40 – ועכשיו, כשכל זה ייגמר

הוא יוצא לרחוב. אין לו תחושה מיוחדת, או במילים אחרות, הכהות שהוא מרגיש אינה שונה מהכהות הרגילה המאפיינת את שיטוטי חוסר המעש השגרתיים שלו, ובכל זאת הוא יודע שזה זה, כי כך נאמר לו על ידי הציפורים. הוא עוקף את כיכר מלכי ישראל מהצד הפחות רועש, שמאלה בגורדון עד פינת יל"ג, שם הוא מתיישב על גדר אבן. פעם היה סוחב איתו ספרים לכל מקום. עכשיו זה רק הוא, הארנק וצרור מפתחות. הוא מסיט קווצת שיער שמסתירה לו את עין ימין ומוחה את הזיעה מהמצח בשרוול הסוודר. בינו לבין החיים הוכרז תיקו: לא לחיות לא למות, לסחוב. כך זה יישאר.
למרות שהוא יודע שהיא תעבור כאן בעוד שתי דקות ושלושים וארבע שניות, תחלוף על פניו, תסתובב לאחור, תשאל אותו מה השעה, ואז תתקן את עצמה ל"התכוונתי בעצם להזמין אותך לקפה, אבל יש לי רק חמש עשרה דקות, אז בוא נעלה מהר," בכל זאת הוא לא יכול שלא לבלוש לצדדים בחוסר נוחות, להכניס את הידיים לכיסיו ולשלוף אותן כל כמה שניות, למעוך את צד כף רגל שמאל לרצפה. לפתע הוא עוצם את עיניו, מקשיב לטפטוף של הגשם, מריח את הריח הטרי העולה מהמדרכה, נותן לראש ליפול. הוא נזכר בטיול השנתי האחרון שהשתתף בו, לפני שאבא שלו אסר עליו באופן סופי לצאת לטיולים האלה. הוא בן חמש-עשרה. כבר חמש עשרה דקות הוא הולך אחרי הדסה, הוא שומע את נשימתו שלו ומבטו מתאבך בתוך המימייה שקשורה להדסה מצד ימין, נעה במחזורים מעגליים של שתי טפיפות. הוא היחיד שקורא לה הדסה, וזה מצחיק אותה. האחרים קוראים לה "הדס". הוא גם היחיד שקורא ליוני יהונתן, ולמאיר מאיר במלרע. אותם זה לא מצחיק, אבל התרגלו אליו.
"סליחה?"
הרגליים של הדסה אדומות מהשמש. הוא רוצה לפנות אליה. הרצון הזה ממלא את כל התודעה שלו, והדבר היחיד שהוא יכול להגיד, אולי ,זה הדסה, אני רוצה לדבר אלייך. חוץ מזה אין בו כלום.
"סליחה?"
ענת מבקשת סליחה, עוקפת אותו, ומצטרפת להדסה. הדסה שולחת אליו מבט קטן והוא מבחין בכך מבעד לערפול.
"סליחה?" הוא מרגיש משיכה בסוודר. הוא בוהה בה לרגע, ואז נזכר. "סליחה, יש לך מושג מה השעה?" יש לה נקודת חן בצד הימני של הצוואר. הוא מקווה שהנקודה הזו לא תוסר בשנה וחצי הקרובות. אחר כך היא תמות, ויכול להיות שכלום כבר לא ישנה לו. הכאבים בגב התחתון מקרינים לרגל שמאל, אחד המפתחות דוקר אותו בתוך הכיס. היא מחייכת אליו. אף אחד לא אמר לו מה הטקסט שהוא אמור להגיד כאן, וכל העניין מביך אותו, בעיקר שהוא יודע מה הולך להיות המשפט הבא שתגיד. והנה היא אומרת אותו: "התכוונתי בעצם להזמין אותך לקפה, אבל יש לי רק חמש עשרה דקות, אז בוא נעלה מהר," הוא הולך אחריה בשתיקה, הם עולים לדירתה.
את זה לא אמרו לו, אבל הוא דמיין את זה בעצמו: שלוש כונניות עץ בצבע עץ בהיר, ספרים על גבי ספרים, מסודרים ברובם לפי נושאים, חלקם לפי הוצאות. מעט שירה, הרבה פרוזה, ספרי עיון (כעשרה ספרים של האוניברסיטה המשודרת, השאר בעיקר ספרי אמנות), חמישה ספרי מדע בדיוני, ספרי הנעורים של סדרת מרגנית. הוא מוציא חוברת קומיקס, ידו אוחזת בחוברת, מבטו קופא על שעון אורלוגין. הוא ראה פעם שעון כזה. שתי שרשרות ברזל יורדות מהשעון, בקצותיהן אצטרובלים קטנים, הקופסה בצבע ירוק. הוא מחזיר את החוברת וממשש את אחד האצטרובלים. אבא. הזכרונות של אבא התחילו כשאמא הביאה שעון כזה. הוא מושך בחוזקה באחת השרשרות וצוהר נפתח בתקרה. שתי ציפורים צהובות יורדות ומתיישבות על כתפיו מימין ומשאל. כבר בחרת, לוחשת אחת מהן, והן נעלמות.
"כבר בחרת?"
"מה? אה כן, אני רוצה נס, אחד סוכר, תודה." 
לא שמע אותה יוצאת מהשירותים. היא לא חייכה אליו וזה מצא חן בעיניו. כלומר, היא הייתה נחמדה, אבל בלי החיוך. מעולם לא ראה את אביו מחייך, אבל ההבעות שלו היו קשות עליו. משהו בחיוך של אנשים תמיד הבהיל אותו, חשיפת השיניים החרישית הזו, כמו מבשרת רעות. פעם קרא שהעובדה שאנחנו חושפים שיניים בעת צחוק מוכיחה שהומור ואלימות קשורים זה בזה. אבל דווקא צחוק לא הפריע לו. 
שמע אותה פותחת קופסה, שמע אותה מרתיחה מים, שמע אותה מוציאה צלחת מהארון. בשום אופן לא יכול היה לדמיין את המטבח. המטבח שלה, הגם שלא יכול היה להעלות את דמותו בדמיון, העציב אותו. הנינוחות של הסלון, למרות שהיה חסכני משהו, הייתה מובנת מאליה, ויצרה איזשהו מרחב שבתוכו דמיין אותה מתקיימת. אבל המטבח שלה, היה בטוח, הוא שממה גמורה, המטבח, או העדרו, מסמן את הסוף של כל זה. בעצם, זה היה כמעט טריוויאלי. היא הייתה כל כך חסכונית, שקיימה מרחב מצומצם שגם מקורות ההזנה אינם הכרחיים בו. לכאורה, לפחות. הפעם חיכה לה בלי להתבלבל, המבט נעוץ הישר לנקודה בחלל שבו יופיעו נקודת החן שלה, צווארה, הראש וכל השאר. הם הופיעו, בסדר הזה, כמו גם שתי כוסות מחוברות לזוג ידיים וקערית קטנה של עוגיות חמאה נתמכת בפרק כף היד. היא לא הייתה מופתעת ממבטו והוא לא היה מופתע מחוסר המופתעות שלה. בתיאום התיישבו זה לצד זו על הכורסה הצהובה, הכוסות וקערית העוגיות מונחים על שולחן זכוכית ירקרק-שקוף.
ג' נזכר שוב באביו. היא לא תטריד אותו בדקות ההיזכרות הקרובות. לאט תלגום מהתה שלה, תכרסם עוגייה בשיניה החדות בנגיסות קטנות-קטנות, ולאחר מכן תאסוף את שיערה בזהירות ותעשה קוקו. אף פעם לא נודע להם שלא האורלוגין כשלעצמו הזכיר לאביו את השנים שעשה ביערות, אלא הקוקייה שבקעה ממנו אחת לשעה ועשתה קוקו. ציפור צהובה באה ושלחה לאביו את העבר, וציפורים ירוקות ירדו באותה שנה על כתפיו של ג' והזכירו לו את העתיד. הבוקר אמרו לו שבעוד כך וכך שעות וכך וכך דקות יפגוש את מ', ושמ' תאפשר לו, לראשונה בחייו, להרגיש רוח בפניו. אך לאחר שנה וחצי היא תלך לבלי שוב. עליו לבחור – כן או לא. הציפורים המתינו בסבלנות להחלטתו. הוא הוציא מטבע מכיסו, השליך אותה באוויר, וסגר עליה יד. כשהמטבע קפוצה עדיין תחת ידו אמר כן, רוצה, והחזיר אותה באגרוף לכיס מכנסיו. הוא גירש את הציפורים ויצא לדרכו.
השנים שעשה ביערות חינכו את אביו להיות ער לפרטים קטנים, לאסוף אותם ולדווח עליהם בפירוט ובמדויק. שלוש שנים עקב אחר עקבות רגלי אדם, תנועת חיות ושינויים במזג האוויר, והוביל את הוריו ואחותו הקטנה ממקום למקום. ביום שהסתיימה המלחמה, כשהיה בן 17, לקה במחלה ויראלית קשה ממנה התאושש רק כעבור שמונה חודשים. הוא לא זכר דבר מתקופת המלחמה, היה בטוח שהוא עדיין בן 14, ושאל את אמו אם הוא יכול כבר לחזור לבית הספר, הוא מתגעגע לוולאדק. אבל חושיו לא הועמו והדחף לדווח על כל פרט נשאר בו עד סוף ימיו. לפי הצורה שנפרעו שיערות ילדיו יכול היה להגיד אם הם מאוהבים, אם הרביצו להם, אם הם הולכים לחלות. לא רק יכול היה להגיד, גם אמר. ילדיו למדו ללכת על קצות האצבעות ולחמוק מכל מבט, אך ללא הועיל: מבטו של האב היה תר אחריהם חרישית כמו חיית טרף שבעה הצדה את טרפה שוב ושוב ומשחררת אותו לחופשי בכל פעם מחדש.
היא התבוננה בו מסיט את שיערו ימינה ונגעה בו בפעם הראשונה. היא הניחה אגודל בשורש כף ידו והוא הרגיש צמרמורת. שיתוק אחז אותו והוא נאלץ להפיל את פלג גופו העליון לאחור. בעיניים חצי עצומות התבונן באורלוגין וספר יחד איתו את הדקות. "אני אוהבת להתחיל מהסוף," אמרה לו בקול ברור, "אז תחשוב שכשהזמנתי אותך לעלות לכאן זה היה המשפט האחרון שאמרתי לך. כרגע, כשאני נוגעת בך, זאת הנגיעה האחרונה. זה העתיד, אבל אנחנו עדיין לא יודעים כלום על העבר וצריך לראות מה יקרה הלאה. עכשיו, לפני שאנחנו נפרדים, אני צריכה ללכת לפסיכולוגית שלי. יש לנו חמש דקות, אז אל תמהר." הוא חייך, חצי לעצמו חצי אליה, ושאל, אז מה, את לא מאמינה בזמן לינארי? היא שיחררה את כף ידו והוא הרגיש גל קור. "בוודאי שאני מאמינה," תיקנה אותו, "אני רק בוחרת להפוך את החץ וללכת בכיוון הפוך." אבל בסוף הכול ייגמר ממילא, אמר. "בסוף זה יתחיל," תיקנה אותו שוב, "אם אתה רוצה, אתה יכול להסתכל על זה כאילו אני בוחרת מחדש את המוות שהיה לי לפני שנולדתי במקום את המוות שיהיה אחרי שלא אחיה עוד."
***
למה התכוונתי? זאת לא השאלה.
אני שוכבת על בטון חם, המפרקת שלי שבורה. הילדה שלי שוכבת בטח בלול, יום שבת. ג' שלי, האם יקראו לו לזהות את הגופה? בקרוב יבנו פה סניף של "טיב טעם". עגלה מלאה במצרכים תעבור על הרצפה שמתחתיה מצאתי את מותי. מישהו יקנה יין לשישי, מישהי תלך לצידו, כוונה לצד כוונה, שניים הולכים לעבר עתיד, וכשיפנו לכיוון מוצרי החלב יחתכו הכוונות שלהם לכיוון אחד והעתיד שלהם, כמו כלב לא נאמן, יילך קצת לפניהם. וכך זה ממשיך, יש תכלה אבל אין תכלית. הנה, קצת לפני שהעיניים נעצמות סוף סוף סופית, נהייתי לירית, אלגית. איפה כל הציניות שלי? אבל די, מספיק, למה להרוס את ההתחלה.
נפילה חופשית, כמו אהבה חופשית, איזה מושג מופרך. להיפך, עכשיו שאני עפה בחזרה למעלה הגג, עכשיו, סוף סוף, אני חופשייה, עם שוך התאוצה. הרגליים מתנדנדות על הגג, כמו פעם על הנדנדה. מכאן אני רצה לעבר ההתחלה. הכל נהיה כל כך מקרי. ואני לא חושבת דווקא על המפרקת שלי שהתאחתה והדם שנבלע פנימה וכמה כלי דם קטנים שנסגרו, ואני לא חושבת על נהג המונית נותן לי את הכסף ונוסע ברברס לבית, ואני לא חושבת על עצמי אומרת לג' ביי ושואבת (או בעצם נושפת) נשיקות מהלחי של הילדה, ועל הרוק החוזר לפה. החלומות, סוף סוף יש פשר לחלומות, הסוריאלזים פסֶה, המפלצות שלי רוקדות ריקוד מוזר. אני כל כך הרבה דברים ואני אחת. איזה אירוניה, אני, המחיקון הגדול מכולם, מוצאת את סימטריית המחיקה שלי: פעם הייתי כותבת טקסטים ומשמידה אותם, ועכשיו אני מוחקת את המחיקות וחושפת שוב מילים, ואחר כך מוחקת אותן שוב, אצבעותיי הטופפות על המקלדת מעלימות את הבל מילותיי מהמסך. מחוק, כתוב, מחוק. איזה אושר. מי היה צריך את כל זה, מי יהיה.
אני דנה את כל אויביי לכיליון, אני חוזרת משדה הקרב לשוחות, אני מדלגת את עצמי החוצה מכל זה, אני קובעת פגישות שכבר הגעתי אליהן, אני כבר לא צריכה יותר הם, אין הם, יש נקודות טיפשיות במרחב וכולן נשאבות לעָבר משותף. תסתכלו על ט'. היא לא הייתה חושדת שפגשתי את ג' בפסקה הבאה. אצלה יש סיבה לכל דבר, ולכן אין בחירה. ואילו אצלי הכול מקרי, ולכן אין בחירה. אבל הבחירה שלנו שונה. לה אין חברים. כל כך רציתי להיות כמוה. שתינו נחשבות נשים לא נחמדות, שתינו עובדות באותה ספרייה, וספרניות, או שהן נחמדות או שלא. ובכל זאת, אולי בעל כורחי אני נחמדה: יש לי חברות מתקופת הגן. זה משהו שאי אפשר שיהיה לך בלי מידה כזו או אחרת של נחמדות, של הבלגה, של הסתגלות, של בחירה ללכת יחד למרות הדרכים הנפרדות. יש לי קביים שאיתן אני הולכת, יש לי אפשרות לצעוד לאחור כי העבר שלי הולך אתי, יש לי עבר ואני נסוגה לעברו באימה ובגאון. אנשים אומרים לי להיפטר מהקביים. אבל כשאין לך איך ללכת, קביים הם לא רעיון כל כך רע. כשאין לך בית, גם פיגומים זה מקום לשבת עליו. 
קצת לפני שלקחתי אותו בפעם הראשונה לדירה שלי אמרתי לו סליחה. חשבתי שמדובר במשוגע שנתקע ברחוב. הסתכלתי ברגל השמאלית שלו: היא בקושי נגעה בקרקע, אך מדי פעם ננעצה בחזקה, כאילו דווקא. התבוננתי בו עומד כמה דקות וממלמל סליחה. הדבר הכי טוב זה למלמל עם המשוגעים ולחתוך לכיוון אחר. ועכשיו, כשכל זה ייגמר, ביקשתי סליחה לפני שפניתי אליו, סליחה שפניתי אליו, סליחה על כל זה, סליחה על הכול. והרי גם אני הייתי פעם משוגעת. אז חתכנו לדירה שלי. חשבתי להגיד לו שירגיש בבית אבל שלא ייכנס למטבח, אבל ויתרתי על זה וממילא הוא לא נכנס, רק ישב שם, סהרורי קצת. רציתי שיזיין אותי, אבל רציתי שלא, והבנתי שגם לו ניסיתי זה לא היה הולך הפעם. הוא ישב שם. לקחתי אלי את כף היד הענקית שלו. והחלטתי, ונגעתי בו בשורש כף היד. והגוף שלו קרס לאחור, וזה היה הסוף, וזאת הייתה ההתחלה, והתפלספנו – על החיים ועל המוות – ואני חושבת שהוא הבין.