השמש ניצנצה לרגע מבין האמירים וקרן אור נפלה על החיפושית שעמדה בכף ידה של שירה. החיפושית, שעד עתה נראתה בצבע חום ירקרק לא יומרני הבהיקה פתאום בתערובת של ארגמן עמוק ואיזמרגד. כמו מודעת לשינוי בצבעיה, ואולי סתם כתגובה לאור השמש, פתחה החיפושית את כנפי החפיה הקרניים שלה ופרשה זוג כנפי תעופה דקיקות ושקופות.
האנטמולוגית שירה יאיר, זיהתה בה מין שלא תועד קודם לכן. היא סגרה על החרק המרהיב את כף ידה השניה.
התרמיל היה מוטל ליד הגזע הרקוב שעליו מצאה שירה את החיפושית. ציוד האיסוף והתיעוד שהיה בו הושלך מזה כבר יחד עם כל שאר מה שלא היה חיוני על מנת להקל את המשא. אוכל לא היה בו זה ימים רבים. אנשים בהישרדות משילים את תלבושות התרבות ומאבדים את ההתניות איתם גדלו מינקותם וכבר ביום השני לנתק מהמשלחת התגברה שירה על הגועל והחלה לאכול את כל מה שנקרה בדרכה ונראה לה אכיל.
היא לא זכרה כמה ימים היתה לבדה ביער וכבר איבדה תקווה למצוא מחדש את השביל. גם המחשבה שהנה עוד מעט וימצאו אותה חבריה נטשה אותה. היה זה דחף הישרדותי טהור שהניע אותה לחפור באצבעותיה בשכבת הרקב של קרקע היער ולתלוש חתיכות מתפוררות מגזעים רקובים וללקט דרנים ורימות ושאר רמשים לאכול.
ריח חזק, חמצמץ-חריף עלה מבין ידיה של שירה. היא הסירה את כף ידה העליונה וראתה שהחיפושית הפרישה מאחוריה נוזל צהבהב ודביק.
אולי רעל, הבהב בשירה שביב מחשבה, ודעך. היא הביאה את החיפושית לפיה.
שלא כמו הדרנים הנימוחים, התפצחה החיפושית בקול רם בין שיניה של הצעירה המורעבת ומקהלת צירצורי החרקים נפסקה לרגע כאילו חלקו כבוד אחרון לקרובתם הנאכלת. לא פירפורי הרגלים המשוננות, לא הטעם המר ולא הסיכוי שייקרא מין חדש על שם שירה יאיר, עצרו את הלעיסה האדישה. תוך שניות ספורות הפכה החיפושית המבריקה למחית דביקה ורירית המנוקדת בשברי קרטין קשיח. תנועות לשון אוטומטיות העבירו את המחית לאחורי הלוע ושתי בליעות נמרצות הורידו אותה לקיבה החומצית שהגיבה לפלישה בהתכווצות אלימה.
שירה התקפלה בכאב ונשכבה על צידה.
השמש המשיכה במסעה מערבה וקרן האור נעלמה איתה. האפלולית שבה וכבשה את קרקעית היער וצירצורי החרקים שבו ופשטו בחלל האויר.
גופה של האנטמולוגית הצעירה התרפה והיא נפרשה פרקדן.
גיא, עלתה בה מחשבה אחרונה, ועיניה נעצמו.
במשרדו שבבית החולים דה-באהיה רכן דוקטור פאולו ז'וז'י מעל הכרומטוגרם והשווה אותו בקפידה לגרף הקבועים, מסמן מעת לעת בעיפרון על הנייר. הגירגור שעלה מקיבתו עורר אותו לבסוף להניח לניירות ולצאת אל הקפיטריה. בזוית עינו ראה את ברנארד סן-ז'רמין, ראש המשלחת שאיבדה את האנטמולוגית הישראלית באמזונאס. הוא המשיך בדרכו אל התור שם תפס אותו סן-ז'רמין.
"יש חדש?" פתח הלה ללא הקדמות.
דר' ז'וז'י נטל מגש וסכו"ם.
"עוד לא זיהינו כלום," אמר וניסה ללכוד את מבטה של העובדת מאחורי המזנון.
"עם שירה, אני מתכוון," אמר סן-ז'רמין.
"היא עדיין בתרדמת," אמר ז'וז'י. הוא הרים את עיניו מהמזנון והביט ישירות בסן-ז'רמין. "כבר אמרתי לך, אם יהיה שינוי במצבה נודיע לך מיד, אוקיי?"
"אני תוהה מה מקור החומר שהביא אותה למצב כזה," המשיך סן-ז'רמין בלי להבין את הרמז. "איזה צמח היא …"
"חיפושית," פלט ז'וז'י ומיד פנה אל עובדת המזנון. "תני לי בבקשה מהצלי ומהאורז, ותוסיפי בצד מהקישואים האלה שם. הרבה. כן, ככה. לא, תוסיפי עוד רוטב לאורז בבקשה. אתה לא אוכל?" פנה שוב לסן-ז'רמין.
אבל ראש המשלחת הניע ראשו בביטול. "חיפושית? איך אתם יודעים?"
ז'וז'י פתח את מקרר המשקאות ושלף משם בקבוק.
"שירה היתה האנטמולוגית שלנו," המשיך סן-ז'רמין. "אני בוטניקאי. כמעט כולנו בוטניקאים. שירה הצטרפה על מענק עצמאי שקיבלה. איך אתם יודעים על החיפושית?" פנה שוב לז'וז'י.
אבל ז'וז'י כבר היה עסוק עם הקופאית. סן-ז'רמין חיכה בסבלנות עד שסיים ונדחק בקופה מאחוריו תוך כדי שהוא מסמן לקופאית שאינו מעוניין לקנות דבר.
"איך אתם יודעים שמקור החומר הוא חיפושית?" הקשה בשנית.
ז'וז'י גלגל את עיניו, הניח את מגשו בחבטה על שולחן פנוי והתיישב. סן-ז'רמין התיישב מולו.
"זה היה הדבר האחרון שנכנס לה לפה," אמר הרופא והכניס מזלג עמוס אורז לפיו. "מצאנו רגל שלמה של החיפושית הזאת בין השיניים שלה," הוסיף תוך כדי לעיסה.
"ולא, לא זיהינו את המין," המשיך ז'וז'י, קוטע את סן-ז'רמין כשהלה רק פתח את פיו. בדיקת הד.נ.א. רק זיהתה את הסדרה וכמה מינים קרובים,זה הכל."
"מין חדש למדע," מלמל סן-ז'רמין. "בדיוק מה ששירה חיפשה."
דר' ז'וז'י משך בכתפיו ומילא פיו קישואים.
במשך דקה ארוכה היה סן ז'רמין שקוע במחשבותיו. ז'וז'י תהה איך בכלל הגיע האיש הזה להנהיג משלחת מחקר אל לב האמזונאס. מפונק, מפוזר וחסר אחריות שכמותו. מפתיע שהוא לא איבד יותר אנשים ועוד יותר מפתיע שלא הלך לאיבוד בעצמו.
הצלי היה קשה מידי וז'וז'י חתך אותו בכוח. חריקת הסכין בצלחת העירה את סן-ז'רמין משרעפיו.
"טוב, תודיע לי מיד אם יחול שינוי במצבה, אוקיי?" הוא קם ממקומו בתנופה והכסא נפל מאחוריו. הוא התכופף להרימו ולא ראה את ניד ראשו של ז'וז'י.
"אוקיי?" חזר סן-ז'רמין כשהזדקף.
"אוקיי." וז'וז'י חזר וקבר את עיניו בצלחתו.
במשרדו חיכה לז'וז'י גבר זר. מפגשים עם אנשים זרים היו עניין של יום יום בשביל דר' ז'וז'י אבל האיש הזה היה ישוב לשולחן העבודה שלו ומולו היה פתוח התיק של שירה יאיר. ז'וז'י קפץ את אגרופיו.
"אני מבקש שתצא החוצה מיד," נהם.
האיש הזר הרים את ראשו. הוא נראה עייף מידי בשביל להתרגש וחסון מידי בשביל להיבהל. הוא היה לבוש ברישול ופניו היו מעוטרים בזיפים בני שלושה ימים. הוא קם לאיטו והושיט את ידו לז'וז'י.
"גיא," אמר. "בעלה של שירה."
ז'וז'י עיקם את חטמו. "שעות הביקור הן … "
"אני יודע מה הן שעות הביקור," קטע אותו גיא. "אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות."
"אני בטוח שדוקטור ראיין … "
"כבר דיברתי עם ראיין. הוא לא ידע לענות לי כמעט על שום שאלה ששאלתי. בגלל זה עליתי אליך."
דר' ז'וז'י נאנח. "מר יאיר, אני לא בטוח שאני אוכל לענות לך. אנחנו עדיין חוקרים את המקרה ועוד לא הגענו לשום איבחון שמתקבל על הדעת."
"ראיין אמר לי ששירה אכלה ביער משהו רעיל שהכניס אותה לתרדמת." וגיא השעין את ידיו על מתניו והביט ברופא בהטיית ראש שהבהירה שאין הוא מאמין למשפט שאמר.
"דר' ראיין אמר לך את כל מה שאנחנו יודעים כרגע. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני צריך לחזור לעבודה." וז'וז'י נפנה אל שולחנו.
גיא לא זז ממקומו.
"הנתונים על הפעילות המטבולית שלה לא מתאימים למצב של תרדמת," אמר.
ז'וז'י נפנה שוב אל גיא ואמד אותו בקפידה.
"וגם לא הפעילות המוחית שלה," הוסיף גיא, וקולו הלך והתגבר. "ולפי מה שברנארד אמר לי, היא היתה במצב הזה לפחות שבוע לפני שמצאו אותה. שבוע בתרדמת, באמצע הג'ונגל, לבד. בלי זונדה, בלי אינפוזיה, ובלי הגנה במקום מלא יצורים שרק מחכים לסעודה שכזאת. לא היתה עליה אפילו שריטה, דוקטור. אפילו שריטה! לפי מה שהוא אמר לי היא יכלה לשכב שם ככה עוד הרבה הרבה זמן. היא לא בתרדמת, דוקטור. אני רוצה לדעת מה בדיוק המצב שלה ומתי היא תצא מזה!"
"מר יאיר, אני באמת מצטער … "
"אני דורש את העברתה המיידית של שירה לריו דה ז' … "
ז'וז'י שלח ידו לאחור וסגר את הדלת. "שב," אמר.
גיא נשען על קצה השולחן, סיקל את רגליו, שילב את זרועותיו על חזהו והישיר מבטו אל הרופא.
ז'וז'י משך בכתפיו והתיישב. הוא משך אליו את תיקה של שירה שכבר היה פתוח, הוציא מתוכו מספר ניירות ופרש אותם על השולחן.
"אתה צודק, מר יאיר," אמר. "אשתך לא בתרדמת. לפחות לא לפי ההגדרה המקובלת."
גיא הרים את גבותיו והיטה את ראשו. ז'וז'י נאנח.
"אנחנו לא יודעים מה יש לה, מר יאיר. המטבוליזם שלה נמוך ברמה שלא נמדדה אפילו אצל אנשים גוססים, וטמפרטורת הגוף הנוכחית שלה היא עשרים מעלות, בדיוק כמו טמפרטורת האוויר בחדרה. היא לא אמורה לחיות במצב הזה. לא יותר משעות ספורות."
"אבל היא ככה כבר בערך עשרה ימים," השלים גיא את המשפט.
הרופא הנהן. "המצב הפיזיולוגי שלה לא אפשרי בכלל. לא עבור בני אדם," אמר. "זה דומה מאוד לתרדמת חורף של מרמיטות ודובי קוטב, רק שאלה מתעוררים כשטמפרטורת הסביבה עולה." הוא פרש את ידיו לצדדים. "אין לי מושג איך להסביר את זה, מר יאיר."
"ניסיתם להעיר אותה?" שאל גיא את השאלה המתבקשת מאליה.
"כמובן," השיב ז'וז'י. "עם זרזים, שינויי טמפרטורה ואפילו הלם חשמלי." והוא פרש את אצבעות ידיו וקפץ אותן חזרה.
גיא הניד בראשו שוב. "אני באמת חושב שכדאי להעביר אותה למקום בו מתמחים …"
"אנחנו הולכים על כיוון אחר עכשיו," קטע אותו ז'וז'י בחופזה. "אנחנו מנסים לזהות את החומר שהביא אותה למצב הזה. מצאנו שאריות … "
גיא ניתק מהשולחן והעביר את מהקלו מרגל לרגל. "אבל מה זה יעזור לחפש עכשיו מה גרם לזה?" הניף את זרועותיו פתאום. "צריך לחפש משהו שיוציא אותה מזה!"
"וכשנדע מה החומר הנכון אני מאמין שנוכל גם למצוא את הנוגדן שלו." סיכם ז'וז'י. "ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני צריך לחזור לעבוד על זה. יום טוב לך, מר יאיר." והרופא משך אליו את הכרומטוגרם ורכן מעליו בהפגנתיות.
גיא הביט בו בשתיקה עוד דקה ארוכה לפני שיצא מהמשרד.
'אני מודעת.
לעצמי, להם, לעולם. המודעות שלי היא גם המודעות של העולם. ואני בתוך העולם ומעליו. אני העולם.
הייתי על סף המעבר מהעולם כשנפתח השער, ומאחוריו הגן שהוא מרכז ההוויה, מרכז העולם.
ואני יושבת במרכז העולם ובחושי אני קולטת הכל, מקצה תבל ועד קציה. בעיניים עצומות אני רואה את גורדי השחקים ואת תאי הדם השוחים בעורקים. באזניים מנותקות אני שומעת את הקרחונים הנשברים בקוטב ואת זמזום החרקים ביער. באפי הסכור במסיכת חמצן עולה ריח הנפט העולה מהמעמקים וניחוח מעיינות הגפרית. בעורי הקר אני חשה את משב הרוח בפסגות ואת מגע הגלים והחול. ובלשוני עומד לו טעם אחד ויחיד – טעמה של זינגה.
זינגה פותחת השערים. ככה הם קוראים לה, אנשי היער. זינגה המקודשת. זינגה המתגלה רק לראויים ביותר.
הם מצאו אותי שם, מעבר לשער ההוויה. הם לקחו אותי והשכיבו אותי במרכז כפרם ויצרו סביבי מעגל. שבוע תמים הם חיו סביבי. אכלו ושתו, שרו ורקדו ועשו אהבה. ובלילות היו קורסים תחתם וישנים, וחלומותיהם היו זורמים אלי, מתערבבים ומתאחדים. חלומות של אנשים, חלומות של משפחות, חלומות של שבט. אהבותיהם, תקוותיהם ופחדיהם נלושו בתודעתי ונוצקו לתוכה.
ומקץ שבוע הקיזו מדמי והצ'יף לגמה ממנו ממושכות.'
ברנארד סן ז'רמין פילס את דרכו בין האנשים, המכשירים והאלונקות. המכתב שקומט ויושר שנית העיק כמטיל עופרת על אחוריו, שם היה נתון בכיס המכנסיים. הוא מצא לבסוף את החדר שחיפש, נקש בקלילות על הדלת ונכנס בלי לחכות למענה. הגבר שישב לצד המיטה הפנה אליו את ראשו וסן ז'רמין נעצר על הסף.
"אפשר להכנס?" שאל בהרכנת ראש קלה.
גיא משך בכתפיו וחזר להביט באשתו. סן ז'רמין התקרב ונעמד מאחוריו, וגיא משך את כסאו קדימה, מפשק את ברכיו שהשתפשפו בדופן המיטה.
"אין שינוי, הא?" אמר סן ז'רמין. הקלילות שבקולו הרגיזה את גיא. הוא משך בכתפיו שוב בלי להביט לאחור.
"היא נראית כל כך שלווה," המשיך ראש המשלחת, ובקולו נמסכה נימה של ערגה. "מנותקת לגמרי מהעולם ומדאגותיו. פסגת התגלמות הזן, אם אתה שואל אותי."
גיא הסתובב בחטף והמיטה טולטלה קלות מפגיעת ברכו. סן ז'רמין נרתע צעד קל לאחור.
"יש לך את החוצפה לבוא לפה," נהם גיא.
סן ז'רמין נרתע צעד נוסף והרים את כפות ידיו בהכנעה.
"זו היתה תקלה איומה, מר יאיר," אמר. "ואני כל כך כל כך מצטער!"
"לקח לכם יותר משבוע למצוא אותה!" המשיך גיא. הוא קם על רגליו והניח את כף ידו בחבטה על הארונית בצד המיטה. התיסכול והדאגה של הימים האחרונים בעבעו בו לפתע.
סן ז'רמין העביר את אצבעותיו בשערו הדליל. "אני מבין את הכעס שלך, מר יאיר. אני באמת, באמת מצטער על מה שקרה. אם היא רק היתה נשארת במקומה היינו מוצאים אותה מיד אבל … "
"אל תגיד לי אבל! איך לא שמתם לב שהיא נעלמה? איך?"
סן ז'רמין, שגם ככה היה נמוך מגיא, התכווץ עוד יותר. "מר יאיר, מיד כשהבנו שהיא נעלמה התחלנו לחפש אותה. עזבנו הכל, אתה מבין? חזרנו על עקבותנו ורק חיפשנו אותה כל הזמן. כל היעדים, כל המטרות שלנו, הכל ירד לטמיון!"
גיא נעץ בבוטניקאי מבט נוקב אבל לא אמר דבר. האיש הקטן פכר את אצבעותיו ללא הרף. הוא נראה על סף דמעות.
"שנים תכננו את המשלחת הזו, מר יאיר. המענק שקיבלנו היה חד פעמי. זו היתה הזדמנות של פעם בחיים והכל הלך לעזאזל, בגלל … "
"בגלל?" וגיא זקר את סנטרו. "אל תשכח מי האחראי על המשלחת, ברנארד!"
סן ז'רמין בלע את רוקו. לשניה ארוכה נשמעו בחדר רק קולות המוניטור של שירה.
"אני לא שוכח לרגע," אמר חרש. "לא נותנים לי לשכוח. הנה תראה!" והוא הושיט את ידו לאחור ושלף ממכנסיו את המכתב המעוך ופרש אותו אל מול גיא.
"לראות מה?" שאל גיא. הוא משך את המכתב מידו הרועדת של ראש המשלחת.
"שלושה מליון דולר, מר יאיר. זו היתה ההשקעה במשלחת. בתוצאות שהיא תביא. אין תוצאות, מר יאיר. אין תוצאות. ועכשיו אני צריך להחזיר את הכסף. את הכל, מר יאיר. אני אחראי אישית להחזיר את כל הכסף הזה. מאיפה, מר יאיר? תגיד לי, מאיפה?"
גיא כבר פתח את פיו לומר לו את דעתו בעניין אבל נוכח עיניו הלחות של סן ז'רמין הוא הסתפק בשילוב זרועותיו על חזהו.
סן ז'רמין מצמץ בעיניו והשפיל את ראשו.
"וזה לא רק הכסף, מר יאיר. כל ההשקעה המדעית של המשלחת הזאת ירדה לטמיון. כל מה שציפינו למצוא ולתעד. העתיד המדעי של כולנו שם, המעמד שלי בקהילה … "
"ומה עם העתיד של שירה?" התפרץ גיא והחווה בתנועה גורפת על המיטה.
סן ז'רמין הניד בראשו בלי להביט באשה. "עזבנו הכל, מר יאיר. מיד כששמנו לב להיעדרה עזבנו הכל והתחלנו לחפש. עברו בסך הכל שלוש שעות עד ששמנו לב להיעדרה אבל כשחזרנו לחפש כבר לא מצאנו אותה." הוא נשך לרגע את שפתיו ואז הצביע על הנייר שבידו של גיא. "ועכשיו ז'וז'י יקצור את כל פירות ההשקעה שלנו."
"על מה אתה מדבר?" וגיא שטח את הניר המקומט ובחן אותו. "מחוייב לבלעדיות מסחרית מלאה על כל תגלית פורצת דרך … אז מה? אתם לא גיליתם כלום!"
"סן ז'רמין החווה בידו על שירה. "אני מדבר על מה שהיא אכלה שם, מר יאיר. היא נמצאת כבר כמעט שבועיים במצב של השהייה פיזיולוגית, ומשהו שהיא הכניסה לפה הביא אותה למצב הזה."
"וזו תופעה לא מוכרת, אני מבין … "
"לא מוכרת? זו תופעה בלתי אפשרית!" הניף סן ז'רמין את זרועותיו בתנועה גורפת. "לפחות נחשבה בלתי אפשרית עד עכשיו." והוא ניתק ממקומו לפתע, עקף את גיא וניגש למיטתה של שירה.
"תאר לעצמך," המשיך ראש המשלחת. "סם שמכניס אנשים להשהייה. לא תרדמת, אלא השהייה פיזיולוגית אמיתית. הרי המידע שיתקבל ממחקר בסם שכזה לא יסולא בפז! אפילו לא דימיינתי תגלית בכזה סדר גודל כשיצאנו ליער, אבל הנה, אשתך שוכבת פה בהשהייה ושומרת בגופה את התגלית הרפואית אולי החשובה ביותר של זמננו, בהישג ידו של רופא האליל הזה, ז'וז'י!"
גיא עיווה את פיו. "הייתי אומר שאם כבר, אז התגלית הזאת שייכת לשירה. ברגע שימצאו איך להוציא אותה מה … השהייה הזאת, אפשר יהיה פשוט לשאול אותה מה היא אכלה, לא?"
"אתה לא מאמין שדוקטור ז'וז'י באמת עושה כמיטב יכלתו להעיר אותה, נכון?" וסן ז'רמין ניסה לתפוס את ידו של גיא, אבל הלה משך את ידיו לאחור ושילבן מאחורי גבו. "הוא יודע טוב מאוד איזו תיבת אוצר נפלה לו לידיים, מר יאיר. כל מה שהוא צריך, כל מה שהוא מנסה לעשות עכשיו, זה למצוא את המפתח!"
גיא לקלק את שפתיו והעביר את משקלו מרגל לרגל.
סן ז'רמין רכן לפנים. "מר יאיר, המטרה המרכזית של ז'וז'י היא למצוא את החומר שהכניס את אשתך להשהייה, לא להוציא אותה מזה. ותסלח לי שאני מכניס את הכסף לעניין, אבל אם הוא יצליח, לא רק שאני לא אראה מזה כלום, גם אשתך לא תזכה לשום הכרה בתגלית ולשום פיצוי כספי. ואם היא תמות, חלילה וחס, גם ממני לא תוכל לראות שום פיצויים, לא כי אני לא מכיר באחריותי אלא כי אין לי!" והוא משך בבטנת כיסיו ושלף אותם החוצה בהפגנתיות.
"נו, ומה אתה מצפה שאעשה?" התפרץ גיא.
"תדרוש את העברתה של אשתך למומחה אחר, כזה שאתה סומך עליו," אמר סן ז'מין ללא היסוס.
"כבר ביקשתי," רטן גיא. "לא עבד."
"זה כי רק ביקשת," התעקש סן ז'רמין. "אבל אתה הוא בעלה. תדרוש!"
"טוב טוב! אני אחשוב על זה! רק תעזוב אותי כבר!" התנער גיא. הוא תפס את סן ז'רמין בכתפו, סובב אותו ותמרן אותו אל מחוץ לדלת. אחרי דקות ספורות בהן עמד בפתח ללא תנועה, ניתק גיא ממקומו ויצא אף הוא אל המסדרון.
'הגוף הוא מיכל זמני לאיחסון המודעות. החיבור הגשמי שבין ה'אני' ל'עולם'. הגבולות הביולוגים הצרים למרחב התודעה האינסופי. אלה צרכיו של הגוף שמגבילים את התודעה. שמצמצמים אותה ממרחבי היקום לאפסיות היחיד. הצורך לגעת, לנשום, לאכול, לאהוב, להזדקק ולהיות נחוצים. הצרכים האלה של הגוף שמסיחים אותנו מהצורך הגדול מכולם – הצורך של הנפש להתרחב ולהתאחד, לשוב אל מקור התודעה ממנה נולדה בתמימות, עם הידע של היקום כולו.
זינגה משחררת את כבלי הגוף. לא לצמיתות המוות, אלא לזמני למידה והרחבת התודעה. והם מכירים אותה, אנשי היער. הם מכירים את זינגה ונעזרים בה ללימוד ולזיכרון. הם לא זקוקים לכתב כי שומרי הזכרון של השבט נעזרים בזינגה לשמר את המסורת, את המנהגים ואת הלקחים של העבר. הם לא זקוקים לרדיו או עיתון כי גששי השבט נעזרים בזינגה כדי ללמוד ולהבין את העולם שמחוץ לגבולות היער. הם לא זקוקים לכלי רכב או לאינטרנט שכן הדיפלומטים של השבט נעזרים בזינגה בשביל לגעת בתודעתם של תושבי כל הארצות. הם אינם צריכים לצאת בגופם את גבולות היער בשביל להשתלב בעולם, אבל בימינו גבולות היער הולכים וקטנים, והעולם פולש לתחומם שלהם. פולש בחומר ומשפיל את הרוח, בחיפוש אחר מענה לצרכי הגוף, לא בשביל להרחיב את התודעה.
זו גם מטרתם של האנשים בלבן. של הרופא שבא תדיר לרכון מעל מיטתי. וגם של אלה שהשכיבו אותו על הרצפה ולקחו את כל ניירותיו. אלה שניקו אותי מהצינורות ומשכו אותי, מכוסה אך בסדין, אל האלונקה ונשאוני משם. אלה שימשיכו לחפש את מתנתה של זינגה השורה בנפשי למטרות צרכי גופם שלהם.'
"קריוגניקה? כלומר, הקפאה?" גיא התהלך בחדר הלוך ושוב, נאחז במילותיו בשביל לא לשקוע ביאוש.
דוקטור ז'וז'י הנהן. הוא ישב בעיניים מושפלות על הכסא הסמוך למיטה הריקה וידיו מוללו את חלוקו המוכתם בדם. סן ז'רמין עמד מאחוריו ותמך בשקית הקרח שעל ראשו.
"הכימיקל שבגוף של שירה עובד כמו הקפאה," אמר. "כל כך הרבה זמן מנסים למצוא דרך להקפיא אנשים באופן שיאפשר את החזרתם לחיים בעתיד. אם לצורך מסעות חלל או להמתנה עד שתימצאנה תרופות למחלות שבימינו הן עוד חשוכות מרפא, או סתם אנשים שרוצים הזדמנות לחיות בעתיד הרחוק. אם רק הייתי מספיק לבודד את החומר הזה, מר יאיר … "
"אז היית מפורסם ועשיר. כן כן." נפנף גיא את ידו בביטול. "ולמה אתה חושב … "
"רק תאר לעצמך כמה אנשים אפשר יהיה להציל עם סם שכזה!" הרים ז'וז'י את קולו, ומייד התעווה בכאב. "תאר לעצמך את כמות הידע שאפשר יהיה להוציא מזכרונם של אנשים שנכחו במאורעות קריטיים. תאר לעצמך כמה פשוט יהיה להוציא פושעים מהחברה ללא המתה וללא הוצאות אחזקתם, ולחילופין, כמה חפים מפשע יוכלו לקבל את חייהם וחירותם בחזרה מחדש והיה אם תתברר זכאותם! אתה יכול לדמיין ולו מקצת האפשרויות שסם שכזה יכול לפתוח?"
"אני יכול לדמיין איך הטייקון שבידיו תיפול התגלית הזאת יחזיק את העולם באשכים," התערב סן ז'רמין. "ברור לכם שהויכוח הזה הוא חסר משמעות, נכון? זה הרי רק עניין של זמן עד שמי שמחזיק את שירה יצליח לבודד את החומר המדובר. הרי ברור לך, מר יאיר," וסן ז'רמין לכד את מבטו של גיא, "שאין סיכוי שתראה את אשתך שוב. הם יחזיקו אותה כל עוד הם מחפשים וברגע שימצאו … " והמדען העביר את אצבעו על גרונו.
גיא בלע את רוקו. "זה יכול לקחת להם זמן רב למצוא את החומר. ומה אם נמצא אנחנו קודם ונציע להם אותו תמורתה?"
"אבל גם לנו זה יכול לקחת המון זמן. וחוץ מזה, למי תציע? אתה בכלל יודע מי החוטפים?" תמה ז'וז'י.
גיא שמט את כתפיו.
"זה דוקא לא רעיון רע בכלל," אמר סן ז'רמין. "ואולי הסיכוי היחידי שלך לראות את שירה בחיים," הוסיף ברכות. הוא משך את ידו של ז'וז'י אל שקית בקרח ופסע הצידה, מביט בפניהם של הרופא והבעל.
"עוד יש לך עותקים של דגימות הד.נ.א. מהחיפושית, נכון?" שאל.
ז'וז'י הנהן.
סן ז'רמין שפשף את ידיו. "יופי. אז אני מציע שגיא יצטרף אלי למשלחת נוספת אל המקום בו מצאנו את שירה ושם נחפש פרטים נוספים ממין החיפושית הזה. בזמן הזה, אתה, פאולו, תקים חברה פרטית שיעודה הוא מציאת סם ההשהיה הזה … לא, אל תעשה לי פרצופים, דוקטור. אני יודע שיש לך משקיעים פוטנציאליים. סיכוי טוב גם שזה אחד מאלה שחטף את שירה. אתה תכין את השטח לניסויים קליניים ובנתיים תעשה לעצמך כמה שיותר פרסום. ככה, בבוא הזמן, לא נצטרך להתאמץ ולמצוא את החוטפים. הם כבר ימצאו אותנו, וכל מה שישאר לעשות יהיה לשאת ולתת איתם."
"תכנית מבריקה, ברנארד," הדגיש ז'וז'י את שמו הפרטי של המדען. "ומה בדיוק יצא לי ממנה?"
"הפירסום, פאולו." אמר סן ז'רמין. "הפרסום, המעמד, וגם," הוא משך בכתפיו, "שותפות בכל מה שעוד נמצא בשטח. חוץ מזה, איך עוד תוכל להציל את שמך הטוב אחרי החטיפה?"
גיא הושיט את ידו קדימה. "אני אבוא איתך ליער," אמר.
סן ז'רמין הניח את ידו שלו על זו של גיא. "עשיתי את כל המאמצים למצוא את אישתך ואני אעשה הכל שביכלתי להחזיר אותה חיה ושלמה," התחייב.
ז'וז'י נשך את שפתיו והושיט את ידו שלו לפנים. "אני איתכם," הסכים.
השלושה לחצו ידיים וניתקו, ודמו של ז'וז'י דבק בכולם כחותם שבועת אמונים.
******************
'זינגה שולחת זרועותיה. זינגה פורשת את ידיה. זינגה עוטפת את המבקרים בתחומיה. גיא שלי מצא אותה, את זינגה, ועכשיו אנחנו יחד. גופו אצל אנשי היער ונפשו איתי, שורה בחדר הלבן בו גופי אזוק במיטה. גיא מבין עכשיו. יודע, מחבק ואוהב.'