38- מתחת לעור

 

פרנק החליף את אפו באף גדול וחד בהרבה, זה לא הלם אותו כלל.

"מה דעתך?", הוא הסתובב אלי ושאל, כאילו ההשתקפות במראה לא היוותה תשובה מספקת עבורו.

"לא טוב", הנדתי בראשי לשלילה.

"לעזאזל", הוא רטן בכעס, "חייב להיות פה לפחות אף אחד נורמלי". הוא תחב ידו חזרה מטה אל תוך תיבת האפים הגדושה, בתקווה שאולי מסתתר שם אף מוצלח יותר בתחתית, קבור תחת ערימת האפים הלא מרשימים מלמעלה.

לאחר חיפוש ממושך הוא שלף החוצה את ידו וקירב אף נוסף אל מול פניי. "איך זה?", שאל.

"שים אותו עלייך", השבתי, "קשה לשפוט כשאתה מנופף אותו כך באוויר".

הוא רטן משהו במלמול וסובב את פניו חזרה אל הראי, מנסה לאתר את המיקום המושלם לאף על פניו.

"אתה יודע", אמר בעודו מכוון את ידו לפי ההשתקפות, "דווקא נולדתי עם אף ממש מוצלח. מעולם לא הייתי צריך לוותר עליו".

"אני יודע", השבתי. הוא תמיד טרח לציין זאת כשבחן אפים חדשים.

"הייתי רק ילד טיפש", הוא המשיך, "לא ידעתי למה אני מכניס את עצמי".

נאנחתי. היה קשה לחלוק יותר מדי אמפטיה עם פרנק. אחרי הכל, היו אנשים במצב גרוע בהרבה משלו שם בחוץ. אנשים ללא אפים כלל. ללא עיניים, שפתיים, ידיים. פרנק תמיד היה ילד מפונק, אבל אי אפשר היה לומר את זה ישירות לפניו, כמובן.

"מה אתה אומר?", הסתובב חזרה אלי, האף החדש בולט על פניו.

"נראה טוב", אמרתי. לא שיקרתי, לפחות לא שקר מוחלט – האף הלם אותו בצורה לא רעה. אמנם היה מעט גדול ביחס לשאר פניו, אבל לא באופן שהפריע יותר מדי לעין.

"נהדר", אמר בחיוך. הוא השיב מבטו אל הראי ובחן את פניו המחודשות מצד לצד בסיפוק. אז פנה אל המוכר בפינת החדר. "אני אקח אותו".

"כן, אדוני", השיב המוכר וקם באיטיות מכיסאו לכיוונינו.

פרנק ניגש אל עבר המוכר בכדי לטפל בעניין התשלום ואני פניתי לכיוון הדלת, מחכה שיסיים את עסקיו. בדרך חלפתי על פני החלונות המושחרים שהקיפו את החדר ונעמדתי בצמוד לזכוכית, מנסה לקבל הצצה מחוץ לחלון אל עבר העולם החיצוני. הדבר התגלה כבלתי אפשרי. החלונות היו כה מושחרים שלא התאפשר לראות דרכם דבר, המראות שיתכן שסיפקו בעברם נחסמו לחלוטין. היה זה לטובה, כמובן, לטובת שלל הלקוחות שפקדו את המקום. אחרי הכל, אף אחד לא באמת רוצה לראות מה קורה מחוץ לסף דלתם. איש לא יבחר לראות את הסבל והכאב ברחובות כשניתן באותה מידה להתעלם מכך לחלוטין ולשקוע בנחת בעולמם הפרטי ורווי היוקרה.

פרנק ניגש אלי, הקבלה בידו. "זכור להודיע לי כשמשלוח האפים הבא יגיע", הוא קרא אל עבר המוכר, שחייך אליו בתגובה.

"אני לא אשכח, אדוני", השיב בחיוך מנומס. ולמה שישכח? מכירת איברים לאלו שיכולים להרשות לעצמם את המותרות היתה פרנסתו. והיתה זו פרנסה לא רעה כלל – סכומים גדולים החליפו ידיים בכל מכירה ומכירה.

פרנק הנהן אל עבר המוכר ושנינו פנינו לכיוון היציאה.

היה קר בחוץ, ובשניות המעטות שנדרשו לנהג לפתוח את הדלת עבורנו העולם האמיתי נגלה בכל כיעורו. גברים, נשים וילדים, כולם חסרי פנים לחלוטין. מנסים לזכות ולו בשבריר שנייה של תשומת ליבנו, מתחננים לכסף, לאוכל, לאהבה. מתחננים לעזרה.

אם חסרת פנים מחבקת צמוד לגופה את תינוקה הקטן ומנסה להרגיעו. אפשר היה לראות שהוא בוכה, אפילו שלא היו לו עיניים, אפשר היה לראות זאת.

הנהג הכניס אותנו פנימה וטרק את דלת הרכב אחרינו ושוב היינו מוקפים באותם חלונות שחורים ומגנים, שומרים עלינו בתוך העולם הקטן והפרטי שלנו.

פרנק נמתח על המושב והושיט יד אל עבר בקבוק שמפניה, עדיין נרגש ומרוצה מהאף החדש שעיטר את פניו.

"אתה באמת חושב שהוא נראה טוב עלי?", שאל שוב והושיט כוס שמפניה לעברי.

"כבר אמרתי לך, פרנק"

"הוא לא יפה כמו האף המקורי שלך, אני יודע", אמר ובחן את השתקפותו על הכוס שהחזיק סמוך לפניו, "אבל אני באמת חושב שהוא מוצלח למדי"

"אתה חושב שאפשר אולי לפתוח קצת את החלונות?", שאלתי.

"למה לכל הרוחות שארצה לעשות משהו כזה?", הוא גיחך קלות ולקח לגימה מהכוס שבידו. הוא בהה בי כמה שניות נוספות עד שהבין שאני לא מתבדח.

"אין שם דבר", אמר, "אתה צריך פשוט לשכוח מזה".

"יש שם אנשים בחוץ", השבתי.

"לא אנשים", הפנה מבטו ממני, "לא כמונו".

"הם גם בני אדם, פרנק", אמרתי, "לא כולם נולדו עם מזל"

"אתה תמיד עושה את זה", אמר בכעס, "אתה תמיד חייב להרוס לי את מצב הרוח"

"פרנק –"

"אני לא רוצה לדבר על זה", פסק. ובזאת נסתיימה השיחה. הוא לקח לגימה נוספת ולא אמר מילה עד תום הנסיעה.

היה זה פעם עולם נחמד, או לפחות כך שמעתי.

לאנשים היו צרות גם אז, כמובן, אבל הצרות האמיתיות החלו לפני כשלושים שנה לאחר פריצה מדעית חשובה אחת.

"לא מרוצה מהגוף שלך? רוצה לשפר את מראך? הבלתי אפשרי הוא כעת אפשרי". אני זוכר את הפרסומות בכל מקום כשהייתי ילד. למזלי, מעולם לא התפתתי לנסות אותם. פרנק ניסה. הוא היה נער עשיר, ממשפחה עשירה. ככך, היתה לו היכולת להנות מכל השפע שהעולם יכל היה להציע לנער עשיר ומשועמם. הוא תמיד חיפש חוויות חדשות וכשפריצת הדרך הוכרזה, משאלתו הוגשמה. כך היה הדבר גם עבור אחרים, מיליוני אנשים ברחבי התבל.

מדוע להתעקש ולשמור על הפנים איתן נולדת – השפתיים הנפוחות, האף המעט סולד, כשניתן בנקל להחליף אותם באחרים?

לא עבר זמן רב וכמעט כולם, מכל גיל ומכל מקום בעולם, החלו להראות כמו כוכבי קולנוע.

רק מספר שנים לאחר המהפכה החלו להתגלות החסרונות, הדברים שאיש לא צפה מראש. חלקים לא החזיקו מעמד לאורך זמן כמצופה. אחרי זמן מסוים, לפעמים שבועות, חודשים, אולי אפילו שנים, חלקי הגוף החדשים החלו לנשור ולהירקב.

פאניקה גרפה את העולם כולו. אנשים נלחצו, הביקוש לחלקי גוף עלה יותר ויותר והמחירים עלו בהתמדה. תוך חודשים בודדים החל מצב בו חסרי היכולת החלו למכור את חלקי גופם בעבור כסף. זה החל במה שנדמה כחלקי גוף שוליים, מיותרים אפילו. הרי מי יתגעגע לגבה אחת, או איזה נמש קטן? והביקוש רק המשיך לעלות ולעלות.

לפני שניתן היה לשים לב, משפחות שלמות החלו למכור את חלקי גופם, כל מה שרק התאפשר למכור, בעבור כסף, או מזון. היה זה מצב בו בלתי אפשרי לנצח – הביקוש רק המשיך לעלות ולעלות, אך ההיצע היה מוגבל. מוגבל מאוד.

והנה אנחנו כיום – בהפרדה מלאה בין שני העולמות. עולם אחד של המצליחנים – העשירים שיכולים להרשות לעצמם חלק גוף חדש בכל עת שעולה הצורך, ללא תלות במחיר, ומהצד השני – עולמם של חסרי הכל, אלו שמכרו את כל אשר היה להם, אלו שהתגודדו בעולם החיצוני, רעבים לארוחה.

אני עצמי זכיתי לפנים נאות, על אף שמאז ומעולם דבקתי בפניי המקוריים, עימם יצאתי לעולם. בכל מקום הייתי זוכה מדי פעם למחמאות ("האם אלו פנייך המקוריות, יקירי?"). הייתי מהבודדים שלא נפלו בפיתוי שהפיל את פרנק, ושהפיל מיליוני אנשים נוספים ברחבי העולם והכניס אותם למצב הבלתי אפשרי הזה. לפעמים מעט ריחמתי על פרנק, תוהה לעצמי איך היו יכולים להראות חייו כיום לולא היה עושה את אותה טעות טיפשית.

הרכב נעצר ולשנייה קלה או שניים שוב נחשפנו מעט אל העולם החיצוני בטרם משרתו של פרנק פתח את הדלת והוביל אותנו פנימה.

הוא בירך אותנו לשלום ונעל היטב את הדלת מיד לאחר סגירתה. חסר לו אף. וגם פה אין לו. אך העין הימנית במקומה, כמו גם הידיים. ומה למעשה משרת צריך מעבר לכך?

ארוחת הערב מצוינת. הטבח של פרנק הוא מהטובים בסביבה, גם עם שלוש אצבעות פחות משנשא בלידתו. כל דבר טוב עולה כסף, והרבה ממנו, אך זה מהנושאים שלעולם לא הטרידו את פרנק. אני לא יכול להפסיק לחשוב על כל אותם אלו ברחובות שגוועים ברעב בעוד אנחנו מוגשים ארוחה דשנה שכזו. המחשבה עושה לי בחילה קלה, אך לפרנק לא נראה שזה מזיז. הוא נהנה מכל נגיסה ומעלה חיוך שבע רצון לאחר כל טעימה. "עוד קצת יין?", הוא שואל בקלילות ומוזג לתוך הכוס החצי ריקה שלי מבלי לחכות לתשובה.

"תודה", אני אומר, "הוא באמת מצוין".

פרנק מחייך אלי ותוחב נתח נוסף לפיו. מדי פעם הוא נעצר ומסתובב אל עבר המראה בקיר שמולו, בוחן את תווי פניו עם חיוך קל.

"אני חושב שהאף הזה תואם אותי להפליא", הוא פוסק.

"הוא נאה", אני משיב, "אני חושב שהוא מתאים לך מאוד".

פרנק מתרצה מתשובתי, מחייך אלי ומשיב מבטו אל עבר המראה.

הבחילה שלי מתחזקת. אני נשען לאחור ומניח את הסכו"ם על השולחן, לוקח נשימה עמוקה.

"הכל בסדר?", שואל פרנק

"כן", אני עונה ומשעין את הראש לאחור, "זו רק קצת בחילה, בטח יעבור במהרה".

"שתה עוד יין", אומר פרנק ומוזג לי לכוס. "זה ישטוף את הבחילה הזו החוצה".

אני מנסה לומר לו שאין צורך, אבל לפתע לא מצליח להגות מילה. הרגשת הבחילה מתפשטת במהירות בגופי ואני מרגיש רעד קל אוחז בי. מבלי להבין מה קורה, אני מוצא עצמי צונח לכיוון הרצפה. פרנק תופס אותי ומרים אותי בעדינות אל עבר הספה. משכיב אותי עליה בדאגה.

"אבוי לי", הוא אומר ומתיישב על הכסא לצידי, בוחן אותי מרחוק.

אני לא מסוגל לומר מילה. הגוף שלי רועד כולו בחוסר שליטה ולפתע אני נעשה עייף, נורא נורא עייף. קשה לי להשאיר את עיניי פקוחות.

"אתה צריך להבין", אומר פרנק, "שאני מאוד מצטער".

"מה?", אני מגמגם. נאבק שלא לאבד את ההכרה.

"הרעלתי אותך", הוא אומר. "זה היה היין. אתה גוסס עכשיו, אני מצטער".

אני בוהה בו, מתקשה להאמין.

"אני צריך את החלקים שלך, אתה מבין", הוא אומר ברכות, "אני מצטער, אבל אני נזקק להם. זו הדרך היחידה".

"לא", אני מנסה למחות, מנסה להקים את עצמי מהספה, אך זה חסר טעם. אני בקושי מצליח להפיק צליל, שלא לדבר על לשלוט בגופי. הכל נעשה חשוך יותר סביבי, מושחר כמו החלונות.

הוא קרב אלי ומחליק את ידו לאורך שערי. "תמיד נראית כל-כך טוב", הוא אומר.

אני כבר לא מצליח להישיר מבט אל עיניו, מאבד כליל את התחושה בגופי. אני מנסה לקום, אך רק צונח מטה, מרגיש בחבטה כשגופי פוגע ברצפה. פרנק עומד לצידי, בוחן אותי ממעל.

העיניים שלי הולכות ונעצמות, אני לא מצליח לשלוט בהן. אני רוצה לצעוק, להלחם, להתנגד. במקום זאת, אני מתחיל לצחוק.

פרנק כנראה מבחין בכך. הוא מסתכל עלי, שרוע על הרצפה לצד כפות רגליו. "מה זה?", הוא שואל בכעס.

אני ממשיך לצחוק, משחרר מתוכי פרץ צחוק חזק ככל שאני יכול.

פרנק מסתכל עלי. לוקח זמן למבטו לנוע מעט ממני ולהבחין בדבר, סמוך לרגלו הימנית. כשזה קורה, הוא קופא במקום. אני ממשיך לצחוק.

האף החדש, האף שרק שנייה קודם לכן נדמה היה לתחליף המושלם לאפו של פרנק, שוכב על הרצפה מולי. הוא כהה כעת, רקוב. אף מושחר ומכוער זרוק על הרצפה.

אני צוחק שוב, חזק ככל שאני יכול. ואז אני כבר לא מסוגל לצחוק יותר.