התרדמת מאת אחיקם-דויד יעקבי

א.

שלחו אותה לשם כדי לרפא את הבחילה. הם ישבו מולה בחלוקיהם הלבנים, אמרו שניסו כבר הכל, כל תרופה וטיפול. נשאר רק הכפור. עכשיו היא כאן. החושך תמידי והזמן זניח, על הזמן היא ויתרה. במאורת הקרח היא ישנה עם הדוב, בוהה בפרוותו הלבנה – מאיפה מגיע הזוהר הזה? הכפור מכאיב בכל הקצוות והבחילה מתנמנמת עוד קצת ועוד קצת יותר והמחשבות מתערסלות בתנועה באה והולכת, נָד-נֶד שכזה.

 

ב.

לא-לא, לא-לא. לא, לא, לא ולא: כך, רוב הזמן, היא העדיפה שלא. אחר כך הם הפסיקו לשאול והיא הפסיקה לשמוע. וזה לא שהעדיפות הזאת הייתה חיבוב ה-לא אלא שנאת ה-כן. ונֶטַענְאֶלַה תמיד רצתה כן. היא אמרה לא ונטענאלה הפכה אותו לכן. לפעמים, רק לפעמים, הפך ה-לא לשנאה גדולה. היא לא הייתה אדם כזה – שונא. לא ולא, לא גַבְרִיאֶ. גבריא פשוט העדיפה שלא. זה כל הסיפור, והנחת היסוד הייתה שהוא כבר סופר כמה פעמים. זה לא פגם להעדיף שלא. זו לא חריגות. כך, לוחשת: כמו כולם רק ההפך כמו כולם רק ההפך כמו כולם רק ההפך.

 

ג.

הדוב פועם מעט, דוק התרדמת מכסה את ליבו ואת כלי הדם. כל השומן שאגר במשך הקיץ ההוא, הקודם, נשרף עכשו לאיטו תחת להבת גופו הקטנה, הלא-רוצה-להטריח. היא שומעת את הנשיפות ומרגישה אותן על עורפה, חמימות וטחובות. והלב, לב הדוב, מרעיד בה משהו בהתכווצותו, והיא עוקבת אחריו: פה-בה. פה-בה. פה-בה.

כמה פה-בה נכנסים בדקה?

כמה פה-בה נכנסים בלילה אחד כזה?

כמה זמן היא ישנה? הרבה, הרבה מאוד. הבחילה מזדחלת החוצה. שרירי הלסת כבר לא מכווצים כמו פעם, הוושט חדלה להיות דוקרנית. אבל קר, והדוב, והפה-בה שרועם בחזרה מכותלי המערה. היא נצמדת חזק יותר אל פרוותו, פתאום מפחדת למות, פתאום נאחזת בהחלמה הנרמזת, הכמעט-מגיעה.

 

ד.

אבל היו עוד עניינים, כמובן. אולי אם לא הייתה ילדה כה מתוחכמת כמו שאמא תמיד אמרה, אולי אם גם לה היה ספגטי במקום שכל. אבל היה לה קשה לשאת, כבר אז, נניח… כבר בגיל חמש. אמא שאלה אותה אם היא רוצה להצטרף לחוג בלט וגבריאֶ אמרה לא. אמא צחקה ולקחה אותה בכל זאת. הן הלבישו אותה בשמלה ורודה וגרביון ורוד ובגד גוף ורוד ונעליים ורודות, מבד, "נעלי נסיכות", וזרקו אותה אל החדר ההוא, חדר של רצפה רכה וקיר גדול שכולו מראה ובמראה משתקפות כל הנסיכות המרקדות – תנועות פשוטות, של ילדות – וגם היא השתקפה מאחוריהם, ילדה ורודה מפחדת בפתח הדלת. והיא הרגישה את זה, היא ידעה את זה פתאום והתחילה לבכות: כולן יודעות איזה סוד ורק לה לא סיפרו. ואמא לא הבינה, אמא לא הבינה. כל הדרך חזרה היא שאלה מה קרה, וגבריאֶ אמרה: לא-לא, לא-לא. לא, לא, לא ולא.

 

ה.

ומתוך חיקו של הדוב הישן היא חשבה רגע.

ואז היא חשבה: כל כך הרבה זמן לא חשבתי. והיא חשבה שאולי כך מרגיש מת שקטעו את מותו והיא ניסתה לחשוב על שמות של מתים שהיא מכירה שקטעו את מותם ולא הצליחה למצוא. היא המשיכה לנסות.

 

ו.

אחרי אותה שפיכות דמעים גבריאֶ לא הסכימה לבכות עוד. לא כשעקרו לה שן ולא כשנפלה ולא כשלנטענאלה הציעו חברות לפניה. היא הביטה בהם, בנטענאלה ובהַריאל, כשחזרו ביחד הביתה אחרי בית הספר, מדברים על אוסף המדבקות שלו ועל אוסף הברבריוֹת שלה ומצחקקים בשקט ומתלחשים בגנבה, מבלי שתשמע, וכמו מצפים שכבר יגיעו אל בית משפחת כהן ויפטרו מהילדה. פעם אחת היא עשתה כאילו היא נכנסת הביתה ומבלי שתסגור אחריה את הדלת כבר יצאה ועקבה אחריהם. לא משהו מעניין. הם רק דיברו ודיברו ואז הם ראו אותה מרחוק והריאל לחש משהו באוזן של נטענאלה ונטנעאלה צחקה עם כל הגוף ועשתה לה שלום וגבריאֶ ברחה משם. גם אז היא העדיפה שלא לבכות.

 

ז.

לפעמים היא שומעת רוח מפתח המערה. לפעמים דנדון של אור. הכל נראה לה כמו דמיון, כמו דמיונה המתפרע. היא חושבת שהיא שומעת רוח וחושבת שרואה ביקור של איזו משב אור חמקמק ומיד חוזרת אל הבחילה ולא בטוחה בכלום. והרי עכשו קיבתה רגועה, החזה כולו מלא בכל אותם איברים רועמים וריק מאוויר. עכשו היא ערנית ועכשו היא בטוחה –

 

יש רוח בחוץ והאפלה איננה גמורה – הנה קימורי הדוב, הנה אצבעותיה, הנה פתח המערה. ואם יש קווי מתאר יש אור ואם יש אור יש מאור. ולא היה אכפת לה אם גדול המאור או קטן –

 

היא רוצה לראות אותו.

 

ח.

כמובן שגם אחרי גיל שתיים עשרה נטענאלה המשיכה להיפגש עם בנים, כמו כולן. עד גיל חמש עשרה היא עוד ביקשה מגבריאֶ שתבוא איתה אל אותן פגישות כדי לא למשוך את תשומת לבם של הפקחים וגם רמזה לה מתי להתרחק, מתי להתעכב בשירותים. יותר מפעם אחת היא ראתה אותה נצמדת עם שפתיה אל שפתי הבנים, ופותחת את שפתיה שלה ופותחת את שפתי הבנים, ולא הצליחה לראות יותר מזה ולא ידעה מה זה העניין הזה ואם זו המצאה של נטענאלה, עוד אחת מההשתטויות שלה, או עוד סוד שאף אחד לא סיפר לה. אחר כך נטענאלה הייתה בת חמש עשרה וכשהייתה בת חמש עשרה ויום כבר הוציאה רישיון ולא פחדה יותר מפקחים, ובכל אופן גבריאֶ העדיפה את זה ככה.

 

 

ט.

ההתמתחות היא פעולה מוזרה. ההתמתחות היא פעולה חדשה. ההתמתחות היא הכרה בקיומו של הגוף. כלומר, של שאר הגוף, הגוף שאינו קיבה, וושט ולסת. יש את העצמות, הגידים, השרירים. ותאי השרירים והמיטוכונדריה – דווקא על המיטוכונדריה יצא לה לקרוא פעם באחד מהספרים של אביה. היא מתמתחת ונזכרת במיטוכונדריה והיא חושבת על המיטוכונדריה ועל הנוזל התוך תאי והחום והאנרגיה ויונקת אנרגיה מכל התאים. מפהקת. איזה תיאבון זה. תיאבון של חיות לילה מטורפות. היא מפהקת שוב ומתמתחת שוב ונחלצת מחיקו של הדוב. לרגע נדמה שהוא מרגיש. לרגע נדמה שהוא נדחף אל סיוט אי-שם בשנתו הדובית – איזו עווית באוזנו העגולה, איזה צליל שבקע ממנו – ואחרי רגע הוא שוב דוב ישן במערה, לבו איטי ומנגן פה-בה, פה-בה, פה-בה.

 

י.

כיתה י' הייתה השנה שכולם התחילו להיות בני שש-עשרה והמולת הרישיונות התחילה. היא העדיפה שלא, כמובן, אבל החוק לא שאל. ברוב התיאוריות היא נכשלה בפעם הראשונה ובפעם השנייה ובפעם השלישית. אחר כך אמה הסתגרה בתוך עצמה והיא העדיפה שלא, היא העדיפה שלא לפגוע באמא. אז היא ניסתה קצת יותר והצליחה, גם עם הגבלות עדיין הצליחה. הרישיון הקוסמטי הגיע ראשון, עם איסור להשתמש במסיר איפור (בסדר מצידה). אחריו – רישיון שיחות החולין, עם איסור לנהל שיחות עם כל איש או אישה הגדולים ממנה בארבעים שנה ואינם קרובי משפחה דרגה ראשונה עד שישית (בסדר מצידה). ואז, בטור עורפי ששימח את אמא יותר ויותר ואותה רק חנק, בסדר הזה: רישיון להחזיק בדעה פוליטית (בלתי רדיקלית. בסדר מצידה); רישיון נהיגה (בסביבה עירונית בלבד. בסדר מצידה); רישיון לצאת עם בנים (בגלל האיחור – איסור להחזקת ידיים. בסדר מצידה); רישיון לעשן (מלבד: נרגילה, חומרים בעלי פוטנציאל הזייתי, טבק תוצרת חוץ. בסדר מצידה); רישיון להחזיק בעבודה של קיץ (מלבד – עבודה בחופי ים ופארקים של מים. לא ברורה לה הסיבה, ובכל זאת – בסדר מצידה).

 

לא-לא. לא. לא.

אבל המילה התחילה להחוויר. היא הרגישה שהיא מפסידה. היא הרגישה שהיא לוחמת גרילה בשטח אויב ושהיא נחשפה ונלכדה ותוצא להורג. היא העדיפה שלא לבכות, העדיפה שלא לבכות, רק התכסתה בשמיכות ובהתה בחלל, צפתה בו מתרוקן מחמצן וחיכתה. הו, איזה חנק ארור. איזו טרגדיה. כשנגמר האוויר שוב הורידה את השמיכה וצפתה בשיעורים מתנגנים על קיר החדר. "יש הבדל משמעותי בין לחיצת יד ידידותית לבין לחיצת יד מקצועית". ושוב כיסתה את ראשה בשמיכה וצפתה בחלל וחוזר חלילה. "שימוש באיי-ליינר מחייב נוכח אחד בחדר ככתוב בתיקון השלישי לחוק מניעת סכנות ביתיות ארבע שלוש ארבע חמש נקודה שבע". וחוזר חלילה. "מטרת המפגש הוא בירור יתרונותיו האבולוציוניים של הזכר". חלילה, חלילה, חלילה.

 

י"א.

היא לא טעתה – יש רוח. כבר בפתח המערה היא מרגישה את הרוח. היא מרגישה את הרוח. והיא רואה את הזוהר הזה. מאיפה מגיע הזוהר הזה?

 

י"ב.

הם, לעומתה. זה תמיד היה הם ולעומתה ובאמצע נטענאלה.

הם, לעומתה, עברו תיאוריות ראשונות וטסטים ראשונים. למדו חודשים, בהתלהבות, בצוותא, מחכים כבר להיות חוקיים ולהפסיק להתגנב. להסתובב כמו כל הילדים הגדולים בקבוצות קולניות ומעשנות ותאוות חיים מבלי להיתפס ולהיזרק הביתה ולהתחבא מהפקחים. זין על הפקחים – הם צעקו עם קבלת כל רישיון ורישיון.

 

אבל לא גבריאֶ, לא היא, לא-לא.

היא ראתה אותם ולחשה לעצמה כמו נגד עין הרע: לא-לא. לא. לא!

 

ונטענאלה, באמצע, כמו מרגלת שבאה משיחות הקבינט של האויב ומספרת על התאווה לחיים ותאווה לרישיונות ותאווה להשתלבות. ועל המסיבות המחתרתיות שתכף (תכף, אלוהים, תכף!!) יהיו חוקיות עם תחילת סדרת הרישיונות של גיל שבע עשרה. ובכל זאת נטענאלה לא מרגלת אלא סוכן כפול. סוכן זונה. סוכן כלבה. סיפרה את הכל ולא סיפרה כלום. במסדרונות בית הספר זה היה שם, בשירותי הבנות זה היה שם, זה היה בכל מקום, בקניון ובבתי הקפה ובתור החלב בסופרמרקט: כולם התלחששו. כולם חלקו איזה סוד ורק אותה לא שיתפו.

 

י"ג.

כן, בבירור זוהר. שם, בקצה האופק, מעבר למרבצי הקרח והשלג והאופל. כמו הטבעת הנשארת בתחתית הכוס אחרי ששותים את כל החלב. פס של חלב זוהר רחוק. מאיפה מגיע הזוהר הזה?

 

י"ד.

אמא נכנסה אל האוטו.

אני לא מבינה אותך, אמא אומרת. אני לא מבינה אותך! זה כאילו את עושה דווקא.

אני באמת עושה דווקא, גבריאֶ אומרת.

אמא מתניעה, אמא כותבת את היעד על לוח ההגה. האוטו גובהה, עולה ועולה.

מה לא בסדר איתך, אמא שואלת. למה את מוכרחה להיות כל-כך שונה? אנשים מדברים.

שידברו, גבריאֶ אומרת.

מה לא בסדר איתך, אמא שואלת. היא מסרקת את שיערה הלבן של גבריאֶ והאוטו עולה ועולה. אמא אומרת, אני קצת מפחדת עלייך.

מפחדת שמה, גבריאֶ שואלת.

שלא תקבלי רישיון לעבודת צווארון. שלא תקבלי רישיון להתרבות. שלא תקבלי רישיון למות בסוף הפנסיה. אמא אומרת, חרדות לא חסר תודה לאל.

אין לי בעיה להזדקן, גבריאֶ אומרת. אצטמק ואחלה, בודדה ורקובה באחד מהמוסדות האלה, כמו סבתא –

אל תזכירי את סבתא! אמא חורשת, ומכה עם המסרק על ראשה של גבריאֶ. לא את סבתא. סבתא הייתה סיפור אחר. ידעתי שאסור לנו לקרוא לך על שמה. סבתא הייתה סיפור אחר, תאמיני לי.

נניח, גבריאֶ אומרת. בכל אופן, את לא יכולה להגיד שסבתא סובלת.

זה מה שאת רוצה לעשות עם החיים שלך? אמא מתפלאת והאוטו עוצר כאילו גם בו אוחזת הפתעה. אמא אומרת, אף פעם לא שאלתי את עצמי אם בעצם יש לך שאיפות.

אין לי שאיפות, גבריאֶ מודה. ובכל אופן, לקרוא ספרים עד שמגיע האישור למות זה לא הגורל הכי נורא שאני יכולה לחשוב עליו. והיא חושבת לעצור לרגע אבל לא מצליחה והתהייה משתחררת: אולי הכל היה אחרת אם אבא לא היה מלמד אותי לקרוא.

ואמא לוחשת, אולי. ומשב נעים נכנס מהחלונות כשהאוטו מתחיל סוף-סוף לנסוע. גבריאֶ מסתכלת במראה ומהנהנת, מרוצה.

 

ט"ו.

לא, זה לא הבוקר שמתחיל, זה משהו אחר.

 

ט"ז.

לצבא היא העדיפה שלא להתגייס. לחו"ל לא היה לה רישיון לנסוע. החוק חייב אותה לעבוד למחייתה. היא מלצרה בבית קפה שכונתי.

 

סליחה, מלצרית?

לא.

אפשר בבקשה כוס מים?

לא.

מה זאת אומרת לא? אני אשמח לכוס מים.

ואני מעדיפה שלא.

 

פוּטרה.

 

י"ז.

מדורה? האור חזק מדי. עיר? האור חלש מדי.

אולי אם תתקרב, רק קצת.

 

י"ח.

היא עבדה במפעל ממשלתי. פס ייצור של אוֹקְסִיפְּלָטוֹת.

הרעיון היה למיין ואחר כך לחבר ואחר כך להתיך ואז למיין שוב אחרי הקירור. כל עובד היה לו את פס הייצור שלו ונע מעמדה לעמדה. היא העדיפה שלא.

 

י"ט.

שריפה? עיירה?

 

כ.

בשדה (מחוז צפון-מערב) היא קיבלה כפתור משל עצמה. היא העדיפה שלא.

 

כ"א.

ביקור?

 

כ"א.

אסון?

 

כ"א.

מאיפה מגיע הזוהר הזה?

 

כ"ב.

נטענאלה באה לבקר אותה, גבריאֶ התחבאה מתחת לשמיכה. שתלך, שתעוף. אבל נטענאלה גילתה אותה וקילפה את השמיכה, נתנה לכל החמצן להיכנס. כל החמצן המחייה, כל החמצן הננשף, הנשאף, החוזר חלילה. חמצן מחוּלל, חמצן טמא. חמצן יודע סוד. כולם יודעים סודות, כולם חולקים אותם. היא אף פעם לא העזה לשאול, אבל זה שם. היא אף פעם לא שמעה עליו, לא שמעה שהודו בו, אבל הוא קיים. היא למדה כמעט הכל, ועשתה את כל התיאוריות וכל המבחנים ועברה את רובם וידעה מה שכולם יודעים אבל עדיין היה חסר איזה זיק, איזה ניצוץ חיים. לא לא לא לא יכול להיות שהם כולם רואים את מה שהיא רואה וכולם משתתפים בזה, מעניקים את עצמם, מקריבים את עצמם, ואין שום אל ואין שום תמורה. היא לא היא לא היא לא תלך אל המזבח. מה הדבר

מה העניין, לעזאזל,

הפרט-

איך הם מדברים בכזו נינוחות ביניהם, בחלקלקות. איך הם מצחקקים יפה. איך הם רוקדים יפה. ואיזו נערוּת יפה, נערוּת מכובדת, רעננה. מעשנים ומוציאים עיגולי עשן, לבבות עשן, רושמים שמות שלמים, תאריכים, ציטוטים של זמרים. ומגישים יפה את כוסות הקפה, ומכינים יפה את כוסות הקפה, ועושים בו עיגולי קצף, לבבות קצף, רושמים שמות שלמים, תאריכים, ציטוטים של זמרים. וההן עם הגבות הדקות והשיער השחור והערמוני (איזה צבע יפה יש לערמון!) והשפתיים העולצות בעקרביות, ולשונן הדוקרת מלקקת את האודם המרוח יפה. כמה הכל יפה והכרחי. שום דבר מזה לא היה בשיעורים. לא ברישיונות ולא בבגרויות. לא בדפי ההיסטוריה ולא בפרבולות השמחות ולא בספרי התיאוריה לבנות ופעם אחת גם הציצה בספרי תיאוריה לבנים וגם שם זה לא היה. לא, לא. יש סוד.

 

גבריא מביטה ונטענאלה ומתפרצת, באחת. היא מעדיפה שלא לבכות והיא לא בוכה אז היא סוטרת לה. היא צועקת: מה לעזאזל, הסוד? פעם אחת תהיי חברה ותספרי לי.

 

נטענאלה אומרת, אני בהיריון.

 

כ"ג.

העור מתחיל לעקצץ מרוב קור והיא נזכרת בעורה, בעירומה – בבד השחור הצמוד לכל שיפולי גופה, דבֵק בכל קימור וקימור ורק על פניה איננו. וניסתה להיזכר אם את שערה גזרו מתחתיו ולא הצליחה. וניסתה להיזכר אם פניה יפות ולא הצליחה. וניסתה להבין אם זה עשן שעולה מריאותיה ונזכרה באיזה מושג – ערפל – ולא הבינה. הם אמרו לה שהבגד ישמור עליה קרה אבל חיה. איזה זיכרון נפלא. היא מנגנת אותו בראשה שוב ושוב: קרה אבל חיה. היא מחייכת וחושבת – זה בדיוק הגבול.

 

כ"ד.

אבל אני לא מבינה.

מה את לא מבינה.

הוצאת רישיון?

לא.

אז איך?

את לא יודעת איך?

לא.

זה לא משנה, אני בהיריון ואני חייבת להפיל. אחרת-

אחרת מה?

את באמת לא יודעת כלום?

לא. לא… ספרי לי.

לא, זה לא העניין. את צריכה שתעזרי לי, אני צריכה כסף. יש איזה רופא בעיר התחתית…

לא, את חייבת לדווח על זה. אם יגלו… דווקא על מקרים כאלה כן שמעתי סיפורים.

לא… לא! גבריאֶ את היחידה שיודעת, אסור לך לגלות לאף אחד, תבטיחי לי!

וגבריאֶ אמרה, טוב. טוב…

 

כ"ה.

מכאן, מהמרחק הזה היא רואה את המערה יפה. ובחושך הזה היא רואה את הכוכבים יפה. ועל הקרח יש אדוות אוויר דקות. כמה קר, כמה טוב. הקור עושה לה טוב. מאיפה מגיע הזוהר הזה?

 

כ"ו.

היא הביאה לה כסף. היא עבדה במלצרות ובפס הייצור ובשדה. היא בכתה בלילות ובמשמרות וליד שוטפת הכלים. משהו נפרץ בתוכה והחמיר: היא קודמה וקודמה, לא ידעה שיש כל כך הרבה דרגות, לא תיארה לעצמה כמה שהמערכת מסועפת ורעבה ולהוטה לרצות. אחרי ניהול האזור ניהול אדמיניסטרטיבי. אחר כך, בהנהלה. אחר כך הוציאה כמעט מרצונה את כל הרישיונות המתאימים.

 

משהו רע קרה לה. נטענאלה התקשרה והיא לא רצתה לדבר. אמא התקשרה והיא לא רצתה לדבר. סבתא התקשרה והיא לא רצתה לדבר. התביישה. התביישה ב-כן שלה. הו, ה-כן שלה! הלכלוך, הטינופת. הגנבה. התברר שהיא מחזיקה באישיות חביבה. שיש לה צחוק מצחיק שמרענן את הפסקות הקפה. שהיא מתייקת נפלא. שהיא גורסת נפלא. שעוד לא תכננו יפה כמוה גביית כספים לכל האירועים הקטנים והחגים ומסיבות הפרישה.

 

משהו נרצח בתוכה. היא הוציאה רישיון ללימודי תואר. הנדסת חשמל ומנהל עסקים. והדם. הו, הדם. בכל עבר. עולה וגואה. היא אפילו חלמה את זה: היא הולכת על המדשאות של המכללה למינהל כשדם פורץ מנחיריה. שטף אדיר. ומפיה יוצא דם, שטף אדיר. וכשהתעוררה – לסתות חשוקות, ושט צמוקה, קיבה מכווצת: בחילה.

 

כ"ז.

היא רוצה לקרוא לכוכבים בשמם.

מה הם שמות הכוכבים?

דווקא באסטרונומיה היא אף פעם לא התעניינה וגם לא ניסו לעניין אותה. בספרים של אבא אף פעם לא נתקלה במשהו כזה וגם אם קראה הכרתה הלומה כרגע, קהה מדי מכדי לשלוף. מה יותר נורא מלראות את כל ניצוצות הכשף האלה ולא לדעת את שמם? ובעצם היא פה לבד, השמיים שלה. מדוע שלא תיתן להם שמות חדשים משלה? מדוע שלא תנסה לפחות? מאיפה מגיע הזוהר הזה?

 

כ"ח.

אחרי הכדורים והכמוסות התת לשוניות והקפסולות והגלולות והזריקות בתת העור והזריקות בשריר העכוז והזריקות בירך והזריקות בבטן והזריקות בזרוע והטיפות באוזן והטיפות באף והדיקורים הסיניים ונזעי החשמל וצביטות העפעף והכריתות – כיס המרה, הקיבה, התריסריון העליון, חלקים נבחרים מכל אחת מהאונות – ובתי המרחץ והתרופות האחרות, הכפריות, כל שומן שהופק אי פעם מהחי וכל שומן שהומצא אי פעם במעבדה וכל איבר אכיל של זוחלים ודו-חיים ומכרסמים ויונקים וכל חלק לא רעיל של זרעים ופקעות ושיחים ועצים ופרחי בר ופרחי נוי וקקטוסים חריפים יותר או פחות וגם חומרים אחרים, חוקיים יותר או פחות, וטיפולים אחרים בעיקר בלתי חוקיים, וחוקנים, כמובן – אחרי שכל זה לא עזר וכמו רק הכעיס את הבחילה – היא נשלחה את המכון.

 

כ"ט.

במכון לא דיברו על הזוהר הזה.

 

ל.

הם ישבו מולה בחלוקיהם הלבנים, אמרו שניסו כבר הכל, כל תרופה וטיפול. נשאר רק הכפור.

ככה, בחומרה. הם היו שלושה. הימני ביותר שתקן ושמן. השמאלי ביותר צחקן ושמן. האמצעית לבנת שיער – גם היא נכשלה באיזה מבחן או שמא מדובר, נניח, בהעדפה אישית? – וסמוקה. לכולם היה חלוק לבן ועל חזו שני כיסים, אחד בכל צד. לכולם היו שלושה עטים כסופים בכיס החלוק הימני. הם כולם היו רכונים מעל השולחן. השולחן היה ריק ולבן. הם הציגו את עצמם. השמן השתקן – ד"ר בַרְטֵל. השמן הצחקן – ד"ר בי. האמצעית – ד"ר שימאונה. הד"ר אמרה, למזלנו, נמצאת מתאימה. אם תסכימי תישלחי עוד היום.

 

ל"א.

אבל מה זאת אומרת נמצאתי מתאימה? מתאימה למה?

 

ל"ב.

אבל מה זאת אומרת נמצאתי מתאימה? מתאימה למה?

הם לא ענו לה והבחילה הקשתה על נשימתה. היא ניסתה לחשוב על משהו אחר ולא הצליחה והבחילה לחצה ומחצה כמו חיבוק, כמו זאב רע, והבחילה דרשה עוד, היא דרשה עוד! מעולם לא היה לה סוד משל עצמה. אף פעם לא לחשה למישהו על האוזן. איך זה מרגיש? כשהבל הפה נקווה באפרכסת ובא בחזרה – איך זה מרגיש? גבריאֶ אמרה כן.

 

ל"ג.

הו, כן. כמה נעים. כמה טעים האוויר.

 

ל"ד.

ובדיוק כשהיא חשבה שזה נגמר, שהסיפור נגמר, שהוא נשאר שם, בנעוריה, המועקה ההיא חזרה. הרי גם לרופאים היה סוד. היא הרגישה את זה. היא ראתה את זה. הם מדברים ביניהם בשפת סימנים פרטית, במחוות קטנות, בחיוכים שעולים רק לרגע, רק למאית שנייה ממש, במבטים מהירים. היא יודעת שזה משהו אחר. היא יודעת שיש פה משהו אחר. אבל הבחילה, לעזאזל. מה זה משנה, רק שהבחילה תלך, שהסיוט ייגמר.

 

ל"ה.

כן. מול פס החלב היא נזכרת. היא אמרה, "כן". וכשאמרה זאת השמן השתקן נדרך – משהו בזווית בו הזדקף הצוואר – והשמן הצחקן הפסיק לגחך. ושושנה אדף. הו, ד"ר מרשעת! כאילו שושנה פה איתה היא שומעת את האנחה הקטנה שלה, שבקעה בטעות. האנחה הזו – כמו נטענאלה כששאלה, בתום ובסקרנות גם יחד, "את באמת לא יודעת כלום?".

שום כלום, מסתבר. כולל: מאיפה מגיע הזוהר הזה?

 

ל"ה.

מאיפה מגיע הזוהר הזה?

 

ל"ה.

הזוהר הזה.

 

ל"ה.

הזוהר-

 

ל"ה.

הזוהר מתקרב. הזוהר בא!

הזוהר הולך וגדל-

 

ל"ה.

אולי בכל זאת השמש, אולי כל הלילה הזה הוא שחר מתמשך.

לא-לא. לא הזוהר הזה.

 

ל"ו.

וקול רעם עצום מחריב את השקט. פתאום. היא לא ידעה ששלג יודע לבעור, אבל הנה אש. מולה. שאגה נמלטת מתוך המאורה. הדוב התעורר. הוא רץ אליה, מתכופף. היא על גבו. הוא רץ, האש מבעירה את הכל, העולם הזה הוא מים. והנה, אין בחילה, הזוהר הבעיר את הכל. מאיפה הגיע קול הרעם הזה? הדוב לבן ופועם ורץ מהר. שומר עליה. האש דולקת אחריהם, אין זמן.