35- דם חדש

ישבנו במעגל על כסאות עץ. שבעת הגברים והנשים שישבו סביבי היו רזים וחיוורים. בגדיהם היו מרופטים וקרועים. הם היו מכורים, כמוני. דניאל, המדריך של קבוצת התמיכה הקטנה שלנו עמד במרכז המעגל. "היום זהו יום מיוחד, חברתנו למעגל שרון נקייה כבר 60 שנה". מחאנו לה כולנו כפיים. היא נראתה כאישה בשנות ה-40 לחייה , אך שערה היה אפור. "אני חייבת תודה לכל חברי המעגל" אמרה "בזכותם עברתי את הרגעים הקשים בשישים השנים האחרונות, כשהדחף איים להיות חזק יותר ממני". כשהברכות והתשואות פסקו המשיך דניאל בפגישה. "מישהו רוצה לחלוק עם חברי המעגל?" שאל. "אני רוצה" אמרתי. כל העיניים הופנו אליי. כבר חודשיים שאני מגיע למפגשים השבועיים הללו, אך תמיד צפיתי מהצד. רק היום עזרתי אומץ לשתף את חברי המעגל. קמתי מהכיסא "שמי אדוארד ורמונט, והייתי רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי. כיצד הפכתי לערפד צמא דם":

ננשכתי לפני 398 שנה, ביום הולדתי ה-18. ורמונט הייתה משפחת סוחרים עשירה מכובדת באותם הימים. באותו הלילה, אולם הנשפים באחוזת ורמונט היה מלא עד אפס מקום. משפחתי כולה התאספה כדי לחגוג את המאורע. מנות מעוררות תאבון הובאו לשולחנות בידי המשרתים. התזמורת ניגנה שירים אשר לצליליהם רקדנו. היה זה ערב נפלא, עד לרגע בו פרצה להקת ערפדים אל האחוזה. הערפדים הסתערו ושתו את דמם של כל אורחי האחוזה, בזה אחר זה. הם היו מהירים, חזקים ובלתי מנוצחים, לאיש לא היה סיכוי להימלט. התפילות וצלבי הקרס לא הגנו עלינו. כפי שגיליתי מאוחר יותר, המיתוסים של על הערפדים בני האדם רחוקים מהאמת. מתתי באותו הלילה כשערפד הסתער על גרוני. התעוררתי בבוקר. אור השמש האיר דרך חלון הויטראז' הגדול באולם הנשפים וסנוור אותי. רק לאחר מספר רגעים הבנתי היכן אני נמצא. הייתי מופתע מהיותי חי. כשקמתי ראיתי את תוצאות הזוועה שקרתה בלילה. גופות בני משפחתי היו מפוזרות בכל מקום. עיניהם המתות היו מלאות אימה. דם זרם מגרונותיהם והכתים את רצפת האולם. פתאום שמתי לב לכך ששתי גופות זזו. היו אלה אבי וג'ואנה, אחותי הקטנה. אנחנו השלושה היחידים במשפחה אשר הערפדים שתו את כל הדם שבגופם, עד הטיפה האחרונה. כך הפכנו לערפדים בעצמנו. כנראה שבעורקי אבי זרם דם טעים במיוחד. בין לילה, נמחתה משפחת ורמונט מדפי ההיסטוריה. במשך עשרות שנים שלושתנו הסתתרנו בצללים. כולם היו בטוחים שאת הטבח המסתורי באחוזת ורמונט לא שרד איש. אבי המשיך לנהל את עסקי המשפחה מאחורי הקלעים בלי ידיעתו של אף אחד, כשזהותו נשמרה בסוד. כך שמר אבי על ההון המשפחתי בידיו. גילינו שהאגדות על הערפדים שונות מהמציאות. יכולנו להסתובב באור יום בלא פגע. חשנו דחף לשתות את דמם של בני האדם, אך יכולנו להתנגד לו. ידענו גם מה המחיר הכרוך בשתיית דם אנושי. הפיכה למפלצת צמאת דם, כמו הערפדים הנוראים ששתו את דמי באותו לילה גורלי. הערפדים צמאי הדם הללו היו הבסיס לאגדות בני האנוש. אלו ציידים ליליים אשר מחפשים באובססיביות אחר מנת הדם הבאה. מהרגע שדם אנושי זרם בעורקי הערפד, אור השמש הופך להיות קטלני עבורו. למדנו גם ששתיית דמם של בעלי חיים גורמת לנו להיראות חיוניים ומלאי חיות. זאת, בלי שאור היום ישרוף אותנו. כך יכולנו להתערות בחברת בני האנוש. בנוסף,דמן של החיות הרגיע במעט את הדחף לדם אנושי. עזבנו את אירופה ועברנו לכאן. מאז, כל כמה עשרות שנים אנחנו עוברים מקום מגורים ומחליפים זהויות. אבי תמיד קנה אחוזה מרוחקת מכל ישוב מרכזי. החיים, או שמא המוות, המשיכו בשגרה מחזורית שכזו. אך הכול השתנה לפני 10 שנים.

באותם הימים הייתי סטודנט באוניברסיטה. אם כניסת המאה ה-21 ואחת החלטתי שעליי ללמוד מחשבים. לאורך המאה ה-20 השתדלתי להימנע מהם, בתקווה שהם שיגעון חולף. לאורך יותר מ-400 שנותיי , הספקתי להפוך לבעל של שבעה תארים. אחרי הכול,הייתי צריך להעביר את הזמן איכשהו. אחותי ואבי העדיפו להתבודד, אך אני נהניתי מהקרבה האנושית. אכלתי צהריים עם חברתי לספסל הלימודים, אלה. כלומר, היא אכלה  ואני צפיתי בה. העובדה שמעולם לכך שלא ראתה אותי אוכל לא הטרידה אותה. סיפרתי לה שיש לי אלרגיה חמורה, וההסבר ריצה אותה. היו לי הרבה חברים אנושיים לאורך חיי, אך אף אחד מהם לא היה קרוב אליי כמו אלה. לאחר שסיימה לאכול ,אלה הביטה בי. "אדוארד, אתה מדאיג אותי בזמן האחרון". "למה את מתכוונת?" שאלתי אותה. ידעתי בדיוק מה מדאיג אותה, אך לא יכולתי לשתף אותה בסודותיי.  לא יכולתי לספר לה שאני ערפד. "אתה קר ומרוחק בימים האחרונים. זה כאילו שאתה נמצא בעולם אחר, לא מרוכז במה שנמצא מסביבך. בכלל, לא הוצאת מילה מהפה בשלושת הימים האחרונים שהיא מעבר לשלום מנומס". תהיתי איך עליי לענות. השתררה דממה במשך דקה ארוכה. היא הייתה חברתי הטובה ביותר, החלטתי שאספר לה חלק מהאמת. "זה כי בזמן האחרון אני מרגיש…." היססתי לרגע "מת מבפנים". אלה החווירה. אחרי כמעט 400  שנים כערפד, החיים החלו לשעמם. שום דבר לא הצליח לעניין אותי או לרגש אותי. כל רגשותיי קהו. בקושי יכולתי להרגיש שמחה, עצב  או כעס. אם הייתי משווה את עוצמת רגשותיי לעוצמת הקול בטלוויזיה,אז מה שחשתי היה רק במרחק שתי לחיצות בשלט ממצב "השתק". פעם הייתי יצור שנמצא בין עולם החיים לעולם המתים. עכשיו לא הייתי רחוק מלהיות גוויה מהלכת. בניגוד לרגשותיי, הדחף לשתות דם לא נחלש. אל מול הריקנות שחשתי, הדחף התעצם. הוא היה כל כך חזק שראשי היה סחרחר. לכן לא הייתי מסוגל להתמקד בכלום. הייתי בקפיטריה ,מוקף בסטודנטים שאוכלים. גם לי התחשק פתאום לאכול צהריים. "וואו, אדוארד…" גמגמה אלה "אני לא יודעת מה להגיד, מה גורם לך להרגיש ככה?". "כנראה שהתעייפתי מהחיים". חייתי תקופת זמן ששקולה למספר דורות. יש יתרונות לכך שבני האדם מתים בסביבות גיל 100. אתה נפרד מהעולם עם טעם של עוד. "יש לך נטיות אובדניות?"  שאלה אלה. וודאי שאין לי נטיות אובדניות! הרי אני כבר מת. השתתקתי עוד פעם. פתאום הבנתי עד כמה גדול ההבדל בינינו , בין אלו שליבם פועם ובין אלו שלא. קמתי מהשולחן והלכתי משם. לא היה לי מה לעשות בחברתה עוד. "לאן אתה הולך?" צעקה אלה מאחוריי. התעלמתי ממנה והלכתי אל רכבי.

נהגתי לאחוזת ורמונט במהירות. ריח הדם שהגיע מהנהגים שחלפתי על פניהם עוררו את הדחף עוד יותר. כשהגעתי הביתה , אחותי ישבה מול הטלוויזיה וצפתה באופרת סבון. היא אולי הייתה ערפדית ,אך צפתה בטלוויזיה כאילו הייתה זומבי. היא מיעטה לצאת מהבית ולכן שתתה דם בעלי חיים לעיתים רחוקות. היא הייתה חיוורת ורזה כמו גוויה מהלכת,שיערה אפור. "איפה אבא?" שאלתי כשהתיישבתי לידה. "הוא יצא לעשות עסקים, הוא יחזור לקראת הערב." השיבה "חשבתי שאתה תחזור מהאוניברסיטה רק בסוף השבוע ". "הדחף לדם אנושי התחיל להשתלט עליי. חזרתי הביתה כי אני עוד עלול להיכנע לו ולהרוג מישהו" אמרתי. היא התיקה את מבטה מהטלוויזיה אליי. "בגלל זה וויתרתי על חברתם של בני האדם כבר לפני 200 שנה, אחי היקר. להיות מוקף בבני אדם כל היום משמע להיות מוקף בפיתוים. אני חוששת שהגיע הזמן שתוותר על עולם החיים. הגיע הזמן ,אחי היקר, שתשלים עם מותך,כמוני וכמו אבא".  חשתי דקירת זעם קטנה. "ומה אני אמור לעשות אחרי שאני 'אשלים עם מותי'? להסתתר באחוזה הזאת עד קץ הימים, כמוך וכמו אבא? לצפות כל היום בטלוויזיה? להשקיע את כל זמני בעשיית עסקים?". אחותי הופתעה מההתפרצות שלי, היא הרכינה את ראשה. "טוב לגלות שזה מה שאתה חושב על המשפחה שלך". אחותי קמה מהספה ועלתה לחדרה. המבט שבעיניה היה כבוי ומת. הצמא לדם הלם בראשי. הייתי חסר מנוחה. חשבתי שבבית אני אמצע שלווה, אך טעיתי. קמתי מהספה והלכתי אל מגרש החנייה של האחוזה, שם חנה רכבי. לא ידעתי לאן אסע , פשוט רציתי להיות בתנועה. בדרך לחנייה עברתי על פני הגינה. שמעתי קול . הגנן של האחוזה גזם את השיחים עם מזמרה. כשהגנן הבחין בי הוא הניף את ידיו לשלום. ברגע הזה, היה הצמא לדם חזק ממני. פתאום, תוך רגע הקצר ממצמוץ,כבר נעצתי את ניביי בגרונו של הגנן. טעם הדם כבר שטף את גרוני שתפסתי מה אני עושה. אך לא יכולתי לעצור. הדם גרם לי להרגיש חי, חי כמו שלא הרגשתי כבר 400 שנה. הרגשות הציפו אותי. הרגשתי אושר עצום, מהול בפחד וגועל עצמי. חשתי פתאום כאב. אור השמש החל לשרוף את עורי . גופי התמלא בכוויות. השמש דחתה אותי. ביצעתי חטא נורא, ושילמתי את המחיר. השלכתי את גופתו של הגנן אל בין השיחים ורצתי חזרה אל האחוזה. המתנתי בחדרי מבויש, עד רדת החשכה. זאת הייתה הפעם האחרונה בעשרת השנים האחרונות בה זכיתי לראות אור יום.

אבי פתח את דלת חדרי בחוזקה כשנכנס. מבטו היה קר כקרח. הוא בחן את הכוויות שעל עורי. "מצאתי את גופתו של הגנן כשהגעתי. אחותך סיפרה לי שהצמא שלך התחזק. הכוויות שעל עורך מוכיחות את מה שחשדתי בו. נכנעת לדחף ורצחת את הגנן" אמר אבי, קולו נטול רגש. הוא כבר איבד ממזמן את היכולת להביע רגש. הנהנתי את ראשי לאישור דבריו. "לפחות ברחת לחדר שלך לפני שהספקת לשתות את כל הדם שלו. הוא מת, אבל לא יהפוך לערפד". הוסיף אבי. לא אמרתי דבר. השתררה דממה, נראה שאבי חיכה שאביע חרטה. הרגשתי חי אחרי כל השנים הללו, לא חשתי צורך להתנצל על כך. אבי הרים את קולו "עכשיו הפכת לרוצח, למפלצת. לא תוכל לחיות איתנו עוד. ארוז את חפציך, לך מפה ואל תחזור". לא האמנתי למשמע אוזניי. "אתה מגרש אותי, את בנך שלך? רק בגלל שרצחתי אדם, הרי בכלל לא אכפת לך מהם! כבר מזמן הפסקת להרגיש משהו כלפיהם! מה לך ולהם בכלל?"  צעקתי בכעס. כעס! כמה נפלא היה להרגיש שוב כעס. "כשרצחת אדם, איבדת את האנושית שלך. אין לך מקום בינינו. אני לא אחיה תחת קורת גג אחת עם ערפד צמא דם." הוא יצא מהחדר, בזאת סיים את השיחה. עם רדת החשכה עזבתי את האחוזה, לא לקחתי דבר מלבד הבגדים שלגופי. כך התחילה דרכי אל האפלה.

את השנים שעברו מאז אני זוכר רק במעורפל. הייתי עבד לצימאון שלי. הסתתרתי בשעות היום בתוך דירה נטושה עם חלונות מוגפים,כך שרק שביב אור חדר לדירה. כך יכולתי לדעת מתי מגיע הלילה. בכל השעות הללו רבצתי באפלה. לאחר שרצחתי את הגנן, גרם אור השמש לעורי להישרף. אחרי ששתיתי את דמם של מספר קורבנות, ידעתי שאהפוך לאפר ברגע שאחשוף את עצמי לאור היום. הדם הפך לדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו. השתוקקתי שיגיע הלילה,ואצא לצוד. הציד הפך לתכלית חיי. הרגשתי חי לחלוטין רק כאשר טעמתי את טעמו של הדם. אני עדיין זוכר את האושר העילאי שמסב הדם כשהוא זורם במורד גרוני. פניהם מלאות האימה של קורבנותיי הרבים התערבבו בזיכרוני. לפעמים הייתי נזכר בחיי הקודמים, והייתי נמלא תיעוב עצמי. למזלי, לא יכולתי להתרכז במשהו שלא היה הדם ליותר מרגעים ספורים.

"אדוארד!" נשמע קול מוכר. חשתי כאילו התעוררתי מחלום. כמובן, לא היה זה חלום, המתים אינם זקוקים לשינה. "הסתתרת היטב, כבר שנים שאני מחפשת אחריך!" אמר הקול. "ג'ואנה?" שאלתי בחוסר אמון. אחותי עמדה בחדר וחייכה. הבטתי מעבר לכתפה, הייתה זאת שעת לילה. "בוודאי! מי אם לא אני, אחי היקר? את יודע כמה דאגתי לך?". נמלאתי זעם. הדם האנושי שזרם בעורקיי געש. "מה לך ולי? גורשתי מהאחוזה כבר לפני שנים!" צעקתי עליה.

"אבא גירש אותך, לא אני. בהתחלה צידדתי בו, אך בהמשך הבנתי שזאת הייתה טעות. לא מגיע לך עונש, אתה זקוק לעזרה". "אני לא צריך עזרה מכם!" שאגתי עליה וחשפתי את ניביי. אחותי נבהלה. "תקשיב! פגשתי בערפד בשם דניאל לפני כמה שנים. הוא היה ערפד צמא דם פעם, אך הוא נגמל מהצמא. היום הוא עוזר לערפדים אחרים לנצח את הצימאון לדם. הוא זה גרם לי להבין שמגיעה לך הזדמנות שנייה. בגללו חיפשתי אותך. בוא תפגוש אותו, אני בטוחה שהוא יוכל …". "לא!" קטעתי את דבריה "לא ולא! אין לי כוונה לוותר על הדם ולחזור להיות המת המהלך שהייתי קודם. הדם הוא הדבר היחידי שמעניק לי אושר, אני לא אוותר עליו!". הצימאון לדם שוב הכה בי. רצתי לעבר ג'ואנה והפלתי אותה על הרצפה. בלי לעצור, המשכתי לרוץ אל החלון וקפצתי דרכו. שברתי את הזכוכיות ואת התריסים. נפלתי על המדרכה מגובה שתי קומות. עורי נשרט מהזכוכיות, ורגליי נשברה בגלל עוצמת הנפילה. לא היה לי אכפת, הצמא לדם היה חזק מכל כאב. לא יכולתי לו. לא רציתי לראות עוד את ג'ואנה, תזכורת כואבת לימים בהם אני שלטתי בצמא ולא הוא שלט בי. רצתי במהירות אל הסמטה. צדתי כמו חיה, האינסטינקטים מנחים את כל פעולותיי. הסתובבתי בסמטאות החשוכות והצרות. קולה של ג'ואנה  קרא מרחוק בשמי. התעלמתי ממנה. לבסוף, מצאתי את הטרף הבא שלי. אישה הסתובבה לבדה באחת הסמטאות. הסתערתי על גרונה במהירות ושתיתי את דמה. הייתי באופוריה. שתיתי כמעט את כל דמה והתנתקתי ממנו,מניח לגופה ליפול . צרחה נשמעה מאחורי. הייתה זאת ג'ואנה. הסתובבתי אליה וחייכתי חיוך גדול ונוטף דם שחשף את ניביי . "אני שמח שמצאת אותי בסוף! תסתכלי עליי! את עדיין חושבת שאפשר לעזור לי? אחותי היקרה!" . צחקתי בהיסטריה. ג'ואנה קפאה במקומה. "איבדתי כל צלם אנוש כבר מזמן" אמרתי לה. רציתי לזעזע אותה , כך שתניח לי לנפשי ולא תחזור יותר.  הרמתי את הגופה מהרצפה וערסלתי אותה בזרועותיי. התקרבתי אל אחותי. "אולי תשמרי אותה למזכרת" אמרתי ברשעות. הבטתי בעיניה המתות של הגופה. היא נראתה מוכרת. נזכרתי תוך כמה רגעים, מבעד לערפל הכבד שאפף את זכרוני. היא השתנתה בעשרת השנים האחרונות. הייתה זאת אלה , חברתי מהאוניברסיטה. מרוב תדהמה הפלתי את הגופה לקרקע. העצב מילא אותי. כשדמה של אלה זורם בעורקיי, עוצמת הצער רק גדלה. אך היה צער כנה, צער אנושי אמיתי. מאותו רגע, לא הייתי יותר מפלצת.

הם מחאו לי כפיים שסיימתי לדבר. ראיתי את ההבנה בעיניהם של הערפדים האחרים. הרגשתי נקי פתאום.  הודתי להם והתיישבתי. דניאל חייך "תודה לך אדוארד,שחלקת איתנו את סיפורך", המפגש המשיך. ניתנה לי הזדמנות שנייה, להתחדש, לשנות את חיי. זאת רק ההתחלה, עוד דרך ארוכה לפניי. עליי לא רק לנצח את הצמא לדם. עליי גם למצוא מחדש טעם לחיי, כך שלא אתפתה לטעום מישהו פעם נוספת.