39 – קלבדוס

"יודעים מה משותף לכולנו?" שאלתי
"שכולנו תקועים בחדר עם עוד ארבעה זרים"
"טוב את זה כולנו יכולים לראות" אמרה הנערה בעלת השיער הירוק "מה אתה רוצה לעשות בנידון?"
"שמות יהיו התחלה טובה" עניתי
"טוב, אז אני קאסי" אמרה הנערה " וזה ספין" היא החוותה לעבר הבחור שלידה, הוא הנהן
"ואני טריני " התפרצה הבחורה הקופצנית שבקצה החדר, וגרמה לי לתהות איך אפשר להישאר קופצני אפילו במצב כזה.
"בדיוק סיימתי את הלימודים" היא המשיכה ואני לא חושב שיש משהו יעצור אותה עכשיו.
"ולא רציתי להיכנס לטכנולוגיה כמו כולם אז התכוונתי ללכת לאוניברסיטה, אבל בשביל צריך אישור מיוחד אבל היה צריך פרוטקציות בשביל האישור, צריך פרוטקציות או הרבה כסף, אי אפשר להשיג שום דבר בלי זה, הכל מושחת וגם כסף אין לי אנחנו לא עשירים, אין היום הרבה אנשים שיש להם מספיק כסף בשביל זה כולם עובדים בננו טכנולוגיה הזאת עד שכבר אין ביקוש ולכן השכר עלוב, וגם כל מה שהם כן מרוויחים הולך על מגורים בגורדי השחקים האלה, סיפרו לי שפעם עוד ראו את השמיים, זה לא מעניין אתכם לחשוב על השמיים? למדנו בשיעורי היסטוריה שפעם היו יצורים שיכלו לעוף וגם בים היו חיים, כאילו… לפני שהמים נהפכו ירוקים ומה עם ה…" בום! היא השתתקה כשהנעל פגעה לה בראש.

אז כן יש מה שישתיק אותה,חשבתי לעצמי.
"קאסי!!" היא צעקה "תפסיקי לעשות את זה!!"
"סליחה על זה" אמרה קאסי "אם לא מפסיקים אותה היא פשוט ממשיכה וממשיכה וממשיכה"
הן המשיכו לריב, אבל אני כבר לא שמתי לב, מבטי נפל על החלק היותר חשוך של החדר
"איך קוראים לך?" שאלתי את הבחור שישב שם בפינה, אבל לא באמת ציפיתי לתשובה, אני לא חושב שאנשים שיושבים מכווצים בחושך ובוהים בקיר הם מסוג האנשים שינהלו איתך שיחה.
"אנחנו לא יודעים איך קוראים לו" אמרה קאסי "הוא לא מדבר הרבה… הוא לא מדבר בכלל"
"ניסיתם לפחות לדבר איתו?" שאלתי
"אנחנו מנסים כל הזמן" אמר ספין, שעד עכשיו חשבתי שקאסי מדברת בשבילו " אין הרבה מה לעשות פה אתה יודע"
"כמה זמן אתם כבר פה?"
"אנחנו חושבים שיומיים" ענתה קאסי " קשה לדעת,אנחנו לא יודעים מה הם רוצים מאיתנו עדיין"
אם הדאגה שלי הייתה קטנה עד עכשיו, ברגע הזה היא גדלה.
ישבנו בשקט זמן מה, כל אחד שקוע במחשבות שלו.

"אתה לא מהעיר נכון?" שאל ספין
"לא, איך ידעת?" עניתי
"זה דיי ברור, תראה איך אתה לבוש,את השיער שלך, צורת הדיבור, המראה שלך פשוט צועק אני לא מכאן"
"אתה לא מהעיר?" אמרה טריני בהתרגשות "לא פגשתי אף פעם מישהו שהוא לא מהעיר, לא חשבתי שיש אנשים שלא גרים בעיר יותר"
"אז מאיפה אתה?" קטע אותה ספין "אתה לא נראה בכלל מהזמן הזה, כאילו באת מהעבר"
"מהעבר לא…" עניתי "אבל הגעתי מקהילה סגורה שחיה כמו בימים שלפני המהפכה, המייסדים שלנו ראו את הנולד ולא רצו לתת למשפחות שלהם ליפול לחיים המודרניים האלה,אז הם החליטו לחיות בעבר"
"אז מה לעזאזל אתה עושה כאן?" ספין שאל
"שאלה טובה…רציתי לגלות עולם חדש, לראות מה יש בחוץ, כמה שאני מצטער על זה עכשיו" אמרתי ושקעתי במחשבות על הבית.

לא יכולתי יותר לשבת בשקט "איך הגענו לכאן, למה אנחנו סגורים כאן?" קמתי והתחלתי לממש את הקירות "ואיפה לעזאזל הדלת?"
"תוותר" אמרה קאסי "אתה חושב שלא ניסינו הכל? אנחנו יושבים כאן אלוהים יודע כמה זמן, בלי לדעת מה קורה ומה יעשו איתנו , מקבלים קפסולות אוכל ומים כמו חיות, כבר התייאשנו ממזמן"
התייאשתי ונפלתי לישיבה ליד הקיר "זהו, זה מה שנעשה? נשב ונחכה בלי לדעת מה יקרה לנו?"
"אלא אם יש לך הצעה טובה יותר" אמר ספין בקול מדכא.
שתקתי.

"יודעים מה משותף לכולנו" אמרה טריני כעבור כמה זמן שנראה כמו שעות.
"מה?" שאלנו.
"כולנו וויתרנו מראש" אמרה "משהו בדרך שבר אותנו כל כך שכבר אין לנו כוח להילחם"
"כי הדרך הזאת הובילה אותנו לכאן" אמרתי "ונראה לי שאנחנו אלה שגמרו בצורה הכי טובה"

"ספר לנו" אמר ספין פתאום
"לספר מה?" שאלתי
"איך הגעת לכאן, מה הייתה הדרך שלך?"
"הסיפור שלי… אני מניח שהוא מתחיל כשעזבתי את הבית, הגעתי לעיר בלי כלום ובלי לדעת מה מסביבי, ניסיתי למצוא עבודה אבל לא ידעתי שהמצב כאן כזה גרוע, לא ידעתי על כל החוקים,על כל מה שאסור, מבחוץ הכל נראה בסדר אבל ברגע שדיברתי עם אנשים הבנתי שהם פוחדים לפתוח את הפה,שהכל כאן במעקב,כל מילה, כל תזוזה שלא במקום ואתה נקנס.
רציתי כל כך לחזור הביתה, התחלתי לשוטט ברחובות,את כל הכסף שהיה לי ביזבזתי וניסיתי לחשוב איך להשיג את הכסף לרכבת הסילון שתיקח אותי הביתה ,ופתאום שמעתי מוזיקה מוכרת, מוכרת מהבית, ידעתי שכאן לא שומעים כזאת מוזיקה אז עקבתי אחריה והגעתי לאיזה פאב חשוך, רק נכנסתי וקפץ עליי איש עם סכין לייזר
הוא שאל אם יש לי שבב, ולא ידעתי מה זה, הוא חשב שאני משקר וכמעט הרג אותי, באותו רגע נכנס קורי
איש מהקהילה שלנו שסולק, הוא אמר לתוקף שאני בסדר, שאין לי שבב ושלא נולדתי כאן בכלל והסביר לי שבעזרת השבבים הם עוקבים אחריי אנשים מסויימים שהסתבכו בעבר, מצותתים להם ויודעים מי הם ואיפה הם, ושהם ניטרלו את שלהם, מסתבר שהם פועלים נגד הממשל ואמר שאם אני אעזור להם למשך כמה שבועות הוא ייתן לי את הכסף לחזור הביתה , זה לא היה משהו מסובך רק להפיץ עיתונים בלילה ולדאוג שלא ייראו אותי.
אז עבדתי אצלו כמה שבועות ובערב האחרון חזרתי שמח לפאב ומצאתי אותם זרוקים על הריצפה, לכולם היה קצף בפה.
זה הדבר האחרון שאני זוכר, אחר כך התעוררתי כאן איתכם מתוסכל ולא יודע מה לעשות, אני חושב שתפסו אותם בגללי, אני לא בטוח איך אבל זה חייב להיות בגללי,אני גם לא יודע איך הרגו אותם"

"קלבדוס" אמרה טריני בלחש "הקלבדוס הוא חומר שמזוקק מתפוחים רעילים, טיפה מיקרוסקפית ממנו הורגת בן אדם בוגר תוך שנייה,
הוא נמצא בתוך השבבים, אבא שלי חלק מהצוות המפתח שלו, ככה הם שולטים על כולם בעזרת הפחד מהחומר הזה,אי אפשר לדעת מי בסכנה ומי לא"

"אז איך הגעת לפה אם אבא שלך כזה חשוב?" שאל ספין בזלזול
"אני… אני כל כך כעסתי שלא נתנו לי להיכנס לאוניברסיטה שהתחלתי לארגן קבוצות של אנשים לצאת למחאה, לתת חופש ללמוד, ההורים של הזהירו אותי אבל לא שמעתי להם, הזעם על זה שאני לא יכולה להתקדם בחיים לא יצא ממני, רציתי להילחם,
התחברתי לעוד אנשים כמוני, אנשים יותר קיצוניים,כבר התחלתי לפחוד רציתי לצאת מזה אבל היה מאוחר מדיי, הכל היה מוכן לפעולה הגדולה שלהם, כל פרט,כל אחד והתפקיד שלו אבל פחדתי כל כך עד שהתקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם הכל, הם אמרו לי לחזור הביתה, כשהגעתי הביתה היה חשוך ולא היה שם אף אחד ופתאום הרגשתי משהו עוטף לי את הראש, אחרי נסיעה של כמה דקות זרקו אותי כאן עם קאסי וספין, אני אפילו לא יודעת מה עלה בגורלם של ההורים שלי" היא התחילה לבכות על כתפי, חיבקתי אותה.

"אתם יודעים מה עוד משותף לכולנו?" אמר ספין
"כולנו מהפכנים… מהפכנים בגרוש, בגלל זה אנחנו כאן כי לא עשינו את זה טוב מספיק בשביל להצליח"
"ואיך אתה גמרת כאן?" שאלתי, סקרן לדעת
ספין הסתכל על קאסי, היא הנהנה והתחילה לדבר
" נמאס לנו מהשיגרה,נמאס לנו מהחיים הרגילים האלה, כל יום אותו דבר אותו סדר יום,היינו חייבים שינוי והיינו חייבים אותו באותו הרגע אחרת היינו משתגעים,אני לא אבין לעולם איך אנשים חיים ככה ואיך הם השלימו עם המצב הנורא הזה, העולם נהיה עיר אחת גדולה שיש בה מיליארדים של אנשים אבל אין בכלל חיים,איך הגענו לכזה מצב?
ככה אני וספין התקרבנו כל כך, חלקנו בדיוק את אותן המחשבות ואת אותם הרצונות.
המשפחות שלנו גרות באותו גורד שחקים, בקומה העליונה,התחלנו לחקור מה היה כאן לפני המהפכה, על אורח החיים על שעות הפנאי ועל המוזיקה, גילינו שלמוזיקה היה אז כוח לשנות את העולם שבעזרת המילים העבירו דעות, רעיונות לא כמו היום, הכל סטרילי, אז החלטנו להקים להקה, אמרנו שאנחנו נשנה את המוזיקה התחלנו לשמוע מוזיקת עבר, חקרנו אותה והתחלנו לעשות אותו דבר, כתבנו טקסטים על מה שמציק לנו, על איך צריך להתנגד לחיים כמו שהם, התפרסמנו באינטרנט, כל הילדים בגילנו אהבו אותנו, התחלנו להופיע על גג גורד השחקים שלנו ואנשים ממש הגיעו,חשבנו שדברים כאלה לא קורים כבר, שכולם תקועים באינטרנט ובקושי יוצרים קשרים אמיתיים,אבל זה קרה, ידענו שכבר עשינו שינוי קטן לפחות, התחלנו להופיע הרבה, כל יום הוזמנו להופיע על גג גורד שחקים אחר עד שבהופעה אחת הגענו, והגג היה ריק רגע אחרי כבר היינו צמודים אל הריצפה וכבולים באזיקוני אור, בקושי יכולנו לזוז, הפרידו אותנו משאר הלהקה ושמו אותנו כאן עם מר בוהה בקיר" הצביעה על הבחור המכווץ בחלק החשוך של החדר.

"לא שאלתם את עצמכם מה גרם לו להיות ככה?" אמרתי
"הוא בטח נולד ככה" אמרה קאסי
"לי דווקא נראה שזה קרה לו בזמן האחרון" טריני התפרצה
"מה זה משנה" אמר ספין "בטח לא נדע כבר, הוא לא מוכן להגיד לנו אפילו את השם שלו"
"אלוורז" שמענו לחישה "קוראים לי אלוורז" הוא אמר
"ההורים שלי עבדו בממשלה הם היו אחראים על מחלקת מעקב ופיקוח,הם היו עבדו כל הזמן ככה שבעיקרון גדלתי במחלקה, ראיתי איך עוקבים אחרי אנשים, איך שולחים פקודות לעצור אותם, איך פשוט לוחצים על כפתור וגומרים חיים של בן אדם,יום אחרי יום ראיתי דברים כאלה, יום אחד לא יכולתי יותר, השתגעתי, נכנסתי למחשבים עם ההרשאה של ההורים ופשוט מחקתי הכל, גרמתי להם נזק אדיר אך לצערי הפיך,מאז הם מחזיקים אותי פה ומדיי פעם מוציאים אותי כדי לבדוק מה עוד אני יודע, הדברים שהם עושים לי, עדיף כבר למות אבל כל עוד הם חושבים שלא סיפרתי להם הכל הם יישמרו אותי כאן, ותהיו בטוחים שהם צריכים משהו ממכם גם אחרת לא הייתם כאן"

הוא השאיר אותנו עם פה פתוח
"יודעים מה משותף לכולנו?" הוא המשיך
"כולנו הולכים למות כאן".