42- להיפך

 

שלום חומד, איך את מרגישה היום?”

קצת כואב לי הראש,  אני חושבת"

מבט מתורגל של הזדהות עלה על פניה של האשה הצעירה העולצת והנמרצת, שפניה בהירות ולחייה תפוחות וחלקות. משהו היה משונה באופן שבו דיברה, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע בדיוק על מה הדבר שהופך אותו לבלתי מוכר לי.

אני אכין לך ספל תה יפה וחזק, זה יעודד אותך

היא אמרה, ושאלתי את עצמי האם זו רק האנגלית הבריטית שבפיה שגורמת לי לתחושה המשונה בנוגע לאופן בו היא מבטאת את המילים.

היא טופפה החוצה מהחדר בצעדים קלילים ומהירים, כמעט לא נוגעת ברצפה. אופן פסיעתה שעשע אותי, הזכיר לי את תנועות הריקוד המכונות “מון ווק”. הליכת ירח. נדמה שהיא משקיעה כוח רב יותר בהורדת כף הרגל מטה מאשר בהנפת הכף השנייה מעלה כדי להתחיל בצעד הבא. תמהונית אך חביבה, חשבתי לעצמי.

איפה אני בעצם? זה בוודאי סוג של בית חולים. התאורה הקשה, הבהירה, הסדינים הירקרקים. אבל לא היה שום ריח באוויר. ציפיתי לריח המוכר והמגעיל של חומרי החיטוי. הוא נעדר. לא הצלחתי להריח שום דבר. אולי בגלל משככי הכאבים החזקים שנתנו לי. הייתי בבית החולים גם קודם לכן, אבל זה היה במחלקה אחרת. או שזה היה בית חולים אחר. כאן שקט לחלוטין. דממה מוחלטת, מלבד צפצוף מונוטוני להפליא של מכשיר רפואי כלשהו בחדר מרוחק מאוד. אולי אני נמצאת במחלקה מבודדת. הצעירה הבריטית הנמרצת היתה אחות, כנראה. היא לובשת לבן. אבל מדוע היא מדברת איתי באנגלית, ועוד במבטא בריטי? ניסיתי להיזכר. אולי הטיסו אותי לבית חולים מיוחד באנגליה כי מצבי החמיר? זו היתה השערה מפוקפקת מאוד. הדבר היחידי אותו זכרתי בוודאות היה שמצבי החמיר. כן. עכשיו אני נזכרת. הרופאים, במבט קפוץ, כאילו הם מאשימים אותנו בפשע או לפחות עבירה מבישה, הודיעו לי ולשני הבנים שלי, שהיו איתי בבית החולים, שמצבי החמיר. הסיכויים הם קלושים. טיפולי הכימותרפיה לא הצליחו לעצור את המחלה. הגידול מתפשט והולך.

סידורים אחרונים. הם שאלו אם יש לי סידורים אחרונים לסדר. המליצו להזדרז. הנהנתי בראשי ברצינות, ומחשבה מרושעת הנצה בי “נו באמת. גם הם יכולים להידרס למוות על הכביש בדרך לעבודה מחר, להימרח על הכביש, עם כל המשקפיים והגבות העבותות שלהם”. פתאום רציתי מאוד שזה יקרה להם. שהם, המבשרים לי על סופי המתקרב, ימותו לפני, למרבה האירוניה. ככל הידוע לי, אין אדם שמסוגל באמת להשלים עם הבשורה שהגיע הקץ. באיזשהו מקום, כולם חושבים שהסוף יהיה טוב. שמשהו יקרה. שגם הפעם הם ינצלו ברגע האחרון, כי הם חיו כל כך הרבה שנים, ועד עכשיו, תודה לאל, זה אף פעם לא קרה. לא להם. רק לאחרים. הכלל הוא ברור. לעולם לא הורגים את הדמות הראשית, וכל אחד הוא בבירור הדמות הראשית במחזה של חייו. לפחות כך אני הרגשתי. ידעתי, במקום עלום כלשהו בתוכי, שהרופאים חמורי הסבר טועים. אף על פי שהגיע זמני. שמונים ושש זה גיל נכבד. אמנם, יכולתי לחיות יותר. אולי אפילו חמש עשרה או עשרים שנים. לכמוש, להתנוון, להתדרדר עוד ועוד. אולי עדיף כך. אמרתי את זה לעצמי, כי לא רציתי למות. קיוויתי שאם אעמיד פנים שאני משלימה איתו, המוות יחוס עלי. ובכן, זה הצליח, ככל הנראה, כי הנה אני כאן. איכשהו. עדיין. כואב לי הראש. זה סימן שאני עדיין חיה. המקום הזה אולי משונה, אבל גן עדן לא נראה ככה. לא כמו בית חולים. בזה אני בטוחה.

האחות הבריטית העולצת טופפה שוב בהילוכה הקופצני פנימה אל החדר ובידה ספל תה. הושטתי אליו את היד. “הנה, תשתי מהר, חומד. שלא יתחמם יותר מידי” אמרה האחות. שוב הבחנתי באופן הדיבור המשונה שלה. לא השפה והמבטא. משהו לא מתיישב עם ההיגיון. חומק ממני. היא מזיזה את השפתיים,  זה נכון. אבל נראה כאילו היא יונקת את המילים פנימה אל ריאותיה מן האוויר, במקום לשחרר אותן החוצה. זה לא ייתכן, כמובן. הקול הוא רעידות מזעריות שאנחנו משחררים החוצה. אנו מוציאים אוויר שמרעיד את מיתרי הקול וחוסמים אותו חלקית עם הלשון והשפתיים ליצירת צלילים שונים, כך שהוא מתפשט החוצה מן הפה, בגלים שעוברים באוויר.  אלא שיכולתי להישבע שהאחות הזאת שואבת פנימה את גלי האוויר אל בין השפתיים שלה. היה לה שפתון מאוד ורוד ומאוד רענן. אולי היא מרחה אותו ממש לפני שנכנסה לחדר.

פתאום הרגשתי געגוע וכמיהה עצומה, לא אל המקום שבו הייתי קודם לכן, עם הרופאים החמורים והבנים המודאגים שלי, אלא למקום האדיר והמזערי שבו עברתי בדרכי לכאן. נזכרתי בהבזק של אור, בשבריר שנייה של שלווה אינסופית שכמותה מעולם לא ידעתי.עילפון חושים מוחלט. הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום נפלא אל מציאות אפורה של יום סגרירי. היה מעבר כלשהו אל המקום הזה, מעבר שהיה מלווה באור בהיר ונעים עד מאוד. משהו שהייתי מאוד רוצה לחזור אליו. כמו חלום מתוק שנגוז כליל כשפוקחים את העיניים בבוקר. נותר רק זיכרון התחושה, וגעגוע.  יותר מזה אינני זוכרת. קירבתי את השפתיים אל הספל הלבן שהחזקתי בידי. הוא היה נקי ללא רבב. כמה מוקפד בית החולים הזה, ציינתי לעצמי. אולי זה באמת בית חולים פרטי יקר באנגליה. היה חלב בתה. זה היה מתוק וטעים. חם במידה, ויותר חזק מכפי שאני רגילה. תה אנגלי.

החלונות היו מוגפים. כשהתאמצתי להתיישב יכולתי לראות אקווריום עם דגי נוי על שידה מרוחקת בחדר. היו שם שני דגים, אחד זהוב והשני כתום, שחגו לאיטם במעגל במרכז האקווריום. על השידה לצד המיטה שלי הונח אגרטל עם פרחים שנבלו זה מכבר. כמה מדכא, חשבתי לעצמי. למה האחות לא זרקה את הזר הנבול הזה? לקחתי עוד לגימה מהתה. הוא היה חם. הדג הזהוב שחה בעקבותיו של הדג הכתום, בקצב אחיד, במעגל במרכז האקווריום. הם לא שינו כיוון או מהירות כבר כמה דקות. בכל פעם שאחד מהם מגיע לחזית האקווריום, השני נמצא בדיוק בצד המרוחק ביותר בגב האקווריום. אולי אלה דגי צעצוע, ולא דגים אמיתיים. כמובן, זה הגיוני. מי היה שם אקווריום בבית החולים, זה לא מספיק היגייני. מבטי נדד שוב אל זר הפרחים הנבול. עכשיו הייתי כמעט בטוחה שהוא עשוי פלסטיק. מה קורה כאן, חשבתי לעצמי בזעם. זו מתיחה מהסוג השפל ביותר. אני מאושפזת במצב קריטי בבית חולים אי שם בחוץ לארץ, ומישהו שולח לי זר נבול עשוי פלסטיק. מי יכול היה לעשות דבר כזה.

האחות סיימה לדלג ב”מון ווק” בחדר, להתפיח את הכריות, להוציא את פינות הסדינים ולנסות לסדר אותם. היו לה ללא ספק שתי ידיים שמאליות בכל מה שנוגע לסידור סדינים. המיטות היו מסודרות הרבה יותר יפה לפני שהיא עברה עליהן בשקדנות. היא ראתה שאני מתבוננת בה ופנתה אלי

 נו, כבר יותר טוב, נכון? אני מקווה שהתה מספיק מתוק, שמתי שתי כפיות סוכר

האחות המשיכה עוד קצת לפטפט באנגלית, מחמיאה לי על השיפור במצבי, מגלגלת את עיניה להמחיש עד מה מעורער היה מצבי לפני ימים אחדים בלבד, כאשר הייתי שרויה בתרדמת. כל העת היא המשיכה לינוק את האוויר במילותיה, בדרכה יוצאת הדופן. לקחתי עוד לגימה מהתה שלי, וכמעט נכוויתי מהנוזל הלוהט שבספל. הנחתי אותו על השידה לצידי. כרגיל אני מקפידה על נימוסיי. אבל האקווריום עם דגי הצעצוע היה קישוט סר טעם בעיני, וכעסתי על זר הפלסטיק הנבול על השידה שלידי ועל התה שפתאום הפך לרותח. חוץ מזה, אני גוססת, למי אכפת מנימוסים. לכן אזרתי עוז ושאלתי:

למה את מדברת ככה?”

איך ככה?”

במקום להוציא אוויר החוצה את שואפת אותו פנימה. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה

האחות פרצה בצחוק לבבי, שהפתיע אותי לגמרי, כיוון שנדמה שהיא לוקחת לה בכל פה את התרועות המקרקרות שעפו להן באוויר שסביבה.

גם את מדברת ככה. כולם מדברים ככה פה. אבל נסביר לך את הכל אחר כך. הנה, תני לי את התה, נראה שהוא כבר חם מידי. תשני עוד קצת. כשתתעוררי אני מקווה שתרגישי כבר הרבה יותר טוב, ואז נדבר”.

*

התעוררתי באותו המקום. אין אני יודעת כמה זמן ישנתי. האחות הבריטית הקופצנית כבר איננה. התאורה הבהירה, החלונות המוגפים, הסדינים הירקרקים מתוחים למשעי על המיטות שסביבי. כשהתיישבתי יכולתי לראות את דגי הצעצוע ממשיכים לנוע במהירות קבועה באקווריום.  על השידה שליד המיטה קישט זר חדש ורענן את אגרטל הפרחים שלי, בצבעים של תכלת וצהוב. זה שימח אותי. אולי אחד הבנים. הוצפתי בגל של חמימות כשחשבתי על הבנים שלי. כמה הם אוהבים אותי. דואגים בנאמנות מוצקה כסלע לאמם הזקנה. התשלום על הטיפול בבית החולים הזה בוודאי אוכל להם בכל פה את החסכונות שצברו בעמל רב. שיטות הטיפול כאן אולי לא שגרתיות, אבל אני מרגישה שיפור. למען האמת, אני מרגישה טוב יותר משהרגשתי זמן רב. השרירים שלי התמלאו בכוח, ומתחשק לי לקום וללכת בעצמי, אפילו. עלי לנהוג בזהירות. אל לי להפריז בכוחי.  העפתי עוד מבט בזר הפרחים הצהוב-תכול. כן. אין ספק. גם הוא עשוי פלסטיק. לא נורא. המחשבה יפה. אני רוצה לעשות משהו. נמאס לי לשכב במיטה ללא מעש. אולי אקום לאט לאט ואנסה לפתוח את החלון. מזג האוויר בחוץ בוודאי סגרירי. כך תמיד, באנגליה. אם אני אכן באנגליה. אני רוצה לראות היכן אני נמצאת. מה קורה בחוץ. אני מנותקת. שום דבר לא קורה סביבי. הכל בחדר  הזה מגוהץ וממורק ועומד על כנו, כאילו אני האדם החי היחידי שהיה כאן אי פעם. כאילו הוצבתי באורח פלא בתוך תמונה של חדר בית חולים לדוגמא בדף מגזין.  אני לא יכולה להמשיך לשבת כאן ככה. אני חייבת לראות קצת תנועה בלתי מונוטונית, לשמוע קצת רעשים שאינם חוזרים ונשנים, משהו מלבד הצפצוף הקלוש שנשמע מרחוק, כנראה ממכשיר רפואי שמוצב באחד החדרים האחרים בבית החולים הזה. אני אפילו לא יודעת מה השעה ביום, או באיזו קומה נמצא החדר שלי.

העברתי את כפות רגלי בזהירות אל קצה המיטה ודחפתי אותן מטה. התרוממתי בעזרת הידיים והזרועות. זה לא היה קשה. כוחי אכן חזר אלי. נתקפתי תחושה בלתי רגילה כשהתחלתי לצעוד בחדר, אחרי כל הזמן בו שכבתי במיטה. רגלי כאילו התרוממו מאליהן, אך היה לי קשה להשיב אותן מטה אל הרצפה בתום כל צעד. נעזרתי במעקה המיטה כדי להתקרב אל החלון, הסטתי את הווילון הכבד, שחסר בו ריח האבק המאפיין ווילונות מסוגו, ופתחתי את החלון לרווחה. השמיים היו בצבע תכלת עז, ללא כל ענן, מוארים באור חזק. הופתעתי. ציפיתי לאור אנגלי חיוור. מתחת לשמיים התעגלו גבעות ועליהן כרי דשא אינסופיים וירוקים. ובכן, אני לא בישראל. זה לא דשא ישראלי מצהיב ומקריח שנסעד בממטרות אפילו בחורפים שחונים. כרי הדשא והשמיים מעליהם נראו שוממים לחלוטין. מרחבים דוממים, ללא כביש, ללא כבלי חשמל, ללא מכוניות או אנשים. אולי החלון שלי פונה אל גב הבניין ולא אל החזית. אני רואה רק שמיים וכרי דשא. באוויר לא עמד שום ריח. לא נשמעו ציוצי ציפורים, ולא קולות מרוחקים של בני אדם. לא נשמע דבר, מלבד הצפצוף המונוטוני שהגיע מאחד מהחדרים בתוך בית החולים. גבעות הדשא שמחוץ לחלון עמדו זו לצד זו כאילו נגזרו על פי שבלונה. לפתע שמעתי ציוצי ציפורים. הם הגיחו לפתע בבת אחת, מילאו את האוויר, מתואמים בהרמוניה מושלמת, ואחרי רגע קט נדמו כליל. לא יכולתי להדוף עוד את החרדה שהתגנבה לליבי. כל התופעות המשונות שהייתי עדה להן עד כה וניסיתי להתעלם מהן או להסבירן בדרך מוכרת התחדדו בתודעתי. נתקפתי אימה.

או, אני רואה שהתעוררנו

קולה של האחות הגיח מאחוריי. כשהסתובבתי אליה אחזתי במסגרת החלון, כדי לעצור את הרעד שאחז בגופי.

והפרחים שלך כבר מתאוששים

המשיכה האחות ללגום את להגה מן האוויר. כרגיל, השפתון הורוד מכסה בשלמות את שפתיה. התבוננתי בה באלם מוחלט. בזרועי הפנויה חיבקתי בחוזקה את בטני כדי להחניק את הצרחות שאיימו להיבקע מכל נקבוביות עורי. הצעירה הבריטית הלבושה בלבן חייכה אלי בחביבותה הרגילה ופנתה בחריצות למלאכתה על הסדינים והשמיכות. התבוננתי במעשיה בתשומת לב. אחרי שהספיקה לפרוע שתי מיטות, פניתי אליה. “אין שום צורך לעשות את זה” עלה ממני קול יבש, “אחות אחרת היתה כאן קודם, כנראה, וסדרה למופת את כל הסדינים. את רק מקמטת אותם”, אמרתי לה. לא חיבבתי אותה, אף על פי שלא היתה לי סיבה לכך. היתה בה חריגות בסיסית ועמוקה. מטרידה. כמו בכל המקום הזה. משהו חריג. משהו לא נכון. לא טבעי. מאיים. חיוכה של האחות הקופצנית התרחב. “כמובן שאני מקמטת את הסדינים, חומד. אני עושה את זה שיהיה לך נעים. את בוודאי לא אוהבת לראות את כל הסדינים מתוחים בצורה מכוערת כזאת על המיטות כל היום!” התגלגלו המילים אל בין שפתיה הורודות. אנחה עמוקה בקעה מגרוני. או שמא, נכנסה לתוכו. כך זה הרגיש, לפחות. “את מרגישה טוב היום? ישנת הרבה. עברו יומיים מאז התעוררת לאחרונה” היא אמרה, ממשיכה לקמט את הסדינים. אולי היא חולת נפש. אולי היא לא אחות בכלל. “את כבר נראית הרבה יותר טוב. זה ילך וישתפר”, היא המשיכה.

למה את משקרת לי? אני יודעת שיש לי סרטן סופני. כל הרופאים אמרו לי שאין סיכוי לשיפור

הטחתי בה. היא קימטה לרגע את מצחה, משתוממת, ואז התבהרו שוב פניה באחת. “כמובן. את הולכת ומחלימה. אבל עדיין לא התחזקת מספיק. את תקבלי הסברים מקיפים בבוא העת. אנחנו מתורגלים בזה. נסי  ליהנות מהשלווה שיש לך עכשיו, יש לך את כל החיים לפנייך לשאול שאלות וללמוד דברים חדשים, חומד. “ היא חייכה אלי בשפתון הורוד, והלכה להאכיל את הדגים שבאקווריום.

*

אבא יקר,

חלפו שנים רבות מאז באתי לעולם, והזיכרונות מחיי הקודמים הולכים ונמוגים. כשהגעתי לכאן אתה טרם נולדת ואילו מהעולם אותו עזבתי לאחר מחלה קשה וממושכת נפטרת מזמן, כך שכיום, כשאני מנסה להבין את עקרונות הסימטריה ההפוכה של הזמנים בין שני העולמות בהם חייתי ראשי מסתחרר. המדענים יכולים אולי לרדת  לעומקן של התופעות, אך לא אני. אתה כבר יודע שאני לא גאון. אך אינני חושבת שאכזבתי אותך. לא יותר מידי. חייתי את חיי כאשה טובה. השתדלתי לתת לך דוגמא חיובית. להיות לך בת טובה. נראה לי שהצלחתי.

בעולם הראשון המדענים אינם מטרידים את עצמם בשאלות הללו, מן הסתם. ככל הנראה הם אינם יודעים דבר על העולם בו אנו חיים. אבל אנחנו, שנתברכנו או אולי קוללנו בפרי עץ הדעת, עדיין זוכרים את חיינו הקודמים, ולעיתים מתמלאים תוגה או שמחה על חיינו השלווים ומעוטי המאורעות כאן בעולם הזה. קשה לזכור כיצד התנהלו שם הדברים, כמעט בלתי נתפס עבורי כיום לדמיין מערכת סגורה בה אי הסדר נוטה רק להתגבר, מטבע הדברים. לקח לי הרבה זמן להתרגל לעקרונות העולם שלנו, אני זוכרת. זכורה לי הפעם הראשונה, לפני יותר משבעים שנה, כשהסבירו לי על ההבדלים בין שני העולמות, ביום בו עזבתי את בית החולים. הטבע נדמה היה לי אז מלאכותי, מושלם ומסודר מידי, כאילו הנוף עוצב בידי אדם, עשוי מחומרים סינטטיים. כך זה היה שם. אלא שכאן המלאכותי תמיד עקום, לא מדויק, סבוך בכוונה תחילה, כדי להבדילו מן הטבע. אני זוכרת שעלה אז לפתע בדעתי סיפור קצר שקראתי פעם, בחיי הקודמים. נדמה לי שהוא נכתב על ידי פיצג’רלד, או סופר אמריקני ידוע אחר. מופלא בעיני כוחו של הדמיון האנושי. או אולי, ייתכן שנותרו עקבות זכרון לא מודע מעולמנו במוחו הגאוני של האמן מהעולם הראשון, אין לדעת.

אני כותבת אליך כי לא נותרו לי עוד הרבה שנים לחיות. בקרוב לא אהיה מסוגלת לכתוב עוד. חייתי חיים שלמים ומלאים, ואני שלמה עם הפרידה הצפויה לי. השנים הקצרות שנותרו לי יהיו מענגות ומלאות אושר. גופי הולך ומצטמצם, אני חשה בשינוי כמעט מידי יום. כפות ידי כבר קטנו כל כך עד שבקרוב אתקשה להגיע לכל המקשים על המקלדת באצבעותיי הזעירות. הזיכרונות והידע איתו הגעתי לעולם הולכים ומתפוגגים מתוך ראשי. אכן, אלה היו חיים יפים. זכיתי לחיות אותם איתך ועם אמי. אפילו ביליתי שנים רבות ויפות עם הבנים שלי בתחילת הדרך, עד שהלכו לעולמם. זה הכאיב לי, אבל ידעתי שאחיה אחריהם. זה טבעו של עולם. גם אתה תאריך חיים אחרי. לא יכולתי לבקש לי יותר. את ערוב ימי אעביר בין הקשישים העולצים בני גילי, ואין זה מעציב אותי כלל. אני כמהה להתנדנד בגינה, להשתכשך בבריכה המתנפחת כשיבואו ימי הקיץ, לטבול את ידי הקטנטנות בצבעי גואש ולהטביע את חותמן על דפי נייר לבנים, להיות מובלת בעגלה ורודה וקטנה. אתה תצבוט את לחיי השמנמנות, ותפריד עבורי את הכריכים לפרוסות לחם, כפית חמאה ושתי פרוסות גבינה צהובה. אמא תפרע את  שערי ותפזר בכל בוקר את הצמה  שנאספה על ראשי במהלך הלילה. כמה טוב לבלות בשעשועים ובמשחקים את השנים האחרונות, לדעת מתי צפוי לי המוות, להיעלם אט אט. בבוא העת אספג אל תוך גופה של אמא, ואחרי תשעה חודשים מה שיוותר ממני יתפרק מתוכה, בעת שתאהבו זו את זה אהבה גופנית, אל תוך גופך. לדעתי, זהו היתרון הגדול ביותר של עולמנו. השלווה והוודאות שיש בו. לחזור אל הבזק האור הזעיר האינסופי של המוות התגעגעתי אליו כל חיי אינני מפחדת כלל.

באהבה גדולה,

בתך.