37- קולות מהמעיין

 

מאחורי הרכס גוועו אורות היום.  עָדַה עצרה את פעולת הכתישה והרימה את עיניה לעבר השקיעה. מעט הגרעינים שהצליחה ללקט בעבודה מאומצת, מהלכת יחפה תחת שמש קופחת על הקרקע הפצועה, התערבלו במכתש הקטן, ורוח הערבית איימה לפזר את האבקה לכל עבר .  

מסונוורת,  הצליחה להבחין, דרך החריצים הצרים שהותירו עפעפיה, איך מטיל הר הקָרַנְטָל את צילו האימתני על  הכפר. איך מזדחל הערב דרך פתחי הבתים. האפלה חדרה אף לתוך עיניה, מכסה אותן בכסות עכורה. אחוזת חלחלה, הניחה על האדמה את קערית האבן , שהייתה מונחת על כותנתה הבלויה בין ירכיה המשוכלות, קמה  ורצה  לביתה, בלי לדעת מפני מה היא נסה. עננת אבק התרוממה מעל לקרקע ולוותה אותה.

עם אור אחרון נכנסה  לתוך חדרון החמר.  בנה הקטן ואמה הזקנה מוטלים היו על מחצלות הקש. גם הערב היו ידיה  ריקות מפת הלחם  שעשוי היה להחזיר רוח חיים לגופם.

עָדַה נשכבה לצד בנה, מצמידה אליו את גופה הדק, מחבקת  אותו בחוזקה, כמבקשת להעביר לו את מעט הכוחות שעדיין נותרו בה. רחמיה נכמרו על היתום הקטן, ולרגע חולף נזכרה באביו, אהובה, אשר לא חזר מהמרעה, ובקול חרישי החלה לשיר כפי שהוא נהג לשיר לבנו: "שני טלאים אבדו בהר, בֶה בֶה בֶה,  בזמן שעלייך  חלמתי.  בֶה בֶה בֶה…". העייפות והחולשה הכניעו אותה, והיא נפלה לשינה רווית סיוטים.

קולות העירו אותה, והיא, עיניה עצומות עדיין, עטופה בשרידי חלומות, ניסתה לפענח אותם. היא לא ידעה אם הם באים מתוך חזיונותיה הליליים או מתוך קירות הקיטון. עָדַה פקחה את עיניה, אפלה סמיכה מילאה את האוויר,  החפצים המעטים לבשו צורות מאיימות. צללית אמה, המוטלת  ליד הקיר, נראתה כאבן, ונדמה היה לעָדַה, שחרחוריה התעצמו ואפילו גברו על קולות התנים.

היא קמה ונגשה אליה, התיישבה לידה על המחצלת וליטפה את שיערה האפור והיבש. ראש הזקנה היה שמוט מעט אחורנית ופיה פעור, ועָדַה  גילתה לחרדתה שהקולות לא בקעו מגופה.  הם באו מכל עבר, מהקירות, מהקדרות, אולי מתוך כד המים הריק,  אך לא מפי הקשישה. אמה לא נשמה. זעקת שבר נפלטה מפי האישה הצעירה. ישובה על הרצפה,  הלעיטה את פניה ובכתה. אחרי פרץ הבכי היא  התיישבה, מחוסרת כוחות, מבטה אובד בחשכת החדר.  שקט מוחלט השתרר, הנחרות לא נשמעו עוד. לבסוף הפנתה את מבטה לעבר הילד הקטן השוכב על המחצלת שליד הקיר מולה, כלל אי אפשר היה להרגיש את נשימותיו, ועָדַה נחרדה.

עדיין מתייפחת, גמלה בליבה ההחלטה- עליה להביא  מזור לבנה הקטן, הגוסס מרעב ומצמא.  היא הסתכלה דרך פתח החדרון אל עבר הלילה , ולמרות החשיכה המוחלטת ששררה בחוץ , היא יכלה לראות  את הדרך שמותוות לפניה .

ללא שהות יצאה מביתה והחלה ללכת בנחישות משונה. זקופה ובקצב אחיד, חלפה על פני בתי הכפר- קוביות חמר מתפוררות שבקושי התבדלו מהאדמה הצחיחה עליה ישבו ולא ניכר  בהם כל סימן חיים-  היא חצתה את שער החומה שליד מגדל האבנים הגבוה, וללא מורא, יצאה אל הישימון .

צעָדַה כאילו ידעה לאן מועדות פניה, בקו ישר, לא נעצרת ולא  מועדת. מהמורות הדרך- אבנים, סלעים, אשלים- לא הוו מכשול עבורה. יצורים ליליים שיצאו ממחבואם לא הרתיעו אותה- לא הנחשים ולא העקרבים – כאילו, כל עוד נתונים היו בחשיכה, לא  היו קיימים . כאילו האפלה פינתה עבורה את הדרך. היא חשה כמו מרחפת  בחלל ריק.

צעָדַה, עיניה מביטות לעבר העלטה, כאילו היא מונעת על ידי כוח חיצוני, לעבר המצוק, שצלליתו השחורה הצטיירה על פני השמים נטולי המאור, עד שכמעט אי אפשר היה להבחין בו. וככל שהלכה והתקרבה אל הרכס, החלו להישמע שוב קולות החרחור, קולות נשימה כבדה. אך לא הייתה זאת נשימתה אלא נשימת ההר. כשהגיעה למעלה הרכס, כאילו התפוגג מעשה כשפים, תחושת הריחוף נעלמה וההליכה הפכה קשה יותר ויותר. היא  החלה לטפס בתוך קניון, כפות רגליה נשרטו ונפצעו עד זוב דם. היא נתקלה באבנים גדולות , קוצים חדרו לעורה. היא מעָדַה, נפלה וקמה, וקולות נשימתה הכבדה התמזגו בקולות הנשימה שנשמעו מכל עבר. לפתע נפלה מצוק,  נחבלה בראשה והתעלפה.

התעוררה והיא שוכבת על האדמה,  ראשה סחרחר.  קולות רבים של נשימות, לחישות חרחורים ונחרות חדרו לתוך הכרתה המעורפלת. האוויר היה ספוג ריחות כתלה ורותם  והיא הבינה שהמעיין- כן, עכשיו ידעה בברור שהמעיין הוא מטרת מסעה-  נמצא בקרבת מקום. במאמץ רב התרוממה, חשה את ראשה הדואב.

הקולות התרבו והתגברו עד שהיא הרגישה שהם מקיפים אותה מכל עבר ואף ממלאים את כל ישותה וכל אחד מבקש את הקשבתה ותשומת ליבה , וזה גרם לה בלבול וסחרור עד שלא יכולה לשאת זאת עוד,  ומביאה את ידיה לאוזניה, פלטה צרחה שהחרידה את האדמה, את האבנים והמצוקים סביב . קירות הוואדי  חזרו אחריה, זועקים  אף הם, בקולה.

בבת אחת, למשמע צעקתה האדירה, השתתקו כל הקולות ולמספר רגעים השתרר שקט.  עָדַה עמדה  ללא ניע, עוצמת  את עיניה ומקשיבה.  עכשיו יכלה לשמוע את פקפוק  המעיין ובין צליליו הבחינה בקול חרישי. קולו של גבר ששר  בלחש. בהקשבה מאומצת הצליחה לפענח חלק  מהמילים: "בעקבות הטלאים הלכתי, בתוך המעיין אבדתי, ולבואך ממתין , אהובתי"… עיניה השקדיות נפקחו  והבעת הפתעה התפשטה על פניה. מחייכת  חזרה על המילים בקול שקט:

"בעקבות הטלאים הלכתי, בתוך המעיין אבדתי…"

לאיטה צעָדַה  לעבר הקול, נעמדה על שפת המים, והסירה מעליה את כותנתה הבלויה והמאובקת. "לבואך, יפתי,  אני מחכה"…

עָדַה צעָדַה לתוך הנחל, נעצרת שוב על החלוקים, מאבדת לרגע  את שווי משקלה.

כך עמדה במערומיה, מצטמררת , מסתכלת על המים, מהם, נדמה היה לה, הבליח אור משונה. אור לבן ומרצד, כמו נרמז, מופיע ונעלם, יורד אל המצולות ועולה שוב, כמבקש לשחק עמה במחבואים, והיא, עיניה השחורות בורקות, צחקקה, נענית להזמנה: "אני באה, אהובי," אמרה, טבלה עד לכתפיה  ויצאה שוב.  קצוות שיערה , הארוך והרטוב צפות על פני המים, ושוב טבלה , הפעם מכניסה גם את ראשה, מתנועעת כמו דג והמים מלטפים את עורה, והאור מתלפף סביב גופה,  והיא שוחה ומעמיקה אל תוככי המעיין,  בעקבות האור המזמין אותה למשחק, וככל שהעמיקה חשה בכוח אדיר שמושך אותה פנימה עוד ועוד- כוח חזק שלא יכלה, או אולי לא רצתה, להתנגד לו-  אל עומק התהום. וגופה פרפר בעונג, כמוהו נשכח ממנה זה מכבר.

 

הלבנה, שצפה בתוך המעיין, השתקפה על הרקיע והאירה עליו, וגם על המצוקים ועל הוואדי.

נערות לבושות לבן נעו בין השיחים – דמויות סגלגלות,  כמו שקופות באור הלילה הבהיר – והחלו לצאת  מתוך הצמחייה, צועדות  לאיטן לעבר המעיין, התייצבו על שפתו והתבוננו באישה שריחפה מעורטלת  על פני המים. הן נכנסו לתוך הערוץ, התכופפו  ומשו אותה, כשהן תופסות אותה בידיה וברגליה וגוררות אותה החוצה על חלוקי הנחל.  בשרה נשרט. בחמלה  הלבישו עליה שמלה לבנה ונשאו אותה על כפות ידיהן, מעל לראשיהן. כל הדרך נטף שיערה על הקרקע, משאיר שביל מים ארוך. עוד ועוד  בחורות, תופי מרים בידיהן, הופיעו מכל עבר ולוו אותן במחולות ובשירה. כך  המשיכה התהלוכה להתקדם בתוך הוואדי, ברעש גדול. מתופפות ורוקדות , שרות וצוחקות. גופה של  עָדַה, צנום וקל, כמו מרחף באוויר, שיערה נוטף ללא הרף,  ובכל מקום בו דורכות הבנות , צומח  העשב החדש. התהלוכה הגיעה למערה.

בפנים בערה אש לפידים. הנשים הניחו את האישה על הקרקע, באמצע המערה ויצרו מעגל סביבה. חלקן המשיכו לרקוד ולתופף. אחדות פתחו במחולות  כשהן מחזיקות בין ידיהן גולגולות מסוידות  שנלקחו מתוך גומחות קטנות שבקירות המערה. קודקודיהן היו מצופים  זפת. אחרות עטו מסיכות .

הנשים הקימו רעש והמולה מחרישי אוזניים , אך אלה לא הצליחו להעיר את האישה ששכבה על הקרקע בתוך המעגל – גופה השזוף מואר קלות באש הלפידים סביב- מתרדמתה. הפצעים על בשרה לא כאבו .

שיערה לא התייבש, והמשיך לנטוף בזרם בלתי פוסק. והמים נכנסו לתוך החריצים שבאדמה היבשה, יוצרים שבילים דקים, ערוצים קטנים שהסתעפו וסחפו את האדמה האדומה לתוך הצלקות בקרקע. הנשים במעגל המשיכו לפלוט קולות גרוניות , לחשים וצריחות ולתופף בתופים.

עָדַה פקחה את עיניה. הרעש מסביב החריד אותה עד שכמעט הטריף את דעתה . קירות המערה מוארים היו באור אדמדם , וכשהיא שכובה על הקרקע, מסתכלת כלפי מעלה, צלליתן השחורה של הנשים שחגו סביבה במהירות, נראו לה כמו אילנות שנופחה בהם רוח חיים.  פני הנערות נותר בצל.  לרגעים ראתה גולגולות שכאילו ריחפו וריקדו באוויר, והצדפות שהוכנסו לארובותיהן,  לדמות עיניים, בלטו בלובנן המבריק ואור הלפידים שבער סביב מרצד בהן. האוויר היה ספוג

עשן וריחות קטורת מחניקים. נאנקת, ניסתה להתרומם ולא יכלה, ניסתה לזעוק וקולה נעתק בתוך גרונה. גופה רעד ופרכס . רשת נימים דקים שהשתקפה על פני עורה  החלה לדמם. אך לא דם  יצא מורידיה,  אלא נוזל שקוף נשפך מתוכה ומתוך שיערה בקיטונות עד שגופה החל להיעלם בתוכו. כאילו עשויה היא חמר, התפוררה האישה ונמסה בתוך המים שהיו עכשיו שיטפון שסחף כל מה שמצא בדרכו  אל עבר העמק .

בטרם שחר,  העיר טפטוף את  הזקנה ששכבה על מחצלת, בקיטון החמר הקטן . היא לא מיהרה לקום, מאפשרת לחוטי  החלומות להיפרם לאיטם , שוקעת לתוך השינה ומתעוררת לחלופין, מספר פעמים.

כשפקחה את עיניה, הגשם פסק והיא חשבה שאולי היה רק פרי דמיונה. על הקיר השתקפה צורתו של פתח הבית בצבעי  זריחה כתומים. נאנחת  התרוממה וקמה, ניגשה לכד  המים, שלהפתעתה היה מלא, שטפה  את פניה, וצוחקת בקול,  מילאה קערית  בנוזל המחייה ושתתה. שוב ושוב מילאה מים בכלי, מרווה את צימאונה.

אחר כך נעמדה בפתח הבית. קרירות ליטפה את עור פניה המחורץ. עשב רענן כיסה את הגבעות הנמוכות , והוא התנועע קלות ברוח .  נכדה הקטן התרוצץ ערום בין השלוליות והערוצים הקטנים. מחייכת הסתכלה איך הילד השחרחר והרזה מקפץ, מרים אבנים קטנות, זורק אותן לתוך המים ועומד לצפות איך הן מתרחקות בזרם, שיערו השחור והמבריק מתבלבל  ברוח.

כשהבחין בסבתו מתבוננת בו, רץ לעברה, חייך אליה, והיא ראתה את השקע שהותירו שיני החלב שנפלו.   אף היא חייכה אליו -לשונה הסגלגל נחשף בין ניביה, כששיניה הקדמיות חסרות – חיבקה אותו והרימה אותו לידיה, רגליו מרטיבות  את כותנתה הבלויה. ליטפה את שיערו וביקשה לתפוס כינה שנעה בשביל שנוצר על קודקודו, אך הילד נישק את פניה שנראו כצמוק  וביקש להשתחרר מיד מאחיזתה, והיא התכופפה ושלחה אותו חזרה אל האחו המלבלב, ממשיכה להתבונן בו עד שהתרחק. לבסוף נכנסה חזרה לחדרון ונגשה לקחת סל בו תוכל ללקט גרעינים,  אך  נעמדה על מקומה בתדהמה כשהבחינה  בבתה השוכבת על מקלעת חוטי פשתה. בצללית הקיטון  יכלה לראות כמה חיוורות ורפויות פניה. הבעתן נינוחה ואולי נרמז עליהן חיוך.  

"על שום מה לבושה בשמלת כלולותיה?", שאלה הקשישה בקול נרעד.

עָדַה שכבה בגבה , כל גופה רפוי, לא נעה ולא זעה, וכלל לא נתן היה לחוש בנשימותיה. שיערה השחור והמבריק נפרש לצידי גופה עד לאגן, כאילו זה עתה הוברש וסורק . 

האם הזקנה נחרדה: על מדף ליד משכב בתה,  עמדה גלגלתו  המכוירת של בעלה המת, עיני הצדף שלו מתבוננות  בה בתשוקה.