יוסף בעל החלומות מאת ליה יפה טלמור

 

יוסף פקח עיניו. הלום שינה הושיט ידו לעבר השידה בחיפוש אחר העט והמחברת. באדיקות של נמלה האוספת פירור אחר פירור, רשם בכתב ידו הצפוף שורות שורות, מלקט מהר לפני שישכח את כל הפרטים שהיו בחלומו. מאז שזכר עצמו, עוד בתקופת גיל העשרה, היה אוסף מחברות שלמות, בהן משורבטים חלומותיו עם תאריכים ושעות מדוייקות. באובסיסביות היה דש וקורא בהם, מנסה לפרשם, להבין למה חלם את מה שחלם, לנסות לבדוק אם יש הקבלה למציאות. עוד בצעירותו, כשניסה לשוחח על כך עם הוריו, לא הבינו עד כמה חשוב היה הנושא בשבילו וכשהתחילו לעשות לו שיחות על כך שהוא צריך להפסיק לחלום ולחיות את החיים האמיתיים, הפסיק לדבר איתם על כך. הוא הבין שכדי שיפסיקו לבלבל לו את המוח, הוא צריך לשמור בסוד על תחביבו. בינתיים למד במגמת מחשבים והיה מצטיין בתחום. בסתר המשיך לרשום ולאסוף את המחברות שלו. לאחר שבצבא שירת ביחידה סודית שקשורה למחשבים, התברג בחברת הייטק כשותף זוטר, שבר שאיפשר לו להגיע מעט יותר מאוחר לעבודה ולחזור מאוחר, כמו רוב עובדי ההיטק. השכר שלו היה הרבה מעל הממוצע במשק ואיפשר לו שקט כלכלי כדי להתעסק בדבר היחידי שבאמת עניין אותו – החלומות שלו. כשהחברה עשתה "אקזיט" והוא קיבל אחוזים מכובדים, השקיע את כספו בכמה דירות ושכר הדירה שקיבל מהן ביחד עם הכסף שנשאר לו מהחברה, איפשר לו לחיות ברווחה כלכלית, בלי עבודה שתדרוש ממנו התעסקות בענין אחר שהוא לא חלומות. עכשיו יכול היה להקדיש עצמו לכתיבת החלומות, קריאת חומר על חלומות, לימוד על חלומות, פגישות עם מפרשי חלומות והתעסקות יומיומית לאורך כל היום עם החלומות שלו.

ככל שעברו השנים השתלטה עליו יותר ויותר ההשתעבדות. הוא לא ראה טלוויזיה, לא שמע רדיו, לא יצא לבלות, שילם הון כסף לידעונים ומכשפות שונות ומשונות  שיפרשו את חלומותיו וקרא את כל הספרות המקצועית והלא מקצועית בנושא.

מדי פעם היה הולך לשוטט בחנויות יד שניה בעיר, מחפש עוד ספר בנושא החלומות. לעתים היה יכול לשוטט כך ימים שלמים. לחזור שוב ושוב לאותה החנות, לפשפש בערימות הספרים.

בלילות היה מכוון שעון מעורר לשעה 3:00 ועוד פעם לשעה 5:00 לפנות בוקר. זה היה מאפשר לו ממש לזכור את החלומות שחלם ולרשום אותם.

זה גם מה ששבר את ליסה, חברתו, מערכת היחסים הרצינית היחידה שהייתה לו במשך 47 שנותיו. הוא דווקא אהב אותה. את הרצינות של עיניה מאחורי משקפיה, את הגוף הקטן שלה, את השיחות הארוכות שניהלו והפרשנות שהיא הייתה נותנת לעתים לחלומותיו. זה היה מרענן לשמוע דיעה של אדם אחר על רשימות החלומות שלו. הייתה דואגת לו, מכריחה אותו לצאת לעתים מהבית לעיסוקים שלא קשורים לחלומות.  פתאום גילה שהוא מסוגל להתנתק מעט מענייני החלימה ולהנות מסרט בקולנוע לדוגמא או מישיבה על לונגי בחוף הים, לצפות בשקיעה. הכל היה בסדר, הלך לכיוון הנכון, כל עוד יכול היה עדיין להתעסק עם החלומות שלו.

ואז ליסה החלה ללחוץ על יוסף "לעלות שלב" במערכת היחסים שלהם ולעבור לגור ביחד. לקח עוד חצי שנה עד שליסה הגיעה לדירתו עם תיק גדול ועוד שקית והניחה את מברשת השיניים והדיאודרנט שלה במקלחת ומילאה את המגירה ב"חפצי נשים" ופינתה לעצמה מקום בארון שלו לבגדים שלה.  היא באמת אהבה אותו והשתדלה שיהיה להם טוב ביחד, במגורים המשותפים. פתאום התחיל לאכול אוכל יותר בריא, כי היא בישלה. הייתה דואגת לענייני הבית והחשבונות והנוכחות שלה הייתה נעימה לו. היו צופים לעתים בסדרות בטלוויזיה, יוצאים לטיול רגלי בשדרה, מדברים על החלומות שלו שוב ושוב. הייתה לה סבלנות אינוספית להקשיב לכל חלום ולעתים גם הייתה מעירה הערות שהיו מאירות לו באור אחר את המשמעות שאולי הייתה לחלום שלו. הבעיה הייתה בלילה. ליסה הייתה מוכנה לסבול ואף לשתף פעולה עם כל אובססיית החלומות שלו. אבל השעון המעורר בלילה היה לה קשה מאוד. היא הייתה עצבנית מחוסר שעות שינה. "אני לא יכולה לסבול את השעון המעורר שלך שמצלצל פעמיים בלילה". הייתה מתלוננת. עיניה היו אדומות מחוסר שינה, התפקוד שלה בעבודה שלה כמזכירת בית הספר האיזורי כל כך נפגע עד שהמנהלת איימה עליה בפיטורין. "אני לא יכולה להמשיך כך. אני לא עומדת בזה יותר". הוויכוחים ביניהם הפכו להיות מרים וקשים.

יוסף לא הסכים לוותר על רישום חלומותיו בלילה, דבר שיכול היה להיעשות רק כשהשעון המעורר מעיר אותו.  וכשבא האולטימטום – "או אני או השעונים המעוררים בלילה", וויתר יוסף על ליסה. ליסה לקחה את חפציה המועטים בדמעות ויוסף לא ראה אותה יותר.

אחרי ליסה כבר לא חיפש זוגיות או קשר. הוא הבין שכל מערכת יחסים תפגע לו במערכת יחסיו עם החלומות שלו. שתי מערכות יחסים מקבילות כאלו לא יכולות להתקיים. ברגע שהחליט, הרגיש הקלה גדולה בליבו ויכול היה להתרכז באהבת חייו היחידה – החלומות שלו.

לעתים היה משתעשע במחשבה שמציאות חייו האפרורריים היא בעצם הסיוט והחלום הוא המציאות האמיתית בה הוא חי יום יום. שעשועי מחשבות אלו תפסו את רוב יומו הער. הלילה היה כולו מוקדש לחלומות ולרישומם.

יום אחד באחד משיטוטיו בחנויות ספרים למציאת עוד חומר על חלומות, צד את עינו ספרון קטן, אפור, ללא תמונה מיוחדת על כריכתו. שם הספר היה – "החלום". מעולם לא ראה ספר זה .מייד הוריד אותו מהמדף, שילם ורץ הביתה כשהספר בידו.

כשהחל לקרוא חש שספר זה שונה מכל מה שקרא עד כה. הספר דיבר על שליטה בחלומות, אפשרות לחיות את החלום בחלום, להשתמש בו כדי לעשות מעשים שלא ייעשו בחיים האמיתיים. מרותק קרא עד שהגיע לפרק "השליטה בחלומות".

"התחלת השליטה בחלימה היא להיות מודע לכך שאתה חולם ולשלוט בגופך הפיזי. כדי ליישם את השליטה בגופך הפיזי תוך כדי חלום, הרם את ידיך מול עיניך כשאתה  שקוע בשינה עמוקה. אם הצלחת – זה הצעד הראשון".

עוד לפני הגעת שעת השינה הקבועה שלו , שכב במיטתו כשבבטנו מין צביטה קטנה של התרגשות. הוא היה חייב לנסות את התרגיל הראשון. סוף סוף ספר מעשי ולא רק מילים של תיאוריות על גבי תיאוריות. הוא חש שכאן יכולה להיות התקדמות משמעותית בחקר החלומות שלו והשאלה מה המציאות האמיתית. צבעי תמונת הנוף שמול מיטתו הפכו  להרבה יותר צבעוניים, מתעגלים בעיגולים של מחשבות מטושטשות, מסתובבים סביב עצמם וסביב העלים, היער, הנחל, האבנים, עוד סיבוב ועוד סיבוב והנה המנורה הקטנה שליד מיטתו מטילה צל שהולך וגדל, הולך וגדל, והופך למגדל גבוה גבוה.

והוא, יוסף עומד על המגדל ללא יכולת לזוז כשפחד גבהים משתק את אבריו ועומק שסופו לא נראה נמתח עד לאינסוף קרקעית.

אני חולם? המחשבה ניקרה לו איפשהו מאחורי ראשו. ואז הפכה להכרה מוחלטת. אני בחלום!

ידיו היו שמוטות לצידי גופו. הוא ניסה להרגיש אותן ולא הצליח לחוש כלום. מנסה להשליט את התודעה על התת מודע ניסה בכל זאת להזיז אצבע אחת. המאמץ היה אדיר. אצבעותיו שקלו טון או אולי יותר.

ושוב הפעיל מאמץ מחשבתי  מנסה  להזיז את האצבע ולהפתעתו היא זזה מעט. עכשיו צריך להזיז עוד אצבע. שוב הפעיל את מוחו. גופו סרב להשמע למחשבה, אך יוסף לא וויתר. זיעה ביצבצה על מצחו למרות האויר הקר שנשב עליו במרומי המגדל עליו עמד. פתאום חש את אצבעו השניה זזה מעט. עכשיו ניסה להזיז את כל כף היד כשהצליח, הבין שהוא יכול הרבה יותר. מעודד מהצלחתו, ניסה להתחיל להרים את ידיו למעלה. כפי שכתוב בספר, להגיע איתן אל מול עיניו. ידיו לא נשמעו לו. שוב נשם עמוק וניסה. אחרי כמה נסיונות של מאמץ מנטאלי גדול ומתיש עמד יוסף על המגדל וידיו מתרוממות לאט לאט למעלה ועוד קצת ועוד למעלה, הנה עברו כמעט חצי דרך. הנה הן בגובה המותן שלו. יוסף היה מאושר מהצלחתו. עיניו היו עצומות מעט כי פחד מהגובה הרב והעומק של החלל שנפער מתחת למגדל.

לפתע הרגיש משב רוח חזק יותר מהרגיל, כמו מין שריקה. הוא פקח את עיניו וראה הבזק של דמות שחורה יוצאת מתוך הצבע האפור-צהוב של השמים. לדמות לא הייתה צורה מוגדרת ושינתה צורתה כענן. תחושת מחנק אפפה אותו כשהדמות המוזרה שלחה יד ארוכה שחורה ותפסה אותו בגרונו. הוא לא הבין מנין באה הדמות ומה היא רוצה ממנו. ואז שמע קול מרוסק ושלם, מטושטש וברור, מעומעם וחד בעת ובעונה אחת. לקח לו שניה אחת או שתיים להבין שהקול המוזר הזה שייך לדמות הערפילית –

"השליטה בחלימה מסוכנת, תוריד מיד את הידיים". יוסף חשב שהוא לא שמע טוב. "מה?" שמע את עצמו שואל מתוך שינה. הוא יכול היה להשבע שהוא שמע את עצמו מדבר כאילו מהצד, מהאוזניים שלו. אולי אני מרגיש כשאני מדבר מתוך שינה, פתאום הבין.

"השליטה בחלימה מסוכנת. אם לא תוריד את הידיים יקרה משהו רע". הדמות חזרה על דבריה.

יוסף היה חייב לשמוע בקולה של הדמות המפחידה הזאת, הוא לא הבין למה ובמאמצים רבים הוריד ידיו אט אט לצידי גופו. הדמות נעלמה.

מודע לכך שהוא עדיין בחלום, ניסה לפקוח עיניו, ללא הצלחה. הוא עמד שם על המגדל, משותק מפחד גבהים כשהאדמה כנראה רחוקה מאוד, לא נראית לעין. רק ערפל כבד מסביבו ולמטה. הלוואי והיה לו חפץ כבד לזרוק, רק כדי לשמוע כמה זמן לוקח לו להגיע לרצפה. אך בגופו, בראשו, ידע שהחלל למטה הוא במרחק שנות אור.

הרי זה רק חלום, הדמות היא יציר דמיוני. למה הורדתי את הידיים. הרי אני בכוח המחשבה שלי יכול לסלק אותה. לחשוב על משהו אחר. כך חשב לעצמו המודע שהבזיק לתת מודע. אני כבר יודע שאני בחלום. הידיעה הזאת הייתה משהו חדש ליוסף לגמרי. אפילו מתוך שינה, הרגיש את ההתרגשות. שווה לנסות שנית. אני חייב לנסות. אני כבר כאן. מה יכול להיות?

שוב הרים ידיו. הפעם להפתעתו ההרמה הייתה הרבה יותר קלה. כשהגיע עם ידיו לגובה הצוואר, שוב צצה הדמות האפילה מהשום מקום ושלחה יד ארוכה לגרונו. הוא חש שאינו מסוגל לנשום.

"השליטה בחלימה מסוכנת". שמע את הקול המוזר.

הפעם החליט להתעלם מהדמות. אין שום סיבה להתרגש ממשהו שהוא פסולת לוואי של המחשבות שלי. כך חשב והמשיך להעלות את ידיו למעלה, לכיוון עיניו.

אחיזת היד בצווארו התהדקה והוא החל להרגיש את הכרתו מתערפלת.

"תתעורר", לחש לעצמו המודע. "תתעורר".

בבת אחת פקח עיניו.

תחושת המחנק לא עברה.

"תתעורר, תתעורר".

"אבל אני ער".

הוא הביט בעיניים פקוחות בידיו שניצבו מול עיניו. חושך היה בחדרו וגם הדמות עם היד הארוכה על גרונו הייתה שם, לא מאפשרת מעבר של אויר לריאותיו. כשהחל לפרפר, כשנשמת חייו האחרונה עוזבת אותו, איבד את שיווי משקלו וחש שהוא נופל מהמגדל מטה מטה לאדמה הרחוקה שחיכתה לו.