הכל התחיל ממילה אחת, שהיא אמנם הייתה מילת שאלה וכשלעצמה דרשה המשך, אך עם זאת לא עוררה שום חשד למהפכות שהיא הולכת לחולל.
למה.
מתחילת בריאתה המילה עוררה אי חיבה עזה בקרב הדרגים הגבוהים. מטבעה הפשטני והנאיבי, היא דרשה הסבר – הסבר, שהם מיאנו לתת, מכיוון שהניחו בחוכמה שההסבר הרשמי – ככה! – לא יתקבל בברכה בקרב השואלים. על מנת להלחם בתופעת המילה "למה" וה/בסקרנות האנושית, ננקטו צעדים: הוגשו בקשות, נשחטו תרנגולות, הוקרבו בתולות – וכאשר מישהו מהישויות האלוהיות נענה לתחנוניהם, אז נולדה בירוקרטיה. נוצרו טפסי בקשות ועטים נובעים שאף פעם לא עבדו ברגעים הקריטיים, נולדו נציגי מערכת קטנים וזדוניים ששגשגו מתסכולם של שואלים מהמניין, נבנתה שרשרת מזון ממשלתית שדרכה ניתן היה להגיע רק לאותם פקידים רשעים לא משנה כמה רחוק היו מטפסים. צורת חיים הזאת המשיכה לגדול ולהתפתח – כמו ניצן צמא מים או וירוס איבולה קטלני – כל הזמן מצליחה למצוא דרכים חדשות וססגוניות לדכא ולרמוס את רוחה הסקרנית של מילת השאלה הקטנה.
זאת ועוד מספר עובדות מצמררות, כמובן, לא היו ידועות לסבתא שולה באותו ערב הרה אסון שעתיד היה לשנות כל כך הרבה.
באותו ערב סבתא שולה הצליחה לסקרן את נכדה יוני עם ספר אגדות גדול וישן שעבר בירושה מסבתא לנכד מזה מספר דורות במשפחתה. הוא ביקש לשמוע אחד מהסיפורים האהובים עליה לפני השינה ושולה צהלה לאור העובדה שהצליחה לפתות אותו לו לשעה תמימה ממשחקי המחשב שלו. ובזמן שיוני התכרבל בשמיכה, היא פתחה את הספר, מצאה את הסיפור המבוקש – "כיפה אדומה" – והחלה בקריאה בהנאה בלתי נסתרת. היא לעולם לא יכלה לדמיין מה יהיו תוצאות הקריאה הזאת.
הסיפור בדיוק הגיע לנקודה שבה כיפה אדומה בחרה בשביל שעבר דרך היער האפל לעבר האחו, כאשר יוני הזעיף פניו בבלבול ושאל, "למה?"
סבתא שולה נעצרה, הרימה את מבטה והביטה ביוני. "למה מה, יוני'לה?"
"למה היא הלכה ליער אם יש שם זאבים טורפים?"
שולה חייכה. "בגלל שהיא רצתה להגיע לאחו ולאסוף פרחים לסבתא שלה שהייתה חולה."
"מה היא, ילדת חינוך מיוחד?"
ממצמצת, שולה תהתה אם נכדה הקטן רמז על חשדותיו שכיפה אדומה הייתה בעלת פיגור שכלי. "לא, חמוד, היא ילדה רגילה כמוך. פשוט היא ממש רצתה להפתיע את הסבתא עם פרחים יפים."
"אז בשביל פרחים היא הולכת ליער מלא חיות פרא? הייתה צריכה לקנות בחנות כמו כולם וזהו," אמר יוני, עדיין מבולבל.
"נו, מתוק שלי. אתה חכם במיוחד, אז אתה יודע. היא לא חשבה על זה," סבתא שולה ניסתה לעודד אותו על מנת להמשיך בסיפור.
"אז היא הייתה טיפשה במיוחד?"
שוב רמיזות ליכולתה המנטאלית של כיפה אדומה ושולה הזכירה לעצמה להתנצל בפני האחים גרים בהזדמנות הראשונה. דמותה של הכיפה לא השתפרה בעיני יוני גם בהמשך הסיפור כאשר עמדה ודיברה אל הזאב הרע (ושמעה אותו מדבר בחזרה), לא יכלה להבדיל בין סבתה לחיה שעירה לבושה כותונת לילה וכובע שינה פרחוני, וכאשר המשיכה לשאול אותו שאלות הזויות לגמרי ("מה אם סבתא לא אוהבת כאשר מדברים על אוזניים הגדולות שלה כי זה פוגע ברגשות שלה?"). בסוף הסיפור, יוני נעץ בשולה מבט ארוך ומעט מרחם, והניד את ראשו.
שולה, חלומותיה לגבי חינוכו המסורתי של נכדה מתפוררות כנגד עיניה, נאנחה ולאחר נשיקת לילה טוב, עזבה את החדר וכיבתה את האור. ספר האגדות – מרופט, כריכתו האדומה דוהה, ויותר ישן משולה – נשאר שוכב על השולחן בחדר, סגור וגלמוד.
אך בזמן שדממה השתררה בחדר הקטן ויוני לאט ובבטחה המשיך להירדם, בתוך הספר עצמו הדפים רטטו, המילים זהרו, והתמונות – מרשרשות, לוחשות, מתגנבות – החלו להתעורר לחיים. הדמויות מצמצו, הרוח שיחקה בעלווה המתנדנדת, החיות פיהקו והתמתחו, ולאחר רגע כולם מיהרו לעבר מקום המפגש הרגיל. אם באותו רגע היה עולה בדעתו של מישהו לפתוח את הספר בדיוק באמצע בין העמוד מאה ושלוש עשר ועמוד מאה וארבע עשר ולהציץ פנימה, היה קרוב לוודאי נדהם לגלות אולם דיונים רחב ידיים נפער מול עיניו. קירות האולם היו מקושטים בתמונות ענקיות במסגרות מפוארות ושטיחי קיר עצומים שתיארו התרחשויות ממיני אגדות מפורסמות; החלונות זהרו בזכוכיות צבעוניות שיצרו דמויות קלאסיות כשהם מביטים בחומרה או בחביבות במתרחש באולם, שופטים ומדריכים; בכל פינה עמדו פסלים ופרוטומות של גדולי הסופרים ומספרי הסיפורים, הידועים והאלמוניים; התקרה התנשאה אל על, נתמכת באינספור קשתות מגולפות באבן בצורות ענפי עץ ועלעלים.
האולם עצמו היה מלא עד אין מקום – כל נסיך, נסיכה, בעל חיים או ייצור שאי פעם הוזכרו בסיפורת אגדית כלשהי ראו את זה לנכון להיות נוכחים באספה של היום. כולם הריחו סערה מתקרבת ורק רצו לראות מאיזה כיוון והיכן היא תנחת. הרעש שעמד במקום היה מחריד ומחריש אוזניים –בני האנוש דיברו בבת אחת, בעלי החיים נהמו, צייצו וצהלו, היצורים יללו, שרקו, נשפו ורשפו, ואף דעה אחת לא נשמעה באופן מסודר. אך לא היה צורך לשמוע דעות מרובות באסיפה הספציפית הזאת מכיוון ששעת קריאה של הערב הייתה הקש ששבר את גב הגמל המרוט.
"הוא חשב שאני מטומטמת! פשוט אהבלית גמורה!" צעקה כיפה אדומה רותחת מזעם בעודה עומדת על אחד הספסלים. "ובצדק! איזה אידיוט הולך ליער שורץ זאבים כשכל כלי ההתגוננות שלי זה סל מרופט וכיכר לחם עבשה? ולאיזה רמה של פיגור מתקדם אני אמורה להגיע כדי לבלבל בין חיה שעירה ממשפחת הכלביים לבין קרובת משפחה זקנה וחולה? לעזאזל, אפילו אני חושבת שאני סתומה!"
"זה עוד כלום," נחרה שלגיה בבוז. "מירי, הנכדה של רבקה, כל הערב קראה לי משנוררת, ודרשה שאלך לעבוד במכרה עם הגמדים! ואז התעצבנה כאשר הורעלתי עם התפוח ואמרה שאני עושה את עצמי חולה רק כדי לא לעבוד בכלל ושאצל אמא שלה זה לא היה עובר!"
אחת הנסיכות קפצה פתאום על רגליה ונופפה בפראות בכדור זהב. "תגידו תודה שהקוראים שלכם עדיין לא סיימו יסודי! דברו איתי כאשר תלמידי פסיכולוגיה והתיאוריה ההתפתחותית של פרויד מתחילים לייחס חיפושים כמוסים אחר המיניות שלי למשחקי כדור ליד באר. או יותר טוב – אני כבר לא יכולה לבקש טובה מצפרדע מבלי שיאשימו אותי בעימות עם הפן החייתי שבי! איזה מן אדם אני אמורה להיות כדי שהפן החייתי שבי יהיה צפרדע?"
בנקודה הזאת הנסיך המקסים לא יכל לשלוט עוד בעצמו, זינק ממקומו והצטרף לנחשול התלונות. "כן? נראה לכם שאתם סובלים מדימוי לקוי? הנכד של צילה עד היום חושב שיש לי נטיות נקרופיליות! הוא טוען שאם לא מיאנתי להלחם בדרקון ובמכשפה מרשעת על מנת להגיע למקום משכבה של בחורה שכבר מאתיים שנה שוכבת מתה ולא מצחצחת שיניים בקביעות רק בשביל נקישה, אז משהו מאוד מטריד מתרחש עם המנטאליות שלי. נקרופיל! ככה הוא קורא לי! סבתא שלו בכלל לא ידעה מה זה עד שהנכד בן השמונה הסביר לה. תנו לי להבטיח לכם שזאת לא הייתה שעת סיפור משמחת! לאף אחד מאיתנו!"
"כן, כן!" הצטרפו לתלונותיו עוד כמה נסיכים מקסימים. "כל הקטע של נישוק בחורות קטטוניות בכלל לא נראה בריא במיוחד. ומתי כבר נקבל שמות? נמאס כבר להגיד 'הנסיך של—' כל פעם שרוצים להזדהות!"
כל זאת ועוד עשרות תלונות, טענות ומחאות הדהדו ברחבי האולם ומכל פינותיו. הנסיכות לא היו מרוצות מהפסיביות, הנסיכים לא היו מרוצים מסיום האגדות לפני ליל הכלולות, הזאבים ממש לא היו מרוצים מתפקיד הרעים, קריעת בטנם והדיאטה הצמחונית, והענקים להפך – דרשו שיפסיקו לדחוף להם בשר אדם כשכל משאלתם היה סלט ירקות עם רוטב אלף האיים בצד.
מנהלי האסיפה – מר אנדרסן הנאצל והאחים הגרים הנכבדים שתפסו את מקום הכבוד על הבימה המתנשאת בצדו הרחוק של האולם – כבר היו רגילים לרוב התלונות מכיוון שהם חזרו על עצמן בכל אחת מן האסיפות מאז שהתפרצות התנועה הפמיניסטית הטילה צל של ספק על התנהלות האגדות. משם הכל רק הלך, התדרדר והחריף. אך הסופרים האהובים ידעו שצריך היה רק לתת לדמויות להשמיע את חרונן, לפני שבסופו של דבר הן היו נרגעות, מתעייפות וחוזרות לעמודיהן בשקט וללא התנגדות.
חיי האגדות במאה העשרים ואחת כבר לא היו תוססים וצבעוניים כבסוף המאה התשעה עשר, כאשר הם היו תמיד ברוכים בערבים משפחתיים והתאספויות חברתיות, היכן שהן שעשעו והדהימו את המאזינים בתוכנם ודמויותיהם. כיום ספרי אגדות הוחלפו במשחקי מחשב, אינטרנט ודי.וי.די., וחוסר העניין הזה בהם החל את תהליך ההזדקנות שנתן את אותותיו בתשישותם ההולכת ומתגברת של הדמויות.
ולכן, הם – הסופרים – בכנות האמינו שאין סיבה לדאגה. גם כאשר ראש ועד העובדים, הנסיכה לכלוכית, קמה לשאת את דבריה, הם האזינו ברוגע וללא חשד.
"סופרים נכבדים, אני רואה שאתם מאזינים בתשומת לב, אך נמנעים מלהגיב. אבל אני בטוחה שכולנו נהיה מעוניינים לשם שינוי, לשמוע את דעתכם על הנושא."
"דעתנו?" הדהד מר אנדרסן ולמשמע ההשתתקות ומראה נדנודי הראש של כל הנאספים, הביט בשני האחים לצידו במעט אי נוחות. "דעתנו," הוא חזר על עצמו, מנסה במהירות לחשוב על תגובה נאותה – ברבורים, חיילי צעצוע, בחורות עם זנבי דג, מלכים ערומים – לא, שום דבר לא התאים, ולכן החליט לאלתר. "דעתנו… כדעתכם. אנו מסכימים איתכם לחלוטין." לרגע הוא היה מאוד מרוצה מעצמו, עד ששם לב לדממה שהשתררה.
לאחר דקת דומיה מוחלטת, לכלוכית דיברה שוב. "אז מה בכוונתם לעשות בנידון?"
"אה," מר גרים הצעיר ראה לנכון לצאת לעזרתו של אנדרסן. "אנחנו מתכוונים לדון ברצינות בנושא."
"ו…?"
"ו… אה… לעשות הגהה מחודשת לכל הסיפורים," הוא אמר, עמד בראשו על מספר האגדות הקיימות בעולם ומיהר להוסיף, "שיזדקקו לכך."
"אני חוששת שהגהה מחודשת למספר של סיפורים לא תפתור דבר," הגיבה ראש ועד העובדים ברוגע, עיניה נוצצות למראה החשש המתגבר בעיני הסופרים.
"הסיפורים הינם כפי שהינם,העלמה לכלוכית," הצטרף מר גרים השני לדיון. "אין בכוחנו לשנות דבר."
לכלוכית חייכה כמהה – חיוך שלא היה מבייש את המרשעת מכל אמהות החורגות – והביטה הישר לעיניהם של מר גרים הבכור. "בהחלט. דיברתי עם הדמויות האחרות והגענו למסקנה זהה לחלוטין – אין בכוחכם לשנות דבר. לכן אנחנו החלטנו לפעול בעצמנו."
שלושת הסופרים מצמצו והגו בבת אחת, "סלחי לי?"
"כן, רבותי הנכבדים, אנו – יצורי האגדות וכל תושביה – מכריזים בזאת… על שביתה."
"מה?" השתנק מר אנדרסן, אימה צובטת בליבו בחוזקה. "מה כוונתך?"
"כוונתי היא… שאני לא אלך לנשף, נומי לא תיגע בנול, שלגי תפסיק להשתמש במייק אפ, בת הים הקטנה לא תזיז סנפיר על מנת לעזור לנסיך הטובע, והנסיכה על העדשה תנחר כל הלילה ותהנה מתריסר המזרונים שלה. שביתה!"
הקהל התלהט והרעש התגבר כאשר כולם השמיעו קריאות עידוד והתלהבות מהרעיון. נראה היה שכל אחד מהנאספים היה מוכן לוותר על תפקידו המאוס באגדות.
בן כל המהומה, קולו של אנדרסן עלה, צפצפני מעט מהפחד. "גבירותיי ורבותי! על מה אתם מדברים? אתם לא יכולים לשבות! אתם מהווים את פינת היסוד בחינוכם של כל ילד וילדה בעולם!"
"אז הגיע הזמן לחינוך קצת שונה!" הצטלצל קולה של פעמונית. היא ישבה עטופה בשערה הארוך כמו בנחש פיתון רעב, וחייכה בזמן שמסביבה האגדות יצאו מכלל שליטה.
"אתם… אתם לא רציניים!" קרא מר גרים הצעיר, עיניו פעורות לרווחה. "אנחנו כתבנו אתכם! אתם לא יכולים לשבות! זה ישנה את העלילות!"
"אני מאמינה, אבי היקר," ענתה ראש ועד העובדים בנימה שופעת נימוסין. "שזה בדיוק הרעיון."
התנגדותם של הסופרים הייתה נחרצת, ובנקודה מסוימת מר גרים הצעיר אף איים על הסיפורים בשגיות כתיב חמורות, אך פיו נחסם בגרביו המלוכלכות של אחד הדרקונים והוא נהדף לתוך ארון מטאטאים וננעל שם. עמיתיו לא יכלו לעשות דבר מלבד להתחנן, לבהות, ובסופו של דבר להתמוסס מהאולם כמו כולם, ליבם כבד וראשם חרד.
הדמויות בתורן חזרו כל אחד לתוך אגדותיהם ולאחר שעברו פעם אחרונה בכל הסמטאות התחביריות של הסיפור כפי שהוא ונפרדו מכל סימני האיות והפיסוק המוכרים והטובים, החלו במלאכה. לאט, לאט, עם קושי מה וצביטת כאב בלב, האותיות הישנות והחקוקות באבן התחילו להימחק, להעלם ולהיכתב מחדש.
בתחילה השינויים היו קטנים, ובלתי כואבים בכלל – לכלוכית שכחה להתלכלך, היפיפייה הנרדמת הפסיקה לקחת כדורי ריטלין, מלכת השלג העלתה את הטמפרטורה במזגן. וכבכל מפולת הרים הרסנית, חתיכת חצץ נגעה קלות באבן קטנה שבתורה התגלגלה ונחתה על סלע. וכך, משפט אחר משפט, מהדורה אחר מהדורה, המילה הכתובה הידועה מזה שנים רבות, התחילה להשתנות. ובאישון הלילה, בזמן שכל הילדים הספקניים וסבתותיהם האבודות תקווה, ישנו במיטותיהם בשלווה גמורה, כל ספרי האגדות בעולם השתנו והתעוותו, קמלו ולבלבו מחדש – משונים ושונים עד בלי היכר.
בבוקר, כל ערוצי הטלוויזיה בערו עם ההתרחשויות החדשות – שינוי האגדה המסורתית ולידת האגדה המודרנית – שהכניסו לפאניקה אמהות ברחבי העולם והלהיבו את הילדים ואת הנוער. ברחבי העולם כולם החלו לנהור לחנויות ספרים ולחטוף את ספרי האגדות. הכל היו להוטים מאוד להכיר את עצמם עם האגדות החדשות והלא מוכרות.
אמהות חורגות ומכשפות זנחו את הגלימות השחורות והקדרות המבעבעות לטובת חליפות עסקים ומחשבים ניידים. בזמן שרגשות הקנאה והשנאה כלפי בנותיהן החורגות – שמאז ומתמיד היו טיפה מוגזמות לדעתן – נשכחו בהינף יד, החוש העסקי שלהן התפתח במהרה ובשילוב עם התחרותיות המושרשת בהן יצר זן חדש של נשות עסקים עצמאיות ומפולפלות. עכשיו, במקום לדאוג ליופיין, גילן המופלג ובנותיהן היותר יפות, כולן החלו לפתוח עסקים ולזמום איך להוציא את המתחרים מהתחרות, מה שהוביל לשרשרת של השתלטויות אלימות בעולם העסקי.
פעמונית גזמה את שיערה ושלשלה את העצמה מחוץ למגדל ולעבר החופש. סיפורה תיאר את מעלילותיה בתור סולנית קירחת של להקת רוק אינדי בממלכה הקסומה, איך היא נלחמה נגד הדעות הקדומות בהן זכתה המוזיקה שלה בארץ הפיות, איך שפגשה את אחת האמהות החורגות באחת ההופעות ואיך משם התפתחה מערכת יחסים חמה ואוהבת, שבמהלה שתיהן הצליחו לפענח שארי רגשות שנשארו מהחיים הקודמים.
הסבתא מ"כיפה אדומה" החליפה את כותונת השינה במכנסי ב' גנובים, גופיית ספורט לבנה ונעלי צבא, מכרה את ביתה, צבעה את פניה בצבעי הסוואה ועברה לגור בתוך היער. שם היא זנחה את התחביב שלה לסרוג לטובת ענף ספורט אתגרי חדש שהתפתח באזור – ציד זאבים.
הנסיכים המקסימים התאספו כולם יחדיו, נתנו שמות ראויים לעצמם (כגון ג'יימס, לורנזו ויוסי) והחליטו להישאר יחד. הם שכרו בית ישן במעבה יער הקסמים בדרום גבעה אביבית והחליטו לפתוח דף חדש. דף שכלל עבודה באבטחה, משכורת מינימום, גילוי מוצרים חשמליים, וביטוח לאומי. מידי פעם הם נתקפו חשק עז להציל עלמות במצוקה ולהלחם בדרקונים יורקי אש, ובמקרים כאלו עזרו לזקנות לחצות כביש והתחילו ויכוחים עם אחד הדיירים משכונת התקווה.
לכלוכית פתחה חברת ניקיון ורשמה פטנט על נעלי קרוקס מזכוכית (מה שלא הצליח במיוחד מכיוון שהזכוכית די ביטלה את רעיון הקרוקס). שלגיה קנתה פרדס תפוחים ושכרה את שבעת הגמדים לעבוד אצלה (שם באחד הלילות החמים התפתח רומן סוער וחושני בינה לבין רגזני, האח השלישי מבין האחים הגמדים). בת הים הקטנה נלכדה איפשהו ליד חופי יפן על ידי ספינת דייגים ומיד הפכה לכוכבת פופ יפני הגדולה מכול הזמנים, מלהיבה ומטריפה אלפי נערים ונערות מלוכסני עיניים, ומעודדת אותם עם שיריה המתוקים לקנות את סחורתה במיליוני דולרים. היפיפייה הנרדמת, לאחר שהפסיקה לקחת את כדורי ההרגעה שלה לחלוטין, יצאה למסע הרפתקאות ברחבי אירופה, אסיה ואפריקה, בעודה לא מפספסת כל הזדמנות להתנסות בכל סוג ספורט אתגרי חדש (מקורבים מספרים שברגעים אלה נכתבת אגדת המשך על היפיפייה וסבתה של כיפה אדומה ביערות הגשם של ברזיל במצוד אחד הזאב הכסוף האגדי).
אך למרבה הצער לא כל השינויים היו לטובה. זוג הרוצחים החולניים, עמי ותמי, משוחררים משלשלאות הסיפור, החליטו לשסות את נקמתם בכל המכשפות – עתה נשות קריירה מכובדות – ולשרוף את כולן בתנורים. מספר ניסיונותיהם סוכלו על ידי העובדה שתנורים הסטנדרטיים לא יכולים להכיל אישה מבוגרת, אך המשטרה חוששת שבקרוב מאוד הפושעים יגלו את נפלאות הביתור. אנא היזהרו בהימצאותכם בקרבת ילדים גרמניים ותנורים.
מקרה דומה התרחש בסיפור "מוכרת גפרורים הקטנה", היכן שהמוכרת הקטנה, מתוסכלת מהתנהגותם האכזרית של העוברים והשבים שמסרבים לקנות אצלה גפרורים למרות היותה מסכנה למראה ויחפה, יוצאת למסע נקמה במהלכו מוצתים לפחות תריסר בתים של תושבי העיר הסועדים ארוחת חג המולד, לפני שמצליחים לתפוס את הילדה ולהעבירה לבית משוגעים.
בוקר אחד, כאשר ההמולה העולמית וההפתעה הגמורה לאור השינוי החלו להישכח, ואנשים התחילו להתרגל לאגדות החדשות – "עמי ותמי בנתיב הדם", "שלגיה ושבעת הילדים הגמדים", "בת הים הקטנה-סאן", "היפיפייה ההיפראקטיבית" – יוני מצא את סבתו יושבת בשולחן במטבח, קוראת בספר אגדות הישן והמרוט שלה ששינה את תוכנו אף כן, ונאנחת.
"סבתא?"
שולה מיהרה למחות דמעה מעיניה לפני שהרימה את מבטה. "כן, יוני'לה? אתה רעב? בוא אכין לך משהו לאכול."
יוני נראה כחושב לדקה שלמה לפני שהניד את ראשו. "לא רעב, זה בסדר. למה בכית? קראת את 'הנסיך יוסי והחפץ החשוד'? כן, גם אני תמיד בוכה בסוף." הוא טיפס על אחד הכיסאות וטפח לשולה על שכמה, נאנח ביגון והבנה.
שולה חייכה ונשקה למצחו. "לא, מאמא'לה. סבתא פשוט עצובה שהאגדות השתנו. זה הכל. אהבתי אותן איך שהן היו."
יוני חשב על זה ארוכות, משרבב את שפתיו ומקמט את מצחו. "אבל עכשיו הן יותר טובות."
"אז אתה אוהב את האגדות החדשות?"
"כן! היפיפייה ההיפראקטיבית עושה את הדברים הכי מטורפים. וכל התככים והמזימות בין החברות של האמהות החורגות בזמן שהן מנסות להשתלט אחת על השנייה יותר טובים מכל טלנובלה ארגנטינאית. אפילו כיפה האדומה שלך כבר לא כל כך טיפשה עם איך שהיא מסתננת למאה שערים לחקור את ההיעלמויות של התיירים. וכל סיפורי עמי ותמי כל כך מגעילים!" יוני הדגיש, משקשק את ראשו ומחייך מאוזן לאוזן. "אז אל תהיי עצובה, סבתא."
"אוקיי, חמוד," שולה נאנחה וליטפה את קודקודו לפני שנשקה לו על הראש שוב. "עכשיו לך תשטוף ידיים."
יוני ראה את סבתו עדיין מצוברחת בזמן שירד מהכיסא. הוא הביט בה במבט חושב ולבסוף שיחרר אנחה משלו. "תוכלי לספר לי את הסיפורים שלך."
עיניה של שולה אורו במקצת והיא חייכה אל נכדה בהפתעה ואהבה מחודשת. "באמת?"
"כן… זה יעזור לי להירדם," הוא הפטיר ופנה לאמבטיה.
שולה נחרה בצחוק על החוצפה של הילד והביטה שוב בספר. התמונה בעמוד הפתוח הראתה את כיפה אדומה מדברת עם הרב זאבי ששואל אותה לשלום סבתה. שולה תהתה אם תוכל להיזכר במקור בצורה מספקת.
היא הביטה שוב בספר וקימטה את מצחה ונעצה מבט ארוך בתמונה, מחשבותיה נודדות לעבר הסבתא של כיפה אדומה. גם היא אישה מבוגרת ונראה שהיא לקחה את השינוי די בסדר, לכן אין שום סיבה ששולה עצמה תתקשה ליהנות מהאגדות החדשות.
במקרה הכי גרוע, שולה החליטה, אזנח סריגה ואצא לצוד זאבים גם. מעניין עם רבקה וצילה ירצו להצטרף.