הילד שייוולד לנו מאת אריק סגל

-"הילד שייוולד לנו, לא יהיה אנושי."

אורלי הביטה בעיניי.

"אני יודע". ליטפתי את לחייה.

הצלב האדום על בדיקת ההיריון הלבנה, ניבא את תחילת הסוף. סוף ההומו-ספיאנס.

לא אנושי? הכול יחסי.

הצלחת המעופפת שנחתה בחצר ביתנו בשבת בצהריים, חודש וחצי קודם לכן, הייתה הסימן הראשון. הצלחת האפורה סובבה עצמה באוויר, מטר וחצי מעל הדשא, סרקה את הסביבה למספר שניות, ולבסוף התרוממה והמריאה לרקיע.

באותו הערב, בחדשות, דיווח הקריין על גל הצלחות המעופפות ששטף את האזור. לא רק בנאות-אפקה הן ביקרו. אנשים לכדו אותן במצלמות הטלפון הנייד בכל מקום. בסך הכול 30 דיווחים על צלחות מעופפות בישראל, 25 בירדן, 41 בסוריה ו-55 במצריים, והכול בסוף שבוע אחד.

לא היה קשה לנחש שהתופעה תגיע גם לכאן. הדיווחים הראשונים היו באיסלנד, אירלנד ובריטניה. משם נדדו הצלחות במהירות לצפון אפריקה ודרום אירופה, נוחתות וסורקות את סביבתן בגל אנרגיה מסתורית. "אור כחול".

למחרת, דקה לאחר שחזרתי מהבורסה, נחתה הצלחת בחצר ביתנו פעם נוספת. כששמעתי המהום דק מהדשא, ידעתי שהיא שוב שם. כבר אז הייתי צריך לחשוד שמשהו מוזר מתרחש כאן. על-פי שלל הדיווחים שאחריהם עקבתי, הן לא היו אמורות לנחות באותה הנקודה פעמיים. אורלי הייתה בבית. בימי ראשון נהגה לחזור מעבודתה בבית הספר כשעה לפניי. ניגשנו לחלון להביט בצלחת שוב, מצפים לאור הכחול.

"למה הם לא יוצאים להגיד שלום?" שאלתי.

"אני חושבת שהם מחפשים משהו" ענתה בקול מהורהר. "הקרניים של האנרגיה הכחולה מחפשות משהו."

החללית המהמה וחגה מעל הדשא כמו תקליט. מקרוב, ניתן היה לראות עד כמה היא קטנה. קחו מכונית פולקסווגן קומפקטית, סובבו אותה על ציר במהירות של כשלושים סיבובים לשנייה, וקיבלתם משהו באותו סדר גודל.

פונצ'ו, הפינצ'ר שלנו, נבח וקיפץ על הדשא בהתרגשות. הוא שמח שהיא חזרה. ככל שמהירות הסיבוב של החללית התגברה, נהיה ההמהום העמום שבקע ממנה יותר דק. התהליך תפס תאוצה. מהירות הסיבוב נסקה מרגע לרגע ותדירות הצליל עלתה ועלתה. אורלי ואני צפינו בצלחת המסתובבת כמהופנטים.

אז היא שינתה את צבעה. האפור המתכתי נהיה צהוב, והצהוב נהיה כחול. פונצ'ו פלט יללת בהלה מלנכולית וברח בזנב שפוף. אור כחול ומסנוור בקע מהחללית ושטף אותנו. זרם כחול שמימי שעובר דרך הקירות וצובע את כול העצמים שדרכם הוא עובר לכחול. עד שלא נשאר אף צבע אחר בשדה הראיה.

ולמספר שניות נראה שכל היקום, כולל אורלי, אני, הכלב, הקירות והאוויר סביבנו, הכול התמזג לאחדות כחולה.

מצאנו את עצמנו מול החלון, מביטים בדשא.

 

"מה קרה כאן?" שאלתי.

לא זכרתי את האור הכחול דועך ואת הצלחת ממריאה. לא זכרתי מה היה. זכרתי את האור הכחול, ואחריו סימן שאלה. ערפל. משהו קרה. הייתי במקום כלשהו. וחזרתי.

"משהו קרה. אני לא זוכרת מה." ענתה אורלי. "הם עשו לנו משהו."

למחרת לא נצפתה אף צלחת באף מקום, וגם לא בימים שלאחר מכן.

 

***

 

החיים המשיכו. עבודה, חופשה של כמה ימים בברצלונה, ועוד עבודה. מפולת בשוק ההון. "החמורה ביותר מאז 2008", כמו תמיד. בכיתת החינוך המיוחד שבה לימדה אורלי, הילדים גדלו והתחלפו. החינוך המיוחד נשאר.

ביום בו נפל הנאסד"ק ובעקבותיו כל השווקים בחצי הכדור הצפוני, כשישבתי בבורסה וראיתי את עקומת מדד תל-אביב 38 צוללת כמו צנחן שלא נפתח לו המצנח, צלצל הטלפון.

"ירוניקו, אני רואה פס אדום. כן. שני פסים אדומים מצטלבים. בדקתי פעמיים. אנחנו בהריון!"

החוורתי עד כדי כך שאנשים סביבי שאלו אותי אם אני בסדר.

ליום הנישואים השלישי הזמנתי לנו כרטיסי טיסה לאילת ומקומות במסעדה הבנויה מתחת למים, עם קירות זכוכית. אכלנו אנטריקוט וצפינו בדגי ים סוף צופים בנו. הרגשתי כמו ילד בבועה.

במשך כל אותה התקופה, משהו בי השתנה.

היו לי מחשבות. מחשבות שלא ברור מהיכן הגיעו. דברים לא הגיוניים שהתיישבו לי במוח, בפינה קרירה וחבויה, כמו היו שם מאז ותמיד. בכל פעם שחוט המחשבות שלי נדד לפינה האפלה הזו, ברגע הראשון הכול נראה טבעי. הרעיונות המוזרים התחזו כעובדות בנאליות ויבשות שתמיד היו שם, כמו לחשוב על העובדה שקנדה גובלת בארצות הברית, או על העובדה שצבע העיניים של אורלי הוא שחור. אבל ברגע הבא, כשהסתכלתי על המחשבות האלה מבחוץ, הייתי תופס את עצמי ואומר, מה קורה כאן? הדברים שעוברים לי בראש לא מסתדרים עם המציאות, והם לא תמיד היו שם. מהיכן באו?

והרעיונות החדשים שהתיישבו לי בתודעה ומדי פעם הרימו ראש, כמו תמסח שמציץ מתוך אגם, תמיד היו קשורים לנתנאל או מעיין. הבייבי שלנו.

קינחנו את הארוחה בסופלה שוקולד וקרם ברולה. להקת דגי זהב ריחפה מחוץ לבועה באדישות מלכותית. אורלי ערבבה את הסוכר בספל הקפוצ'ינו שלה, הביטה בי בעיניים דקות ואמרה "אני רוצה לשאול אותך משהו."

"מה?"

"גם לך יש מחשבות מוזרות על הילד שייוולד לנו?"

"כן."

"כמו מה?"

"שהוא לא יהיה אנושי."

"זה גם מה שאני חושבת."

 

***

 

בטיסה חזרה שנינו היינו נוקשים ושקטים. הנושא שהעסיק את מחשבותינו לא התאים לשיחה במחלקה שנייה של מטוס ארקיע. בשדה התעופה לקחנו מונית. כשהגענו הביתה, אורלי הלכה לנוח ואני יצאתי לטייל עם פונצ'ו. בחמש אחר הצהריים, נאות אפקה הייתה שקטה ורדומה כמו כפר דייגים בלפלנד.

 

במורד הרחוב, עשרה מטרים מהכניסה לבית, חנה רכב מסחרי גדול. ברחובות קטנים כמו רחוב המנורה, מכירים את כל המכוניות. את זו לא הכרתי. פונצ'ו רחרח את הצמיגים בעניין. הייתה זו סיטרואן אפורה, ישנה וחבוטה. אלמלא חנתה ברחוב שלנו, לא הייתי מקדיש לה תשומת לב. הלוגו, "מנשה תיקונים", עם מספר טלפון קווי בקידומת 03, התנוסס על הדופן באותיות קטנות וסולידיות, כמו שלט של מרפאה פרטית או משרד עורכי דין.

 

כבר אז חשדתי שמשהו בה לא בסדר. מדוע אותיות כה קטנות? מדוע מספר טלפון קווי ולא נייד? מדוע אין רשימה המפרטת מה סוגי התיקונים שמציע העסק? כל כך הרבה שאלות עולות ברגע אחד של הליכה, ועם הצעד הבא הנושא נשכח והחיים ממשיכים הלאה. כי זו בסך הכול מכונית. מכונית זרה שחונה ברחוב. כמה מחשבה אפשר להקדיש לה.

 

אז עדיין לא ידעתי שהחשדות שלי מוצדקים.

 

 

***

 

בערב, כשאורלי התעוררה, הזמנו סושי. צמחוני. לנשים בהריון מותר לאכול רק סושי צמחוני.

"אז אתה יודע כל מה שאני יודעת, נכון?", שאלה והצביעה עלי עם אחד ממקלות האכילה הדקים.

"כנראה" עניתי, מנסה לחתוך פרוסת סושי לשני חצאים. הפרוסה התפוררה למרכיביה במחאה.

"כל הידע הזה שנמצא אצלי בראש, עד עכשיו לא ידעתי כיצד להתייחס אליו. חשבתי שאלו חלומות בהקיץ. ביטוי פסיכולוגי של מתח ודאגה סביב העובדה שאני הולך להיות אבא. עכשיו, כשמסתבר לי שגם את יודעת שהוא לא יהיה אנושי, אני מסתכל לאחור ומנסה להבין מתי הכול התחיל, ונראה לי שכל המחשבות המוזרות שלי התחילו ביום שבו החללית נחתה אצלנו בדשא בפעם השנייה."

 

"בטוח." ענתה אורלי. "זה בא מהאור הכחול. האור הכחול הקרין לנו את פיסות המידע האלה למוח, בשניות האלו שאנחנו לא זוכרים מה היה בהן. ובאותו הזמן הוא גם שינה משהו בכרומוסומים של התאים שיתמזגו ויהפכו למעיין או נתנאל. כבר באותו הערב זה התחיל. אז עדיין לא הייתי בהריון, אבל כבר ידעתי שהוא יבוא, ושהוא לא יהיה אנושי."

אורלי הסבירה לי את כל מה כבר ידעתי עמוק בתוכי, מבלי לנסח זאת לעצמי. הרגשתי כמו אדם הפותח ספר בעמוד אקראי, וקורא בו את מחשבותיו הכמוסות ביותר.

"לדעתי כדאי שנתאם גרסאות. יכול להיות שיש דברים שרק את יודעת, או להפך, דברים שרק אני יודע. פיסות המידע האלה, כמו שאת קוראת להן, הן למעשה סדרה של הוראות. בעיקר הוראות שמפרטות מה לא לעשות. הדבר הראשון שאני יודע הוא שאסור לקחת אותך לרופא. וכשתלדי, אסור לקחת אותך לבית החולים."

"נכון מאוד. גם אצלי הוטמעו ההוראות האלה. נצטרך להסתדר בלי רופאים ובלי בתי חולים."

"ואני גם יודע שאנחנו צריכים להיזהר משרות הביטחון הציבורי."

"נכון!" אשרה אורלי, כפי שמן הסתם הייתה מגיבה לתלמיד שאמר משהו נכון בכיתה.

היה זה עוד אחד מהדימויים שהתיישבו לי בראש. תמונה חדה של סוכני שב"צ עם משקפי שמש כהים ומכשירי קשר שפורצים הביתה וחוטפים את הילד שלנו. התמונה הייתה עולה בראשי במצבים של עייפות מחשבתית, כמו אחת הסצנות הסתמיות והמנותקות שמתחילות לרוץ מול העיניים ברגעי הדמדומים של התודעה, רגעי המעבר ממצב ערות למצב שינה. בכל פעם שנתקלתי בעיתונים או בטלוויזיה באזכורים של שרות הביטחון הציבורי, הייתי נזכר בתמונה הזו, ובשולי תודעתי לחש לי קול קטן: "אלה האנשים שייקחו את הילד שלך. השב"צ הוא האויב".

"סוכני השב"ץ יודעים שיש לי משהו לא אנושי בבטן" הסבירה אורלי לאט, עם דגש על כל מילה. שוב הרגשתי כמו תלמיד בכיתה. "הם ינסו לקחת אותו מאיתנו, ואסור לנו לתת להם אותו. שרות הביטחון הציבורי הוא האויב שלנו."

עד עכשיו, פיסות המידע היו מתואמות.

"משהו לא אנושי? לא אנושי זה עניין יחסי. לא?"

"כן. בשבילנו הוא לא אנושי. אבל בעתיד, זה מה שיחשב לאנושי. זו תהייה האנושות החדשה. השלב הבא באבולוציה של האדם."

לא היה לי מה להגיד. זה היה הסוד הגדול. סוד כה כמוס, וכה גרנדיוזי, שרק המחשבה להביע אותו בקול רם, אפילו לעצמי, הרעידה אותי.

הבטתי באורלי מאכילה את עצמה ואת נתנאל או מעיין בסושי צמחוני ואטריות. ראיתי כיצד היא מתמרנת את המקלות הדקים בזריזות וחשבתי, האם היכולת הזאת היא גנטית? האם נתנאל או מעיין ידעו כיצד להחזיק את המקלות בכף היד ולתפוס את האטריות באחיזת מלקחיים? ברור שאכילה עם מקלות היא עניין תרבותי. דפוסי התנהגות נרכשים. אבל קיים גם אלמנט הכישרון, כישרון שאצלי מן הסתם חסר.

 

התמונה של עצמי מנסה להשתלט על קערת אוכל סיני בעזרת מקלות, זיכרון רחוק מארוחה משפחתית בגיל חטיבת הביניים, עוררה בי זיכרון אחר. נזכרתי בילדים שאיתם התמודדה אורלי בעבודתה הקודמת, כשעדיין גרנו ביבנה. היה זה בית גדול ובו שמונה נערים וילדים עם תסמונת דאון. נזכרתי איך הייתי חש חמלה כשראיתי אותם, בפעמים הבודדות בהן ביקרתי שם. הם היו שונים באופן שקשה להגדיר. רק המינימום הנדרש כדי שכל מי שצופה בהם יבין שמשהו בהם לא תקין. חלקם היו מסתבכים אם היית מבקש מהם לפרוס סדין על מיטה, או למלא בקבוק במים מהברז.

אבל מוגבלות היא עניין יחסי, חשבתי. מיד אחרינו יצמח דור חדש של אנשים (בהעדר מילה יותר טובה) שיחושו עליונות כלפינו. כמו כל דור חדש, אבל הפעם בצדק. עבורם, אנחנו ניראה מוגבלים. ובתוך מאה או מאתיים שנה, נעלם. נפנה את מקומינו. נהפוך לעוד חוליה פרה-היסטורית בהתפתחות האבולוציונית. אורלי ואני שייכים לדור האחרון. הדור האחרון שבו להומו ספיאנס היה מונופול על התבונה.

"את חושבת שזו הפעם הראשונה שהם עושים את זה? יכול להיות שהם חוללו מוטאציות גם בעבר. אולי לפני מיליון שנה. יכול להיות שבלעדיהם, עדיין היינו ניאנדרטליים, או קופים."

אורלי לגמה מהקולה והביטה בי בתמיהה.

"אנחנו לא יודעים את זה. הם לא שתלו את המידע הזה בראש שלנו."

 

***

 

ערב חדש ירד על השכונה. הזזתי את הקלפים על מסך המחשב בלי להקדיש להם מחשבה. נתתי לטייס האוטומטי שהסתתר במוחי לנהל את משחק הסוליטר ומחשבותיי נדדו לעתיד. אם מה ששנינו יודעים נכון, אז האנושות כפי שאנו מכירים אותה תחדל. מודל חדש של בן-אדם יחליף אותנו. בן-אדם משופר. מה זה אומר בן-אדם משופר? יכולתי רק לנחש.

אולי תהיה לו יכולת לחשב ולמפות בצורה מדויקת תסריטים אפשריים שונים של העתיד, כמו לרב-אומן בשחמט? אולי תהיה לו שליטה מדויקת בגופו, זריזות, קואורדינציה ומיקוד, כמו לאלוף קרטה? אולי כוח פיזי משופר? אולי יכולת לקרוא ולשדר מחשבות, או להזיז חפצים מרחוק?

עכשיו, כשידעתי שגם אורלי שותפה בסוד המחשבות האלו, לא היה בי ספק שהכול נכון. הם שידרו לנו את המידע הזה למוח. בפעם השנייה שהחללית נחתה. הם בחרו בנו, באורלי ובי. בנו ובעוד מספר זוגות שמפוזרים במקומות שונים בעולם. שטפו אותנו בזרם הכחול שהותיר משקעים בתודעתנו. פיסות מידע. מידע מינימאלי. רק מה שאנו צריכים לדעת. לא יותר. שוב עלתה בי תמונת האנשים עם משקפי השמש ומכשירי הקשר.

למה שהשב"ץ ירצה לחטוף לנו את הילד? גם לראשה של אשתי החדירו החייזרים את פיסת המידע הזאת. לא ייתכן ששידרו זאת לשנינו סתם. מישהו במשרד הביטחון עקב מן הסתם אחרי הצלחות המעופפות ורשם במסד נתונים את כל המקומות בהם נחתו פעמיים. אנחנו מופיעים ברשימה שלהם. אולי אנחנו כבר במעקב.

לא ידעתי כמה הם יודעים.

נניח שהם יודעים מה שבאמת קורה, אמרתי לעצמי. אחרי הכול, זהו תפקידם. מוסד ביון. אולי הם יודעים אפילו יותר מאיתנו. עבורם נתנאל או מעיין הוא כמו מערכת חדשה ליירוט טילים. הנשק שינצח את מלחמות העתיד. הם בוודאי ירצו לקחת לו דגימת די אן איי, לעשות לו סריקות סונאר מקיפות, להצמיד לו אלקטרודות, לבדוק כיצד הוא מגיב לגירויים, לקחת לו כמה ביופסיות מהמוח… והם ירצו לעשות זאת מהר. הם חייבים להקדים במרוץ את שרותי הביטחון והמחקר של הסורים והלבנונים, שגם אצלם נחתו צלחות מעופפות.

 

סגרתי את חלון הסוליטר ופתחתי את הדפדפן בהחלטה נחושה לרכוש מערכת אזעקה ביתית, לשדרג את מנעולי כל הדלתות ולהתקין סורגים חדשים על כל החלונות. לא רציתי שהם יעשו מנתנאל או מעיין אובייקט מחקרי. זה הילד שלנו, לא עכבר מעבדה. הם עדיין לא הבינו את גודל העניין. כבולים בדפוסי החשיבה הצבאית שלהם, הם עדיין לא הבינו שהאנושות תמשיך הלאה, והמלחמה הקטנה שלנו היא כבר נחלת העבר. רלוונטית כמו תגרה בין קופי-אדם שמתקוטטים על שליטה בגבעה.

אורלי יצאה מחדר השינה עם סיגריה דלוקה, התמתחה בפיהוק חינני ושפשפה את עיניה. "עדיין אין לי בחילות. כשהן יתחילו, אז אני אפסיק לעשן."

 

"אני לא אמרתי כלום. רוצה קפה?"

"לא, אני אשתה מיץ."

היא נגשה למקרר, מזגה לעצמה מיץ תפוזים והלכה עם הכוס והסיגריה למרפסת.

"ירון, מישהו מסתכל עלינו מעבר לגדר."

ניגשתי למרפסת במהירות והשקפתי החוצה. הרחוב מעבר לגדר נראה מת, כפי שתמיד נראה בשעות הערב. אימצתי את חושיי. לא היה אף אדם ברחוב, ולא שמעתי דבר פרט לצרצרים וצלילים רחוקים של מכוניות חולפות מהכביש הראשי.

"הוא הלך. אני לא מאמינה שראיתי אותו כאן. אולי כדאי שנתקשר למשטרה."

"מי זה היה?"

"מייק, המורה החדש לאנגלית."

"המורה החדש לאנגלית מבית הספר? את בטוחה?"

"לא. אבל אני חושבת שאולי זה היה הוא. זו הייתה הצללית שלו. היום בבוקר פגשתי אותו בחדר המורים ודיברנו. הוא עולה חדש מארצות הברית. גרוש. בן ארבעים."

"נראה לך שהוא עוקב אחרייך?"

"אני לא יודעת. יכול להיות שזה לא היה הוא. אבל אולי אני סתם פרנואידית."

לא ידעתי כיצד להתייחס לזה.

"את חושבת שלמייק יש מחשבות עלייך?"

"כן. אולי. לא יודעת. בהתחלה הוא נראה בסדר, אבל ככל שהשיחה המשיכה הרגשתי שמשהו איתו לא בסדר. לא יכולתי להגדיר בדיוק מה. השיחה הייתה בנאלית. כמה זמן אתה בארץ, איפה אתה גר, איך אתה מתמודד עם הילדים בכיתה וכאלה."

אורלי לקחה שאיפה עמוקה מהסיגריה.

"אחר כך, בדרך למכונית, ראיתי אותו עומד ומסתכל עלי מרחוק. עכשיו, כשאני משחזרת את השיחה שלנו בראש, אני מבינה מה לא היה בסדר. היו בשיחה שלנו רגעים של שתיקה. וברגעים האלה, כשאף אחד לא ידע מה להגיד, הוא הסתכל לי בעיניים, והיה לו חיוך קפוא. חיוך מחושב. חיוך של בן אדם ערמומי."

"את חושבת שראית אותו עכשיו מעבר לגדר? תחשבי טוב. זה חשוב."

"אני לא בטוחה שזה היה הוא. לא יודעת."

"אני יוצא לסרוק את השטח. תנעלי אחרי."

לקחתי פנס ופטיש (לכל מקרה) ויצאתי. לא מצאתי אף אחד.

 

***

 

למחרת, התקשרה אלי אורלי לעבודה בקול רועד.

"ירון, תקשיב, מייק מת."

"מייק מת?"

"כן. באו לבית הספר מהמשטרה. מצאו אותו אתמול בערב מת, בחורשה בשכונת תל ברוך. אף אחד לא יודע מה הוא עשה שם ואיך בדיוק הוא מת. הוא בכלל גר בחולון."

"תל ברוך? זה ממש כאן מעבר לכביש!"

ליבי החל לפעום בהילוך מהיר.

"אז זה כן היה הוא, האיש שראית אתמול מעבר לגדר. סיפרת להם שראית אותו?"

"לא."

"טוב מאוד. אל תספרי להם שום דבר. אם הוא מת אז עדיף שלא תספרי כלום."

"בסדר. אני עוד מעט יוצאת הביתה."

התקשיתי להתרכז בעבודה והודעתי לכולם שאני הולך מוקדם. בבית הייתי אחוז תזזית ללא מטרה. חיכיתי שתבוא. אחר הצהריים, כשאורלי חזרה, היא כבר ידעה יותר.

"רחל, המורה לתנ"ך שבעלה עובד במשטרה, סיפרה לנו שהפתולוגים שבדקו את הגופה של מייק קבעו שהיה לו אירוע קרדיאלי. הלב החסיר פעימה. מוות טבעי."

"מוות טבעי? יש להם מושג למה מייק החליט למות מוות טבעי בחורשה שני מטר מהבית שלנו?"

"לא. הם לא יודעים מה הוא עשה שם. אף אחד לא יודע."

 

***

 

פרשת מייק תויגה, תויקה ונקברה ביחד איתו.

 

בימים הראשונים ניקר העניין במוחי. ביקשתי מאורלי שתספר לי כל מה שידעה אודות מייק. ילד יהודי בודד שגדל בדייטונה ביץ' פלורידה, חובב גלישה, היה צלם צבאי באפגניסטן, התחתן עם יהודיה ממיאמי והתגרש, התקרב לדת, עלה לישראל.

לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה. תיארתי לעצמי שמייק השקיף על הבית שלנו כדי לתפוס את אורלי כשהיא לבדה. אולי לאנוס אותה. כשראה שאנחנו קולטים אותו מייד ברח, ובהמשך הערב מת. מוות פתאומי וסתמי.

אבל, כל זה נראה יותר מדי נוח. יותר מדי חלק. מדוע שפתאום ימות?

הרגשתי שחסרה לי פיסת מידע בפאזל. נזכרתי בתקופה שאורלי הייתה סטודנטית ללימודים קלאסיים וסיפרה לי מה זה "Deus ex Machina". "האל מתוך המכונה". כך קראו לאל שהיה מורד מהשמיים לבמה באמצעות מנוף, בתיאטראות יוון העתיקה, בדיוק ברגע הנכון, ומתערב בעלילת ההצגה כדי להשליט סדר במצב. באותה מידה של סבירות עלילתית היה יכול מייק להיפגע ממכת ברק. זאוס, אל השמיים, מטיל הברק והרעם, יורד לנאות אפקה ומעניש את מייק על כוונותיו הלא טהורות כלפי אשתי, עוד בטרם מעשה.

אולי בכל זאת היה מישהו אנושי אחראי למותו של מייק בחורשה בתל ברוך? מישהו שהצליח לביים את מותו כך שיראה כמו מוות טבעי? אילו הייתי מחבר סיפורים, הייתי מסיים את הסיפור ב-"אף פעם לא נדע". אבל, עכשיו אני יודע.

 

***

 

מקץ שבועות ספורים החל ההיריון לתת אותותיו. בטן, מצבי רוח, גלי חום, בחילה. לחוג המשפחתי הקרוב סיפרנו שבדיקת השקיפות העורפית הייתה תקינה. שיקרנו. אורלי לא ניגשה לאף אחת מהבדיקות. ההוראות המפורשות שנחרטו במוחנו לא הותירו מקום לספק. אסור לערב אף רופא בהריון הזה. הם עובדים עם האויב.

לא היה לנו מידע על אנשים אחרים במצבינו. ידענו רק שהם שם. באנגליה, בדרום אירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו פזורים עוד זוגות כמונו. לא הייתה לנו דרך לאתר אותם וליצור איתם קשר. היינו לבד.

אורלי לא הפסיקה לעשן. יום אחד, כשישבתי בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלי, קראתי במגזין  רשימה על נזקי העישון בזמן ההיריון. האפשרות שהעובר יינזק כתוצאה מעשן הסיגריות ששאפה אורלי לגופה צמררה אותי. באותו יום הזמנתי מהאינטרנט ציוד אולטרה-סאונד. כשהגיע המכשיר, הצמדתי אותו לבטן של אשתי וסרקתי את הרחם.

הכול נראה תקין. הבטנו במסך על היצור שלנו. הוא נראה רגוע. מהרמקול נשמעו פעימות קצובות, כמו תיפוף שבטי. הדופק פעם במהירות מטורפת. "זה צריך להיות כל כך מהר?" שאלתי.

"כן. ככה זה צריך להיות", אמרה אורלי. קולה רעד מהתרגשות. "איזה איש קטן יש לי בבטן. אני לא מאמינה. הוא כזה קטן וחמוד. אתה מצלם אותו?"

צילמתי אותו (זה היה הוא. נתנאל. זכרותו דיברה בעד עצמה) ותלינו את הצילומים על המקרר. הוא נראה כמו עובר רגיל. ספק איש קטן, ספק חייזר. כל העוברים תמיד נראים כמו חייזרים.

 

כשראיתי את התינוק הקטן שלנו מקופל ברחם, רגוע ומחכה, משהו בליבי נחמץ. לפתע הבנתי עד כמה הייתי רוצה שיהיה ילד רגיל. לחוות את חוויית ההורות הרגילה, המוכרת. ליהנות מהבן-אדם הקטן שלנו. בן-אדם רגיל, כמונו. חוויה פשוטה כמו שתמיד דמיינתי. מה שציפה לנו, היה הבלתי-נודע. לא החוויה שעליה כותבים ספרים ועושים סרטים. לא החוויה שהורינו חוו איתנו. הילד שלנו יהיה אחר. הילד הזה שאנחנו מביטים בו, הוא לא אדם כמונו. מחשבה זו נסכה בי עצב.

 

***

 

למחרת הייתה לי פגישה עם לקוח בחיפה. סיכמתי איתו על אסטרטגיית ההשקעות לרבעון הקרוב. עם התמורות הלא צפויות בשערי הדולר והאירו, לא היה זה הרגע הנכון להשקיע. קשה לאנשים לקבל את זה, כשאני אומר להם לקפל הכול ולחכות. הם מאמינים שתמיד אפשר למצוא משהו עם תשואה עתידית, גם כששוק ההון מדשדש לחלוטין. אנשים פשוט מחפשים איך להפסיד.

בדרכי חזרה, כשחלפתי על פני נתניה, התקשרתי לאורלי. "אני רואה משהו בטלוויזיה. הכול בסדר מותק? כן. כן. אני מרגישה מצוין. נתראה עוד מעט. ביי מותק."

הכביש היה חדגוני. השעה הייתה כבר תשע, והתנועה מתונה ודלילה. חשבתי קצת על העתיד. כמה אפשר לחשוב על העתיד. הדלקתי את הרדיו. "אירוע מסתורי בקפריסין. שנים עשר אנשים לקו בהתקף לב פתאומי במרכז מסחרי בעיר הנמל לימסול ומתו באופן מיידי."

האזנתי בדריכות. אף אחד לא ידע מה גרם לאנשים להתקף לב. שמונה נשים וארבעה גברים. כל הרובע סביב המרכז המסחרי פונה מאנשים והוכרז כאזור של סכנה כימית/ביולוגית. כשחלפתי על פני הרצלייה התקבלה ידיעה נוספת על אירוע דומה באיסמעיליה, מצרים. שמונה אנשים לקו בהתקף לב פתאומי ברחוב הראשי, וכולם מתו. נזכרתי במייק.

חזרתי בתשע וחצי. כשנכנסתי לרחוב המנורה, כל השכונה הייתה חשוכה. תקלת חשמל. חניתי. שער הבית היה פתוח. גם דלת הבית הייתה פתוחה, והבית חשוך. נכנסתי לסלון, דרוך ומוכן לכל תסריט.

פונצ'ו קיבל את פני בנביחות וקפיצות. הוא החווה בראשו שעלי ללכת איתו לחדר השינה. הלכתי אחריו בחושך. נכנסנו לחדר השינה והוא מייד רץ למיטה. אורלי הייתה שרועה על גבה בעיניים עצומות, ערומה. לידה, על הרצפה, מזרק שנלחץ עד תומו.

ניערתי אותה. היא הייתה ללא הכרה. הצמדתי את אוזני לחזה ושמעתי נשימות שקטות ואיטיות. על השידה ליד המיטה הייתה קופסת סיגריות ומצית. הדלקתי את המצית וקרבתי אותו אליה. מהבטן התחתונה הביטה בי צלקת ניתוחית בצורת צלב. לאורך הצלקת נראו תפרים טריים ומדויקים, תפרים  שבוצעו בעזרת מכונת ניתוח מהדור האחרון, מכונות עם בינה מלאכותית.

התקשרתי למספר החרום והודעתי למוקדנית שחזרתי הביתה ומצאתי את אשתי ללא הכרה. ההוראות שנחרטו במוחי לא להביא את אורלי לבתי חולים נשכחו ממני, וממילא כבא לא היו רלוונטיות. לא ידעתי מה עוד לעשות. התיישבתי על הכורסה בסלון החשוך.

הם לקחו אותו. האויב. הם ידעו שאני אחזור מאוחר, ניתקו את החשמל בשכונה כדי לנטרל את מערכת האזעקה, פרצו לבית, הזריקו לאורלי חומר הרדמה ומשו ממנה את העובר בפעולה ניתוחית מהירה. מבצע מדויק, נקי, יעיל.

ישבתי, אוחז את ראשי בשתי ידי. כעס ואכזבה חלחלו בי. הרגשתי כמו קומקום חשמלי שמתקרב לרתיחה. בכל רגע יכולתי להתפוצץ. מי הם חושבים שהם? לוקחים את הילד שלנו? אני לא אתן להם לצאת מזה בקלות. זינקתי מהכורסה בהחלטה נחושה לעשות משהו. עדיין לא ידעתי מה. מהרחוב נשמעה מכונית מתניעה את עצמה ומזנקת לרחוב בשאגה. זה היה הסיטרואן. ידעתי מיד. עכשיו ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. ביצעתי סדרה מהירה ומחושבת של פעולות, במהירות קדחתנית.

לא היה לי זמן לחכות לאמבולנס, והבית היה חשוך כולו. רצתי לעלית הגג ולקחתי משם פנס ותרסיס לצביעת מכוניות (פעם רציתי לצבוע את המכונית שלי לכחול). חזרתי לסלון, הדלקתי את הפנס והשכבתי אותו על כיסא מול הקיר. ריססתי על הקיר מול הפנס את המילים:

<– היא שם

לקחתי את הפטיש איתי, יצאתי ועליתי על האופנוע. משום מה האופנוע נראה לי יותר מתאים למעקב מאשר המכונית. כשהגעתי לכביש הראשי הבטתי סביב בבהילות. הסיטרואן האפורה עדיין נראתה באופק. עקבתי אחריה לאורך שדרות הקרן הקיימת. בנתיב הנגדי ראיתי אמבולנס דוהר, כנראה לבית שלי.

המשכנו לנסוע על פני שכונות רדומות ונופים עירוניים משמימים. עמוק יותר ויותר בתוך פרברי מגורים שלא הכרתי. עד היום אינני יודע לאן רצו הסוכנים לקחת את נתנאל. הנסיעה הופסקה באופן מפתיע בין סניף קופת חולים למשרד הדואר של שכונה כלשהי. משהו עם "אביבים". אולי "מבוא אביבים". הסיטרואן התקרבה לפניה חדה, ובמקום להאט המשיכה לנסוע ישר, עד שהתנגשה באדישות בחיפושית חונה. ראשו של הנהג שנפגע בהתנגשות נפל על ההגה, וצליל צופר אינסופי שבר את דממת הערב. אנשים התחילו להתקבץ סביב. מישהו התקשר למוקד החרום ודיווח על תאונה. עצרתי את האופנוע ורצתי עם הפטיש בידי. רציתי לחלץ את הילד שלנו מהמכונית הפגועה.

ואז ראיתי אותו.

יצור קטן, זוחל על הכביש ליד מכונית. גוף בגודל כף יד, ראש בגודל כדור טניס. ראיתי אותו מרים את ראשו וסוקר את סביבתו במבט נבון. קפאתי במקומי והתבוננתי בו. הפטיש נפל מידי על המדרכה. עיניו התחילו להשתנות. האישון והקרנית נעלמו, וגלגל העין הפך לבן. הלבן נהיה צהוב, והצהוב נהיה כחול. העיניים הריקות הבהיקו באור כחול. אנשים סביבי התמוטטו ופרפרו על המדרכה, כולם בבת אחת. גם אני הרגשתי את זה. מועקה בחזה. מחסור באוויר. סחרחורת. ברגעים האחרונים הבנתי מה קרה. הם כל כך שונים מאיתנו שלא אכפת להם. הם מחסלים אותנו. המין שלנו ייכחד, בימים הקרובים. מייק היה הראשון, כי הוא היווה איום. ועכשיו הגיע תורנו.

כשהתעוררתי, המדרכה נראתה כמו צילום ישן של שדה קרב ממלחמת העולם הראשונה. צי של אמבולנסים ומכוניות משטרה הקיף את הזירה. קמתי, ראשי סחרחר, והתחמקתי מהמקום במהירות. התרחקתי בהילוך רועד, צופה בעוד ועוד אמבולנסים ומכוניות משטרה חולפים על פני בכיוון ההפוך.

הלכתי ללא מטרה ברחוב השומם. הרגשתי כמו אדם שחולץ מתוך מערה אפלה. אותי הוא לא הרג. נתנאל. הוא בוודאי הרגיש שאני קשור אליו. הוא בוודאי ידע שאני האבא שלו, וחס עלי. חייכתי. כמעט צחקתי. אולי בכל זאת יש בו משהו אנושי.