35 – זרוע הפז של מידאס

6:30, 14 ליולי 1789, גני ורסאי

 שעת לפנות בוקר בגני ורסאי, ומלך צרפת, לואי השישה עשר, הילך לו בעצבנות בין השיחים המהודרים ועצי הנוי המסודרים בקפדנות כה רבה. המלך היה מוטרד. באחרונה תלונות רבות על צורת שלטונו, שבפועל לא היה קיים כלל, מגיעות לידיו, והוא – המלך – חנוק עד דמעות מכמותן.
  והלוואי והתלונות היו מגיעות מאנשי המעמד השלישי, זה הלכאורה נחות יותר. אבל לא, התלונות הגיעו דווקא מהאצילים ומהכמרים. הם טוענים שעליו להקשות על המעמד השלישי, ולהקל עליהם. הוא היה צריך את המלינים לצדו. הם היו בעלי כוח רב, ומידת ההשפעה שלהם הייתה רבה, ומאידך – האם הוא באמת יעשוק וירדה בחיי בני אדם? בלאו הכי זה לא משנה לו… כל שהוא רוצה זו חלקת אלוהים קטנה ושקטה משלו – שאחרים ינהלו את הממלכה שקיבל בלא-רצון בירושה.
  שעת הזריחה הגיעה, ולואי לא ידע מה להחליט. נותרו לו בסך הכול עוד שמונה שעות. המעמד השלישי מחד, והכמורה והאצולה מאידך, הציבו לו כל אחד אולטימאטום; ראשית, על המלך לקבל את תנאי הרפורמה שהציג לפניו שר האוצר קאלון, אותו פיטר עקב התנגדות בוטה של האצילים, ולתת לכל אחד מתושבי צרפת שוויון מוחלט. שלא יהיו הבדלים כה גסים בין שלושת המעמדות ובכלל – ביטול "שיטת המעמדות". כמו כן, המלך צריך להציג תוכנית כלכלית, מדינית וצבאית שתתקבל ברוב קולות במועצת עם שיקים על פי דרישות המעמד השלישי כאשר לכול אחד ניתן קול אחד להצבעה, כאשר ישנו מספר שווה של פרלמנטרים מכל צד במועצת העם, הזמנית, יש לציין.
  ומצד שני, כמו תמיד, הכמרים והאצילים מבקשים הקלות נוספות במיסים, והעברת יותר ויותר שטחים ותחומי שלטון לידיהם.
  אם תנאי הצד הראשון של המעמד השלישי לא יתקיימו – הם יפצחו במלחמה; והרי הם רבים והשאר הם המיעוט. לעומת זאת, אם תנאי הצד השני של הכמורה והאצולה לא יתקיימו – אזי הם יחרימו אותו, וייקחו את השליטה לידיהם.
  קשה להיות מלך צרפת, חשב לו בלבו. עליו לקבל הכרעה, ובהקדם האפשרי.
  בעוד הוא מהלך לו בין פרדסי הארמון, מתפעל מחדש מהיופי והדיוק של הגנים, הוא לא ידע מה טומנים בחובם הגנים המהודרים. היכן? הו, שאלה טובה.
  השיטוט נמשך למשך עוד מספר דקות, כאשר המחשבות טורפות את דעתו, לא מותירות פיסה אחת של שפיות מינימאלית בגופו. ושאלת ה"מה לעשות?" הכה-מרגיזה וברת חשיבות מהלכת בגופו, נדבקת לכל תא דם אדום, נכנסת לאוויר שנשם –  עכשיו זה כבר היה לו ברור שהוא נכנס לאחד מהתקפי הלחץ שלו. הנשימה הקשתה עליו את החשיבה, אולי ההפך. אבל זה לא משנה לו. בעצם, אולי מוטב לו שימות? אולי עדיף שיפטור את עצמו מהחלטה על ידי העונש הכי מזדמן – הלוא הוא המוות בכבודו ובעצמו?
  אבל הוא לא רצה שבספרי ההיסטוריה ייכתב ש"לואי השישה עשר, מלך צרפת, הוא מוג לב ופחדן", על אף שהוא היה יכול להיות כן עם עצמו ולהסכים בדומיה של בושה שזה נכון. כנראה שזה נכון. הוא כל כך פחדן מכדי לנהל ממלכה. כל כך פחדן מכדי להתמודד עם החלטה גורלית, דבר שכל שליט אחר באימפריות ובממלכות השונות היה מטפל בו מבלי להניד עפעף. אבל יכול להיות שזה הוא. זה מי שהוא – פחדן ומתבודד. הו, מה רבות ההתבודדויות שלו מהכלל. מכולם. לעתים היה שם לב שהוא אפילו מתבודד מעצמו. מתעלם מצרכיו האישיים, רק שוקע בתך טראנס של מוזה ושל ישימון צהבהב כאשר כל מה שיש בו הוא הוא, לואי, והחול הבוער תחת רגליו החשופות, זה שמאיים לגרום כוויות חום אדירות חשוכות מרפא לכפות רגליו. למעשה כך חש כעת; יש אותו, ויש אותם. ב'אותם' הוא כמובן מתייחס לעם, לשלושת המעמדות המחולקים לשני צדדים. כל צד מהעם הוא החול הבוער – זה שמאיים להתפרץ ולהזיק בכל רגע – ומנגד הוא עומד לו, מנסה לתכנן לו תוכנית כיצד לברוח מהחום של החול. אבל התוכנית עצמה מתאדה ומתמוססת מולו על החול.
  לואי נאנח בייאוש והתיישב על ספסל אבן אל מול אחת ממאות המזרקות המפוזרות אחת לכמה עשרות מטרים בגני ארמון ורסאי. הוא עצם את עיניו, חושש לפתוח אותן מהפחד שעומד לקרות משהו שלא יוכל לעמוד בו. למשך כמה רגעים הוא פשוט ישב שם, אל מול המזרקה, שדי דמתה לו למעשה; היא נראתה מרשימה, מפוארת, שופעת מים וקצף, אך אם יתעלמו מהמים הרי שהיא בסך הכול רק אבן יצוקה. ריקה מתוכן.
  הוא פקח את עיניו – והבזק של אור מסמא תקף אותו. הזמן שלקח לו להבין מאין הגיע ההבזק ארך רק מספר שניות בודדות. הוא קם.
  מסתבר שהמזרקה לא כל כך ריקה אחרי הכל? אמר לואי בחשש מהול בתקווה שעורבבה יחד עם בושה. אלה היו התכונות העיקריות שלו: חושש בתקווה מתביישת. ניסוח נחמד, אם תשאלו אותו. אפילו מֵקל.
  הוא התקרב אל עבר המזרקה ובלע את רוקו. הוא רכן מעל דופנותיה, מנסה "לקבל" לעיניו את ההבזק בשנית. הוא ניסה כמה זוויות שונות, בהתאם לשמש, בניגוד לה ובמקביל לה, אך כלום לא קרה. הוא נאנח שוב, הפעם בעייפות. מה עשה שכל זה מגיע לו?
  הוא חזר לשבת, מנסה בפעם האחרונה לתפוס את ההבזק. הפעם זה הצליח – והוא הבין מהיכן זה הגיע. ההבזק חזר לעיניו מהמין קערה המוגבהת, ממנה הוזרמו המים אל בריכת המזרקה עצמה.
 הוא קם אל עבר המזרקה בשנית, הפעם מכוון אל מטרתו. אך כיצד יגיע לשם? הוא הבין שאין לו ברירה, ופשוט נכנס אל המים, מרטיב בגסות את בגדיו המלכותיים המרשימים, וטיפס בעדינות על עמוד הקערה הזו. לאחר מספר פעמים בהם החליק, והרטיב את כל בגדיו כליל, הוא החליט לנסות טקטיקה שונה.
  הסקרנות הרגה את החתול, מסתבר, הוא אמר כשהחל לטפס על עץ שהשקיף בדיוק אל הקערה המדוברת.
  הוא נשרט מעט, אפילו נפתח לו פצע. אה, שלא לדבר על בגדיו שנקרעו. אבל הוא גילה שלמעשה הוא אוהב את זה. את ההרפתקנות. כאשר הגיע לאמצע הגובה, ניסה למצוא את אחד מהענפים הללו הרכים והחזקים שמשמשים כמעין חבלים. כשלא מצא כזה בגובה בו עמד, ובזהירות יתרה, הוא טיפס ממש אל צמרת העץ, שם שחרר בעוד יותר יתר זהירות את הענף היחיד שראה בסביבה. כאשר שחרר אותו הענף כמובן עף מידיו, לכן היה צריך לחכות שתאוצתו תגווע, ושהענף יגיע אל נקודת המוצא שלו, היכן שהוא עומד כרגע. הדבר לקח כמעט דקה. כנראה שהוא היה תקוע שם די הרבה זמן, הענף. זאת הבין עקב קצב ההאטה האיטי שלו. הא, אירוני הוא הצחיק את עצמו.
  בחלוף דקת ההמתנה, אחז לואי את הענף השוטה הזה בשתי ידיו, כשהוא מזיע רק מעצם המחשבה. לא יעלה על הדעת שמלך צרפת הנעלה והמפואר יעשה דברים שמתאימים יותר לפרא אדם. אבל מצד שני, הוא חשב עת שעמד על קצותיו של ענף עבות וחזק, גם כך אני לא הולך להגיע לאיזושהי החלטה בקרוב, כך ש… חיים רק פעם אחת. תרגיע את עצמך, לכל הרוחות, לואי!
  הוא שאף עמוקות אוויר לריאותיו ונשף אותו בכבדות. הוא עצם את עיניו, וידא שאחיזתו בענף חזקה פי עשרה מונים מכפי שהיא הייתה קודם. הוא פקח את עיניו, וקפץ. התחושה שמילאה את בטנו בשנייה שלאחר הקפיצה הייתה אלוהית. הוא צרח מאושר ושמחה ומהנאה. אבל הוא לא שכח למה בכלל עשה את כל זה. הוא קלט עוד הבהוב מרגיז שכזה מראש המזרקה, בפעם השלישית או הרביעית שהענף חזר אל נקודת המוצא בצורה הקשתית של ההתעופפות שלו. לואי לקח את הסיכון, הכניס את ידו אל ראש המזרקה ותפס את החפץ המנצנץ. כאשר נאלץ לעזוב את הענף לבסוף, החליט שהוא יקפוץ. אם כבר הרפתקנות, אז עד הסוף.
  עד אשר נחת, לואי בכלל לא ניסה להבין מה הוא אוחז. הוא גם לא חשב על לנסות להבין זאת. מעבר לכך, למשך כמה שניות הוא שכח שהוא אוחז במשהו! כנראה שזהו האני-העצמי של לואי – הרפתקן. לואי צחקק לאור המחשבה.
  כשהוא מכוסה בבוץ שכמעט התייבש, וכשבגדיו קרועים וכשהוא שרוט וחבול וכשהוא מבודח, לואי התקדם אל עבר הספסל עליו ישב קודם, והביט בחפץ – זו הייתה מעין תיבת פך, שממדיה לא היו ברורים; לואי לא הבין האם זוהי קובייה, או מנסרה או משהו דומה לזה. אולי מהסיבה שזה לא באמת עניין אותו. הוא ניסה למצוא היכן פותחים את התיבה הזו, אך התיבה הייתה מולחמת. חסומה מכל הכיוונים.
  לרגע אחד הוא פחד שמא מה שמוסתר בתיבה הוא חומר מסוכן, שהוטמן בה על מנת לגרום לחיסולו. אבל הוא שלל זאת מיד, משום שאם אכן היה בתיבה גורם עוין, כבר מזמן המתנקשים היו משתמשים בו. או שאולי זה מה שרצו שיחשוב? הוא לא ידע – זה גם לא עניין אותו.
 הוא בהה בקופסה למשך מספר דקות. פשוט בהה בה, בלי לעשות כלום. הוא ניסה לחשוב כיצד יוכל לפרוץ את התיבה. לבסוף הוא עלה על רעיון מסוים אבל האמצעים שנדרשו לו לא היו בהישג יד סביר. הוא היה צריך להגיע לבסטיליה, מצודת האסירים, והדבר ייקח לו זמן מה. אבל הוא עוד יגיע לשם. בהמשך היום, כמובן.
  כשהילך לאיטו בדרך החזרה לארמון, הוא הציץ לרגע בשעון השמש, והבחין כי השעה היא 7:00. היה עליו לחזור במהירות לארמון. הוא צריך להיוועץ עם עצמו בשקט באשר לגורל הממלכה. הוא החל בהליכה מהירה לאורוות הסוסים הקרובה, עלה על סוס, ורכב לו בדהרה עד לכניסה האחורית לארמון, שם קשר את הסוס ונכנס לחדרו הפרטי, מאחורי תמונת אביו באולם שלו.

 

7:30, 14 ליולי 1789, חצר קדמית של ארמון ורסאי

  "אדוני, אינני יודעת מה לומר לך. המלכה יצאה… אין מה לעשות." ניסתה אמילי, משרתת המלכה, להסביר לעיתונאי עצבני היכן המלכה ומדוע היא נעדרת. היא ניסתה לעשות זאת כבר דקות ארוכות, אך העיתונאי התעקש שהמלכה מתחבאת ומפחדת לצאת. אמילי הייתה חלשה מדי כדי להתמודד מולו, לכן הציעה לו לחכות ובינתיים הורתה שיכינו עבורו תה.
  "סלחי לי, מדמוזאל, האם המלך נמצא?" קרא לה העיתונאי כאשר כמעט הגיעה אל הכניסה לארמון, מנסה להתחמק ממנו. היא חזרה אליו מיואשת.
  "מה שאלתך?" שאלה אותו.
  "או, מדמוזאל, שאלתי האם המלך נמצא." ענה לה.
  "אינני יודעת, אדון. המלך לא מודיע על שעות נוכחותו בארמון, וגם אם כן, אנו לעולם לא יודעים היכן בדיוק בארמון. למעשה, אני עצמי פגשתיו רק פעמיים במהלך שירותי את הארמון. פעם אחת כשבירך את המשרתים, ופעם כאשר נקראתי על ידו להביא לו קוראסון וקפה. ומעבר לכך, תו לא."
  "הו, אני מבין." אמר העיתונאי, ורשם בפנקס משהו תוך מלמול "רדייה במשרתיו… המלך… מעביד קשות… בלי תנאים…. סביב השעון."
  "חכה! מה? לא! מה רשמת שם?!" כעסה אמילי. זה מה שחסר לה, שיאשימו אותה בהשמצה ויוציאו אותה להורג. "תביא לי את הפנקס, או שאאלץ לפגוש את המלך בפעם השלישית! והפעם זה לא יהיה בנסיבות נעימות."
  "אז את כן יודעת היכן הוא, מדמוזאל!" אמר העיתונאי בהתרגשות, "קראי לו, שפחה."
  אמילי החליטה שהעיתונאי הנלוז עבר את הגבול, וכמעט והתנפלה עליו. הו, כמעט. היא בדיוק שמה לב לגג הכרכרה המלכותית של המלכה מעל הגדר החיה של החצר, ולכן הצטרכה להתייצב בשער הכניסה לחצר, כדי לשרת אותה. "אני איתך עוד לא סיימתי." אמרה בעצבים, ורצה אל עבר הכניסה לשביל הגישה, והשתטחה.
  נשמע מעין 'קליק' של פתיחת דלת, ולאחר מכן צקצוק של אי שביעות רצון. "בפעם הבאה, שגרגר האבק הזה לא יהיה על המדרגה! בעצם, לך לא תהיה פעם הבאה. אלברט, שלח אותו אל הגיליוטינה."  אמר קול מתנשא ונשי.
  "כן, מלכתי" אמר מי שהיה כנראה אלברט. קול בכי נשמע – אמילי הניחה שהיה שייך למוצא להורג.
  "ז'ק, השער הזה היה אמור להיות פתוח כבר מזמן!" צעקה המלכה בנזיפה, "אני אחוס עליך הפעם, רק עשרים מכות מגלב, ולא שלושים".
  "תודה לך מלכתי, אני מקווה שתוכלי למחול לי," אמר מי שהיה כנראה ז'ק בקול עייף וליאה, והשער נפתח.
  אמילי, עדיין משוטחת על הרצפה, קראה:  "מלכתי, מלכת צרפת! ברוך שובך לעולם!"
  "קומי," ציוותה המלכה, ועתה אמילי יכלה לראות אותה לגמרי: לבושה מלמלות משי ושמלת תחרה, שיערה אסוף בפקעת של בד איכותי, ופרצופה מאופר בלבן בצורה מוגזמת. את המלכה נשאו על אלונקה מלכותית עשויה זהב ארבעה משרתים, שמשקלה כמעט קרס עליהם.
  "מלכתי," אמרה אמילי, כשהיא מלווה את נושאי האלונקה במרחק של מטר, "ישנו איזה עיתונאי טורדני שמתעקש לראותך. אנא, הוא כאן כבר כמעט שעה. גשי אליו בבקשה, וסלקי אותו אם יורשה לי לפנות אלייך."
  "היכן הוא?" שאלה המלכה בסקרנות כשהיא מפנה את פניה לאמילי. כמובן שאמילי לא הסתכלה עליה. לאף אחד היה אסור להסתכל על המלכה בלי אישורה ובהוראתה מלבד המלך וילדה. הו, ואם מישהו היה מעז לעשות את זה – בואו רק נגיד שראשו יוכל להגיע למקומות הרבה יותר מרתקים מהצוואר שלו.
  "במרפסת, מלכתי." אמרה אמילי בחשש. המלכה מחאה בכפיה פעמיים, ונושאי האלונקה פנו פנייה חדה אל עבר המרפסת המלכותית של החצר הקדמית. אמילי עקבה אחריהם בפחד במרחק כמה מטרים מאחורי האלונקה. כאשר הם הגיעו אל משטח העץ הרחב, המלכה מחאה פעם נוספת בכפיה, והנושאים הנמיכו גובה. אמילי רצה לשם במהירות, ותמכה במלכה עת שירדה מן האלונקה.
  "זה המטרד?" שאלה המלכה את אמילי, והחוותה בראשה אל עבר העיתונאי שישב כאשר גבו מופנה אליהם. אמילי חששה ממה שעלול לקרות לעיתונאי, אך ידעה שלשקר למלכה זה הרבה יותר חמור, לכן הנהנה בראשה, כאשר ראשה מורכן.
  המלכה התהלכה לעברו, זקופה בצורה מלכותית מעושה שכזו, והתיישבה על כסא מולו. עתה הבחין העיתונאי במי שישבה מולו, ודיבר.
  "הו, שלום לך, מדמוזאל! מלכתי מארי אנטואנט מלכת ממלכת צרפת ומעבר לה!" התחנף העיתונאי, כאשר המלכה החלה להתרגז על הגסות של העיתונאי – מי הוא שיסתכל עליה?
  "שתוק!" פקדה עליו המלכה. "מה אתה רוצה?"
  "הו, מלכתי. אני מגיע בשם העיתון הצרפתי ל'פראנס. הביאו לידיי את טענות העם; העם רעב, מלכתי. אין לו אוכל. אין לו לחם. הוא חסר כל – "
  "אז מה אתה רוצה שאני אעשה? הא, אוויל? אם אין להם לחם, אז שיאכלו עוגות! ועתה, אם לא איכפת לך, וזה ממש לא מעניין אותי, אני צריכה ללון את שנת יופיי, אז עוף מכאן."
  "מדמוזאל, ברשותך רק עוד מספר שאלות – " ניסה העיתונאי, אך המלכה בלמה אותו.
  "הו, איזה יופי. איזה יופי. אתה תהיה השני היום." אמרה המלכה לתמיהתו של העיתונאי שלא שמע את הרחשים מאחורי הגדר החיה קודם.
  "שני?" שאל בחשש ובלע את רוקו.
  "כן, השני. אמור לי, מה-שמך, איך הצוואר שלך מסתדר עם להבים?" אמרה מארי בחיוך מרושע. העיתונאי הבין, ליטף את צווארו כ"אות פרידה", והשתטח בבכי.
  "מלכתי, מלכתי! אני מצטער! מחלי לי! סליחה!!!" הוא הפציר בה.
  "פרנק, טפל בטינופת. אל הגיליוטינה!" קראה המלכה לאחד מנושאי האלונקה מקודם. פרנק השתחווה, וכבל את ידיו ורגליו של העיתונאי, שהבליח לחישת "בוגדת" כאשר נגרר ליד המקום בו עמדה  אמילי. "גם את רעבה, גם את סובלת!" הוא קרא לעברה כאשר הושלך אל פיר המרתף וכשפרנק נכנס אל כניסה צדדית שהובילה אל אותו מרתף.  אמילי הרגישה רע, אבל המלכה מיהרה להשכיח זאת ממנה, שכן קראה לה שתעזור לה ללון את שנת היופי של שעה שמונה. כמובן שבכל שעתיים עגולות לנה המלכה שנת יופי, כאשר בין לבין היא התפנקה במבחר התענוגות שהציע הארמון. כמובן שהכול היה על חשבון קופת המדינה.
  למעשה, מארי לא הייתה מודעת לכך. זה לא עניין אותה, כל עוד לה יש מה שהיא רוצה. שהעם יסבול. שכל העשרים וארבעה מיליון יסבלו, לא איכפת לה. כל עוד היא עצמה איננה סובלת, אז זה לא משנה לה.
 
  "בואי אמילי, עזרי לי לעלות למיטה," קראה לה מארי כשנכנסו לאולם השינה של מארי. אמילי לא סבלה את זה. המלכה יכלה לעשות את זה בעצמה – אבל למה שהיא תתאמץ להעלות את גופה השמן? היא, אמילי, צריכה לעשות זאת במקומה. אבל בין תהייה לתהייה, לאמילי לא נותרה ברירה כלל. היא הייתה כבולה בחוק ברזל לשירות הארמון – כפי שעשתה אמה לפניה. היא, אמילי, משרתת את הארמון החל מגיל ארבע עשרה, הגיל בו זה היה "חוקי" להתחיל להעסיק נערים. עד אז, היא גודלה באגף המשרתים יחד עם שאר ילדי משרתי הארמון. אותו פרנק שהפך למרצח הראשי, היה חברה הטוב ביותר, עד אשר הפרידו בין אגף המשרתים – לאגף המשרתות. אבל לאמילי זה לא שינה, היא החברה הכי טובה של עצמה, וזה היה די והותר עבורה.
  לאחר שסייעה למלכה לעלות למיטתה, אמילי שוחררה להפסקת הבוקר שלה. הבוקר, היא החליטה לסעוד באגף המשרתים ולאחר מכן לעשות סיור בגנים.
  משסיימה לאכול, יצאה אל הגנים דרך אורוות הסוסים הראשית. כשיצאה דרך הדלת המקשרת את האורווה לארמון, נדהמה לראות את מי שהרכיב אוכף על אחד מהסוסים – המלך לואי השישה עשר בכבודו ובעצמו. "מלכי!" השתטחה אמילי מולו, כאשר המלך עצמו נבהל. אמילי שמה לב לכך והתנצלה, "סלח לי אם הבהלתיך".
  "קומי," פקד עליה המלך, "וזה בסדר, את יכולה להסתכל בפניי, אין מה לחשוש". אמילי הזדקפה מיד.
  "מלכי, כבוד גדול הוא לי לפגוש אותך." אמרה אמילי, בכוונה אמיתית לשם שינוי.
  "תמיד נחמד לפגוש אחד מהאנשים הנאמנים בארמון. אנשים כמוך, אמילי." אמר המלך. אמילי העתיקה נשימתה כאשר שמעה את שמה יוצא מפיו של המלך.
  "אדוני – "
  "את יכולה לקרוא לי לואי, ממילא זה לא משנה." אמר, ואמילי נדהמה נוכח דבריו של המלך, היא רצתה לפנות אליו חזרה, אך שמה לב לראשונה למשהו מוזר – בגדיו המלכותיים מוכתמים, פרצופו מעט מלוכלך, הוא שרוט ברגליו והוא אוחז משהו מוזר בידו; מין תיבה כזו. אמילי ניצלה את התדהמה הגלויה שלה על מנת לבחון עוד קצת את הפרטים בהם הבחינה. כששמה לב שזה כבר עלול להיראות מוזר, היא התנערה.
  "אז מלכ – כלומר לואי – יורשה לי לשאול לאן אתה רוכב בשעה יחסית כה מוקדמת?" שאלה אמילי בסקרנות – משהו נראה לה מוזר.
  "אמ… את נראית לי אדם אמין ושומר סוד. אז כן מותר לך." אמר לואי בלי כוונה מלאה לדבריו, אבל סיכונים זה שם המשחק שלו עכשיו. "אני רוכב לבסטיליה. אני צריך לסדר שם כמה דברים לפני חצות היום…" אמר, ונעצר להרהר לרגע, "את יודעת, כשאני חושב על זה, אני מניח שעוד זוג ידיים לא יזיק… וכמו שאמרתי, את נראית אדם אמין. תרצי להצטרף, אמילי?"
  אמילי נדהמה, וכמובן שלא היססה לרגע. "בטח!" היא קראה בקופצניות, וכשראתה שהמלך מעלה גיחוך היא הסמיקה קצת.
  "עלי על הסוס," אמר לואי, ואמילי הרכיבה אוכף על גב אחד הסוסים. שניהם יצאו אל עבר פריז בדהרה.

9:00, 14 ליולי 1789, מבצר הבסטיליה, פריז

  כעבור כמעט שעה של דהירה מהנה, הגיעו לואי ואמילי אל מבצר הבסטיליה, ששימש כבית מעצר. אמילי מעולם לא הייתה שם. למעשה, היא ביקרה בפריז רק פעם אחת, כשהייתה קטנה וחלתה במחלה קשה. אז נשלחו אמה והיא לרופא מומחה בבית חולים בפריז. ובכל אופן, היא לא זוכרת כלום.
  הם קשרו את הסוסים בכניסה, ומפקח בית הכלא נדהם לראותם. מעבר לכך, כמובן שהוא פתח בפניהם את השערים תוך כדי השתחוויה עמוקה ומלמול דברי חנופה.
  לואי ניווט את שניהם אל עבר המרתפים. הוא ידע בדיוק מה לעשות כדי לפתוח את התיבה. אמילי לא ידעה בדיוק במה מדובר, אבל שיערה שמדובר בקופסה שהחזיק קודם לואי, כשנכנסה לאורווה.
  תקרת גרמי המדרגות שהובילו למרתף הייתה נמוכה. מאוד נמוכה. ולואי ואמילי שהיו גבוהים, התקשו מאוד לרדת בהם, וחטפו מכות קלות (וכמה עזות) בכל פעם שירדו מדרגה. אך לואי היה נחוש, ובעוד אמילי הייתה סקרנית – הם הגיעו לבסוף אל המרתפים, שהיו חשוכים מאוד, אגב. האנשים שהוחזקו בבסטיליה קראו למרתפים האלה "צינוק האימה", ובצדק.
  לואי הורה לאמילי לעמוד, בעוד הוא חיפש את עששית הקיר. הוא מישש את הקירות, ומצא אותה. הוא נטל לידיו את שתי אבני הצור שהודבקו לקיר, והדליק את הנפט שבה. המרתף הוצף באור עמום. כעת אמילי ראתה את הגודל של המרתף – כמעט כגודל אגף המשרתים. כלומר גדול. והמכשירים שפוזרו בו היו מזוויעים. בספירה חפוזה אמילי מנתה שלוש או ארבע גיליוטינות, שני מכשירי מתיחת גוף, מכשיר דגדוג ולבסוף – קמין גדול, שנראה שלא שימש למטרות חימום בלבד.
  "מחריד, הא?" אמר לואי, גם הוא המום מהמכשירים הללו. למרות שהיה במרתף פעם או פעמיים בעבר, רק עכשיו יכול היה להבין את פחד הנאשמים – כשמעין חבל תלייה דמיוני נכרך סביב גרונו החשוף.
  אמילי הנהנה.
  "שבי על הכסא ההוא שם, וחכי להוראות ממני. יש לי תחושה שזה לא הולך להיות קל." אמר לואי, ואמילי, עדיין המומה, ועתה גם חיוורת, התיישבה על כסא באחת מפינות המרתף.
  לואי הוציא את התיבה מאחד מכיסיו הפנימיים של גלימתו. הוא ידע דברים די בסיסיים בכימיה ומתכות, אבל הוא שיער שזה יספיק לו על מנת לפצח את התיבה הזו. ראשית, הוא ניגש אל עבר אחת הגיליוטינות. הוא הבחין בשאריות שובלי דם על הלהבים, מה שעורר בו חלחלה, אך לא הייתה לו ברירה. הוא הניח את התיבה באופן יציב על הלהב התחתונה, והוריד את הלהב העליון, מה שכמובן לא הניב דבר. הוא חזר על הפעולה מספר פעמים, עד אשר שריטה מספיק עמוקה הופיעה במתכת הקשה. לאחר מכן, הוא ניגש אל מכשיר מתיחת הגוף, וקשר את חבליו אל התיבה, וניסה למתוח את שני החלקים שנוצרו אשר הופרדו על ידי השריטה. הדבר לא הביא לכלום, ולכן הוא זנח את המכשיר הזה. בשלב הזה, הוא ניגש אל מכשיר הדגדוג. הוא קיווה שהרעידות שהמכשיר מפיק יחלישו את המתכת. הוא הזדקק לעזרה, לכן קרא לאמילי. אמילי צייתה והתקרבה אליו.
  "אמילי, החזיקי את התיבה באופן בו היא לא תוכל לזוז כשאני אפעיל את המכשיר." ציווה, ואמילי עשתה כדבריו. היא כמובן הבינה מה קורה – משהו מוחבא בתוך התיבה הזו, והמלך צריך את המשהו הזה. או רוצה לגלות מהו.
  אמילי החזיקה את התיבה בצורה הכי טובה שיכלה כאשר לואי הפעיל את ה"מדגדגים", וזאת אף על פי שהתנודות שהפיקה המכונה גרמו לתחושה של עקצוץ בכפות ידיה. כעבור מספר שניות עצר לואי את המכונה, והבחין כי המכשיר אכן ריקע את המתכת. הוא חייך, והם המשיכו בתהליך וביצעו אותו בכל פאה של התיבה. כאשר סיימו, ניגש לואי אל השלב הכמעט סופי לפני הביקוע – ההתכה והחלשת המתכת.
  "אמילי, אנא הביאי את כפפות המגן… הן נמצאות בארון ההוא שם." אמר, ואמילי ניגשה בריצה קלה אל הארון, והוציאה מתוכו שני זוגות כפפות שנראה כי היו עשויות מסוג של מתכת עמידה. היא נתנה ללואי זוג, ולבשה זוג אחד בעצמה.
  הם ניגשו אל עבר הקמין, כאשר לואי הבחין בשני שברי עץ, שיכלו לעזור לו להחזיק בקופסה עת שיתיך אותה. הוא ביקש מאמילי להסיק את הקמין, וכשהאש נדלקה, הוא התקרב אליה. הוא נתן לאמילי שבר עץ אחד, כדי שהיא תחזיק בצד אחד, ונטל אחד כדי שהוא יחזיק בצד השני. לאט-לאט, הם קירבו את הקופסה אל עבר האש הלוהטת, והחזיקו אותה שם למשך דקה בערך. כעבור דקה של החזקה מורטת עצבים, הוציאו את התיבה מן האש, ונוכחו לדעת שהמתכת נהייתה אדומה, כמו גחל. לואי ידע שהצליח.
  "מהר, אמילי. תביאי דלי מלא במים. ראיתי יש אחד ליד הברז בקצה המרתף," הוא אמר, ואמילי ניגשה והביאה את הדלי. היא ניחשה מה צריך לעשות, ושפכה את המים שמילאו את הדלי על התיבה הבוערת.
  משהו מאוד מוזר קרה בשניות שלאחר מכן – המים שפגעו בחום שנפלט מהתיבה התאדו, אך כתוצאה מהפעולה הכימית הזו – המתכת ממנה הייתה עשויה התיבה התכלתה, ולמעשה חשפה את שהיה בתוכה – דבר די משונה, שהיה נראה כמגן זרוע דק עשוי זהב. לואי הרים גבה בתמיהה. הוא לא ייחס למגן שום חשיבות כלשהי, ומהר מאוד לבש על פניו הבעה מאוכזבת. לעומתו, אמילי עמדה נדהמת. היא ידעה מהו ה"מגן התמים" הזה, היא קראה עליו פעם באיזשהו ספר… אם כי לא האמינה שהוא באמת קיים.
  "הרכב את המגן הזה!" פקדה עליו במעין התלהבות מוגזמת.
  "סליחה?" אמר לואי בתמיהה כפולה.
  "אני מצטערת, אתה פשוט צריך להרכיב אותו! אל תגיד לי שאתה לא יודע מה זה…" אמרה אמילי בהתלהבות ירודה מעט ובהססנות פן תפגע במלך על בורותו.
  "אה… חתיכת זהב מרוקעת?" שאל לואי בטון של 'מובן מאליו'.
  "כן, ברור, אבל מה ה"חתיכת זהב מרוקעת" הזו עושה, אתה יודע?"
  "אה… לא." אמר לואי בבושה.
  "אם כך, אני אספר לך. למגן הזרוע הזה קוראים 'זרוע הפז של מידאס'. אני מניחה שאתה יודע מי זה מידאס – המלך מהמיתולוגיה היוונית שכל מה שנגע בו הפך לזהב. בכל אופן, כל מי שמרכיב אותו נחשף לכוחות על. כלומר, כוחותיו שלו הופכים לכוחות על. הוא יכול לגבור על הכול. וכשאני אומרת הכול, אני מתכוונת לכול."
  "מה כוונתך?" שאל לואי, מסוקרן.
  "בוא רק נגיד, שאם ידונו אותך לכריתה, קודקודך יישאר במקומו, אם תצווה על המגן לעשות זאת. או… או… למשל – שריפה. אם תיקלע בשריפה, המגן הזה יגן עליך. מהעשן, מהפיח, מהאש… מהכול!" היא הסבירה, ולואי היה מעוניין כמו שמעולם לא היה. הוא הבין שקופסת הפך שמצא הבוקר במקרה היא קופסת פך חשובה ויקרה למדי. ולמעשה, היא זו שתגאל אותו מההחלטה שעליו להחליט בעוד…  פחות משעתיים. איזה מזל שבאותו הבוקר, ממש במקרה, נקרתה בדרכו אותה המזרקה. לאחר ההסבר של אמילי, לואי נטל לידיו את זרוע הפז של מידאס בכבוד רב. הוא חשש מעט, אך אמילי עודדה אותו להרכיב אותו לבסוף. כשעשה זאת, אורה זהובה נפלטה מזרועו. אמילי צהלה מאושר. לאחר מספר שניות של שכרון חושים, חש לואי צריבה עזה בזרועו, כזו שהפילה אותו לקרקע.
  אמילי ראתה זאת, ואמרה: "אוי, אני מצטערת… שכחתי פרט אחד. מי שמרכיב אותו – יישא את המגן על זרועו לעד. כלומר, המגן יהפוך לחלק מידו של המרכיב עד מותו, כאשר במותו, המגן מתנתק מהיד, וכולא את עצמו בתיבת פך כעין זו עד אשר ימצא אותו המרכיב הבא. מצטערת ששכחתי."
  לואי התאושש וקם. "לא נורא," הוא אמר בשביעות רצון. "תודה רבה לך, אמילי. על כל מה שעשית היום. בואי נסתלק מפה."
  אמילי הנהנה לאות הסכמה. המקום הזה התחיל להפחיד אותה באופן רציני מדי. היא ולואי החלו לעלות במדרגות, וזאת כמובן אחרי שכיבו את הקמין ואת עששית הקיר. לאחר טיפוס של כמה דקות בודדות, הבחינו בריח שריפה חריף. לאחר טיפוס של עוד גרם אחד, העשן ממש חדר לעיניהם.
  "הם פתחו את המהפכה שלהם!" צעק לואי בשיעול אל עבר אמילי. הוא נלחץ.
  "מהר, לואי! הזרוע של מידאס!" צעקה אליו אמילי, ולואי הקשיב לה. רק שהייתה בעיה אחת – הוא לא ידע איך להפעיל את כוחותיה. ובזעקת בלבול, אמילי צעקה לעברו: "פשוט תבקש!".  זה נראה לו טיפשי, אבל מה יש לו להפסיד?
  "זרוע הפז של מידאס, אני פוקד עלייך להגן עליי ועל אמילי!" הוא אמר. לזרוע לקח מספר שניות להגיב, כאשר אמילי ולואי ממשיכים להשתעל, אך כשהיא הגיבה לבסוף – היא הגיבה ובגדול. שכבת גז מוזהבת, כמו מעין בועה, עטפה אותו ואת אמילי, שצמצמה את הפער בינה לבין לואי בינתיים. כאשר הופיעה השכבה המוזהבת, הם הרגישו כי ריאותיהם כמו נפתחות. הם יכלו לנשום אוויר נקי. ללא עשן, וללא אובך מרתפי שכזה. אמילי פלטה אנקה של שחרור.
  "אוי, איזו הקלה." אמרה בהתנשפות, "בוא, אנחנו צריכים לברוח."
  לואי, המום קמעא מכוח הזרוע, שתק לאורך כל דרך העלייה במדרגות. לאט-לאט הם הבחינו המתרחש – המעמד השלישי הקדים את תפוגת האולטימאטום שלו, ותקף ללא רחם. אולי בצדק. כל המבצר עלה באש, קירות נפלו, וכשהוא ואמילי עדיין כלואים בבועה, הם חמקו מעין האספסוף, עלו על הסוסים שקשרו קודם והחלו בדהרה, כאשר בשלב מסוים בועת המגן התפוגגה.
  "תברחי, אמילי. הם יגיעו לארמון. אני אחזור לשם, אני אטפל בכול. לך זה לא מגיע. תברחי לפרברים, למקום מרוחק מכאן." הוא פקד על אמילי את הפקודה האחרונה, מעט לפני שדרכיהם התפצלו.

12:00, 14 ליולי 1789, ארמון ורסאי

  המסע אל הארמון נדמה ללואי ארוך מהרגיל. וגם מייאש. כשהגיע, לא ציפה למשהו אחר. אספסוף נוסף "המתין" לו בשערי הארמון, וכשהבחינו בו לא הייתה לו דרך מפלט – הוא נתפס, ויישא בעונש שבדיעבד כנראה הגיע לו. הוא הובל על ידי ההמון הזועם, ופשוט המתין לגזר הדין.

16:00, 21 בינואר 1793, כיכר העיר פריז

  "גזר הדין שנקבע על ידי אסיפת העם לאיש לואי לשושלת בורבון, מלך צרפת, הוא כריתה באמצעות גיליוטינה. עונש זה נקבע לו בגין בגידה במולדת. סוהרים, אנא הניחו את האסיר על הלהבים, וכאשר השמש תגיע לקו ישיר איתנו, נחרוץ את גורלו." אמר הכרוז של אסיפת העם. הסוהרים גררו את לואי בברוטאליות אל עבר מכשיר ההרג ה"מפורסם" הזה. כמה ראשים הוא, לואי, ערף עם המכשיר הזה, ובקרוב ייכרת ראשו שלו.
  מאז שנפרד מאמילי, לא שמע ממנה. הוא הניח שהיא כרגע במקום רחוק מאוד ממנו, לא יודעת מה עלה בגורלו.
  נותרה דקה אחת עד שהשמש תגיע לקו ישיר עם ההמון. ולואי, באקט של ייאוש, הרים את פניו אל עבר הקהל, וניסה כאילו להתנצל בפניהם. אך בין כולם הוא קלט פרצוף מוכר – פרצופה של אמילי! היא ניסתה לומר לו משהו. היא הצביעה על דבר מה, מדברת איתו בפנטומימה שהוא לא הבין. ואז, כרבע דקה לפני הורדת הלהב העליון, הוא הבין – זרוע הפז של מידאס. הוא בזבז חלקיק שנייה כדי לשלוח מבט מודה לאמילי, שקלטה אותו כמובן, ואז הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות – הוא ביקש מהזרוע תשועה.
  "זרוע הפז של מידאס, אנא ממך, הושיעי אותי מהגורל שנקבע עבורי." הוא לחש, כאשר ההמון חשב שהוא מתפלל מספר שניות בודדות לפני מותו.
 לבסוף השנייה האחרונה הגיעה, והלהב העליון הורד מעל עורפו של לואי. ההמון צהל, והכרוז הודיע: "דמו של אדם זה נשפך כעונש על עוולות שביצע כנגדנו במהלך תקופת שלטונו. מי ייתן ואנשים כאלה לא ייראו בסביבתנו יותר."
 
  כעבור מספר שעות, כאשר ההמון התפזר, וגופתו של לואי עוד שכבה ברפיון בכיכר, עטפה אותה ואת ראשו הכרות עננה מוזהבת, אחידה. לא גזית, אלא מוצקה, אם כי חדירה במידה כלשהי. אף אחד לא הבחין בה – השעה הייתה מאוחרת. אך כעבור כמה שניות היא התפוגגה; לואי השישה עשר, מלך צרפת המודח, ניצב שם רפוי, פגוע וחלש. ראשו היה בדיוק במצב בו היה לפני הכריתה, והוא עצמו היה בריא ושלם.
  כיצד מסוגל היה לשכוח את זרוע הפז? כנראה שרצף האירועים בשנים באחרונות השכיחו זאת ממנו. ויתרה מזאת, הוא לא הורשה להתרחץ ולו פעם, ובטח שלא להחליף בגדים – לכן אותם בגדים ארוכים אותם לבש ביום המסע לבסטיליה היו עדיין עליו. כנראה שעובדת השרוול הארוך גרמה לו לשכוח את הכוח שיש לו מתחתיו. לא היה לו עוד זמן להרהורים. הוא היה צריך לברוח. אבל הוא עוד יחזור וישלוט שוב על צרפת.

 

1793-1799, אירופה

  שנים קשות וארוכות עברו על לואי. פרצופו התעבה, וגופו התרפה. פניו התעגלו. כמו כן, הוא עבר תאונת רגליים, לכן גם הפך נמוך יותר מקודם. מה גם שהוא התחיל להקריח ולהשמין. לו היית משווה את דיוקנו של לואי לפני הכריתה, ואת דיוקנו בשנים שאחרי – היית חושב שמדובר בשני אנשים שונים. אך רק המעטפת החיצונית השתנתה. מבפנים הוא נשאר אותו לואי – לואי מפוקח יותר – אבל עדיין אותו אחד. הוא גם שינה את שמו ליתר ביטחון. עתה נקרא בשם אחר. את ההבטחה שהבטיח לעצמו אז, כאשר יצא מהבועה בכיכר העיר, לא שכח. ובקרוב הוא הולך להגשים אותה.
  במהלך שנת 1799 הוא החל בתהליכי חזרה לצרפת. את תהליך ההתבססות שלו כשליט הוא בדיוק עמד להתחיל, והחליט לעשות זאת במכה אחת. הוא שמע שצרפת עומדת בפני הפיכה, ותפס את הגל….

שנת 1799, כינוס אסיפת העם, צרפת

  לואי עמד כעת בפני מועצת אסיפת העם, כאשר הוא הציע להם קודם לכן הצעה לסיום המריבות, אך זאת בתנאי שיהפוך לשליט המוחלט של צרפת. מיותר להזכיר שהם, אנשי האסיפה, לא ידעו שהוא זה הוא. ומזל שכך, משום שאסיפת העם הייתה אמורה להכתיר אותו בדקות הקרובות לשליט.
  כאשר עלה ראש אסיפת העם לבימה עליה עמד לואי, לואי כרע ברך.
  "אני, ראש אסיפת העם של צרפת, מכתיר בזאת את…" הוא החל לומר, והפסיק כדי שלואי יאמר את שמו.
  "נפוליאון בונפרטה." השלים לואי.
  "את נפוליאון בונפרטה לשליט המוחלט והיחיד של צרפת. יחי השליט!"

 

1799-1815

במהלך תקופת כהונתו כשליט, כבש לואי את רוב אירופה, וחלק מחבלי משטחן של אסיה ואפריקה. כיצד הכניע עמים וארצות כה רבים? אני רק אומַר שהוא מעולם, אף פעם, לא היסס ולו לרגע להשתמש בכוחותיה של זרוע הפז של מידאס.

 

 

ס  ו   ף