41 – כל הנשים בשכונה

א.
אין כזה דבר שני קולות זהים. יכול להיות צחוק דומה, יכול להיות בכי תינוקות דומה, אבל אין כזה דבר- שני קולות זהים. אלא שבאותו הערב כששמעתי את מנחה הטלוויזיה מדבר באריכות על אסופת שירים, משהו נבקע בי וחדד את החושים. הרגשתי ששמעתי את הקול הזה מפי אדם אחר. הרגשתי שהקול שלו שייך לעוד אדם ולא ידעתי למי.

למחרת בבוקר קמתי ליום חדש בחיוך רחב. נתתי יד לילד המקסים שלי ונכנסנו לאוטו. נסענו אל עבר הגן. כמה רגעים לפני, בכניסה לבניין פגשנו שכנות לבביות שהיו נשים ואמהות כה מסורות. כולם כאן חיים באושר.

ביום שחלף נזכרתי מדי פעם  בקול של המנחה מאמש ודמות אחרת חלפה לנגד עיניי. דמות מטושטשת של גבר שהמשקפיים שלו נופלים עד קצה האף ואופן חיתוך דיבורו שונה. גלי חשמל קטנים הכו בי עד קצות אצבעותיי וראשי היה כבד. פתחתי את מדריך הטלוויזיה וחיפשתי את שם התוכנית. זאת הייתה תוכנית שבועית והיה עליי לחכות ששה ימים לשידור נוסף.

בפעם השנייה צפיתי בה לבד. לא רציתי להיות בחדר השינה. הלכתי לסלון ובעלי בקש שאבוא למיטה. "את צריכה לנוח", אמר בדאגה ואחר כך עזב אותי לנפשי. ישבתי מרותקת לספה. לא הבנתי אף מילה. התמסרתי לנימה, לצלילים ולעומק ההברות. הראש שלי הסתובב הנה והנה. דמות אחת חמקה  מהזיכרון רגע לפני שאחזתי בה. שעות ארוכות נלחמתי בניסיונות להסב את פניה אליי.

בבוקר הילד קם לפניי והעיר אותי משינה. שמחתי לקראתו אך לעומת זאת לא שמחתי לקראת בעלי. בעלי האהוב הפך בן לילה להיות איש זר והוא כביכול לא עשה לי דבר. יצאנו מהבניין  וראינו בני זוג מפריחים נשיקות זו לזה ומפרגנים איש לרעהו בהערכה גמורה. כולם ברכו אותנו לשלום. לא הייתה לי סבלנות והם הביעו פליאה. בנסיעה היומית הקצרה הרגשתי כאילו מסמרים מפלחים לי את קו המחשבה. הורדתי את הילד בגן ולא רציתי לחזור הביתה. ותמיד אני חוזרת הביתה בזמן. לסדר, לבשל, לכבס ולנקות. כל יום דומה למשנהו, אותו מסלול ואותן פעולות נעשות על ידי באהבה רבה. אלא שבאותו הבוקר לא היה לי מה לתת.

נסעתי בלי לדעת לאן. הדרך ניחשה אותי והנחתה אותי לעיר אחרת שגרים בה אנשים אחרים. לא לבביים במיוחד אבל בסך הכל טובים. עצרתי מול בית גדול וראיתי ילדים משחקים. הסתכלתי עליהם יוצאים מהשער, מלווים באנשים מבוגרים. כפופי גב ועייפים הם הלכו יד ביד עם הילדים ונעלמו בשביל.  האשה פנתה לאחור והסתכלה עליי. היו לה משקפיים עבים. "אל תחני פה, זה חוסם לנו את הכניסה, יש מספיק מקום על יד" היא צעקה. מיד ידעתי מי היא. כמה עצוב שכך החייתה לי תאי זכרון בודדים. לאורך חייה התנגחה עם כל מי שהחנה את האוטו שלו מול ביתה והייתה דרוכה כקפיץ. אני נבהלתי כהוגן, הבטתי קדימה בכביש וידעתי שמצאתי את ההורים האבודים שלי שלמעשה לא חפשתי כלל. ופתאום נראה לי מוזר שלא שאלתי עליהם בשנים האחרונות. כאילו באתי לעולם לבד. כאילו הגחתי מארץ רחוקה לנישואים שלי המאושרים. בחוסר הבנה נסעתי משם ולא הייתי צריכה לשאול איש כיצד לצאת מהעיר. 

המשכתי לנסוע. כח פנימי חזק הניע אותי והשתלט לי על המעשים ועל המחשבות. פתחתי רדיו ושוב שמעתי את הקול של הקריין, סוקר את פסטיבל הזמר העברי מראשית שנות השבעים. הכיתי בהגה בשתי ידיי  בגלל שקולות רבים החרישו לי את האזניים. לא רציתי שהוא יפסיק לדבר כי למרות שקולו נסר בתודעתי, אי הוודאות הייתה טורדנית ומנקרת. עצרתי בשולי הכביש והתקשרתי ל"קול ישראל" בניסיון לאתר את המנחה. רציתי לשמוע אותו שוב ושוב כדי שהסיבוך יותר.

על הקו הייתה בחורה בשם אריאלה, שנתנה מענה לכל שאלותיי. באמת טלוויזיה חינוכית. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלו. הוא ענה בפשטות וניאות להפגש אתי. אמר לי היכן הוא ובאתי אליו במהרה.

"נעים מאוד. במה אני יכול לעזור לך?" שאל בנימוס ואני נשאבתי למערבולת חושים. " תדבר בבקשה, תגיד מילים בלי פשר, רק תדבר", בקשתי. הוא הביט עליי ולא הבין. "אני לא מבין… אהה, מי את, מה רצונך? …" מלמל במבוכה ואני כבר לא נזקקתי לו יותר. תזוזת שפתיים קטנה שלו והזיכרון שלי כמו סכר נפרץ.

ב.

כביכול לא הייתה לי סיבה לקום וללכת. על פניו היו לי חיים מאושרים וזה מה שתמיד רציתי, בדיוק כמו כולם. הייתה לי משפחה טובה. ההווה הצטייר כמו חלום שהתגשם, אבל מתחת לפני השטח העבר געש בעצבים. ואני ידעתי שאני כבר לא אני, אלא מי שהייתי לפני.

הם שינו אותי. תכנתו אותי והפכו אותי למעין רובוט ממין נקבה. עשו לי שטיפות מח, הכניסו לי רעלים לגוף וטענו שזה נועד לטהר אותי. לטהר ממה? מהחוצפה שלי, מהעמדות התקיפות שלי, השוויוניות. עברתי מטמורפוזה בכפיית הבעל הביקורתי שלי ששלח אותי לשם. מיד אחרי הלידה מאסתי בו בגלל שנהג בי בחוסר כבוד. בצורה הכי בוטה וגסה היה דורש ממני דברים ולא תומך בי במאום. כשנשברתי נשברו כל הכלים. כמה זוהמה צפה שם. שקרים, סודות וחוסר אמון מוחלט. כשנקטתי עמדה והכרזתי על קץ היחסים הוא איים שיפיל אותי בעזרת סוללה של עורכי דין. הייתי אז בת 29 והילד בן שנה.

וסמוך לסוף היחסים בינינו התעוררתי בוקר אחד בתוך חדר עם קירות אפורים, כבולה ברצועות לגוף. בסך הכל שהיתי שם חודשיים. אחר כך יצאתי בובה. משרתת רחמנייה. הוא העביר אותי ללא ידיעתי למקום שנקרא "המרכז לשלום בית". לשם מגיעות הנשים המורדות, הקשות, שאש הפמיניזם בוערת בדמן ביחד עם זעם על כל מה שלא צודק. הוא קבל את הכתובת משכן שאשתו גם שהתה שם ללא ידיעתה. בשכונה שלנו אין גירושים כבר כמה שנים טובות בגלל המהפכה הסודית החדשה שנשים ללא שליטתן עוברות. מלמדים אותן בסדנאות מה זה להיות אשה והן משננות הכל כמו תפילה. מתרגלים איתן לשכוח את העבר, לסלוח ולא לנטור טינה. "מה שהיה היה". צריך לטייח ולעגל פינות גם אם הבעל אנוכי. גם אם הוא מועד ובוגד. גם אם הוא מזלזל או משקר אסור לקטר וצריך לאהוב אותו כי אחרי הכל הוא רק גבר.

ג.

לחשוב שיכולתי לחיות כך עד 120. יכול להיות שהעיניים שלי היו ממשיכות להיות ריקות לנצח. בכל התמונות שהופעתי בהן באותן השנים לא הייתה לי בכלל הבעה. איך הייתה לו, לבעלי, התעוזה לצמצם לי ככה את העולם. אם לא הייתי שומעת את הקול ההוא הייתי בוודאי מתה טיפשה.

אבל כן זיהיתי קול שהיה זהה לחלוטין לקול של שלומי ועל זה אין לי הסבר. פשוט צירוף מקרים. וכל הדרך לדוכן העיתונים רציתי לחשוב ששלומי עדיין קיים. למעשה לא הספקתי להפרד ממנו מעולם. היינו זוג שאהב בשקט, ברוך, בהסתר. יום אחד פשוט נעקרתי ממנו וממי שהייתי ולא זכרתי דבר.

הלב ממש התכווץ כשנזכרתי איך הכרנו ערב אחד על יד דוכן עיתונים קטן. זה היה בט"ו באב.חודש לפני זה הוצאתי ספר ודפדפתי בסקרנות בביקורות העיתונים. הוא עמד לצדי ונשמתי אותו לרווחה. היה לו קול עמוק וחודר והוא הצליח בשיחה קצרה לפדות את צערי. הוא לחץ לי את היד לפני שהלך ואני העזתי לומר לו: "מה? ויותר לא נתראה?". שנינו היינו נשואים ותוכניות משותפות לא היו לנו, רק אהבה מיוחדת שזרמה לי בתוך הדם.

ימים ספורים ארבתי לו על יד הדוכן. בסוף הוא הגיע. הרגיש בי ופער עיניים בתדהמה. "הוא ספר לכולם שאת מתה ושלל מהורייך זכויות ביקורים לילד. אחר כך נעלם.  השקיע בזה את מיטב כספו", אמר לי ובכה. גם אני בכיתי לראשונה מזה שנים. או אז אזרתי אומץ וארזתי את חיי מחדש.

ביום שעזבתי את הבית סיפרתי לבעלי שאני יודעת הכל. אמרתי לו שאני זוכרת כל פרט ממה שהיה ושאני זה כבר לא אני וגם לא מי שהייתי. הוא הביט בי בעצב ואמר שכל כך מתאים לי לסטות מהנורמה. הנורמה של כל הנשים בשכונה.

ד.

תקופה מסוימת הייתי גרושה עם ילד. להגיד לכם שהיה לי טוב? לא היה לי טוב. אבל במסגרת הזמן שהיה לי, רחמים עצמיים היו לוקסוס עבורי. באופן מפתיע בעלי לשעבר היה גרוש נוח. לא נהלנו קרבות. סיום שקט ואפור חתם את היחסים בינינו. עם זאת, הפרידה לא הזיזה אותו אינץ' בודד מעמדתו. הוא היה משוכנע שהיה  בעל טוב.

עם חזרתי לקן ההורים מיהרתי לפרוש כנפיים חזרה. הם קיבלו אותי בדמעות של שמחה, אך השהות האינטנסיבית איתם הוציאה אותי מהאיזון. הרבה דברים קרו כשלא הייתי. אחי חזר בתשובה וכששמע שהתגרשתי ניתק אתי כל מגע. "זה לא כבוד גדול להיות גרושה", אמר, "אף גבר לא ייקח אותך". האח שעבר על הרבה מצוות נהיה לי עכשיו רבי. גם עם שלומי לא החזקתי מעמד. זה כבר לא היה אותו דבר. לאיש מאיתנו לא היה זמן או רצון להשקיע. אהבתי את שלומי אהבת נפש אבל המציאות החדשה ואהבת האם שבי רוקנו את כל מצבריי. בגלל קצב החיים המהיר ובעיקר בגלל שלא נמצאו אנרגיות, הכל נשכח ונסלח. אפילו בעלי שב לדבר עם הוריי שקיבלו אותו בסבר פנים יפות.

על דבר אחד לא הייתי מוכנה להתפשר. לא הסכמתי שהילד ישהה בשכונה שבה אביו גר. יותר קשה להכנס לבועה מאשר לצאת ממנה. בעלי הסכים, רק כי פחד מכך שעניין המהפכה יגיע לתקשורת ויתגלה. "את יודעת מה זה יעשה לעשרות משפחות?" שאל בחרדה. יש דברים שאי אפשר להתמודד איתם. ואני לא יכולתי להתמודד עם חוסר ההבנה הבסיסי ששרר בינינו. שתקתי מתוך ייאוש.

אפשר היה להגיד עליי אז שהפסקתי להיות לוחמת. לא הייתי צריכה לנהל יותר מלחמות. חזרתי לבית נקי, כפי שהשארתי אותו. לא הייתי צריכה להעיר:  "למה לא שטפת כלים", "למה הנעליים שלך כאן", "למה רק אני עם הילד", "למה אתה לא מנקה אחריך", "כל היום אתה מדבר בנייד", "תעזור לי".
ככה זה כשחיים בנפרד. מפסיקים להרגיש שבן הזוג עושה טובות.

יכול להיות שהייתי ממשיכה לנהל את חיי באותה אווירה כפי שתארתי, אלא שבאחד הלילות עלה בראשי רעיון. בקשתי לראות מהצד מה הנשים עוברות ב"מרכז לשלום בית". לא הרגשתי בנוח לאיים עליהם בחשיפה במידה ואענה בשלילה אבל רק כך יכולתי לחדור לשם. ומה שראיתי שם, שאלוהים ישמור. עדרים של נשים, להקות שלמות מתהלכות כמו סומות בחשיכה. "איך אתה יכול לעשות להן את זה", שאלתי את הפרופסור שליווה אותי. "אמא שלך, שהיא אשה, הביאה אותך לעולם הזה. למה?" הפרופסור לא ענה. לאורך המסדרונות היו חלונות אבל דבר לא ניבט מהם. פעמיים, אולי שלוש, עצרתי כדי להשעין את הראש עליהם ולא ראיתי כלום, גם לא את ההשתקפות שלי. גם את צבע המרצפות אני לא יודעת להגיד, למרות שלא הרמתי מבט והלכתי כפופה ומושפלת מעלבונן של הנשים.

בקשתי להפגש עם המנהל שעומד מאחורי המהפכה. שני בריונים ליוו אותי אליו שמא אעורר מהומה. הם לא נגעו בי כי אמרתי להם שהשארתי קלטת ששוטחת הכל במידה ואעלם. הם רק רצו שאלך. "למה באת?" המנהל שאל בשנאה יוקדת. הוא ראה בי כשלון צורב למפעל חייו ואיום גדול. מפליא לחשוב איך לי היתה הזכות לשנות כעת את פני הדברים. לקח לו זמן לקבל את בקשתי. העמדתי אותו מול מה  שיצר ולא הייתה לו למעשה ברירה. אמרתי לו שאם יסרב הוא יזדקן מאחורי סורג ובריח וטעות תרדוף טעות.

אתם מנחשים כבר מה בקשתי?

בקשתי שעל כל אשה שנכנסת למרכז יכנסו שלושה גברים שיעברו טרנספורמציה באישיות. אותם ילמדו לחשוב אחרת ולהיות יותר מתחשבים ואוהבים. בקשתי שהראשון יהיה בעלי לשעבר שהספקתי מאז להנשא לו שוב.