40- חוזים

 

הבטתי בעיניים המושלמות של יולי ואמרתי, "אין שום סיכוי שבעולם שזה יקרה."

"בחייך, בוא אתי לסלון יופי."

אני רציתי רק לשבת בשקט ולקרוא עיתון אז הרמתי אותו קצת והתעלמתי ממנה. זה אף פעם לא עבד.

"האם יעשה אדוני חסד עם גבירתו וילווהּ לחנותו של הבַּשָׂם?" היא כרעה מולי על ברך אחת, ידיה פרושות וראשה מורכן במחווה מוגזמת. גרוטסקה של התפקידים הדרמטיים שמעולם לא הצטיינה בהם, ואשר בפניה לא יכולתי לעמוד. כיביתי את העיתון ופרסתי אותו כך שהפס הפוטו-אלקטרי יוכל להיטען.

"את באה?" אמרתי אחרי שקמתי, הגעתי לדלת וראיתי שהיא עדיין כרעת במקומה.

"מניאק. אתה יודע שהברכיים שלי גמורות ואם לא תעזור לי לקום אני אשאר פה עד שאני אתייבש ואמות." בעיניה מוקפות הקמטים היה אותו אושר של ילדה קטנה שכל כך אהבתי לראות בהן מהיום שבו הכרתי אותה. הושטתי לה יד להישען עליה כשהיא קמה וגביתי נשיקה בשכרי.

"סלון היופי" היה למעשה "מרכז איילה מורן לאיפור ואסתטיקה", שם שהסתיר מאחוריו רשימת טיפולים ארוכה – ממריטת גבות ועד ניתוחים קוסמטיים – ורשימת לקוחות מרשימה. הוא שכן בבניין בן שתי קומות בנמל תל-אביב והתהדר רק בשלט קטן ומצטנע על הקיר לצד הכניסה. מי שהגיע לשם ידע לאן הוא בא. בימי הזוהר היחסי שלה, יולי הייתה אולי יכולה להיכלל ברשימת הלקוחות שקיבלו טיפולי חינם. כיום לא יכולנו להרשות לעצמנו את המקום. אבל איילה ודרור זכרו לי חסד נעורים מהתקופה שבה לקחתי את איילה תחת חסותי בראשית דרכה כמאפרת בטלוויזיה ותמיד התקבלנו שם בברכה.

איילה ודרור לא היו שם אבל אפי נסים, הכוכב העולה שלהם, קידם את פנינו בחיוך רחב. הוא שלח את אחת הבנות להביא לנו מים קרים. היו בהם פרוסות מלפפונים. "יולי! תומר! תענוג לראות אתכם. מה אפשר לעשות בשבילכם?"

יולי לגמה מהמים והציצה בו מעל לשפת הכוס. "שמעתי שהתחלתם לעשות טיפולי שינוי והצערה."

החיוך נעלם וזהירות ניבטה מעיניו של אפי. "איך אתם יודעים?"

"עוד יש לנו כמה קשרים," יולי חייכה. "אנשים מדברים, והבנו שאתה האיש לדבר אתו."

"ממש לא. איילה צריכה לאשר את זה."

"אבל אתה עושה את הטיפולים," אמרתי. "אני אוהב את איילה, אבל אני לא מאמין שהיא תדע מה לעשות עם המחשבים שמתכנתים את הננו-מכונות. חוץ מזה, היא אשת עסקים, אתה האומן של העסק."

"אבל היא בכל זאת צריכה לאשר."

"אני אדאג לזה שהיא תאשר," אמרה יולי.

"ואני לא יכול לאשר לכם הנחה על זה."

"אין צורך, נשלם בשמחה מחיר מלא."

"אני לא יודע אם אני יכול…" ההגנות שלו החלו להתפורר.

יולי העניקה לו את הזוהר שבחיוכיה. "אפי, חמוד. בוא אני אגיד לך מה נעשה. אני בטוחה שקודם כול צריך להתחיל מבדיקות או משהו כזה, אז בוא נתחיל מזה, ובינתיים עד שנקבל תוצאות אני אדאג לשכנע את איילה ואתה תפעיל את כל היצירתיות שלך ותחשוב איך להפוך אותי שוב ליפה וזוהרת."

היא הטילה את שערה לאחור, אחזה בזרועו ופחות או יותר גררה אותו פנימה בעוד המבט המבוהל שב לעיניו. יצאנו משם שעה לאחר מכן והותרנו מאחור מבחנה עם דמה של יולי, סט של תמונות עירום שלה, הבטחה חגיגית שהיא תלך לרופא שאת שמו קיבלנו, ואפי אחד מודאג למראה.

אם מישהו ימות פעם מקוליות טרמינלית, יש סיכוי טוב שזאת תהיה איילה. פגשנו אותה בבית קפה שהיה כל כך מגניב שאף אחד עוד לא שמע עליו. מאחורי משקפי שמש כהים היא רדתה במלצרית ונדמה שהיא חוששת שבכל רגע ייכנס מישהו שלא נאה לה להיראות בחברתו והיא תיאלץ להמשיך בחיפושיה אחר המקום הטרנדי הבא.

"תומר! יולי!" הייתה חמימות אמתית בקולה. "עושים פה זאכרטורט שלא תמצאו אפילו בווינה. אסור לי, כמובן, אבל אם לא תגלו גם אני לא."

התיישבנו ואחרי שהזמנו איילה הורידה את המשקפיים ונעצה בנו מבט רציני. "יולי, אפי התקשר אלי בפאניקה. הוא טוען שאילצת אותו להבטיח לעשות לך טיפול הצערה."

"איילה, את מכירה אותי. אני לא אילצתי את הילד החמוד הזה לעשות שום דבר. אמרתי לו בפירוש שאני מבינה שאת צריכה לאשר. אני חושבת שהוא קצת נוטה לדרמטיזציה."

איילה צחקה. "ואת רק קצת לחצת אותו עם הגב לקיר. רוצה לנסות את זה עלי?"

"זה לא יהיה מאוד קשה," אמרתי. "את רוצה שילחצו אותך עם הגב לקיר."

"מה גורם לך לחשוב ככה?" היא הפנתה אלי מבט קשה.

"אני קורא עיתונים."

"אני שמחה לשמוע שהראייה שלך עדיין תקינה."

"איילה, ברצינות." אמרה יולי. "את צריכה אותנו בשביל זה. אותי. את יודעת שמתנגדי הטיפולים התחילו לעשות רעש ברצינות. את צריכה פנים לשים על הטיפולים האלה."

"למה שאני לא אקח מישהו שהעיתונאים במדורי הרכילות עדיין עונים כשהם רואים את המספר שלו בשיחה מזוהה?"

"כי אף אחד מהם לא יעשה את זה," אמרתי. "ואת יודעת את זה כמונו. הם מפחדים להיות מזוהים עם הטיפול. כמו שאת מפחדת. יש להם מה להפסיד. לנו כבר לא."

היא לגמה מהקפה בדממה. כאשר נשאה את מבטה, ניכר בעיניה החישוב הקר שהפך אותה ממאפרת בטלוויזיה לאישה שלחשה על אימפריה של מוצרי טיפוח ומכוני יופי.

"כמו שאמרת, יש לי מה להפסיד. ומה יש לי להרוויח?"

"פרסומת חינם," אמרה יולי. "אני אדאג שכולם ידעו מאיפה השגתי את הגוף החדש ומהמם שלי."

"אחרי שנראה שהכול עובר בסדר." איילה זקפה אצבע. "לפני זה, את לא אומרת מילה לאף אחד."

"מה את מציעה לנו?" אם לא הייתי שואל, יולי הייתה חותמת במקום. היא תמיד הייתה ההרפתקנית בינינו.

איילה נשענה לאחור בכורסה שלה ונופפה במשקפיים בתנועה אגבית. "הנחה, בתור התחלה. דברים כאלה. ננסח חוזה, ניתן לעורכי דין לטפל בזה. יש לכם עורך דין, נכון? אוי! עוד לא אמרתם לי מה אתם חושבים על המקום הזה. שמעתי עליו מירון אליאסי, אתם יודעים, השחקן החדש בסדרה שברבש כתב. הבן של."

זה היה אות הפתיחה למסע עדכונים על ההתפתחויות החדשות בביצה שפעם היינו שנינו שקועים בה עד מעל לראש, ועדיין נהנינו לשכשך בה רגליים מפעם לפעם.

את ירון אליאסי פגשנו במסיבת ההשקה של הסדרה של ברבש. לעשר שניות. בצד השני של האולם. עדיין קיבלנו הזמנות לאירועים בתעשייה מפעם לפעם, אבל לא למשהו בסדר הגודל הזה, ולכן הנחתי שאיילה בחשה בקדרה. האולם הגדול שבו נערכה המסיבה היה מלא מפה לפה באנשים שאכלו, שתו, וריכלו במרץ. באוויר נישא ריח של אוכל שעמד בחוץ קצת יותר מדי זמן, של אלכוהול ושל תככים, ואני התבשמתי עליו בגעגועים. התבייתי על מלצר ולקחתי לי משהו לשתות מהמגש שלו. אני לא בטוח מה זה היה, אבל זה היה אדום ומריר. ליולי הבאתי סנדוויץ' כלשהו שהיא שכחה מיד. עבר קצת יותר מחודש מאז תחילת הטיפולים, והרופאים אסרו עליה לשתות. אני חושב שהאיסור היה יותר מתוך אינסטינקט מאשר מסיבה ממשית כלשהי, אבל היא ממילא הייתה שיכורה מהתרגשות.

הגענו כאשר המסיבה כבר הייתה בעיצומה, ולכן לא משכנו תשומת לב מיוחדת. מבטים אחדים הופנו לעבר יולי, אבל גם לאחר הטיפולים היו במסיבה נשים צעירות ומושכות ממנה. וכמובן, מפורסמות לאין שיעור.

"תומר!" קידם אותי בחיבוק איש גדול עם סיגר גדול. רם ברלין היה אחד המפיקים הגדולים ביותר בארץ. סוד גלוי היה שהוא שנא לעשן, אבל הסיגר הכבוי שבו החזיק תמיד מתוך תחושת מחויבות לסטראוטיפ מיושן כלשהו הפך לסימן ההיכר שלו.

"רם, כיף לפגוש אותך." נחלצתי מחיבוקו וספרתי את הצלעות.

"וגם אותך. לא רואים אותך מספיק בסביבה בימים אלה. באת בלי יולי?" הוא פנה אל בת לווייתי, והסיגר נשמט מאצבעותיו. כל העיניים סביבנו הופנו ליולי למשמע צחוקה המתגלגל.

היא נישקה אותו על שתי הלחיים. "בחיים לא ראיתי אותך שותק לכל כך הרבה זמן רצוף," אמרה.

"מה… מה…"

היא פרצה שוב בצחוק, עיניה נוצצות. רם נגע בהיסוס בכתפה החשופה, העביר יד על לחיה בהשתאות.

"תוריד ת'יידים מאשתי," אמרתי בחיוך.

"תגידי, ילדה," אמר רם בקול עמוק. "רוצה לעזוב את הגרוטאה ולפגוש כמה אנשים מעניינים?" ובלי לחכות לתשובה הוא הוליך אותה למרכז המהומה, והותיר אותי ליד שולחן הכיבוד.

"איילה עשתה את העבודה?" שאל קול מאחוריי.

פניתי וראיתי את עדנה וסרמן. עדנה הייתה אשת טלוויזיה ותיקה, מהדור של יולי ושלי. את תחילת הקריירה שלה היא עשתה בתחום הבידור ושמרה על קשרים מצוינים גם לאחר שהפכה לאחת הכתובת הפוליטיות רבות העוצמה ביותר בארץ. סקרנות וקנאה במידה שווה היו מהולות במבטה.

"איילה קיבלה את הצ'ק," אמרתי. "את העבודה עצמה עשו אחרים."

"זה לא הצ'ק האחרון שהיא תקבל מהעבודה הזו." מספר האנשים שהתקבצו סביב יולי ורם התקרב למספר האנשים שחגו סביב ירון אליאסי, אם כי חתך הגילים של שתי הקבוצות היה שונה למדי.

"שיהיה לה לבריאות." אמרתי וסיימתי בלגימה אחת את המשקה.

"ומה אתך?" שאלה עדנה. "או שאתה משתמש בה כשפן ניסויים."

זה הכאיב, וכנראה שזה ניכר בפניי כי עדנה מיהרה להניח יד על כתפי. "היא יפהפייה."

"תמיד הייתה," אמרתי.

אנשים נוספים החלו להתאסף סביבנו ולשאול שאלות על הטיפול. מצאתי מפלט מהמצב שלא הייתי מורגל בו כמרכז ההתעניינות בדיון בפרטים הטכניים, וזה דילל במהירות את כמות האנשים שהיו סביבי. לא היה לי ספק שיולי מקיימת את חלקנו בעסקה גם אם אני לא, וששמה של איילה כבר נישא בכל פה באולם. אחרי זמן לא רב מצאתי את עצמי שוב כשרק עדנה מארחת לי לחברה.

"לא ענית לי," אמרה, "על השאלה מקודם."

"זאת תמיד הייתה חלוקת התפקידים ביננו, היא במרכז ואני בסיוע טכני."

"ובלזבל את השכל. אל תצטנע."

"על מה את מדברת?"

"יכול להיות שאתה באמת לא יודע? תסתכל על הקריירה שלך לפני שנפגשתם ואחריה. אתה נתת לה ביטחון שלא היה לה קודם. היא לקחה על עצמה תפקידים שאחרת היא בחיים לא הייתה עושה."

הסרתי את העיניים מיולי והקבוצה שסביבה ופניתי לעדנה. "את רצינית? היא עשתה את הכול לבדה."

"יש לך מזל שאתה כזה חמוד," אמרה עדנה, "כי אתה ממש טיפש. אני לא מנסה להגיד שדחפת אותה לתפקידים האלה, אבל הנישואים שלכם נתנו לה תחושת יציבות וביטחון לחרוג מהטייפ-קאסט של היפהפייה התורנית. אתה יודע כמוני שהיא לא שחקנית גדולה ובחיים לא הייתה כוכבת, אבל היא עשתה דברים שרוב השחקניות שדומות לה לא היו נוגעות בהם עם מקל. וזה בזכותך."

ראיתי את מבטה משוטט בחיפוש אחר מלצר, וצדתי לנו עוד משקאות ממגש חולף.

"וגם הטיפול הזה הוא בזכותך," הוסיפה עדנה אחרי לגימה.

"בטח. היא פחות או יותר גררה אותי למכון של איילה."

"אולי, אבל היא גררה אותך. היא לא הייתה עושה את זה לבד."

לא ידעתי איך לענות להצהרה הזו, ולפני שיכולתי למצוא תשובה הגיעו שניים מחבריה הכתבים הפוליטיים והם שקעו בניתוח המהלכים האחרונים במפלגה זו או אחרת. מצאתי כיסא לתת לברכיים שלי לנוח קצת, וצפיתי בהנאה ביולי מתענגת על תשומת הלב. היא פרחה.

במונית בדרך הביתה יולי השעינה עליי את הראש ונרדמה. החזקתי את ידה והשתאיתי לעורה החלק בין ידיי המקומטות.

 

"אז למה באמת לא עברת את הטיפול בעצמך?" ישבתי מול רם ברלין במשרד המפואר שלו. חיכינו ליולי שאיחרה כהגלה בקודש.

משכתי בכתפיי. "אתה חושב שאני צריך?"

הוא ענה במשיכת כתפיים משלו. "השאלה האמתית היא אם אני חושב שאני צריך טיפול," אמר וליטף את קרחתו. "סתם תהיתי."

מיששתי את העץ העשיר של משענת הכיסא. "אולי זה פחות חשוב לי. אף פעם לא הייתי לפני המצלמות, תמיד בחדר האיפור או מאחורי הקלעים."

הוא בחן אותי לרגע נוסף ונשם עמוק. חשבתי שהוא עומד לומר עוד משהו כשהדלת נפתחה ויולי נכנסה בסערה. "מצטערת, מצטערת, מצטערת." היא חיבקה אותי והבזיקה חיוך לרם. "נו, מוצא חן בעיניך?" פנתה אלי ונגעה בשערה שסופר זה עתה. זו הייתה תסרוקת קצרה ומתוחכמת, בסגנון שדיאנה אימצה בתחילת שנות ה-90 אחרי שהיא קיבלה עצות מסאם מקנייט.

"יפהפה!" אמרתי.

"יולי, את נראית כמו מיליון דולר. עכשיו בואי נראה איך נוכל לדאוג שתקבלי את הכסף הזה."

שנינו פנינו אליו, והוא החווה בידו לעבר הכורסאות שסודרו סביב שולחן עגול נמוך בחלק אחר של המשרד. התיישבנו והוא אמר, "תראו, אני לא יודע כמה חשבתם על זה לעומק, אבל יש פה אפשרות לעשות בוכטות של כסף. השחקנית הראשונה בארץ שעברה טיפול הצערה? אנשים יחטפו אותך." המזכירה שלו נכנסה ועברנו את טקס הקפה-תה-מים המתחייב.

"באמת?" שאלה יולי כשהמזכירה יצאה.

"תוך שנייה. אני מרים טלפון אחד, ויש לך חוזה. אבל אני אגיד לך בכנות, אני לא סוכן. ואני לא רוצה להיכנס לזה. אין לי מושג מה המצב שלך בנושא הזה, אבל המשרד של אמירה עדן כאן בבניין. דיברתי אתה על הנושא, אני לא אסתיר את זה מכם, והיא יכולה להיות פה תוך חמש דקות."

הבטתי ביולי. היא בקושי הצליחה להישאר לשבת, הפנתה את ראשה לכאן ולשם, שיחקה ברצועת התיק שלה. היא הביטה בי בשאלה וחייכתי אליה. לא יכול להזיק. רם התקשר, ואת הדקות הספורות שעברו עד שאמירה הגיעה בילינו בהתעדכנות בנושאים מקצועיים – הוא סיפר לנו את הרכילות האחרונה של התעשייה.

גם אם אמירה הייתה בסביבה בתקופה שיולי עוד הייתה בעניינים, יולי לא הייתה בליגה שלה. אמירה הייתה ידועה כסוכנת של הכוכבים הגדולים ביותר בארץ, אשת עסקים קשוחה שהשיגה את החוזים הכי טובים ללקוחות שלה, ולעצמה כמובן. ההבעה על פניה כשנכנסה למשרד של רם הייתה תכליתית, והיא נשאה קלסר עור דק שבו מסמכים. קמתי לברך אותה והחנקתי אנקה קטנה. הכורסאות הנמוכות האלה לא עשו טוב לגב שלי. יולי זינקה ממקומה ולחצה את ידה בהתלהבות. אמירה הטילה בטפיחה את הקלסר על השולחן, ופטרה בהינף יד את הצעתו של רם לכוס קפה.

"תקשיבו," היא פנתה אל שנינו יחד. "כרגע, את הסחורה הכי חמה בשוק. מאז המסיבה בשבוע שעבר אין אולפן או במאי שלא רוצים אותך, ואני בטוחה שכבר קיבלתם עשרות טלפונים מעיתונאים. את חותמת על המסמכים, ואני דואגת שלא יהיה לך יום חופש בחמש השנים הבאות." יולי לפתה את ידי בחוזקה. "אני לא עושה לכם טובות כאן," אמרה אמירה, "אני הולכת לעשות מזה לא מעט כסף, אני ורם, אבל אנחנו נהיה ישרים אתכם. ואין מישהו יותר טוב מאתנו בשביל זה."

"מה זה אומר מבחינת יולי?" שאלתי.

"זה אומר שהיא תעבוד יותר קשה משהיא עבדה בחיים," אמרה אמירה.

"ותעשה יותר כסף משהיא עשתה בחיים," הוסיף רם.

יולי נראתה כמעט מתייסרת. היא הביטה מהם אלי וחזרה אליהם. "יש איזה מקום שאני יכולה לדבר בשקט עם תומר?"

"חדר הישיבות?" שאל רם. "או המרפסת?"

הבטתי דרך החלון למרפסת שהשקיפה על חצי העיר ויצאנו אליה. יולי נשענה על המעקה וגבה אלי, דמותה מצטיירת אל מול הגוונים האדמדמים של השקיעה המתקרבת. "מה אתה חושב שאני צריכה לעשות?"

"מה את מרגישה שאת רוצה לעשות?"

"אני חושבת שלא יזיק לנו הכסף," היא אמרה בקול שכמעט לא שמעתי.

"לא שאלתי מה את חושבת, שאלתי מה את מרגישה."

"אני לא יודעת!" אמרה והסתובבה חזרה אלי. היא לעסה את שפתה התחתונה.

"יש לך כוח להיכנס לכל הסיפור הזה מחדש?" שאלתי. "ימי צילום ארוכים? במאים לחוצים? שחקנים שאת שונאת וצריכה להיות נחמדה אליהם? עיתונאים? מדורי רכילות?"

"מצלמות," אמרה בקול עורג. "והריח של האיפור. ההתרגשות כשאני מחכה ל'אקשן' שיגיע עוד רגע. וגם, הפעם זה יהיה שונה. הם רוצים אותי, אני אוכל לבחור את התפקידים ואולי גם את האנשים. אוי, תחשוב על זה. כל התפקידים שרציתי ולא קיבלתי! טקסטים אמתיים, לא זבל של טלנובלות."

"נשמע שאת כן יודעת מה את מרגישה. ורק תחשבי, בתי, יום אחד כל זה יהיה שלך!" והחוויתי בידי על העיר הפרושה מתחתינו. פרצנו יחד בצחוק ונכנסו חזרה.

"אני מבין שהחלטת לעשות את זה," אמר רם. "נהדר. מה אתך, תומר? אתה רוצה לחזור לעסק? אפשר להפוך את זה לעסקת חבילה. אני בטוח שיש לא מעט אנשים בתעשייה שישמחו אם תחזור לאפר."

"בשביל שאנשים כמוך יצעקו עלי שהפצעים לא נראים משכנעים והצבע של המייקאפ ורוד מדי? לא תודה. אני יצאתי מהעולם הזה. לא רוצה לדרוך לכל מיני צעירים על האצבעות."

על המסך הגדול הוקרנו ללא קול סצנות מתוך "דם מלכים", סדרת הדרמה שהופקה על פי ספרי שמואל ומלכים. רם ברלין מצא לעצמו תסריטאי צעיר ומוכשר וגייס סכומי כסף ללא תקדים בשביל ההפקה הזאת. הדתיים הרימו קול זוועות, כמובן, אבל זה רק עזר למכור את הסדרה מראש. יולי שיחקה את בת-שבע, והיא עשתה עבודה מדהימה. יצא לי לראות את החומר הראשוני לפני עריכה, ולמען האמת הייתי די המום. השנים עשו לה טוב. היא הביאה ניסיון של חיים שלמים לדמות הצעירה הזו, ונתנה לה את העומק שהגיע לה. היא לא הייתה מסוגלת לעשות את התפקיד הזה כמו שצריך בגלגול הראשון של הקרייריה שלה, אבל לא חלמתי בכלל להגיד לה את זה. המסיבה לרגל סיום הצילומים נמשכה כבר שעות, ואני פרשתי לי לפינה שקטה, עד כמה שזה היה אפשרי. יכול להיות שאפילו נמנמתי מפעם לפעם.

"מה נשמע, חתיך?" באווירה אחרת, זו הייתה אמורה להיות לחישה דיסקרטית באוזן. כאן זאת הייתה צעקה בקולי-קולות שבקושי נשמעה. יולי נחתה בחיקי ונישקה אותי.

"אל תגלי לאשתי, אבל אני מתמזמז עם מישהי שהגיל שלה חצי משלי."

"אני לא אגלה אם אתה לא," אמרה יולי וליטפה את החזה שלי מתחת לחולצה. "בוא לרקוד," אמרה.

"יולי, לך אולי יש גוף של בחורה בת שלושים, אני עדיין רואה את השבעים יותר מקרוב מאשר את השישים."

"בחייך, בוא כבר. יהיה כיף."

"יולי, אני גמור. ברצינות." אמרתי ונאנחתי. "המסיבה הזאת נמשכת כבר שעות, חם לי, הגב שלי כואב והרעש משגע אותי."

"תכף תגיד לי שאתה רוצה ללכת הביתה."

"אני רוצה ללכת הביתה." אמרתי בקול שהיה רם יותר משהצריכה רמת הרעש במקום. ראש אחד או שניים פנו לעברנו.

"תומר, אל תהיה אידיוט."

"יולי, אל תהיי פרה." התחרטתי על המילים ברגע שהן יצאו מפי, אבל הייתי מותש ועצבני. היא קמה ונעמדה מעלי.

"זאת גם המסיבה שלי." היא השפילה אלי מבט קשה. "בלעדי, הסדרה הזאת לא הייתה נראית כמו שהיא נראית ואתה יודע את זה. אלה החברים שלי, ואני רוצה להישאר."

"תישארי." קמתי במאמץ. "אני הולך לתפוס מונית."

"אל תעיז. תומר, אני נשבעת, אם אתה הולך עכשיו, אני…"

"את מה? מה תעשי, יולי?" היא לא ענתה. "אני זז. מצטער, אבל זה כבר מזמן לא הקטע שלי. אני אחכה לך בבית." הסתובבתי ויצאתי בלי להביט בה.

ישנתי כשהיא חזרה הביתה בשעות הקטנות מאוד של אותו לילה. היא מלמלה משהו על זה שהיא ממש צריכה זיון כשהיא הזדחלה בין הסדינים לצדי, עדיין לבושה בשמלת המסיבה שלה ומדיפה ניחוחות של בירה, זיעה ועשן סיגריות. גם אם לא הייתי כועס עליה כל כך שזאת לא הייתה אופציה, היא איבדה את ההכרה תוך שתי דקות. קמתי, הפשטתי אותה, חזרתי למיטה והפניתי לה את הגב. נעצתי מבטים כעוסים בזריחה ולבסוף לקחתי שמיכה והלכתי לסלון.

כשהיא התעוררה לקראת הצהריים סחטתי לה מיץ תפוזים והכנתי לה על מגש טוסטים עם גבינה כמו שהיא אוהבת ושני אופטלגין. ההנגאוברים שלה היו אגדתיים. בזמן שהיא אכלה והתקלחה, החלפתי את המצעים. היא חזרה למיטה בלי להגיד מילה.

כשהיא הגיחה לבסוף מחדר השינה היא התיישבה על הספה לידי והניחה את הראש על כתפי. "אני חושב שאולי כדאי שאני לא אבוא אתך למסיבות האלה יותר," אמרתי בלי להביט בה.

"אבל אני רוצה שתבוא אתי למסיבות!"

"באמת? את רוצה להיגרר לדברים האלה עם זקן חולה שרוצה ללכת הביתה אחרי עשרים דקות?"

היא לקחה את השלט רחוק מהיד שלי, כיבתה את הטלוויזיה, וסובבה את ראשי אליה. "אני רוצה ללכת אתך לכל מקום."

"לא, את לא. יולי, לא אכפת לי. באמת." ליטפתי את כתפה. "לא מפריע לי להופיע בתחילת מסיבה ואז ללכת. מצדי, אני יכול פשוט להישאר בבית. אני אהיה פה לחלוץ לך את הנעליים כשתחזרי ברבע לארבע בבוקר. אני ממילא כבר לא מכיר חצי מהאנשים האלה."

 "אז אולי גם אני לא אלך." אמרה ושרבבה את שפתיה. היא נראתה בת שתים-עשרה.

"אני ממש אוהב כשאת מדברת שטויות. קודם כל, את נהנית מהמסיבות האלה. תודי. אבל את גם צריכה ללכת אליהן אם את רוצה לתחזק את הקריירה שלך, ואת יודעת את זה. וחוץ מזה, אם לא תלכי אמירה תבוא הנה ותגרור אותך אליהן באוזן. וחבל, אפי בטח יכול לעשות לך שחזור אוזן, אבל זה יקר."

"אל תבנה על קריירה בסטאד-אפ." היא כססה ציפורן בדממה לזמן-מה. "יהיו כל מיני כתבות בעיתונים," אמרה לבסוף.

"תמיד היו. תמיד יהיו."

"אתה מבטיח לי לא לקחת אותן ברצינות?"

"אני לא לוקח אותך ברצינות כבר שנים." היא חבטה בכתפי, ואז הרימה את היד שלי וכרכה אותה סביבה. "אני רוצה לראות ערוץ שלוש," אמרה, "היה שם אתמול צוות צילום שלהם. אולי יהיה אייטם על 'דם מלכים' ועל המסיבה."

התכנסנו במשרד של רם ברלין לחגוג את הזכייה בפרסי אופיר. חמישה ל"דם מלכים", מהם אחד ליולי, השחקנית הטובה ביותר. הטקס היה כמה ימים קודם לכן, והמסיבות של האולפן והצוות כבר היו רק כאב ראש עמום וזיכרון מעורפל של אלכוהול            ופרומונים. רם הזמין את ארבעתנו לחגיגה פרטית במקום שבו הכול התחיל, כפי שהוא ניסח את זה. עמדנו על המרפסת, גביעי שמפניה ביד, והרגשנו באמת ובתמים כאילו העיר שייכת לנו.

"לזקנה הבלה המוצלחת ביותר בעולם!" הכרזתי ושתיתי את שארית השמפניה בכוסי בלגימה אחת. את הברכות הטובות עברנו מזמן. השאר התעלמו ממני, בצדק.

"וזאת רק ההתחלה," אמרה אמירה, שנראתה כאילו האלכוהול לא השפיע עליה כלל.

"ועוד איך," אמרה יולי. "עומרי, התסריטאי של 'דם מלכים', אמר לי שהוא עובד על סדרה חדשה על מלחמת ההתשה, על ההשפעות הפסיכולוגיות שלה בחזית ובעורף. הוא אומר שיש שם תפקיד שהוא חשב עלי כשהוא כתב אותו."

"את חושבת בקטן," אמר רם ופנה להיכנס. "בואו, אני רוצה להראות לכם משהו."

נכנסנו, ורם ואמירה התייצבו מאחורי השולחן שלו בתנוחה חגיגית. "טא-דאם!" רם פתח בתנופה קלסר עור שהיה מונח על שולחנו. הסמל בראש המסמך העליון היה של אולפני פוקס. "הוליווד קוראת, בייבי!" הכריז.

יולי צווחה ונתלתה עלי. חיבקתי אותה, והנפתי אותה במעגל. רם ואמירה מחאו כפיים ממקומם מאחורי השולחן, ואז התיישבו. התיישבנו מולם, עדיין מחזיקים ידיים.

"תקשיבו, חבר'ה," אמרה אמירה, "זה עסק רציני, אלה אנשים רציניים, ואנחנו צריכים לדבר על הפרטים כשהראש שלכם יהיה יותר צלול, אבל אני אתן לכם סיכום ראשוני. זה חוזה פתוח, לא חוזה למשהו מסוים. אין להם פרוייקט מוגדר בשבילך, אבל הם רוצים אותך שם. את נוסעת ללוס אנג'לס, הם מספקים לך מגורים לשנה ומבטיחים משכורת לשנה הזאת. אם יהיה איזה פרוייקט בתוך השנה הזאת, זה חוזה עצמאי. ואת לא חומת אפילו על מפית בלי שאני רואה את זה, ברור? יפה. בינתיים אסור לך לעבוד בשום דבר אחר, ואת שלהם אם הם ירצו להשתמש בך לקידום של האולפן."

"שנה?" שאלתי. "ואסור לה לעשות שום דבר אחר?"

"נכון."

"נראה לי קצת מוגזם." דפדפתי בניירות במצח קמוט.

"תראה, זה לא חוזה סטנדרטי," אמרה אמירה ונעה בכיסאה. "אבל זה לא מצב סטנדרטי. הראיתי את 'דם מלכים' לאנשים שם, והם אהבו את יולי. אבל אין ספק שזה לפחות בחלקו גימיק. אבל תחשוב על הקשרים שהיא תוכל לקשור שם גם אם לא יצא מזה שום דבר."

"אל תקשיבי לו!" אמרה יולי. "בטח שאני אעשה את זה. איפה אני חותמת?"

"יולי, אמירה צודקת," אמר רם. הוא לקח את הקלסר, סגר אותו והכניס אותו למגרת השולחן. "את לא במצב להחליט בנושא ולא במצב לחתום על חוזה. לא הייתי נותן לך. לכו הביתה, תישנו על זה, תדברו על זה. תרימו טלפון כשתחליטו. החוזה הזה לא בורח לשום מקום בטווח הקרוב."

הוא הזמין לנו מונית, ונסענו הביתה שלובי ידיים.

"נו? מה אתה אומר?" שאלה יולי כשנכנסנו לדירה.

צנחתי על הספה באנחה. "לא יודע, אני לא מת על זה."

"מה? למה?" יולי הפסיקה לפסוע הלוך ושוב בסלון ונעמדה מולי.

"כי זה מוציא אותך מהמשחק לשנה. יש שחקנים אחרים שעוברים הצערה, והחידוש הולך ונמוג. זה יעצור את הקריירה שלך בשלב הכי קריטי שלה."

"אתה מטורף? זאת הוליווד. אולפני פוקס!"

"בלי שום פרוייקט מוגדר." אמרתי בקול שקט.

"בלי שום… אתה שמעת את אמירה. הקשרים שאני אעשה שם יהיו שווים את זה." היא השליכה לתיק את המפתחות שעדיין אחזה בידה.

"באמת? ומה עם הקשרים כאן? מה עם הסדרה החדשה של עומרי?"

"אני לא אצטרך אותם!" היא התיישבה על הכורסה הבודדת והחלה לחלוץ נעליים.

משכתי בכתפיי. "אני מקווה שאת צודקת."

"בוא אתי, ותראה שאני צודקת."

שתקתי. הבטתי בדירה שבה גרנו בעשרים וחמש השנים האחרונות. תמונות של יולי משלל תפקידים כיסו את הקירות. פה ושם היו תמונות שלי עם שחקנים שאותם איפרתי. נזכרתי במסיבות ובארוחות ערב שערכנו בה, וראיתי אותה מתמלאת בצללים של חברים ותיקים. הנחתי יד על גב הספה ויכולתי כמעט לחוש בכתפה של יולי מתחת לידי ברגעים של שתיקה יחדיו.

"אני לא בא אתך לשנה לארצות הברית." אמרתי חרש.

היא נעצרה באמצע חליצת הנעליים, נעל אחת בידה והאחרת עדיין על רגלה. "סליחה?"

"אני זקן, אני עייף ואני מקובע מדי בהרגלים שלי. אל תבקשי ממני לעזוב את הארץ לשנה בשביל הימור."

"הימור? הימור? זאת הקריירה שלי. אתה אולי החלטת שאין לך עתיד, אבל אני רק מתחילה מחדש. והפעם ברצינות." היא קמה וחזרה לפסוע בדירה, צולעת בנעל אחת והאחרת בידה.

"מה שתגידי." פלטתי.

"ומה זה אומר להביע? אתה לא חושב שעשיתי את התפקידים הכי טובים שלי בשנתיים האחרונות?" היא הצביעה בנעלה לעבר הטלוויזיה הכבויה.

"אני בטוח שכן. היום את שחקנית טובה פי שבע-עשרה ממה שהיית בזמנו. אני רק לא רוצה שתזרקי את זה לפח בשביל אולפן שרוצה אותך כגימיק שיווקי."

"אז אתה אומר שהייתי שחקנית גרועה כשהכרנו?"

"גרועה? לא. בינונית." ידעתי שזו הייתה טעות בשנייה שאמרתי את המילים, אבל הן נאמרו.

"חתיכת חרא. בחיים לא האמנת בי."

"אני לא הולך לענות לזה בכלל."

"למה? תענה. אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד." היא שוב התייצבה מולי.

"ואני לא רוצה להשמיע. יולי, בחיים לא ביקשתי ממך כלום. תמכתי בך בכל הבחירות שלך, הייתי אתך ברגעים הכי קשים. אם זה לא אומר לך משהו, שום דבר שאני אגיד במילים לא יעזור."

"ועכשיו אתה נוטש." אי-אפשר היה לטעות בבוז בקולה.

"לא, עכשיו אני מדבר." השתתקתי לרגע. "ואני אומר לך שזאת טעות, ושאני לא מוכן להקריב את מה שיש לי בשביל הטעות הזאת. אני אבוא לבקר, אבל אני לא עובר לשם."

"אל תבוא לבקר, אני לא צריכה את הטובות שלך."

"מה שתגידי." היא השליכה עלי את הנעל שעדיין אחזה בידה.

"עוף מפה!" צעקה. "עכשיו! אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים!"

"יולי –"

"לא מעניין אותי. פשוט עוף מפה!"

"יולי, אני לא מתכונן –"

"בסדר, אז אני הולכת." היא דידתה לעברי, אספה את הנעל שהייתה זרוקה לידי, ויצאה מהדירה בטריקת דלת.

למחרת בבוקר היא לא ענתה לנייד שלה. ניסיתי להתקשר לכל החברים שלנו, אבל אף אחד לא שמע ממנה. או לפחות לא היה מוכן להודות שהוא שמע ממנה. לבסוף התקשרתי לאמירה.

"תומר, היא לא רוצה לדבר אתך." אמרה ללא רגש.

"היא אשתי. אני רוצה לדבר אתה."

"היא אומרת שאתם לא בעל ואישה כבר כמה זמן."

"היא… אמירה, זה לא עניינך. ובטח לא משהו שאת צריכה לשפוט בו. אני רק רוצה לדבר אתה עוד פעם על החוזה המטופש הזה של פוקס."

"מאוחר מדי, היא עברה במשרד שלי הבוקר וחתמה עליו."

שתקתי לרגע. "אני בטוח שאפשר להוציא אותה ממנו."

"תומר, היא לא רוצה לצאת ממנו. היא רוצה ללכת על זה. ואני חושבת שהיא צודקת."

"את חושבת על האחוזים שלך."

"אולי, אבל לא רק."

"אמירה, אני יודע שיש לך דרך ליצור אתה קשר." הרמתי את קולי. "תני לי את המספר שלה."

"תומר, היא הלקוחה שלי, לא אתה." קולה נשאר שלו. "היא הייתה מאוד ברורה במה שהיא אמרה לי. היא טסה לארצות הברית, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בנושא. היא אמרה שאחרי שהיא תתארגן שם, היא תיצור אתך קשר." והיא סגרה את הטלפון.

ישבתי על הספה ובהיתי בטלפון הדומם. נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו, על הסט של סדרת אימה עלובה, הפקה בשקל וחצי, החוזה הראשון שהיא קיבלה בטלוויזיה. "אמא שלי חושבת שאני צריכה להיות גננת," היא אמרה לי אז, נרגשת בשעה שציירתי חתכים עמוקים על לחיה. "אבל אני אהיה שחקנית. אתה תראה, אני עוד אגיע להוליווד."