אווה מאת הילה ענתבי

מכוסים בפתיתי פרחים לבנים, נשזרים זה בזו, ענפי משמשי בר מסתירים את תכול השמיים ומרככים את להט השמש. באופק הצחור מבצבץ סילואט נשי. זו צעירה קדמונית משבט ברבארי קדום שהתיישב בפאתי הג'ונגל. שערה הארוך הפרוע בצבע שחור פחם מגן על עורה העדין מפני קרני השמש. ללא בגדים וללא תכשיטים היא מושלמת ביופייה הפראי, בנשיותה הבתולית הלא מרוסנת. מבטה רך, עיניה צלולות, שפתיה כפרח בר מלבלב. אך על פניה חותם של טרגדיה נוראית. המעשה שעשתה זה עתה, טבעי ובנאלי לכאורה, עורר בליבה סערה עזה. בפעם הראשונה בחייה היא מנסה להבין. היא חוזרת למקום ההוא, כדי שוב להביט במעשה ידיה.

שם, תחת ענפי העצים הכבדים ביותר, שרועה על האדמה גופה של גבר צעיר. הוא היה בן השבט שלה, חסון ויפה תואר. אבל עכשיו הוא מת. הוא היה המאהב שלה, היא התענגה על אהבתו אבל בהינף יד אחת קטלה את חייו. דמו זרם ממצחו בדיוק במקום בו האבן החדה גרמה לפצע קטלני. איתו גם הנשמה החלה לנטוש את הגוף.

מדוע האישה הרגה את אהובה? היא לא ידעה להסביר. כמה מאות רבות של שנים עוד יחלפו עד שרוחה האלם תוכל להגות שאלה זו? כמה מאות רבות של שנים עוד יחלפו עד שהיא תוכל לקבל תשובה ולפרש אותה בהיגיון?

* * *

מאז אותם הימים מים רבים זרמו באגם. העולם השתנה, האנושות התבגרה. מגדלי פאר ובתי קפה תפסו את מקומם של מטעי משמשים, מפעלים תעשייתיים עם ארובות מעשנות החליפו את ביתם של בני השבט הקדום. האישה הצעירה לובשת היום בגדים אופנתיים, אם כי עיניה צלולות בדיוק כמו אז, שפתיה כפרח בר מלבלב, כמו פעם.

 

אווה – היא יורשת אימפריית המיליונים של תעשיית התרופות העולמית. בת 25 בסך הכל, חזקה כפלדה, עדינה כברבור, משכילה ויפה בצורה יוצאת דופן. אלוהים בירך אותה בכל מה שרק אפשר לחלום עליו אבל גם במשהו שאף אחד לא מייחל לעצמו. בגופה מתחולל גידול סרטני אכזרי ונדיר. חודשים ספורים נותרו לה לחיות ואין תרופה שיכולה לעזור לה ואין דרך להימלט מהגורל.

 

"שמבלה?" – שואל בן זוגה. צעיר ויפה הוא עומד לצידה במשרדה המפואר. ליד החלון הרחב המשקיף על העיר ממרומי קומה ה- 70, היא נראית עוד יותר מלכותית, עוד יותר נחושה בדעתה: "זה הצ'אנס היחידי שלי לחיות!" אווה מזמן התעניינה במיסטיקה וידעה שאי שם, בהרי ההימלאיה המושלגים, שוכנת 'שמבלה' – המקום הסודי ביותר עלי אדמות, מושבם של שליטי העולם הבלתי נראים יכולי כל. מי שמצליח להיכנס לשמבלה יכול להגשים כל משאלה.

"אבל זו רק אגדה!", מתנגד הבחור, "אין שום הוכחות מדעיות ואין עדויות ממשיות שיכולות להצדיק יציאה למסע כה מסוכן ומטורף!" ישויות רבות חיפשו את שמבלה, ביניהם אלכסנדר הגדול, נפוליון ואפילו היטלר. כולם חיפשו אותה ואיש אינו יודע האם מישהו הגיע למטרה, שכן רבים מהמחפשים כלל לא חזרו לבתיהם.

אולי עדיף לעזוב את הכל: את העסקים הטובעניים ואת המרוץ הבלתי פוסק אחר התרופה, את הניסיונות להילחם נגד המוות במקום ניסיונות להילחם על החיים שנותרו, ולצאת ביחד למסע מסביב לעולם? אווה חלמה עליו כל החיים וכעת יש לה הזדמנות. עם אמצעים כשלה ושותף נאמן שלצידה – היא יכולה להרשות לעצמה סוף מאושר. "הרי המטרה זה לא מה שחשוב בחיים, אלא הדרך!", מנסה הוא לשכנע את אהובתו העקשנית. אבל אווה בשלה. היא לא רגילה לוותר ולעולם לא סתתה מהדרך שסימנה לעצמה. וכעת, היא סימנה לעצמה – לנצח את המוות בכל מחיר.

ייתכן ששמבלה היא בסך הכל אגדה מיסטית יפה שכל מטרתה להעניק לבני האנוש תקווה, אך ייתכן שזו אמת המוכנה להתגלות למי שאמיץ מספיק. ייתכן שזה מסע אובדני עם סוף ידוע מראש, אך ייתכן שזו הדרך לאושר עבור מי שלא מוכן לוותר.

תמורת סכום לא מבוטל אווה שוכרת את שירותיו של מדריך טיבטי משבט שיאנג, המכיר את הדרך ומוכן ללוות אותה עד פתחה של השמבלה. אותה לבד, ללא מלווים. תחת שמות בדויים, בדרך היבשה בלבד, בזהויות שונות ועם תיק גב אחד קטן, כפי שדרש המדריך, מגיעה אווה ליעדה, אי שם בטיבט המושלגת למרגלות הר קאילאש.

* * *

המדריך פוגש את אווה בפתחה של מערה חשוכה, אליה באישון לילה הובילו אותה בני השבט שלו. עטוף בבדי צמר עבים, עם הבעות פנים קפואות ועור חרוך משמש, הוא משתחווה בפניה ואז שואל בקול חלש: "את מוכנה?" מבלי לחשוב פעמיים היא משיבה: "בוודאי!". הוא רק מחייך בזווית הפה ומורה לה ללכת בעקבותיו. היא שמה לב שעל ידו הימנית מקועקע עיגול אדום ובתוכו שלושה עיגולים אדומים קטנים. הסמל הזה מאוד מוכר לה אבל הזיכרון מעורפל.

 

המערה הייתה חשוכה, האוויר הקפוא היה מהול בעובש, מסביב עלטה ודממת. לפיד אש שהחזיק המדריך האיר במעט את השביל בו שניהם פסעו בזהירות אך בצעדים נמרצים. הם טיפסו מעלה, ירדו מטה, זחלו, שוב טיפסו ושוב ירדו. המדריך לא ריחם, אווה לא התלוננה. כמה זמן נמשכה הדרך, איש אינו ידע. בן כה וכה ב"שמבלה אין משמעות לזמן", כך הסביר המדריך.

 

בשמבלה – העבר, ההווה והעתיד נשזרים למקשה קיומית אחת. כמו ראי היא משתקפת החוצה והופכת למציאות בה חוקי הפיזיקה הרגילים מאבדים מכוחם, ההיגיון מפסיק לפעול והזיכרונות מציפים את החלל. להגיע אל המטרה, עם כל המכשולים המנטאליים והמלכודות הפיזיות שצצות בדרך, יכול רק מי שבאמת ראוי, רק מי שיצליח לפקס את כל כולו לכדי נקודה אחת זעירה – קרן לייזר שתחתוך את חבל הנצח, את המעגל החיים האנושיים הבלתי פוסק. "כי האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם – חבל על פני תהום, וגדלותו בזה שהוא גשר ולא מטרה" כך הסביר המדריך.

אווה מתחילה להבין שהתרופה למחלתה הסופנית היא לא הסיבה האמיתית בגללה היא כאן. הסיבה האמיתית קבורה אי שם תחת עצי המשמשים, אי שם בראשיתה של האנושות, כשבני אדם לא ידעו מהי שפה ומהי מחשבה, בגלגולה הראשון של אווה בחייה האנושיים. הבחור שהתאהב בה רצה להיות האדון שלה, אבל אווה סירבה, אווה רצחה אותו. כך, בפעם הראשונה בחייה היא טעמה את טעמו המתוק של הניצחון. על חשבון חייו של מישהו אחר, בפעם הראשונה בחייה, היא טעמה מהעוצמה. בנבכי נשמתה הבתולית היא חשה מתמודדת עם כוח טבע בלתי מוכר, אך היא לא ידעה שהכוח הזה יעצב את אישיותה בחיים הבאים.

בכל גלגול אווה למדה יותר והתחזקה יותר, למדה מהי אהבה ומהי שנאה, מהי שמחה ומהו כאב, מהו פחד ומהו אומץ. היא למדה לשלוט בעצמה ועל אחרים. עד שבמאה ה- 13 נולדה כבן בכור למשפחה מונגולית-טורקית לוחמנית ובגיל צעיר מאוד היא, אווה, הפכה למי שהעולם מכיר כטמרלן.

טמרלן לא היה בן של מלך כמו אלכסנדר הגדול, לא היה היורש של ראש שבט חזק כמו צ'ינגיס חאן. אחרי אלכסנדר הלכו בני העמים שלו, אחרי צ'ינגיס חאן הלכו המונגולים שלו. טמרלן נאלץ לגבש את מאמיניו במו ידיו. תחת דגלו המיסטי עם עיגול אדום ובתוכו שלושה עיגולים אדומים קטנים, זו אחר זו הוא השמיד צבאות של מחצית העולם, החריב ממלכות שלמות והקים אותן מחדש לפי ראות עיניו. טמרלן הפך לאחד מגדולי הכובשים בכל הדורות והמייסד של האימפריה הטימורית. הוא כבש את כל אסיה וחצי אירופה, ניצח את הסולטאן העות'מאני והשתלט על אורדת הזהב של ג'ינגיס חאן. המלכים האירופאיים רעדו ממבטו של השליט החזק המתקרב לעברם מוקף באוהלי זהב ומגדלים מגולגולת אדם שנשמותיהם נצצו בלילות חשוכים. לא היה כוח שיכול היה לעצור אותו. חוץ מהכוח העליון, שזה אחר זה לקח ממנו את משפחתו האהובה. רק בסוף ימיו, בפעם הראשונה בחייו, הוא הבין שיש כוח חזק יותר משלו. האם הוא היה מוכן להשלים עם הגזירה?

בחלוף כמה מאות שנים, מי שהיה בעבר טמרלן והיום הפך לאווה, יורשת המיליונים החזקה, היפה והחכמה מכולם, קורא תיגר על הכוח העליון הכל יכול. אם שמבלה קיימת אווה תיכנס ותגשים את משאלתה. היא תיכנס ותנצח גם את המוות!

* * *

ירח מלא האיר היטב את המישור הנרחב והשומם שנפרש לרגליהם של אווה והמדריך. זה עתה הם יצאו מהמערה לאוויר הצח בה ככל הנראה שהו זמן רב. הבגדים של אווה הפכו לבלאות ועורה המדמם גנח מכאב. אבל המסע עוד לא תם, חייבים להמשיך. על אף שתמיד ניהלה אורח חיים מלכותי אווה הייתה מאוד עמידה, גם עכשיו. רק המחשבה עצמה על עייפות נראתה לה אבסורדית. אווה הייתה מסוגלת לחצות עוד כמה מערות ומישורים כאלה כדי להגיע אל מטרתה. משהו שמעט מאוד גברים לפניה הצליחו לעשות.

 

באופק נראה רכס הרים עצום שעל פסגתו הגבוהה ביותר ניצב מבנה רב ממדים, דומה למקדש אגדי מרהיב ביופיו, נוצץ ומהפנט. המדריך פוסע בזריזות בשביל התלול. אווה מבינה שהם צריכים לרדת מהגבעה ולחצות את המישור. צעדיה מהירים, מחשבותיה מוקדשות לאור שבצבץ מהמבנה אם כי היא שמה לב שהם כבר לא לבד. על המישור מתחילים לצוץ אנשים. הם זורמים לכיוון הרכס מכל עבר ומבטיהם של כולם מופנים אל המבנה הזוהר למעלה. ליבה מתחיל לפעום בחוזקה: "תהיי רגועה", אומר המדריך. אבל עוד ועוד אנשים מצטופפים למרגלות הרכס: זקנים וצעירים, שחורים ולבנים, גבוהים ורזים. כולם שונים אך כולם דומים, כאילו תחת השפעה של מחלת ירח, לא מודעים למעשיהם ולא מבינים היכן הם. "הם כולם ייכנסו?" שואלת אווה. "בטח שלא. הם הגיעו רק כדי להסתכל על האור מהצד", משיב המדריך. "אולי כי חסר להם כוח?". המדריך מחייך: "כאן לא תמיד צריך כוח".

 

אחרי טיפוס נמרץ במעלה ההר, כשהם משאירים מאחוריהם את ההמון הבלתי נשלט, אווה והמדריך מגיעים לפסגת הרכס. הם נעמדים מול דלת פלדה ענקית שנפתחת מעצמה ומשם בוהק אור לבן ממגנט המושך את אווה פנימה. " תזכרי", לוחש לאוזנה המדריך, "שמבלה מגשימה אך ורק את המשאלה האמיתית של האדם".

 

אווה עומדת במרכזו של אולם נרחב ריק מאדם אך מלא באור רך ונעים, מרוצף בשיש לבן צחור, מסביב חפצי ערך רבים, על הקירות אבני חן נוצצות ובפינות המרוחקות פרחים נדירים. מולה מתחילות להופיע דמויות לבושות בגלימות כסופות ועל צווארן שרשראות עם אבן גדולה הדומה לעין אנושית. בהתחלה הן היו בודדות ועכשיו נדמה שהן כבר אלפים. אווה מנסה לשמור על קור רוח, על אף ההתרגשות הבלתי נשלטת האוחזת בכל שערה בגופה, בכל נימיה ובכל תאיה. ליבה נשטף בתחושת שמחה וגאווה על כך שסוף סוף היא זכתה להיות חלק מאירוע כה מרהיב ונדיר.

 

פניהן של הדמויות לא היו מוכרות לאווה אך החום שפלטו ידיהן היה כה נעים ומוכר. הוא התפזר ברגליה המדממות, אט אט עלה לראשה התשוש ותחושת העול הכבד שהיה מונח עליה במשך דורות, התפוגגה. גופה התחיל להתרומם מעל הקרקע ולהסתחרר בזרם האהבה האינסופית.

 

ואז, בשבריר שנייה, הכל נעלם. האור, הדמויות ואפילו הקירות של האולם – הכל נשאב לעלטה, התמוסס בתוך הדממה. גופה של אווה קרס ארצה. היא נשארה מחוסרת הכרה רק כמה שניות בודדות. כשפקחה את עיניה, הבינה שנפלה מפסגת הרכס וכעת היא שוכבת על האדמה הקרה למרגלותיו, לגמרי לבדה. אפילו הירח והכוכבים נעלמו מהרקיע. המקדש נמס בעננים

היא שכבה כך מוכת תימהון ומבוכה. לא זזה ממקומה גם כשהשמש עלתה במרום ושוב התחלפה בירח. גם כשהגשם שטף את הארץ וגם כשהרוח הקפיאה את האדמה. בתוך תוכה התחולל קרב טיטאנים, בינה לבין עצמה.

 

–         תהיה אמיצה, הביטי לאמת בעיניים! – אמר הקול בראשה.

הכירי בכך שאת בסך טיפה קטנה באוקיינוס של כוח אלוהי עצום בו היקום שרוי לנצח. בתוך תוכך את יודעת שאת חלק ממנו ולכן את לא יכולה להפריד את עצמך ממנו. עד כה היית רק טיפה, רק רסיס ולא חלק מהשלם. אז תתאחדי עם השלם, תמוססי את הווייתך באהבה אינסופית. זה יהיה בשבילך דומה למוות אך ההתעוררות תהפוך ללידה נפלאה, לידה לעולם חדש שטרם הכרת. זמנך הגיע. את כבר לא תהיי בת תמותה עם כוח זעום. את תהיה חלק מהעוצמה האינסופית הבוראת עולמות חדשים.

פרץ אנרגיה אדיר ובלתי מוכר הכה בה כמו ברק. היא קפצה על רגליה מבלי יכולת לשלוט בתחושת העוצמה שבעבעה בגופה. היה נדמה לה שבמקום דמה בעורקיה החל לזרום אור חזק יותר ממאה שמשות. האור הזה מילא את כל הווייתה, את המישור השומם ואת הרכס הנשגב. "אני חייה! אני חייה בכל מה שחיי מסביבי! אני רואה!" קולה פיצח את הדממה כמו פעמון. היא לא הכירה את הקול הזה. היא לא הכירה את עצמה המשתקפת מכל עלה, מכל גרגיר אדמה, מכל אטום של חמצן. לשנייה אחת היא קפאה במקומה – שנייה שנראתה לה כמו נצח. ואז, רוחה ונשמתה צללו אל מעמקי התודעה הבלתי ידועים. גופתה נשמטה ארצה.

* * *

דרכה של אווה בחייה האנושיים הגיעה לסיומה. הפרח נשר, נולד הפרי. משאלתה האמיתית הייתה ללמוד לוותר ולהיכנע. והיא למדה.

"חייב אתה לרצות להישרף בלהבתך שלך עצמך: וכי איך ביקשת להיות חדש אם לא היית תחילה לאפר?"

סוף