כנות מאת מורן חיימוביץ

ברוכים הבאים למועדון שלי. תיכנסו, תיכנסו. תרגישו בנוח. בכל ערב, בשעה אחת עשרה בדיוק אני נכנסת פנימה, מורידה את מעיל הרכיבה והקסדה שלי ונותנת אותם לסודני שעובד שבשמירת חפצים. אולי הוא בעצם אריתראי, כבר שכחתי. למועדונים בתל אביב יש שמות טיפשיים כאלה כמו: התקליטייה, התות, החתולה והכלבה, ג'חלה והפינה. ככל שהשם יותר משעמם וסתמי כך הוא פונה לקהל שמחפש סגנון בילוי ומוזיקה מתוחכמים יותר. ככל שהשם נשמע יותר מתחכם וקינקי כמו: שגעת, הגיליוטינה, האשנב והמספרה. זה סימן שהוא פונה לקהל שמחפש, איך נקרא לזה בלי להישמע גזענית? בילוי שהוא יותר מיינסטרים. הכי בעייתיים הם המקומות שנקראים על שם הרחוב שבוא הם נמצאים. בטי סלומון 12, רוזה יעקבזון 7, האומנית 17, גולדה 13, שם אי אפשר לדעת מה יהיה כי בכל פעם הליין מתחלף או שיש הופעה אחרת, אין באמת אופי אחיד למקום. זה פשוט שם שמזכיר לך שהוא קיים בכתובת ספציפית. אני אתן לכן לנחש מה השם של המועדון שלי.

הסודני-אריתראי לוקח לי את החפצים. לכן הוא ייתן אסימון עם מספר. לי הוא ייתן לחיצת יד מתחנפת. אם יהיה לי ערב מוצלח, אתן לו מטבע של עשרה שקלים כשאצא.

אני מדליקה סיגריה ומסתכלת על הקהל שכבר נמצא במועדון. אסור לעשן פה אבל זה המקום שלי אז אף אחד לא יגיד לי כלום. קוביות קרח משתקשקות בכוסות משקה. השיער השמנוני של הגברים משנה את הברק שבו לפי קצב הדיבור וההנהון שלהם מול הפקצה התורנית שמנסה להתחיל איתם.

אני לא באמת מעשנת, זה רק נראה טוב אז למדתי להסוות את השאיפה. חוץ מזה, יש לי קצת קוק בכיס של המכנס. תמיד טוב לקחת איתך קוק למקרה הצורך. אין רע בקצת עזרה חיצונית. מקסימום אמכור את מה שיש לי בפי שניים ממה שהפיליפינית מכרה לי מאחורי השוק. תמיד יש איזה פקצה שרוצה לנסות קוק בפעם הראשונה כדי להרשים את החברות שלה או כדי לעלות על מישהו בשירותים. אני רוצה להגיד להן שאם כבר מישהו באמת מסכים לבוא איתן לשירותים כדי לעשות קוק הן לא באמת צריכות את הקוק אבל אז אני אטרפד לעצמי את המכירה.

הדיג'יי הקבועה כבר מתקלטת על הבמה הקטנה ואני מתחילה לסייר בין השולחנות. מחלקת חיוכים לפרצופים הקבועים, מעבירה יד על כתף שרירית כלחיצת יד סודית, מגלגלת צחוק מלוא הבטן אל מול חברה או מכרה או ידידה או כל מה שהיא חושבת שאני בשבילה. העיקר שכולן נהנות וכל אחת מקבלת את מה שהיא רוצה.

רעשי הרקע ודיבורי הסרק נבלעים במוסיקת דיפ האוס. אני מהנהנת ומתופפת באצבעותיי על הירך כדי להיראות מתוחכמת אבל מבחינתי זהו רצף צלילים מונוטוני שאין לו שום משמעות. אני שונאת האוס, זאת מוזיקה מתקתקה ומתחנפת שמשרה אווירה חלולה ללא אמירה. אבל זאת האופנה במועדונים מהסוג שלי כרגע. לפחות בתחילת הערב כשהקהל עוד לא מגובש ומוסיקה פונה לאוזניים בלתי מיומנות. בכל מקרה, זה מה שהקהל אוהב לשמוע וזה מה שהדיג'ייז אוהבות לנגן, אז אני נותנת להן להתפרנס ו-"לבטא את עצמן מוסיקלית". אמרתי "לנגן"? איך הן יכולות לקרוא ללחיצה על כפתור והעברת שירים לנגן? כן, יש מפיקות של מוסיקה אלקטרונית שגם מתקלטות אבל סתם דיג'יי שלוחצת פליי ומזיזה את כפתור הפיידר מצד לצד זה נחשב שהיא מנגנת? ואתן? אתן בטח מרגישות מתוחכמות בהיותכן בעלות יכולת להעריך את המורכבות של שכבות הסאונד המונוטוני הזה. אתן אולי מזהות במוסיקה הזאת את הקצב המונוטוני שלכן עצמכן. אצלי בפנים הקצב מתקתק במקצבים ומהירויות משתנות של גרוב מעושן וכבד או של התנפלות דראם אנד בייס מושחזת. אבל עכשיו זה רק הראש שזז והיד שמתופפת, לא יותר.

אני מתיישבת ליד קבוצת בחורים ושותקת. מאפרת את הסיגריה המדומה שלי אל תוך כוס ריקה שנמצאת על השולחן שלהם בדרך אגב הפגנתית ביותר. חוצפה היא דרך מצוינת לשבור את הקרח עם גברים. כולם רוצים להסתובב סביב מי שיש לה אומץ להיות חסרת טאקט. מכירות את הסיפור על בגדי המלכה החדשים? בואו ואומר לכן – המלכה פשוט הייתה נודיסטית, היא פשוט אהבה שכולם מסתכלים עליה ומשתפים פעולה. והם אהבו לשתף פעולה, כי מה עוד יש להם בחיים מלבד אשליות ופנטזיות על ציצים?

כצפוי, אחד הגברים פנה אליי.

"את קבועה פה?"

"סליחה?"

"באה לכאן הרבה?"

אני חולקת את התשובות המתבקשות, מוציאה מהבוידם סיפור אחד או שניים על הימים הראשונים שלי בסצנה המסיבות עוד בשנות ה-90. ואולי את סיפור ההיכרות שלי עם השותפה שלי לעסק והימים שלנו בקרבית. או על הברמנית קטועת היד שהרכיבה במקומה תותבת שחורה שמצוירת עליה גולגולת מחייכת.

"מה קרה ליד שלה?"

לפני מלחמת לבנון השנייה היינו באימון שריון, זאת הייתה תאונה שלקחה לה את היד אבל לפחות במלחמה היא לא הייתה צריכה להיות. אחרת המזל שלה היה גרוע יותר."

"איך גרוע יותר?"

"הפלוגה שלנו היא פלוגת השריון שאכלה אותה בסלוקי. היו שבע הרוגות, עשרות פצועות. מהטנק שלי כולן נהרגו חוץ ממני. בנס יצאתי מהטבח הזה."

אני מנגבת את העין שלי בעזרת האצבע כדי לרמוז על אפשרות קיום של דמעה.

"בהסתכלות לאחור, הפחדנות שלי היא מה שהצילה אותי. ברגע שהטנק התחיל להישרף ברחתי לשיחים מתוך אינסטינקט. אם הייתי נשארת שם ומנסה להציל את כולן הייתי חוטפת כדור או נשרפת. במזל לא מצאו אותי עד שהחילוץ הגיע."

איזה מבט יש לו. אפילו במבי לא הסתכל על אימא שלו ככה אחרי שהיא מתה.

"כן, זה מאוד קשה לחיות עם הזיכרונות האלה. הריח של הבשר השרוף, הצעקות ושריקות הכדורים שניסו לצוד אותנו. מאז אני בסוג של טיפול. לא נוגעת יותר באלכוהול, זה מכניס אותי לדיכאון ולא הולך טוב עם הכדורים שלי."

"יש לי בעיה עם להיות לבד ולכן אני כאן תמיד במועדון. חכה, עוד מעט תעלה המכשפה. אתה לא יודע מי זאת המכשפה? היא דיג'יי חירשת. כן, אני אומרת לך זה באמת. אחרי שסיימתי לימודים באוניברסיטה רציתי לעבוד בפנימייה. פניתי לאיזו מודעה באינטרנט והסתבר שזאת פנימייה לילדות חירשות עם בעיות. לא מספיק שהן חירשות גם ההורים שלהן לא רוצים אותן ויש להן בעיות התנהגות. לא משנה. בכל מקרה, היום יש שתלים מיוחדים ששמים להן במוח. אם מלמדים אותן לדבר מגיל צעיר הן יכולות לשמוע ולדבר איתך כמו בחורות רגילות. אבל המכשפה הייתה קצת בעייתית, קיבלה את השתל אבל לא התמידה בלימודים. היא שומעת קצב מעולה, את המילים של השיר קצת פחות. לא שזה כל כך חשוב במקרה שלה. בקיצור, בזמן שהייתי מדריכה היא באה לבקר אותנו מדי פעם. סיימה את התקופה בפנימייה שנה לפני שהגעתי והסתובבה בדרום תל אביב בכל מיני מועדונים. כשפגשתי אותה אחרי כמה שנים גיליתי שהיא דיג'יי והזמנתי אותה לעבוד פה. סיפור מדהים. כן, כנראה שהרגשתי צורך לעזור לאחרות אחרי שברחתי. אתה כל כך צודק אבל אני לא מאשימה את עצמי אתה יודע. אין מה לבזבז את הזמן על חרטה כשאפשר להשקיע אותו בתיקון."

"איך אמרת שקוראים לך? שם יפה. באת לכאן עם החברים מהעבודה? אה, מהקורס. ואין מישהי שמחכה לך בבית? היא לומדת בבאר שבע. אני מבינה. טוב, צריך לרכוש השכלה בימנו. אני בטוחה שהיא חושבת עליך עכשיו מרחוק. הנה, קח צ'ייסר על חשבון הבית. תחייך, חבל, הפרצוף שלך יושב יפה יותר על חיוך. יש לך לסת ממש מרשימה. כן, אני בטוחה שאתה מתגעגע אליה מאוד. כן, אני מכירה את הגעגוע הזה. גם אני פגשתי אותו, בטיול בהודו אבל החור תמיד יהיה בפנים."

"כן, החור פשוט נשאר שם. בדיוק, היא חוזרת הביתה אחרי שבועיים שלא ראית אותה אבל היא כבר מישהי אחרת. משהו השתנה בה והחלקים שלכם כבר לא מתאימים כמו בעבר עד שאתה מעדיף לחיות עם הזיכרון והגעגוע שלה במקום האישה האמיתית. אני מבינה אותך לגמרי. כן, זאת הרגשה נוראית. המצפון נהיה כבד. אבל בסופו של דבר אנחנו רק בשר ודם. אסור לנו לשפוט את עצמנו בחומרה כזאת. אם ככה אלוהים בראה אותנו אז אולי זה כל מה שיש לנו בעולם הזה. אחרת חבר שלי היה נשאר איתי למרות הסיוטים והכדורים. כן… לעולם לא נדע. מצד שני אם לא נהיה אמיצות כדי לחוות את מה שאלוהים מעניקה לנו בכל יום בטוח שלעולם לא נדע. לא שהתחזקתי או משהו אבל מאז הסלוקי אני מרגישה שכן יש איזו השגחה. או לפחות איזו תוכנית שבמקרה הייתי חלק ממנה. אחר כך בהודו זה ממש התחזק אצלי. כן, להרבה נשים זה קורה דווקא שם בין כל האלילים האלה וסדנאות היוגה. כי פתאום את מרגישה שיש היגיון בכול הכאוס."

"אוי, תראה מה השעה. נהיה מאוחר. כמה דיברנו, הא? פשוט אני קופצת למס הכנסה בבוקר ואתה יודע איך זה, אם לא באים חצי שעה לפני הפתיחה יכולות לעקוף אותך עוד עשרים נשים ואז לא יוצאים משם עד הצהריים. אה, יש לך עוד קצת זמן? השיעור מתחיל רק באחת עשרה בבוקר? איפה אמרת שאתה לומד? איזה צירוף מקרים, הדירה שלי ממש קרובה לשם. כן, זאת לא טרחה בכלל. בדיוק קניתי תה ירוק באיזה חנות בשוק הכרמל. אני תמיד שותה תה ירוק לפני השינה. זה מרגיע אותי. לא אותי זה לא מעורר כי כדורי השינה חזקים מספיק. לא, אני אשמח אם תצטרף אליי להליכה. אתה יכול לעלות לכוס תה אם אתה מעוניין. זה בסדר באמת זאת ממש לא טרחה. אז היום אני אלך לישון טיפה באיחור. לא נורא. לא אכפת לך שאני עם אופנוע פה? יש לי קסדה שנייה בתא."

חמוד, הוא אומר שלום לחברים שלו בפנים נבוכות ושמחות בו זמנית. אני מחכה לו ליד הבר כדי לתת לו הזדמנות לרכל עם חבריו לפני שהוא הולך. זה משהו שהם תמיד עושים, כנראה כדי להשוויץ או לקבל אישור חברתי על הגבריות שלהם או משהו. הוא מגיע אלי בריחוף. טרף קל, למזלי לא לקח לי הרבה זמן למצוא מישהו היום. בדרך כלל אני עוברת שניים או שלושה שולחנות עד שאני מצליחה לסנן את הטיפוס שלי. לפעמים אני פשוט מתפשרת כי נהיה מאוחר מדי ואני לא מסוגלת להקשיב לדיפ האוס הזה במשך שעה רצוף, זה עושה לי מיגרנה.

הזרוע שלו כרוכה סביב המרפק שלי, הסודני-אריתראי בשמירת חפצים מושיט לי את הקסדה והמעיל. אני מחליקה לו מטבע של עשרה שקלים על הדלפק ומסמנת לו להתקרב ולהטות את אוזנו.

"תזכור, כנות היא המניפולציה הטובה ביותר."