33 – מהפכה של מילים

    המלך הוא משוגע, רדוף, מוטרד או לכל הפחות מאמץ הוא את מיתרי קולו עד לגבולות האנושיים בעיתות שלום בהן גם לחישה תישמע היטב בארמון. וכך, בשלוש השנים האחרונות התעורר צוות המשרתים דרך קבע באמצע הלילה לקול צעקותיו של המלך – אם לפני חניקת הפילגש תוך כדי הקראת כתב אישום ממוקד או מתוך הבעתה המובנת של הימצאות לצד גופה של אישה שאך לפני כמה רגעים נעה בכישרון וכעת היא דוממת בעוד עיניה פקוחות ומבטן מקובע עליו. אך אין סיבה לדאגה –  ישנה כבר תורנות ברורה לפי ימי השבוע, נראה כי לעולם לא יאזלו סדיני המשי, נשים יפות לא חסרות בחבל ארץ זו ולעיתים מאוד נדירות קורה הדבר יותר מפעם אחת בלילה באופן שמשבש את התורנות ומבלבל את המשרתים.

***

    השמש צרבה בפניו את ההכרה כי הוא רק בן אנוש, תלאות חייו כבר ניכרו עליו, והוא רק בן שלושים. הקמטים כבר חרטו את מיקומם, בעיקר במצחו אך גם בפינות פיו ומתחת לעיניו. שיערו הזהוב התבדר ברוח, גזור בסימטריה מושלמת. דווקא היום הוא חיפש להתנחם בצל אך השמש כבר זקנה, נפלה על ברכיה ואינה מסוגלת לקום ובשל כך נקרא לחצר אחד המשרתים, אדם מבוגר, כפוף, גבעול מיובש ונבול, יוסף שמו.
י ו-ס-פ ו ס !""
    השם רעם לאורכו ולרוחבו של הארמון והיה בכך מן הכבוד, מעין אדרת זקן, שכן כל שאר המשרתים ענו להברות לא ברורות לרוב, שרק בעזרת הטון שלבשו אפשר היה להבחין בנימה של חוסר סבלנות או צורך מיידי שהתווה אותן, והמשרת הקרוב ביותר מיהר לגשת למלך. אך הפעם קרא המלך ליוסף מפורשות, אשר באותה עת היה עסוק בלפקד על המבצע הלוגיסטי של ניקיון חדר השינה של המלך. בעודו מצביע על פירות שנרמסו ועסיסם נדבק לשטיחים, מגשים פזורים סביב האפריון וכמובן הסדין המוכתם, צעקה צרודה אחת הדיחה אותו בטלטלה במורד הדרגות ויוסף השאיר לצוות לסיים את העבודה והחל לצעוד לעבר החצר.
    פניו של המלך העלו חיוך לא מוסבר עם הגעתו של יוסף והוא מיהר לחזור להבעה האדישה שהייתה נסוכה על פניו רוב הזמן. יוסף התקרב למלך וחיכה למוצא פיו
אני צריך צל.""
"מיד, אדוני."
קרוב ליציאה לחצר עמד לו כיסא מגולף מעץ מלא וכהה, מעוטר בתחריטים ומגובה בגגון רעפים, גם הוא מאותו עץ, ששני עמודיו ממוסמרים למשענת הכיסא. יוסף החל לגרור במהירות את הכיסא לחצר ועצר ליד המלך, זה הצביע על מיקום מרכזי יותר בחצר המאפשר נקודת השקפה אסטרטגית אל עבר הומריה הנפקחת למרגלות ההר.
    לאחר שהמלך ניאות להתיישב בכיסא ונשמעה מפיו אנחת רווחה מתנגנת, יוסף הפטיר כיוצא מידי חובה, "ישנו עוד משהו שאני יכול לעשות למענך, אדוני ?"
"שב."
"אדוני?"
"שב, יוספוס, שב לידי."
    הבעת מבוכה התפרשה על פניו הנפולות של יוסף, כמעין פרדוקס, כי הרי איך אפשר להפתיע את הזיקנה? אך מיד התעשת והתיישב על אחד מהשרפרפים ששימשו להנחת מגשי ארוחת הבוקר לאחר שזו נפרסת על שולחן החצר היות והמלך לא אהב לראות מולו מגשים בעודו סועד. החלטתו של יוסף היה חכמה משני טעמים – קודם לכל, הזריזות ויכולת האלתור הם הכישורים הבסיסיים שעל כל משרת להתמחות בהם ובנוסף, אך לא פחות חשוב, אל לו, למשרת, לשכוח את מקומו חרף מחוות קירבה כאלו או אחרות מצד אדונו. וכך היה המחזה – שני אנשים, הצעיר ישוב זקוף ופני הזקן נישאים לעברו, שכן הוא ישוב בסרבול ובחוסר נוחות גלויה על מעין הדום הנמוך באופן ניכר מכיסא המלך.
    דקות מעטות, שנדמה כי נמשכו לנצח, היה המחזה אילם.
"יוספוס, האם אתה זוכר שכשהייתי ילד היית מקריא לי שירה?"
"וודאי, אדוני."
"האם אתה זוכר שאמרת שהמשוררים הם יורשי המחשבות?"
"כן אדוני."
"הסבר לי שוב מדוע."
"זו הייתה רק מטאפורה, אדוני. היית רק ילד ואביך ביקש שתלמד את שפת הילידים על בוריה.."
"כן, המשך, יוספוס, המשך."
"ובכן, חרף כל מאמציו, אתה סירבת ללמוד את השפה, היית מגרש את המורים תוך גידופים נמרצים ביוונית, אדוני אינו זוכר?"
"זוכר, זוכר," ענה המלך מבודח "אך כרגיל, אתה סוטה מהעיקר, יוספוס, שאלתי שאלה פשוטה ואתה מתחמק מלספק לי תשובה נאותה."
"אני מתנצל, אדוני, לא הייתה זו כוונתי. אם כן, אביך פנה אליי יום אחד לאחר שנואש מכל אותם מורים וביקש ממני לנסות להידבר איתך בשפתי מישום שנראה לו כי התחבבתי עליך. כמובן שנענתי לבקשתו וביליתי את אותה שבת בניסיון ליצור תוכנית כלשהי שתעורר את סקרנותך לגבי השפה עד שלבסוף הגיתי את הסיפור הזה."
"המשך, יוספוס, אל תתבייש."
    "אתה היית יורש העצר למלוכה, ואז זה הכה בי – אולי אם אדבר אליך במושגים עליהם חונכת אוכל להשפיע עליך, לבקשתו של אביך, כמובן. אם כן, לילה אחד טרם שכבת לישון לחשתי לך כי יש לי סוד להמתיק עימך, למרות שאתה צעיר מכדי לשמוע את האמת הזאת .. כמובן שעינך נצצו וציווית עליי לספר לך בו במקום את האמת כולה ללא כחל ושרק. וכך גוללתי בפניך את המעשייה שכפי שמלכים אוגרים שטחים כי הם שליטי האדמה כך משוררים אוגרים דימויים כי הם שליטי הרוח והדרך היחידה לשלוט ללא עוררין על מרחב הוא למלוך גם על האדמה וגם על הרוח."
   "וכפי שמלכים כובשים אדמות כך משוררים בהכרח גוזלים מאחרים את עושר המחשבות שלהם, האין זה נכון?"
"כפי שאמרתי, אדוני, זוהי רק מעשייה. אך אם תרד לעומק ההקבלה, הרי שכן, אתה צודק בוודאי."
המלך הפנה את מבטו כעת על האופק, וכאילו שמיכת צמר דוקרנית של עייפות כיסתה את פניו והוא השתעל כמה פעמים, כמעט עד חרחור.
"אדוני ירצה כוס מים?"
אין צורך, יוספוס.""
    עוד שתיקה מביכה השתררה ויוסף תהה האם זה יאה שימשיך לשבת שם או שמא ראוי להציע שהוא יחזור לענייני הניקיון והסדר אך בדיוק באותו רגע המשיך המלך ופטר את יוסף מההתלבטות, "יוספוס, מזה זמן רב, אני מוצף במחשבות טורדניות, ארסיות, הן מונעות ממני שינה בלילות ומונעות ממני שלווה בימים."
"אם יותר לי להעיר, אדוני, הרי שבימים אלו שממלכתך כה גדולה ומשגשת, אין לך מקום לדאגה."
"בדיוק, יוספוס, בדיוק.. אין לי את המילים להבהיר את כוונתי, וזוהי הרי מהות הבעיה. נראה כי הפסולת המחשבתית, אותן שאריות של דאגות עבר המתחבאות בפינות החשוכות של ראשו של כל אדם כמו אבק, מתרבות במהירות של מגפה."
"מגפה, אדוני?"
    "והדבר הנורא מכל הוא שברגעי ההפוגה המעטים אני יכול להישבע כי מוחי הוא לא יותר מכלי קיבול ריק, אף לא מחשבה בריאה אחת חולפת בו!"
"אדוני בוודאי תשוש, זה מובן. מעט יין אדום וקמומיל כתוש יהפכו אותך לאדם חדש!
"יוספוס, ניסיתי כל עשב ושיכר תחת השמש, אין בהם יותר מהקלה רגעית ומיד שהשפעתם פגה אני חוזר לאותו מצב, כבר כמעט נואשתי כליל מהמצב עד שהבוקר נזכרתי בשליטי הרוח, אך זה היה זיכרון מעומעם ועתה שחידדתי לי אותו אין לי ספק כי צדקתי."
יוסף השפיל מבטו, מתוך היכרות רבת שנים אודות הקפריזות של המלך המתבגר, הוא ציפה לגרוע ביותר.
"זה הכל, יוספוס, שלח לכאן את המפקד העליון, דומני שהוא מתייבש תחת עץ האלון בכניסה."
כן אדוני.""

***

    שעות בין הערביים העניקו אלגנטיות מסוימת לימי אלול המפוחמים, בבמה המרכזית של רחבת קיסר החל ערב קריאה. עשרות בני יהודה צעירים התגודדו וחיכו למשורר הראשון.
פיצוץ ספונטאני של רגש מהדהד גובר באבחה אחת של חרב על כל קו מחשבה נתון, מצית שדה של אש. האדם אינו יצור רציונאלי, הוא רק מתנהג באופן רציונאלי. שני רעיונות חולקים רגע גנוב – במובן הזה, לאף אחד מעולם לא הייתה מחשבה מקורית. המונרכיה של קשרים אקראיים היא הארכיטקטורה של התודעה. שבב נושק לשבב באחיזה עכבישית דביקה. גם כונס הנכסים מגשש באפילה, תופס בקצות אצבעותיו מכל הבא ליד.
    רק המשורר מפנה את הרגש אל קדמת הבמה – הרגש כמנוע, כהצדקה, כמהות.
שמעון בן דוד אוחז ביד רועדת בקלף עליו שקד בערב הקודם, הוא מביט אל עבר הקהל שהתאסף וכרגע מחכה בשקט יחסי למוצא פיו, הוא המשורר.

***

    המפקד העליון החל לעשות את דרכו מהכניסה אל עבר החצר. בהליכה זקופה הוא חצה את הארמון, צעדיו מדודים, שריונו מרשרש, עיניו התכולות מישירות מבט אל עבר החצר, אל הדמות שיושבת עם גבה אליו. המבט עצמו היה משולח רסן, מבט שהפך כבר מילדות לסימן ההיכר של קסיוס – האלימות הטבועה בו מעורסלת במרחב התכלכל המקיף את אישוניו, מסגרת עיניו המשופעת הקנתה גם למבטים החלביים ביותר חזות ממזרית, זדונית ולבסוף היה זו העוצמה בה כיוון את הנשק ודרך אותו, ללא היסוס, בתנועה אחת אלגנטית – בעידן שעוד לא ידע אקדחים, קסיוס דאמאטיוס היה גלוק מדויק.
    קסיוס התקרב למרכז החצר ונעמד לצידו של המלך, הצדיע במהירות והזדקף בחזרה, זרועותיו מתוחות בצידי גופו, רגליו נטועות בקרקע בעמידה מאיימת. זהו כוח ההרגל של שועל קרבות ותיק – תמיד הייה דרוך למתקפה. כתפיו הרחבות הדפו את שיירי החמה. כמה גיצים אחרונים, שעוד לחשו לרקיע, גוועו אל מול החזות הזאת.
    חזותו המחוספסת של קסיוס דאמאטיוס זכתה למעמד מיתי בכל אזור אגן הים התיכון, אזכור שמו הפך לצליל מטיל מורא ברחבי ממלכת יהודה. די היה בתיאור מבטו החודר ושריונו הבוהק כדי להמיר חששות לפחדים נוטפי זיעה קרה בלב כל עברי.
קורדוניוס הישיר מבט אל עבר הגנרל שלו ובמחוות יד פקד עליו להתיישב לצידו.
אני מניח כי הספירה נעשתה?""
"כן, אדוני, יש כמאה וארבעים פייטנים עבריים ברחבי ממלכת יהודה. אני ממליץ לפרוס זאת לאורך כל השבוע."
קורדוניוס הפנה כעת את פניו אל עבר הגנרל שלו וחייך.
"מוסכם, כל יום בשבוע זה תתקיים בערב הוצאה להורג בכיכר אפולו של כעשרים משוררים."

***
   
    הבמה כבר מוכנה, קורדוניוס חשב לעצמו וגל של התרגשות הרעיד את גופו. הוא עצם את עיניו וניסה לדמיין את  הכיכר תחת המגע הקטיפתי של חשכת הערב, את מבטי השנהב של מנורות השמן, נוצצות ברכות של שרשרת פנינים, את רבבות בני יהודה נשואי מבט אל עבר מושבו הרם ולבסוף, אותו עצמו, המלך קורדוניוס, כיצד עיניו עוברות ברפרוף, כאקט עריכתי אחרון, על פני עשרים הגברים הניצבים על הדומים עם חבל כרוך סביב צווארם. האוויר דחוס בריחות של זיעה גברית מלוחה, ונדמה, כי הדממה הכפויה רק מעצימה את ניחוח הפחד. אולי זאת אחת מההצטלבויות הנדירות של חוש השמיעה וחוש הריח, ואולי הייתה זו מן הסמליות – התחדדות החושים הבאה לפצות על העיוורון.
השיא עוד לפני, קורדוניוס חשב לעצמו, מסריט במוחו את החלק הארוטי, החלק בו במחווה אחת של ידו הימנית נבעטים ההדומים והחבל מהדק את אחיזתו סביב פיקת הגרון לצלילי אנקה אחרונה.
אדוני," קרא יוסף מעבר לדלת, "אם יורשה לי…""
כן, יוספוס""
הבמה כבר מוכנה.""

***

    קרבות עקובי דם רודפים זה את זה, נשזרים ברשת חבלים סבוכה של אבלים שאינם מבכים על מתיהם, של בנים רכים בעלי פנים חלביות שהתבגרו בטרם עת, של גנרלים אתיאיסטיים המחפשים את אלוהיהם בשדה הקרב. שיירה צפופה של הכחשה צעדה חזרה מפלשת ליהודה, עקב צמוד לעקב, כל חייל מטריד עצמו בזוטות- בקצב ההליכה, בחום האכזרי של המדבר, בגרגירי החול הנדבקים לזיעה במסירות נדירה.
    מי בבית יזהה את מסכות האומץ שמעטרות עתה את פניהם? מי יבטל את הדריכות של גופם?
הכישלון הוא אם מגוננת ובניה מסתתרים מאחורי גופה הבשרני כמפחדים להתייצב אל מול העולם. אולם, קורדוניוס לא יכול היה למצוא מסתור והוא רכב בראש השיירה במרחק מה מהשורה הראשונה של הקצינים, מרחק הבושה. החיילים האזינו לקולות העמומים של פרסות הסוסים המשתכשכות בחול ולאנחות הספורות שנפלטו מבלי משים מגופת דואבים.
    השיירה, שדודה מכוח, המשיכה לצעוד תחת פיכחון הירח, קורדוניוס התעקש להמשיך לרכב אל תוך הלילה ואף אחד מקציניו אינו מעז להסב את תשומת ליבו לאבסורד של החלטה זו. על אף תשישות הסוסים והקושי לרכב נגד הקור הפרוץ של הלילות המדבריים ישנה הבנה שבשתיקה. העליבות הכרוכה בצבא החוזר לעירו הרדומה, המנצל את דממת השינה על מנת להתגנב חזרה בבושת פנים, עליבות זו הלמה את הכישלון שנחל צבא קורדוניוס בפלשת.
    הומריה נחה בין משקעי הלילה, יופייה הפראי מוצלל, באותה עת היא לא היתה יותר מעיר עכבישית, חיבורי הנוף הירוקים בין השכונות נדמים לגרורות אפרוריות.
נקישת הפרסות בשערי העיר הדהדו ברחבי הומריה כמעין זעקה אנוסה. התחושה של מרחב שתומתו נפרעה הורגשה היטב ברגעים הראשונים של חדירת הצבא לעיר, היא התנחלה ללב כל לוחם כמו זיכרון אדמדם, כמו עוד חרב שמפלחת את דרכה בין צנצנות של הבזקים כבושים.
אולם, על ידי רתימת כוחו של הקולקטיב התחושה נמחצה כליל ורגעים ספורים לאחר מכן הצבא רכב ללא משים אל עבר ארמונו של קורדוניוס.
    אכילס הישיר אל עבר קורדוניוס מבט ממוקד של זעם נקי. קורדוניוס לא היה מסוגל להירדם, זהו אחד מאותם לילות ארורים בהם סדיני המשי הפכו למלכודת דבש. גופו סירב לקום ומוחו סירב להירדם, הוא שקע ברכות שעטפה אותו אך הוא לא חש ראוי לחיבוק זה. לפתע הוא פרץ בצעקה –
"י-ו-ס-פ-ו-ס-!"
הזעקה התגלגלת במורד המדרגות ומשם לטווח שמיעתו של המשרת התורן ששערותיו סמרו מאימה אך הוא כבש את פחדו ועולה לחדר השינה של המלך.
"י-ו-ס-פ-ו-ס-!" 
המשרת מיהר לפתוח את דלת האלון הכבדה והתייצב מעברה השני. קורדוניוס רטן למראהו הגמלוני.
"סלק את השריון מהחדר שלי, מיד!"
"כן אדוני" השיב המשרת והרים את שריון הברונזה עליו מוטבעת דמותו של אכילס.
דלת האלון נסגרה וקורדוניוס שב לבדידותו, הוא הביט בדאגה אל עבר הרקיע המתבהר, הזריחה כבר אינה רחוקה, יום חדש חיכה להתממש ואילו המלך לא זכה אפילו לשעה אחת רצופה של שינה. הוא טמן ראשו במיטה בייאוש.

***

    ריחו המתקתק של ראש השנה המתקרב הגיע גם להומריה ושטף אותה באור של המולה והתרגשות. אך ארמונו של קורדוניוס נותר באבל ההפסד הצורב בפלשת. קורדוניוס עצמו לא יצא מחדר השינה שלו כשבוע, ספון במיטתו, מתחבא מאור השמש המבשר על בואו של עוד יום חדש, נדמה היה לו כי גופו מתפרק, שואף לחזור כבר לעפר ממנו הגיע. הוא נשם בכבדות וחשב מהר, דבוק לאותה כותונת מיוזעת, מחשבותיו היו כדקירות חדות, סוטרות לאותו נושא עד עילפון. משוררים. משוררים עבריים. השפה הגרונית הזאת שאף פעם לא ממש חדרה לו ללב. אבל אין זה מדויק להגיד שהמלך קורדוניוס לא הושפע מהשפה העברית. במובן מסוים, מעטים האנשים על פני ההיסטוריה שהושפעו משפה כפי שקורדוניוס הושפע מהעברית – הוא ירא ממנה, מהפואטיות שיכלה להפגין כה בקלות, מהעושר הרגשי שלה.
    בידיים רועדות הוא השליך את הכר אל עבר הרצפה והשיב אל חיקו את 'האלידה'. הוא כרך את זרועותיו סביב הספר ועלעל בעיני רוחו בשורות האהובות עליו מתוך זעמו של אכילס. חרון אפו של אכילס כמו הטעין את קורדוניוס מחדש, תוך שניות ספורות נחה עליו ההבנה החדה, המדויקת.
"י-ו-ס-פ-ו-ס-!" המלך הרעים.
    המשרת הקשיש שמע בבירור את השאגה הבוקעת מהקומה העליונה ותוך מלמול כמה הוראות אחרונות לצוות חצה את המטבח ושם פעמיו אל עבר חדר השינה של המלך.
"כן, אדוני." יוספוס השיב קצר נשימה מעברה השני של דלת האלון, שהייתה פתוחה במקצת ויצרה סהר רזה במשחק הצללים עם מפתן החדר.
קורדוניוס היה כעת קצר רוח ולא ראה צורך בגינוני נימוסים, הוא לא ביקש מיוסף להיכנס אלא פשוט המשיך לירות פקודות באוקטאבות מרשימות.
"אני פוקד על קסיוס להתייצב בארמון מיד!"
    קורדוניוס פסע הלוך ושוב לאורך חדרו, עיניו נוצצות מבעד לסבכת השיער המשומן, הכותונת עם עיגולי הזיעה דבוקה לגופו, הציפורניים השחורות והחדות של ידו השמאלית מגרדות את ראשו עד זוב דם, חודרות דרך שכבות עור בלהיטות של לוחם. וכך, קילוחים דקים של דם טיפטפו על רצפת החדר וסימנו את מסלולו.
    דפיקה עדינה נשמעה ולאחריה הוכרז בואו של קסיוס, הגנרל הוותיק צעד בביטחון למרכז החדר ונחרד למראה החיה הפצועה.
"מלכי?"
"שיקרת לי, קסיוס. שיקרת לי, למלך שלך, למפקד שלך, לאח שלך."
"מלכי, סלח לי, אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"לא מצאת את כל המשוררים, הם חיים, יש עוד חיים, ועכשיו הם נוקמים בי!"
"נוקמים בך, מלכי?"
קורדוניוס התקרב לקסיוס בתנועות מהירות ומאיימות, הוא הישיר אליו מבט אחוז תזזית.
"תמצא אותם! תמצא ותהרוג כל פייטן ארור בממלכה הזאת!"

***
  
    הומריה בהירה וקיצית, מרחביה הירוקים מנצנצים אל מול השמש. כל משק טרוד במעגל החיים הקטן אותו הוא מקיים: בחמור המקרטע בחרישת השדה, בחביצת החמאה, בניחוח החמים של שמרים המתהווים ללחם. אולם החמימות ההומרית היא לא יותר ממעטה דק, מתחתיו מצויה קרקע למודת סבל, שנקישות הפרסה של סוסים מחרישות אוזניים כסוג של התראה. במהרה התחזק הצליל המוכר והתפרש לאורכו ולרוחבו של האזור החקלאי, קסיוס לא ראה צורך לחכות לחסות העלטה, הוא ידע כי עוצמת ההרתעה תגיע לשיא חדש דווקא לאורו של יום.
    המבצע החל ללא היסוס, חיילי צבא קורדוניוס התפרצו לבקתות ברחבי האזור החקלאי וחטפו כל תינוק זכר בגיל שנתיים או פחות. חלקם נעקרו ישירות מחיק אמותיהם, חלקם נשלפו ממסלול הזחילה שהתוו לעצמם וחלקם טולטלו בגסות משנת צהריים מתוקה. צבא קורדוניוס לא חס גם על בתי האבן במרכזה של העיר – אחד אחר השני נפרצו כל דלתות הכניסה, כל חייל תר אחר רחשי עוללים, שכן אלו לא יכולים לכבוש את בכיים גם אל מול סכנה מתממשת, ולא יצא לפני שמשה לו תינוק זכר.
    יומו הראשון של מבצע האיסוף הסתיים בהצלחה לקראת שעות הערביים. עם רדת החשכה נקברו כל התינוקות באחת הגבעות המשקיפות אל עבר הומריה. מיד לאחר מכן, קסיוס התייצב בארמונו של קורדוניוס על מנת לדווח לו על ההתקדמות שנחל, הומריה היתה כעת נקייה ממשוררים בהווה ומיורשים עתידיים.
    קורדוניוס המשיך לשבת בחצרו המשקיפה על הומריה תוך שעירו התעטפה באצטלה קודרת של ערב, פורשת אשליה של נמנום אל מול אדונה. הוא הביט אל עבר העיר המשחירה, השוקטת, ומחשבותיו נדדו אל עבר אישה-עורב, כך נהג לקרוא לה, לעיתים בתשוקה ולעיתים בתמיהה תמה. הכיצד? חשב לעצמו,  הכיצד יצור כה מופלא, ואז שיווה בעיניו את דמותה – גלי הפחם המתנוססים למרגלות ראשה, עיני ענבר ניציות שלעולם לא יסורו למרותו, גם אם הגוף ,בתחלואיו, נכנע לבעילה. שפתי לב אדמדמות, גוף רך וגמיש הנושק ללובן. כיצד יצור כה מופלא שונא אותי בתהומות שכאלו? כיצד אינה מפנה, ולא פעם אחת מרבבות הפעמים שידעתי אותה, את גופה למזמין? הזיכרונות החלו להלום בו, איך כל שערותיה סמרו למגעו הראשון, איך עורה התחמש חידודים חידודים בניסיון נואש להדוף את התוקף, איך ירכיה נשקו בתוקף, איך זרועותיה ופיה לא בחלו ולא בעלובה שהתקפות, משריטות ועד נשיכות.
    מתק שפתיה חמוץ לי ועם זאת אינני יכול לעצור בעד עצמי, אני דואב לדבש הכעס ונושך בבשר הקפוץ עד שפיה נענה לי, אשתי, זכר וזיכרון לבית שמאי שקירותיו קרסו מסביבה והיא נותרה נצורה.
השמאים מתים. השם הארור השגור במפתן כל בית ישראל חדל מלהתקיים, האומץ העברי שנמזג לשרשרת דמם נהדף, המלכות העברית נסחפה אל חופיי ונפחה את נשימתה האחרונה בליל כלולותיי. מרים השמאית עוד תהר ותלד לי בן ובכך תסתום את הגולל על קורות משפחתה.
התסכול והתאווה מתמזגים, הוא כואב לאישה- להבה, שתגלם את אותה עזות מצח של מרים, בהבדל תהומי אחד – הלהט שבוער בה לבסוף יופנה אליו, האש תלטף אותו והריקוד יתחיל.
י-ו-ס-פ-ו-ס-! הבא לי את אשיאה!""
    אשיאה, 
קורצת-קורסת, ביד רוטטת מחלצת שדיים זקורות, אישוניה כמו זקיפים אתיאיסטים בשערי העיר – בעיניים טרוטות מכניסים הוד וחול תחת אותה ארשת. גבר ואישה שעומדים במרחק עקב אחד מהשני, פשוקי שפתיים, סמוקי לחיים, אגלי זיעה תוחמים את פניהם.
היא פורמת את שמלתה, מבלי משים, תוך רגע קט היא לא יותר מנשל שמונח על רצפת החדר, קליפה ריקה, רכה, עוד מבושמת בריח החלבי של גופה. ניחוח מתקתק שרוקד במעגלים העולים אל אפה, מדגדג, מקניט אותה, מעלה באוב פגיעות שכמשה.
    התעתוע מערער אותה, היא מועדת, מתנגשת בנוגש.
פניו חתומות וכהות. חיוך מפציע שם, מנסה למצוא מקומו, ללא הועיל, הוא מתפוגג כמות שבא, מפנה את היציע להבעה סתומה, עיניו מעלעלות בה. הוא נועל את חמוקיה, אם חשבה להתחמק.
והיא כבר חרישית ולחה, כמו רפרפת היא נוצקת על המזרון, יד עבה וגסה משקיעה את הירכיים שלה, אצה לעבר פנים, גומעת מרחקים ועדיין, רק יד שמפרכסת במעלה תעלה.
    הוא מתרומם אליה, פניו ופניה באותו קו אופק, ראשו נופל לחיקה במין מחווה מגושמת, ילדותית אפילו, הוא חודר באבחה, הוא נאנח כשהבל פיו צמוד לשפתיה, מנסה להדביקה, היא דוממת מנוע, כמעט בהתרסה. לבסוף היא מתרצה, מרעימה, אך לא מתעלה על רעשיו שלו. הוא צוהל, מפרפר, נשכב לאחור, ממלמל ונרדם.

***
   
    בחסות הלילה סר רבי גמליאל אל ארמונו של קורדוניוס בהומריה, הכהן הגדול התקבל בכבוד השמור למלכים, המשרתים בארמון הרעיפו עליו את מיטב הגינונים, קורדוניוס עצמו בירך את רבי גמליאל בחמימות רבה וליווה אותו אל חדר האורחים, הכהן הגדול מצדו, הקפיד על ארשת פנים רצינית, הוא ידע היטב מדוע זומן למקום זה, ההוצאות להורג של כל פייטני הממלכה זרעו אימה ובהלה בקרב כל התושבים, קלפים ומגילות נשרפו מחשש שיהוו עדות לעיסוק האסור, ההתקהלויות הספונטאניות סביב משוררי הרחוב פסקו כליל, גם טבח התמימים, שהוגבל לעת עתה רק לתחומי הומריה, זעזע את אמות הסיפים של הממלכה.
    לאחר שהשנים הסבו לשולחן עמוס בכל טוב, נאות קורדוניוס לפתוח תחילה בשיחת חולין קצרה, הוא הביט אל עבר האיש המבוגר, חמור הסבר שישב מולו, שיער שיבתו שזור בין שורות של שחור קטיפתי, פניו מחודדות וחתומות.
"האם הסנהדרין פועל לשביעות רצונך בימים אלו, רבי גמליאל?"
"הסנהדרין מפיץ את חוכמת השם, אין הוא סוטה מדרך האמת והאור."
קורדוניוס כיווץ את מצחו ותהה בינו לבין עצמו האם הכהן הגדול מנסה להתל בו או שמא הוא מקנה חשיבות רבה מדי למילותיו.
"יודע אתה, רבי, כי לכשתזדקק לעזרה, דלתי תמיד פתוחה לפניך."
    הרבי הניד בראשו לאות הוקרת תודה טקסית, כפי שדורש המעמד, אולם מיתרי קולו נאלמו, מסרבים להנציח דברי הבל בפני רודן החיל והרעדה.
"ברשותך, רבי, אגש לנושא לשמו זומנת לכאן."
"ודאי."
"מבין אתה, רבי, כי לא מכבר הכרזתי מלחמת חורמה כנגד הפייטנות העברית."
"אכן."
"ובכן, ברצוני שהסנהדרין יעביר הלכה מחייבת לפיה אסור לאף לעברי לעסוק בפייטנות, שכן דינה כדין המעלה באוב."
    כהן הגדול הישיר אליו מבט ונאנח קלות, הוא ציפה לדרישה זו מזה זמן מה ואולם הציפייה לא ריככה את התדהמה, איך נוכרי זה מבקש להכתים את הסנהדרין, לחלל את התורה, ועבור מה? עבור ניצחון ריק מתוכן! הרי חוקי הממלכה עומדים לראשותו שינצלם כראות עיניו!
"מלכי, ידי כבולות, חוקי הסנהדרין חייבים להתבסס על התורה, משם הם שואבים את כוחם המוסרי, אין אני יכול להמציא תקנה בבחינת יש מאין, שהרי קהל המאמינים הבקיא ברזי התורה ידרוש לדעת מהיכן שאבתי את הצידוק לכך."
"רבי גמליאל, אתה נודע ברחבי הממלכה בזכות חוכמתך האינסופית, אותה הפגנת לא פעם, והרי אם לא תוכל למצוא פתרון לבקשה הפשוטה שהעלתי, מה ייעלה בגורל בני ישראל?"
    הרטוריקה דממה, שני האישים ידעו כי כל מילה נוספת עלולה למפות את נקודת האל חזור. המלך מצידו, על אף החזית התקיפה שהציג, לא היה בטוח בשלב זה איך ירצה לטפל במשוררים העבריים, האם קיים יתרון עתידי שלשמו עליי להשאיר לפחות את חלקם בחיים? לבטח ישנו ידע שהם חולקים בינם לבין עצמם, הוא חשב לעצמו ולכן לא העתיר באיומים מפורשים יותר.
    הכהן הגדול גם כן לא היה בטוח כיצד יתקוף את העניין. לשכת הגזית הפכה זה מכבר למפתן אביונים, עבריים רעבים חיזרו על פתחיה ללא הרף, משוללי כל הם כילו בלהט את השלל היחיד שנשאר ברשותם, קולם. הוא שקל את מילותיו, מודע לסכנה הטמונה במזגו הסוער של המלך, כל מילה מיותרת עלולה להצית מלחמת חורמה על עמי, הוא אמר לעצמו שוב ושוב כמעין סיסמת איפוק, לא בוטח לגמרי במזגו שלו.

***

    באפלה המושלמת שאפפה את חדר השינה המפואר לא היה ניתן להבחין בין נוכחים לנפקדים, בין צל ותזוזה, וכך נותרה צדודית חיוורת של מלך ספון על אחת מפינות המיטה, רועד, כך נדמה הי מהקצב שגופו ערסל את עצמו בין ערות לתרדמת.
יוסף סירב להאמין לתמונה שחושיו רקמו מרסיסי נהימה, מפירורי תנועה, מנזיד ריחות הגוף החריפים.
"מלכי?" יוסף שאל בהיסוס משהתקרב.
"אלוהיי," השיב קורדוניוס ברכות, בהכנעה, "אלוהיי, אנא, אל המלחמות, הסר את הקללה שרובצת עליי, עקור את הכשפים ששפת העבדים הזאת אורגת סביבי…א-ל-ו-ה-י-י-!
"כן."
    "האם לא עשיתי חסד עם העבריים?" קורדוניוס התריס בקול נזעם שכמו נטען מחדש מהיענות כה ברורה. "האם לא הקמתי מחדש את משכן האל הבלתי נראה שלהם? האם הם לא בזו לי באותה נשימה של מס שפתיים? וכי למה? השתוקקתי לאהבתם, אני מודה, זהו ההיבריס שלי. רציתי לחוש איך רבבות מחסירים פעימה לנוכח התפעמותם, לזכות לחיבוק האלמותי שנשזר לכדי פואמות… ואלו, הבזויים הללו צרבו כל אימת הערכה, עד טיפת הזהב האחרונה! וכי למה? כי לא הייתי בנו של אדמוני הנחבא אל כליו? כי לא הייתי נצר לאותו עברי שהם נשאו על כתפיהם?"
    "כן." יוסף השיב בביטחון שננסך בו בהיסח הדעת ומיד נשך את לשונו.
"במה נופל בית המקדש שלי משלו? מדוע בני הבליעל הללו פוקדים אותו בחריקת שיניים, בצעדים מהוססים, כאילו עצם החזון לבנייה שעלה במוחי נעשה טמא לעד כי התחכך בדפנותיי!" לפתע קולו הכביר נשבר והתרסק, מתאמץ להתרומם שוב ונכנע.
    "אני מתחנן בפנייך, זאוס, הוד גדולתו, אשרך שזרעת את שירת הברבור של טרויה, התר אותי מהחיים הללו! אם אין בגורלי את עקבות הנצח אין לי שאר רוח להישאר על פני הארץ האומללה הזאת! אלוהי הברק והרעם, תן בידי הרפות את הכוח להבריח את רוחי השמיימה, אל הרקיע שלך, יד מכונפת שתמצק את ענניך , תמרק את ירחך, תפזר את כוכביך. תן לי לשרת את משכנות חמדתך, אעפיל ברגליים כלות ועיניים טרוטות אל ממלכתך, אל ההר שבפסגתו ניצבת בבת עינייך, עירך, האולימפוס שנתון למרותך. אלוהי! תן לי את העוז האחרון לשחרר את נפשי מבן הכלאיים שעוטף אותה, מהגוף הבוגדני שהגה שפה שאינה שפתך, שלא ניכר בה הד גדולתך, שלא תיבלה את מילותיה בתורתך, הענק לי את שלוות המוות, אלוהיי!"