסוע הזה או של אחד דומה לו. איך לא חשבה על זה קודם, התינוקות שלה, מי דואג להם עכשיו ואיפה הם? חם להם? קר להם? וכמה תינוקות יש לה. היא אפילו לא ידעה לחשב את זה, כמה שנים היא נעה בין קומות בניין ההטלה וההפוגה? כמה מהם שרדו, צריכים להיות עשרות אם לא יותר. וגם אם תמצא אותם לבסוף, לפי מה תזהה מי שלה ומי לא?

הם ניסו להעלות השערות למה שחיכה להם בסוף המסוע. תחנת חלוקה עם שיגור רקטי למקומות נידחים בכדה"א? היכן שאולי אסון אפשרי באמת כמעט וכילה את כל האוכלוסיה או שאת כולה לחלוטין? אולי אפילו שיגור אטומי לכוכבים אחרים כדי להפיץ את האנושות לכל עבר כדי שלעולם לא יהיה אפשרי למחות אותה לחלוטין. להפיץ את זרע האנושות לכל עבר עד היכן שהטכנולוגיה יכולה לקחת אותה בשלב הזה.

ואולי אלו בכל זאת חייזרים וזה כן היה קורבן נוראי ככל שיהיה אך עדיין אקט הישרדות מוחלט. אולי מחכים בסוף המסוע יצורים זוועתיים זוללי בשר אדם.

לבסוף הם עלו עליו והזמן חלף וחלף ועשה רושם שהוא ינוע לאינסוף במהירות יציבה. אילולא התאורה שלהם הם היו בכל הזמן הזה בעלטה מוחלטת. ואז מיה חשבה על התינוקות ורחמיה נכמרו. היא קיוותה שהתנועה המונוטונית הרדימה אותם אך ידעה שזה לא המצב. לא בארגזים הצפופים האלו משוועים לאוויר. על המסוע העצום הזה כמו רכבת ארוכה של קרונות עמוסים.

ולבסוף הם ראו את סוף המסוע.

היה שם הכל למעשה, אך שום דבר לא היה נכון בזה. היו שם משגרי הרקטות, היו שם האנגרים עצומים. היו שם מבני משרדים היו שם תשתיות, היו שם מאות אם לא אלפי מסועים כמו זה שהם הגיעו עליו. זה היה עמק עצום שהכיל את כל המקום הזה, הם הזדרזו לרדת מהמסוע כי הוא נגמר לפתע לפניהם. אף מנגנון בטיחות לא עצר אותם, אף אחד לא קידם את פניהם. הכל היה… לא נכון. כי באמת שהיה שם הכל אך למוות הייתה ממשלה שם.

הכל היה מת וקר וכל המסועים הובילו למרכז העמק ושפכו את מטענם הנוראי כאשר הגיע לסוף המסוע אל תוך לב העמק עצמו. ים של ארגזים דוממים, כבדים, מבאישים מריח של רקבון של אינספור תינוקות שלעולם לא יזכו לשם, למגע, ליחס, לחיבוק, לחיים. היה זה ים של מוות, זה הי נראה כמו סוף האנושות.

לא היו שם חייזרים גם לא מלחמה נוראית. לא היה כלום, רק תוהו ובוהו על פני תהום, גרוטסקה מחרידה ומחרישת אוזניים בדממתה הניצחית. זעקת שבר בקעה ממיה. זעקה על עתיד גדוע על חיים חסרי תכלית. מחשבותיה נסובו על תינוקותיה שלה, שקרוב לוודאי שכנו באמצע הים הזה ובו מצאו את משכנם האחרון. שבעה ימים הם חיו, ואלו חיים שאלו היו.

"למה?!" היא צרחה, צרחה מקפיאת דם.

אחד הפרטיזנים הבחין באור מלבד האורות שלהם והם פנו אל עבר המבנה ונכנסו אליו.

היה שם מחשב ענקי אורותיו פועלים וכורו האטומי מהמהם חרישות בליבו המתכתי.

לידו היה שלט שסיפר על המחשב ומסתבר שהיה לו שם. בשר בע"מ= בינה מלאכותית שרירה בעד עתיד משוקם. ומסתבר שכן, בעבר הרחוק האנושות כמעט נמחתה לחלוטין וכן היו תוכניות לשקמה. אך בשלב כלשהו לאורך הדרך התוכניות הפסיקו להיות אנושיות והפכו לחלוטין להיות של בשר בע"מ והן יצאו משליטה. איבדו יד אנושית.

כל בשר בע"מ, כל המנהלים קיבלו את ההוראות שלהם ממחשב ולא ידעו את זה, הם מעולם לא פקפקו בשום דבר, הכל היה נוראי כל כך.

מה יקרה לעולם שהפקודות יפסיקו לצאת? והאם יוכלו לשלוט בפקודות? אך לבינתיים, פני שיתחיל שיקום העולם לפני שיחשבו איך עושים ומה, הם קיבלו סיפוק ונחת אדירים מללחוץ על הכפתור הגדול והאדום.