33- שלוש מאות שלושים ואחד

שלוש-מאות-שלושים ואחד יום.

שלוש-מאות-שלושים ואחד יום של חשכה, של פחד. זו הייתה תקופה לא פשוטה עבורו. הידיעה הזו, שאתה לא יכול לרדת בבוקר למכולת ולבקש מהזבן ביצים וחלב, מבלי למשוך תשומת לב יתרה, שיגעה אותו. והוא לא היה שפוי במיוחד גם כך.

התרופות לא עשו לו טוב, הוא ניסה הכול; החל מכדורים ועד הזרקה של חומרים כימיים הישר אל תוך הוריד; שום דבר לא עזר לו, ולמען האמת – הרוב רק החמיר את מצבו.

יותר מפעם אחת הביט במראה וראה כיצד מוחו מתפוצץ כאשר הוא יורה בראשו עם אקדח, או את קרביו נשפכים החוצה לאחר ששיסע את ביטנו התחתונה בסכין. אלו לא היו מחזות מלבבים, אבל זו הייתה המציאות תחת השפעת הכדורים. הרופאים אמרו שזה יעזור. אז הם אמרו.

את רוב השעות הוא העביר במיטה, שוכב על הצד. אור השמש מסתנן מבעד לתריסים המוגפים, שופך אלומות אור בהירות על השטיח האדום שכיסה את רצפת החדר. צבעו העז הפיח חיים בחדר האפור.

בן הביט בשעון המעורר; הוא צלצל בעשר בבוקר, השעה הייתה כבר קרוב לחמש אחר-הצהריים. הוא אפילו לא חשב על לקום מן המיטה, עצם המחשבה העבירה בו צמרמורת.

הרצפה תקרוס פנימה ברגע שאניח את כף הרגל, חשב. ואולי, אולי 'חשב' היא לא המילה המדויקת. הוא לא חשב, הוא ידע. במצב שלו, המחשבות והמציאות שלובות היו זו בזו, כמו חוטי צמר, כאשר ההבדל ביניהן אינו קיים.

"אני חושבת שכדאי שתקום מהמיטה, בן." אמרה אישה שישבה על כיסא עץ בסמוך למיטתו, שמה היה מירי.

"יש אוויר מצוין בחוץ, קדימה!" היא המשיכה. מגששת בידה אחר כף ידו, תחת השמיכה הדקה. היא מצאה אותה במהירות.

"אתה לא באמת חושב שתישאר במיטה כל היום, נכון? יש שמש בחוץ. אני אביא את כיסא   הגלגל-"

"לא."

הוא שנא את כסא הגלגלים. אותו כסא אשר צליל חריקה דוקרני עלה מגלגליו. קול אשר הבריח את בעלי החיים שבגן ממנו, כאשר ניסה לחבור אליהם. אותו קול אשר עורר גועל בילדים קטנים והבריח גם אותם.

הלוואי ויכולתי לברוח איתם.

אבל הוא לא, אז הוא פשוט היה מבקש ממנה להחזיר אותו הביתה, לחדר, למיטה. הוא יאלץ לשמוע את הצליל הזה גם לאורך כל הדרך חזרה, אבל הנחמה הייתה בכך שידע כי בקרוב יתחלף הצליל ברחש הקפיצים של מיטתו, כאשר ישכב בה, שם אף אחד לא יברח ממנו.

"אני לא רוצה את הכיסא, ואני לא רוצה לצאת. מספיק."

"אבל-"

"אבל די כבר. אמרתי לך שאני לא רוצה לצאת! אם השמש בחוץ כל-כך טובה, את יכולה לצאת בעצמך. אני אסתדר כאן. מבטיח לא ללכת לשום מקום." קולו היה נמוך מן הרגיל. נטול אותה נימה צינית שהייתה אופיינית לו כל-כך כשהיה בריא. לפני שלוש-מאות-שלושים ואחד יום.

לפני התאונה.

"בן, אור השמש יכול לעשות לך רק טוב. קיבלתי בדואר האלקטרוני," היא טרם השכילה להשתמש במילה 'מייל', "הודעה על מחקר רפואי שגילה שאור השמש טוב לשיקום של פגועי תאונות דרכים ואסונות אחרים, תבטח בי."

"אני לא מאמין למחקר הדפוק הזה ובטח שלא לך. את גם אמרת שיש סיכוי טוב שאני אצליח ללכת, את הבטת לקחת אותי לריצה. את אמרת ש-שישה חודשים אחרי שאצא מבית-חולים אנחנו נרוץ בטיילת. הבטחת לי."

"הרופאים הבטיחו." תיקנה אותו, מנסה להפיל את האחריות הנוראה על מישהו אחר; למרות שידעה היטב כי היא האשמה היחידה.

"את רואה? הם הבטיחו. הם גם עשו את המחקר הזה! ומה יצא לי מזה? חרא!" היא ציפתה שיפרוץ בבכי  בשלב זה, או שלפחות ימחה דמעה זולגת, אך אף אחת מן הציפיות הללו לא התממשה. וזה היה בסדר. הוא בכה כל-כך הרבה בתקופה שאחרי התאונה, במיוחד בחודשים הראשונים, כשהבין שלמרות הסיכויים הגבוהים להחלמה יש סיכויים גבוהים לא פחות להישאר נכה, כפי שהוא עכשיו. לא פלא ששקי הדמעות שלו התרוקנו כליל. כעת רק מרירות וכעס מלאו אותם, ואלו נשפכו החוצה בשצף.

"אבל זה משהו אחר. בוא תנסה." היא הניחה את כף ידה בתוך זו שלו, כמטמינה בה אוצר.

"אני לא רוצה לנסות. ההורים שלי משלמים לך כדי שתכיני לי אוכל לצהריים, לא כדי שתבלבלי לי את המוח. בבקשה ממך, תפסיקי עכשיו." הוא הפנה את מבטו אל נקודה אקראית בקדמת החדר. לפתע, נראה לה מרוחק. מנותק.

היא נשקה על מצחו ויצאה מן החדר, קול צעדיה הדהד לאורך המסדרון. הוא נשך את שפתיו ופרץ בבכי.

בכי שקט, חרישי. הוא לא בכה הרבה זמן, והפעם הדבר היה חזק ממנו.

*

בלילה היה חם.

הייתה זו תחילתו של החורף, אולם משבי הרוח טרם הראו נוכחות. הוא ביקש ממירי, המטפלת, שתסגור את החלונות בחדר ותדליק עבורו את המזגן.

קול המנוע עלה באוזניו, מילא את החדר ודהר דרך המסדרון אל חדר הסלון. המזגן לא היה שקט.

"אני מקווה שאני בכלל אצליח להירדם עם הטרקטור הזה בחדר שלך! אני שמה לך טיימר של חצי שעה."

"ארבעים דקות!"

"בסדר." לא היה לה עמוד שדרה, במיוחד כאשר היה זה הוא שמבקש.

"הקירור לא עושה לך טוב, אתה יודע את זה. זה עשוי להקשות לך את –"

"-המוח." השלים אותה.

"את הגב, טיפשון. ואתה יודע שכאשר הגב מתאבן לך הכאב מתחזק."

"זה יהיה בסדר, מירי." אמר וזו יצאה מהחדר. "אל תכבי את האור בינתיים! אני אכבה אותו אחר-כך." וכך היה.

החדר הואר באור לבן של פלורוסנט. הוא אהב את האור הלבן. הייתה בו מעין פשטות ונכונות, כזו שלא מטיבה רק עם העין אלא גם עם הנפש. אור השמש בניגוד אליו היה תמיד בוהק מידי, אפילו בחורף. האור הלבן של הנורה היה כמו חי בעיניו, למרות שברור היה לו כי הדבר דומם בדיוק כמו רגליו. מת.

פרפר גדול וצהוב אשר מצא את דרכו אל החדר הקטן, עוד בטרם סגרה מירי את החלונות, קטע את רצף מחשבותיו של בן.

היה זה פרפר בגודל אגרוף, אולי קצת יותר. הפרפר השתולל בחדר כאחוז שד. משמיע צליל עמום אשר בקע מכנפיו כשהכו זו בזו.

קר לו, חשב בן.

לפני התאונה, כאשר עוד טרח לפקוד את בית-הספר על בסיס יומי, למד ביולוגיה. הוא אהב את המקצוע. במיוחד אהב ללמוד על חרקים וצמחים.

באחד השיעורים המורה הסבירה על חרקים, ועל היותם יצורים אשר חום גופם תלוי בטמפרטורת הסביבה, וכי בטמפרטורות מסוימות הם לא מתפקדים ואפילו מתים. הוא זכר כי פרפרים היו שייכים לקבוצה הזו. המחשבה העבירה בו גל חום קצר, אבל לא עלה בדעתו כיצד להציל את היצור; שלט המזגן היה תלוי בצד השני של החדר ובכיסא הגלגלים העדיף שלא להשתמש. מה שגם, הניח, פרפר אחד יותר, פרפר אחד פחות, כך או כך הם חיים מקסימום עשרים וארבע שעות.

הוא שלח את ידו אל עבר מתג האור, כיבה אותו והניח את ראשו על הכר.

האור הלבן נעלם, וחשכה נראית תפסה את מקומו. היה משהו קסום בחושך הזה, משהו לא מוגדר. הוא עצם את עיניו, מנסה לשקוע אל תוך חלום, אך השינה סירבה לבוא. הוא שינה צד. רחש קפיצי המיטה נשמע באוזניו. הוא לא נרדם.

*

פזזזזז. שזזזז.

זה היה הצליל המדויק.

הפרפר נחבט שוב ושוב כנגד הקיר, הדלת, הארון. מנסה להימלט מן הקור. שמונה עשרה מעלות.

תחילה ניסה בן להתעלם מן הצליל, אך בלא הצלחה.

הוא לחץ על המתג ואור לבן שטף שוב את החדר. חי.

בן סקר את החדר בעיניו הירוקות, מחפש אחר הפרפר. הזמזום נשמע באוזניו אך מקורו לא נראה לעין.

החיפוש ארך כעשר דקות, עד שלבסוף נחבט הפרפר בזגוגית החלון הסגור, זה שניצב מעל ראשו של בן.

"החלון," מלמל. אם הוא יפתח את החלון, יוכל לשחרר את הפרפר אל תוך הליל. הוא לא ידע אם הוא רוצה לשחרר את הפרפר מתוך אחריות לגורלו או מתוך דחף להביא סוף לצליל המעצבן אותו השמיע, אך דבר אחד היה לו ברור – הפרפר חייב לעוף.

בן הזדקף, הרים את זרועו והחל מחפש אחר ידית החלון. רוח חמה נשבה אל פנים החדר כאשר פתח אותו.

"פרפרי-פרי, איפה אתה?" זימרר בן בשקט, אך הפרפר לא ענה לקריאותיו.

גם ה- פזזזזז. שזזזז. לא נשמע עוד באוזניו, אולם תחושת בטן מוזרה קבעה כי הפרפר עוד בחדר. החיפוש הזה ארך כחמש עשרה דקות נוספות, וביחס לאי יכולת התנועה של בן – היה זה חיפוש מקיף במיוחד.

לבסוף שקע בן במיטה, מאוכזב. קול הקפיצים שוב נשמע באוזניו.

'אלוהים, עזור לי לראות מעבר.'

הוא הרכין את ראשו ונשתנק – הפרפר הצהוב נח על חזהו.

בן איבד את חוש הכיוון נוכח ההתרגשות; כמו נזרק אל תוך החלל בלי לדעת לאיזה כיוון עליו לפנות כדי לשוב אל כוכב ארץ. הוא מילא את ריאותיו באוויר, נשף החוצה.

אני מאופס.

הדרך היחידה לשחרר את הפרפר היא להפנות את הגוף אל כיוון החלון, הסיק.

אם כי הדבר היה בגדר בלתי אפשרי עבור ילד נכה כמוהו.

אולי אעיר את מירי? המחשבה התפוגגה מיד. רק זה היה חסר לו, להעיר את מירי בגלל פרפר; הוא ידע כי היא אוהבת אותו, אך ברור היה כי אם יעיר אותה בבקשה שתעזור לו לשחרר פרפר – מחר בבוקר ייטול כדורים נגד נדודי שינה ואולי כמה כמוסות הרגעה. עדיף להתמודד לבד.

בן קירב את אצבעו אל הפרפר, בעדינות, בשקט.

הפרפר, כמו

(חסר עמוד שדרה)

בדיוק, טיפס על אצבעו של בן ולא זע ממנה. היה ברגע זה סוג של אלוהיות. היצור העדין והשברירי הזה, עומד על אצבעו של יצור גדול ומגושם כל כך. חולה כל כך. ייתכן וזהו הניגוד החריף ביותר שנוצר מעולם.

בן הניח את אצבעו אל אדן החלון והפרפר התעופף אל תוך החושך.

חיוך דק כבש פניו של בן; כזה שלמרות שאין בו מתיחה רחבה של הפה, פירושו אושר. הוא הגיף את התריסים, סגר את החלון, כיבה את האור ושקע באפלה.

*

למחרת בבוקר נשמעו צעדים לאורך המסדרון.

לא היו אלו צעדיה של מירי, שהרי אלו היו כבדים ומחושבים. לא היו אלו צעדי הוריו, אשר בילו באיי-נאפה זה שבוע. היו אלו צעדים שלא נשמעו בבית כבר שלוש-מאות-שלושים ואחד יום. צעדיו של בן.

מירי כמעט ואיבדה את הכרתה כאשר הבחינה בו צועד לאורך המטבח, כפות רגליו היחפות מכות על משטח העץ.

"בן!" קראה מירי ורצה לעברו. היא הניחה את כף ידה על רגלו כלא מאמינה. "אבל איך…"

"שחררתי אתמול מישהו לחופשי," אמר. קולו היה נטול מרירות וכעס, בפעם הראשונה מזה זמן כה רב.

"וכששחררתי אותו, השתחררתי גם אני. אין יותר כאבים. ויש שמש בחוץ, שנצא?" הוא הושיט את ידו לפנים.

"בוודאי שנצא!" צווחה מירי בהתרגשות, דמעות זלגו במורד פניה השמנים. "בוודאי שנצא בן! אני אפילו אקטוף לכבוד המאורע פרחים בגינה. אתה לא מתאר לעצמך אילו פרחים מדהימים יש בחוץ בתקופה הזו של השנה. והפרפרים שמאביקים אותם? אתה חייב לראות!"

"הפרפר חייב לעוף." אמר בן בלי להתכוון לאף אחד במיוחד.

"מה?" שאלה מירי.

"שום דבר… קדימה! יש אור טוב בחוץ. אור לבן. אור חי."