38 – מסע עולמי

"תחזיק, תחזיק אותו! בום. יא בן זונה. בום. עוד אגרוף ועוד בעיטה.
כוס עעמ עמק. יא חתיכת חרא. נקווה שזה ילמד אותך משהו לגבי החיים."
קלאק קלאק קלאק. קולות צעדים, קול פתיחת מכונית. ווווורווום. חריקת צמיגים, ורעש מכונית מתרחקת.
קמתי  בקושי מהרצפה וניגבתי את הפה שלי. כמה דם יא אללה.. ירקתי חלק ממנו על הרצפה, ושוב ניגבתי את הפה.
איזה חושך.. איפה לעזאזל אני נמצא.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס ולחצתי על כל מיני כפתורים, מקווה לאיזה טיפת אור.
כמובן.
אין בטרייה.
נפלא.
התחלתי קצת להסתובב, גורר את הרגליים שמחזיקות את  הגוף המדמם שלי מאוזן בקושי על  הקרקע.
 הממ.. טוב. יש פה הרבה חול. קצת צמחים, ועוד חול. הרבה הרבה חול.
כנראה איזשהו מדבר.
טעמתי קצת מהאוויר. הממ… איפשהו בדרום כדור הארץ נראה לי . התחלתי  לטפס לאט לאט על זרמי החמצן ,החנקן והפחמן הדו חמצני. שמעתי שהפחמן מחזיק אותך הכי טוב, איזה חבר שהיה בצופים לימד אותי את זה,  אז ניסיתי בעיקר לדרוך עליו.
הצלחתי לטפס בערך 50 מטר למעלה, עד שפתאום נתקעתי במשהו.
כוס אמק. במה כבר בן אדם יכול להיתקע בזמן שהוא הולך על האוויר, חשבתי לעצמי. לא כל כך יכולתי לראות הרבה, אתם יודעים, מדבר, אין אורות.
טוב, האמת שהיו איזה כמה גחליליות שעפו שם באיזור, אז יכולתי לראות טיפה מהפחמן הדו חמצני ,שלא תחשבו שאני איזה אמן על חושי שיכול פשוט להרגיש באופן מוחלט איפה בדיוק הוא צריך לדרוך,  אבל לא יותר מזה.
הושטתי את ידי וניסיתי למשש את החפץ מולי, כשפתאום הרגשתי איזה משהו רטוב.
"די די נו נו אני נכנע, רק לא בפה!!!"
נרתעתי החוצה. רגע, אני מזהה את הקול הזה..
"אמיר?…" לחשתי.
"מה, מה איך אתם יודעים את השם שלי?"
"אמיר יא דפוק, זה אני , דניאל!"
"דניאל!! מה מה… מה לעזאזל אתה עושה פה??"
"הממ.. כרגע סתם הולך… האמת שזה די מסובך להסביר… השאלה היא מה לעזאזל אתה עושה פה.."
אני.. אני לא יודע!! הדבר האחרון שאני זוכר זה שהלכתי לישון בשלווה בבית שלי, ואז פתאום התעוררתי פה וכמה אנשים פשוט הכניסו לי מכות רצח ומאז אני פשוט יושב פה מדמם כולי ואני אני לא יודע מה קורה בכלל אני אני.."
"טוב די… תירגע. "
הוצאתי מגבון לח מהכיס שלי והושטתי אותו לאמיר, "הנה, קח מגבון לח, תנגב את עצמך, תירגע קצת."
אמיר מישש קצת בחלל עד שהגיע לידי , ולקח את המגבון.
"תו.. תודה."
מה שאמיר לא ידע זה שמהלתי במגבון סם הרגעה בינוני, תמיד אני שומר כאלה בכיס למקרה חירום,
ונראה לי שעכשיו זה נחשב מקרה חירום. מסכן, שיירגע קצת.
"בוא, קום. בוא נתחיל ללכת קצת. אולי נמצא איזה רמז או משהו בלשי לגבי המיקום שלנו." אמרתי והושטתי יד לאמיר. אמיר גישש באפלה, מצא את ידי המושטת, תפס אותה והתרומם.
"תודה. ווי איזה סרט זה החוסר אור הזה הא?"
"כן.. סרט רע. רגע, חכה שנייה, יש לי רעיון."
רצתי מהר לכיוון אחת הגחילילות שהתעופפה לה באיזור, וכשהיא לא הסתכלה תפסתי אותה והכנסתי אותה לפלאפון שלי. הפלאפון עשה כמה רעשים מוזרים, וחזר לפעולה. "הא, ידעתי שכל הלילות הארוכים האלה של צפייה במקגיוור ישתלמו בסוף," חשבתי לעצמי, וחזרתי עם הפלאפון המאיר לכיוון אמיר.
"או על הכיפאק, עכשיו נוכל לראות משהו. פנאן."
"כן. "
"דניאל, תגיד לי רגע משהו, הממ, על מה אנחנו בדיוק הולכים?"
"על האוויר" השבתי.
"על האוויר?"
"על האוויר."
"הממ. אוקי. ואתה רוצה אולי להסביר לי בטוב ליבך איך זה  בדיוק הגיוני שאנחנו הולכים על הממ.. האוויר?"
"השהיה זמנית של חוסר אמונה."
"השהיה מה מה מה מה?"
"השהיה זמנית של חוסר אמונה. "
מבט תמוה השתרע על פניו של אמיר.
"אוקי,  אני אנסה להסביר לך. תראה, בעיקרון, אני לא מאמין בניסים ורוחות רפאים וכל מיני שטויות כאלה.
סך הכול אני בן אדם רציונאלי, הרי אנחנו חיים בעולם עם מערכות חוקים הגיוניים וכל אחד , כולל אני, יודע מה כן יכול לקרות ומה לא יכול לקרות.
אבל, ויש אבל, כשקמתי לפני שעה קלה על החול, בלי שמץ של מושג היכן אני נמצא, מדמם, כאוב ומבולבל, הייתי צריך לחשוב על איזה פיתרון.
אחרת מה, אני אמות פה על החול כמו איזה גמל שירו בו לוחמי מג"ב בזמן שהוא נוצל ע"י בדואים להברחת 20 קילוגרם של חשיש אפגאני לתוך שטח ישראל? לא נראה לי.
אז השהיתי זמנית את חוסר האמונה שלי בניסים ושאר השטויות ופשוט התחלתי ללכת על האוויר.
סך הכל זה די פשוט."
"הממ… אוקי… אוקי. ונניח שאתה צודק, איך זה הגיוני שגם אני הולך על האוויר?"
"אה זה, הממ.. שאלה טובה.
 אולי אתה פשוט בן אדם יותר מאמין ממני, שפשוט מרחף בכל זמן מצוקה."
"אוווולרייטי דן… אם אתה אומר, מי אני שאשפוט את כישורי ההתמצאות שלך..  " אמיר אמר בזמן שגילגל את עיניו.
"כן, מסתבר שזה מה שאני אומר." השבתי.
"סבבה"
"סבבה."
"אז מה ככה?" שאלתי.
"סתם, אתה יודע, ברגיל, עובדים בקיוסק. אה, האמת שאתמול הבוס שלי אמר לי שאיזה מישהי הגישה עלי תלונה. אתה קולט? הגישה עלי תלונה. מה כבר אפשר להתלונן על עובד בקיוסק? מה,  לקחתי לה 8.90 על 90  גרם קבוקים במקום 8.25? , חולי נפש תאמין לי."
"פחחח.. תכלס. אנשים דפוקים יש בעולם הא".
"כן.. רק אנחנו השפויים היחידים הא?" אמר אמיר וצחק.
גם אני צחקתי.
"כן, מסתבר.."
כך הלכנו בין עננים, רוחות, פחמנים וחמצנים, הלכנו והלכנו והלכנו.
"טוב. לא נראה לי שאנחנו נגיע לשום מקום בדרך הזה. צריך לחשוב על איזושהי תכנית פעולה או משהו." אמר אמיר.
"כן, אתה צודק. יש לך רעיון?"
"הממ.. בינתיים לא.. אבל תן לי כמה דקות, אולי אני אצליח לחשוב על משהו".

"אולי לי יש רעיון."
אמר קול אי שם מאחורינו.
שנינו הסתובבנו בבהלה לכיוון הקול. הדמות הייתה די רחוקה מאיתנו, ועדיין הכול היה חשוך מסביב, אז לא כל כך יכולנו לראות אותה.
"מי זה שם?" שנינו צעקנו בו זמנית.
טוב נו, אמיר התחיל שנייה לפני, אבל לי לוקח יותר זמן לתרגם את המחשבות שלי למעשים, אז זה אומר ששנינו חשבנו על המשפט הזה באותו זמן בערך. סתם שתדעו.
הדמות התקרבה אליי באיטיות, ושכשהיא הייתה מספיק קרובה הארתי עליה עם הפלאפון הגחלילתי שלי.
"מיכאל?!?!"
צעקתי בבהלה.
"מיכאל?? גם אמיר צעק, אבל הפעם הוא התחיל שנייה אחרי. יש, ניצחתי הפעם!

מיכאל צחק. "מה אתם בשוק? אחרי כל מה שעבר עליכם הלילה, איך אתם עוד מסוגלים להיות מופתעים ממשהו בכלל?"
אמיר ואני הסתכלנו אחד על השני , ואז שנינו הנהנו בראש בו זמנית.
"צודק.." צחקתי ושמתי יד על הכתף של מיכאל.
"אז מה? גם אתה אבוד כמונו? רגע, מה אמרת קודם? שיש לך איזה רעיון או משהו?" אמרתי.
"אהה.. כן כן, אני גם אבוד כמוכם, אבל גם יכול להיות שיש לי רעיון." מיכאל השיב.
"איזה רעיון?"
"טוב, זה לא שום דבר בטוח כן? אבל יש סיכוי טוב שזה יעזור לנו.
"דבר, דבר."
טוב אז ככה, כשהייתי בטיול בדרום אמריקה, גרתי שם אצל איזה זקן אחד לכמה חודשים. הוא היה זקן די מוזר, אבל גם מאוד חכם והוא לימד אותי כל מיני דברים, ואחד מהדברים האלו היה ללמוד לקרוא את הכוכבים."
"רגע רגע רגע,. לקרוא את הכוכבים, אתה מתכוון לניווט על פי הכוכבים, כוכב הצפון, הדובה הגדולה וכל אלה?" שאלתי.
"לא לא לא. זה משהו אחר. זה ניווט.
מה שהוא לימד אותי, זה לקרוא ולהקשיב לכוכבים. תראה, בעיקרון כל כוכב, הוא די כמו בן אדם.
כל אחד הוא קצת שונה, אבל מרחוק כולם נראים אותו דבר, וכולם מורכבים מאותו חומר.
עכשיו מסתבר שיש תורה כזו, שפותחה ע"י סינים שהיגרו לדרום אמריקה במאה ה-19, שמאפשרת להקשיב למה שהכוכבים אומרים. ממש כמו שאנשים מתקשרים אחד עם השני, גם כוכבים מתקשרים אחד עם השני. זה בערך כמו שפה, אבל יותר דומה לשפת גוף מאשר שפה לשונית. אפשר לקרוא לזה מעין שפת סימנים, או איזושהי טלפתיה בין כוכבית.
".. הממ טוב. ומה.. מה .. איך לעזאזל הגעת לזקן שיסביר לך את כל תורת הכוכבים הזו?"
"סבלנות דונטלו, סבלנות, הכול אני אסביר לך, אל תדאג.
הזקן הזה, שהוא אחד מהשושלת סינים הדרום אמריקאיים האלה, יודע את התורה הזאת.
כשהייתי בדרום אמריקה, הייתה איזו פעם שעזרתי לאיש זקן, לסחוב לבית שלו את הדברים שהוא קנה בסופר, והוא כל כך שמח והתלהב מזה שעזרתי לו., אז הוא הזמין אותי לבית שלו ופשוט הציע לי לבוא לישון אצלו בבקתה שהוא בנה בחצר שלו. הייתי ממש לחוץ בכסף באותה תקופה, וכבר עמדתי לחזור לארץ, אז ההצעה הזו באה לי ממש בטוב.
הוא זקן די ערירי ומסכן, אין לו ילדים, וכנראה שהוא פשוט רצה חברה אנושית. הוא ידע אנגלית ממש טוב, ופשוט דיברנו כל לילה בערך, ואחד הדברים שדיברנו עליהם הייתה תורת הכוכבים הזאת."
"פיו. הזוי למדי הא.." מילמלתי.
"אכן הזוי.." מיכאל השיב.
"אוקי, ורגע אז מה בדיוק אומרת כל התורה הזו? איך היא יכולה לעזור לנו עכשיו?"
"התורה הזו היא בעיקרון בשביל אנשים, שלא ממש מבינים בדברים כמו ניווט, הישרדות בטבע, מכונאות וכאלה. אתה יודעים, אנשים כמונו. לא צריך לקרוא שום ספר הסברה בשבילה. פשוט צריך להרגיש ממש באמת ולהקשיב ממש בשקט.
מה שהאיש אמר לי, זה שהכוכבים בעצם רוצים לעזור לאנשים. סך הכל הם יצורים די ידידותיים. אמנם הם לא ממש שמחים מכל הקטע הזה שאנחנו מתחילים לשלוח אנשים לירח ולטייל שם ביניהם, אבל כל עוד אנחנו לא פותחים שם מקדולנדס או משהו הם עדיין בעדנו.
הזקן אמר לי, שהשיטה הזאת פועלת רק שבאמת באמת צריכים אותה, ואתה לא יכול לעשות אותה לבד. צריכים לפחות שלושה אנשים.
בשביל האפשרות להקשיב לכוכבים, כל אחד מהאנשים צריך לחשוב על מה הכישרון הכי גדול שלו, ולהתרכז בו ממש חזק.   צריך להגיע לרמת רפיון מוחית שבה המוח מתרכז רק בכישרון הזה,
ואז כביכול אפשר להקשיב לכוכבים.."
"פששש.. מיכאל, תאמין לי, אתה והאנשים שאתה פוגש…" אמיר צחק, וכולנו צחקנו גם.
"עדיין לא ניסיתי את השיטה, אף פעם לא הייתי ממש צריך אותה, אבל עכשיו נראה לי שאנחנו יכולים לנסות…"
"כן הא.. מה יש להפסיד.." חייכתי.
"טוב אז מה.. מה הכישרון הכי גדול שלכם?.." שאלתי.
כולנו הסתכלנו אחד על השני.
עמדנו שם בשקט לכמה דקות, כל אחד שקוע במחשבותיו.
עמדנו וחשבנו וחשבנו על כישורינו האמיתיים, עד שאמיר דיבר לבסוף.
"המ…. אני לא יודע אם זה ממש נחשב כישרון, אבל לי יש יכולת ממש מופלאה לזהות כל בעיה אפשרית שיכולה לקרות, ולעשות פשוט כלום כדי למנוע אותה.." אמיר אמר בהססנות.
"הממ אוקי אוקי, זה יכול לעבוד. Hold that thought. מה איתך דניאל? חשבת על משהו? מיכאל אמר.
הממ…האמת  שנראה לי שאני די טוב בלחשוב יותר מידי ולחפש למחשבות כל מיני משמעויות דפוקות..
"אוקי אוקי, we can work with that. עכשיו רק אני צריך לחשוב על משהו… מיכאל אמר, וחזר לחשוב.
"תאמת מיכאל, נראה לי שחשבתי על זה משהו.
יש לך כישרון ממש טוב להתעסק שעות בדברים הכי חסרי משמעות, וממש להינות מזה." אמרתי.
"וואלה.. וואלה… אתה צודק…" מיכאל הנהן.
"יופי, אז כולנו מצאנו את הכישרונות הכי גדולים שלנו?" מיכאל אמר.
"הממ נראה לי שכן.." אמיר השיב.
"טוב, אז עכשיו רק צריך להתרכז ממש חזק בכישרונות האלה, ולהרפות את כל שאר המוח."
"אוקי" אני ואמיר הנהנו.
"מוכנים ? שלוש ארבע ו…"
כולנו עצמנו עיניים. ניסיתי לרוקן את המוח שלי לחלוטין ורק להתרכז בהרגשה שהכישרון נותן לי, התרכזתי והתרכזתי,  עד שפתאום שמעתי מעין קול פיצוץ כזה ועפתי אחורה.
פקחתי את עיניי וראיתי את אמיר ומיכאל שוכבים להם גם על הרצפה, כולנו מסתכלים אחד על השני בתדהמה.
"זה.. זה עבד?" אמיר מלמל לכיוון מיכאל.
"לא.. לא יודע… אמרתי לך שלא ניסיתי את זה אף פעם.." מיכאל השיב והסתכל סביבו.
כולנו שתקנו לסביבות הדקה, נשארים ישובים על האוויר הקר.

"פסססט."
כולם הסתכלו לצדדים.
"מה נשמע חבר'ה?"
כולנו הסתכלנו למעלה, מחפשים בעיניים את מוצא הקול.
"הכל בסדר?" הקול חזר ואמר.
"הממ. כן. הכל בסדר. אתה .. אתה כוכב?" מיכאל מילמל.
"כן אחי, אני , אני פאקינג כוכב, כוכב פלוטו 345 ממערכת שביל החלב, או לפחות זה מה שראיתי פעם אחרונה שהסתכלתי במראה. " אמר הקול.
"אז מה ילדים, איך אני יכול לעזור לכם?"
כולנו הסתכלנו אחד על השני וגיחכנו.
"הממ.. האמת שאנחנו די תקועים פה באמצע האוויר, בלי שמץ מושג איך הגענו לפה ובלי שמץ של מושג איך לחזור הביתה, ותהינו אולי תוכל לעזור לנו…" מיכאל אמר.
"פחח. אחלה של בני אדם אתם הא. " צחק הכוכב.
"סתם סתם, בלי כוונה לפגוע. אתם האנשים מצחיקים אותי פשוט לפעמים. חושבים שאתם יודעים הכול,  שאתם הגזע השליט וכל כך בטוחים בכל התיאוריות החכמות  שלכם, עד שמגיעה עוד איזושהי סיטואציה חדשה  שאתם לא יודעים איך להתמודד איתה, ואז פותרים אותה בעוד המצאה של איזו תיאוריה חדשה.
תבין נשמה, אתם לא יכולים לדעת הכול. בעצם, אתם לא יכולים לדעת כלום.
אבל וואלה, אתם דווקא הפתעתם אותי לטובה בכל הטיול הזה שלכם, לא ניסיתם לחפש הסברים אלא פשוט זרמתם עם כל העניין. לא שאני אומר שזה מה שצריך לעשות, פשוט הייתה לי איזה התערבות עם כוכב 236 שתנסו לפתח איזושהי תיאוריה איפה אתם ולהעלות כל מיני השערות. האמת אני בטוח שבראש שלכם ניסיתם לחפש איזשהו הסבר, אבל , אני לא יכול להוכיח את זה, ובגלל שהפסדתי בהתערבות אני אחזיר אותכם הביתה."
הכוכב סיים את דבריו, ופתאום שמענו מעין קול נצנוץ כזה, כמו שמטבע פוגע ברצפה, והבזק אור נראה בשמיים. ההבזק התקרב והתקרב אלינו עד שנעצר בערך חצי מטר לידנו.
מולנו נעמד כוכב קטן, בגודל של כדור כדורסל בערך, עם מצנפת לראשו.
"מה, למה יש לך מצנפת?".. צחקקתי ושאלתי את הכוכב.
"מה? מה קרה? רק לירח מותר? גם אני רוצה מצנפת. מה אסור? סעמ עמק."
"בסדר בסדר.. רק שאלתי .. פייי איזה עצבני…"
"לא משנה, עזוב. היה לי יום רע. קיצור בואו בואו, תפסו בי. אני אקפיץ אותכם הביתה"
כולנו ניגשו ואחזנו בכדור, וביחד עפנו הרחק הרחק אל תוך הכוכבים , השקיעה ומה שבינהים.