43 – מהפכה

בכניסה לירושלים, על הגבעה משמאל, במקום שהיה פעם ליפתא, צמחו איזורי תעשיה ושיכונים נרחבים, בתי-כנסת וישיבות. למטה, באמצע המדרון, הוביל שביל צר למערה תמימה. במערה זו דרו חמישה צעירים חוזרים בתשובה. נערים שניסו להתקרב למערה ולתהות על קנקנה, הוזהרו על ידי הוריהם, להתרחק ממערת התימהונים. רוכבי אופניים ומכוניות שחלפו, הבחינו במזרונים מונחים לאוורור, על שני מקלות וחבל ביניהם, תלויים באי סדר, חולצות, גרביים ולבנים.
המשטרה ידעה על המקום וביקרה בו לעתים, לחפש סמים. הסירחון הבריח את השוטרים. שוכני המקום היו בשנות העשרים לחייהם. ארבעה חוזרים בתשובה, מגודלי זקן פרא, לא מטופח, בגדיהם מלוכלכים. החמישי היה משה, מתנדנד, חזר בשאלה ולא נחה דעתו. עתה הוא מנסה לחזור בתשובה ומתקשה. לאחר ששרף את הקשרים והגשרים עם משפחתו ועם ישיבת מרכז הרב, שבה למד, חבר לשוכני המערה ושימש להם כמורה, מנהיג דת ומרחיב דעת. במשך היום קראו תהילים או שמעו שיעור מפי משה המתנדנד.
מדי בוקר עלו לבתי כנסת, התפללו שחרית ובסיומה שולף אחד מהם קופת צדקה שהתמלאה בנדיבות. המתפללים ידעו על המערה ושוכניה. מדי יום יצא אחד התמהונים לעבר תחנת "אגד" המרכזית, רכש מצרכי מזון שהספיקו וסיפקו את כולם.
הטרנזיסטור היה מעצבן אותם. כאן התפוצץ אוטובוס, שם שיגרו קסאמים לישובים יהודיים. התמהוניים שאלו את עצמם, ריבונו של עולם, עד מתי? במהרה הפכו לאומנים קיצוניים. כל פגיעה ביהודי, דמתה בעיניהם לחורבן הבית. חמורה במיוחד היתה ההתקפה על ישיבת מרכז הרב. הם דנו במצב והביעו נכונות למות על קידוש השם, בעזרת השם.
שניים יצאו להידבר עם הנהגת המתנחלים. שמעו אותם, אך התחמקו מתשובה, כי אין השעה כשרה לכך. השניים יצאו מאוכזבים. נלווה אליהם שרגא, מפעילי המתנחלים. תוך חילופי דברים, השמיעם שהיה רב סרן ששרת ברצועה ובקי בכל נתיב ובכל שביל. קבלו הצעתו לא להתייאש. הוא יפגיש אותם עם שני מומחים כשרוניים, שיבואו למערה עם מפות ושרטוטים. "יחד נמצא דרך להלום באויב".
ביום שנקבע, בשעות החשיכה, הגיעו שלושה גברים. התמהוניים הושיבו אותם על ספסל ששאלו מבית הכנסת. לאחר דברי הקדמה והיכרות, נשבעו לשמור סוד. סוכם שהם ישתלמו על ידי המומחים בהפעלת נָשַקים, חָבלה מתקדמת והתמצאות. איציק, האורח הבכיר מבין השלושה, נראה כאילו יוקדת אש בעצמותיו. פרש את משנתו: "הבא להורגך, השכם להורגו. שורו הביטו וראו. במלחמת השחרור מנה היישוב היהודי חצי מליון נפש, כולם חדורי ערכים, אמונה ובטחון בכח העברי ובמוח היהודי. מיותר להסביר כי גם אז, פנינו היו לשלום. הערבים שלא קיבלו את החלטת האו"ם – שתי מדינות לשני עמים – היה להם נשק רב, גם מהבריטים וגם מארצות ערב, בעוד אנו נותרנו עם מעט הנשק המיושן, שנותר אחרי השבת השחורה. הם פתחו במלחמה. אנו נצחנו במוח בכוח. ראה זה פלא, חיי אדם אינם נחשבים בעיניהם. הרגו יהודי אחד ואיבדו 15 הרוגים. צהלו ושמחו בכל שופרות התעמולה. העלימו את הרוגיהם, והגזימו בתיאור יהודי שנהרג. פשוט אין להם ערך לאדם".
"גברנו על כל צבאות ערב שפלשו לארץ ישראל, מצויידים בטנקים, שריון, מטוסים ומשחתות. הרוח היהודית ניצחה והפולשים שבו בבושת פנים למצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועירק. חמישים שנה התהדרו בניצחון מדומה. לאחר חמישים שנה החלו לכנות את מלחמת השחרור ה"נָכְּבַּה", כלומר מָפַּלה. זאת ועוד, במשאים ומתנים, הגענו לידי סיכום כתוב, אך זה לא עמד במבחן. לדוגמא: המלך עבדאללה הראשון, סיכם וחתם בועדת שביתת הנשק, לאפשר ליהודים להתפלל בכותל. 19 שנים לא הורשה ולו יהודי אחד להתפלל בכותל. זאת למדו ממוחמד נביאם; אחר שניגף בפני יהודי חייבר בסעודיה, נסוג למכה, אסף אספסוף ולמרות שעשה סולחה עם תושבי חייבר היהודים, תקף אותם".

דע לפני מי אתה יושב
בשנת 1949 יצאה משלחת ישראל לאי רודוס לחתום שם על הסכם שביתת הנשק. השולחן, שמוקם באמצע הפרוזדור, היה מיועד לראלף באנץ', אחד מסגניו של מזכיר האו"ם, טריגווה לי. החדר שמימין, הוקצה למשלחת המצרית, שכללה שלושה גנרלים ואיש משרד החוץ. בחדר שמשמאל היתה המשלחת הישראלית, שכללה את משה דיין ועוד שני מפקדים, ראש המשלחת היה אליהו ששון, שבעברו היה ראש מחלקת החוץ של הסוכנות היהודית.
העילה לישיבה בחדרים נפרדים היתה, שהמצרים סרבו לשבת ליד הישראלים. כתוצאה מכך, נאלץ ראלף באנץ' להציב שולחן בין החדרים ולנסות לקדם את המו"מ. מדי בוקר, בשעה תשע, היה מתיישב אל השולחן, דופק בפטישו ומודיע: "היום יום רביעי להתכנסות. גנרל, האם יש לכם סעיף לסדר היום?", הגנרל ת': "לא, אין לנו". באנצ' פנה לישראלים וקיבל אותה תשובה. ראלף היכה בפטישו על השולחן וצעק: "הישיבה סגורה, נתראה מחר".
ימים אלו עברו על הישראלים בחוסר מעש. באחד הימים פתח ראלף באנצ' את הישיבה וביקש את הגנרל. נאמר לו שהגנרל חולה. הישיבה נסגרה.
אליהו ששון הגה תוכנית. הוא קנה זר פרחים, ניגש לקבלה ושאל היכן חדרו של הגנרל; נאמר לו מס. 50. ביקש מפקיד הקבלה להתקשר ולשאול אם הוא מוכן לקבל אורח, ומסר את הטלפון למר אליאס. נשמע קול: "מין האדא"? ("מי זה?") אליאס ענה: "זה אני, אליאס. דאגתי לך, שמעתי שאתה חולה, לא ידעתי אם תסכים לקבלני. התואיל לקבלני לכמה דקות?" מהעבר השני גמגם הגנרל: "אה, תפאדאל, איזו הפתעה, תפאדאל, תפאדאל." אליאס מוסיף: "מיהרתי לעלות אליו. שאלתי שוב לשלומו והבעתי את דאגתי. הוא קם בפיג'מה ממיטתו, לעשות לי קפה. סירבתי, זה לא נימוסי שגנרל מכובד, גדול ממני בשנים, ישרת אותי. מפה לשם, שאלתי על אשתו ולילדיו, מקום מגוריו, והוצאתי תמונות של בני משפחתי. גם הוא הראה תמונות."
"לאחר שהתוודענו לגילם של בני משפחותינו, שאלתי דרך אגב: 'כבוד הגנרל, לא חבל שהגענו לכאן ואנו נותנים לכושי הזה באנצ' להתל בנו? ראה, הוא נמצא פה לשם בילוי, נטשנו את ארצותינו למען מטרה נעלה. הבט, כבוד הגנרל, כל בוקר הוא ממתין לתשובה "לא", מכה בפטיש וחאלאס, נגמר הדיון. אני חושב שטוב תעשה אם תמצא סעיף כלשהו. אתה אדם חכם, מה שתבקש, נדון בו."
"הגנרל, שהמחמאות ערבו לו, אמר: 'למה שאתה לא תודיע על איזה סעיף?' 'כבודך' אמרתי 'אתם משלחת מצרים הגדולה, כל נושא מקובל עלינו. האם באנו לכאן לרכב על אופניים? כבודך, גנרל, בקש מה שעולה על דעתך תציע'. אתה יודע מה חשבתי. מדוע לא ננהג ככל מדינה מתוקנת? מה אנחנו צריכים את באנצ' שצוחק מאיתנו? בא ניפגש יום יום, נסתדר בינינו על סעיף לסדר היום, ונסכם בינינו. הבה ניקח איזה סעיף לשמו באנו לכאן, למשל קביעת גבולות הפסקת אש, בעזה, בסיני, בטאבה.' 'וואללה נכון' ענה, 'אתה צודק, באנצ' עושה צחוק מאיתנו. מסתכל עלינו כמפגרים. טייב אליאס, מה אתה מציע?' עניתי: 'תראה, לכל מדינה יש גבול עם סימן. יש לנו מפות משנת 1917, מפה של גבולות המנדט. נסכם על הגבול הבין לאומי, נראה לך?' 'מעלום' ענה (כמובן), וואללה היא, אני מסכים. יא חביבי, זה רעיון טוב. כל ערב תבא לפה, נדון, נסכם ולמחרת אתה או אני ניקח סעיף לסדר היום ונאשר ברוב קולות."
מחווה זו קידמה את העניינים. מאותו יום ואילך, נפגשו השניים ודנו בסעיפים השונים, סיכמו ביניהם, ולמחרת, כששאל באנצ', אם יש הצעה לסדר היום, והרים את הפטיש, ענה הגנרל: "היינו רוצים לדון על הגבולות." באנצ' נראה מופתע ונדהם. O.K. , רשם 'על סדר היום תחומי גבולות.' פנה אלי: "אתה מסכים לסדר היום?" עניתי בחיוב. "אז נשמע הצעות." הגנרל פתח ואמר: "אני סבור שהגבול הבינלאומי ישאר כשהיה" באנצ' פנה אלי: "יש הערות?", עניתי: "מוסכם".
חלפו שלושה ימים, ישבתי בחדרו של הגנרל, שוחחנו על סרט מצרי מסויים, לפתע אני אומר לו: "אתה יודע, כבוד הגנרל, הלגיון הירדני תפש את אום רשרש (אילת). לפי המערך הצבאי במקום, הוא מתכונן לפלוש ולכבוש את טאבה?" הוא הקשיב ואמר: "לא, לא טוב יהיה, מספיק איבדנו חיילים בפלסטין".
למחרת, כאילו במקרה, כפי הנראה שבכל זאת דיווח למצרים, הוא פונה אלי: "תגיד לגנרל דיין שיקח את אום רשרש, לשמש לנו חייץ עם עבדאללה." עניתי לו:    'תחת אמרק' (לפקודתך)." הוא לא ידע ששני כוחות במקביל היו בדרכם לאום רשרש והתחרו ביניהם, מי יניף את הדגל באום רשרש. הפלמ"ח הקדים וכבש את אילת והניף את דגל הדיו המפורסם.
אסיים במשפט שאמר אליהו ששון: "הצרה אצלנו שבראש הפירמידה שלנו המדינאים ממוצא אירופי, והלך מחשבתם של הערבים ומינהגיהם, זר להם. הדוגמאות שהבאתי נעשו בהכירי אורחם ורבעם. לא כך היה במלחמת השחרור, כאשר שלחו את גולדה מאיר להיפגש עם עבדאללה. הוא רתח מזעם, והעיר: "מה שלחו לי אישה, להעליב אותי?"
מכאן הסקתי חד וחלק, דע את אויבך.

לענייננו, איציק פרש מפה של רצועת עזה ואמר: "שימו לב, דווקא עתה, כשצבאנו אחד הטובים בעולם, אני מתקשה לבלום פרחחים צמאי דם, המשגרים פצצות על שדרות ונתיבות, על גני ילדים ובתי ספר, במטרה להרוג. ישראל אינה יכולה או אינה רוצה לגבור עליהם. היכן המוח היהודי, היכן הכוח היהודי? אמנם נשמעות טענות, שיש עלינו לחץ מהמעצמות, לא לפלוש, אבל ילדינו נהרגים, בתינו מתפוצצים."
"ישבנו ודנו מה ניתן לעשות, ערכנו תוכנית שאפרוס לפניכם. ראו נא, נתחלק, נחדור לרצועה בעורמה בשני מקומות. האחד, מן הים, בסירה והשני דרך מנהרה קטנה מוכנה מתחת לגדר הבטחונית בישוב ליד הגדר."
"המטרה לעשות רעש מבלי להיכנס לקרב. אנשי הגבול שלנו, יעלימו עין מסירה שתגיע ממרחק שני ק"מ לפני נמל עזה, שם אין שמירה. לחדור ליבשה, לעומק מאתיים מטר ולהרכיב על שתי חצובות, קרוב לביתו של מורנייה, ראש ממשלת פתח הגולה ולהפעילם לפי פטנט מסויים. שתי החצובות ועליהן מקלעי שאטו צרפתי, יפתחו באש צולבת בשלט רחוק, כל אחד מכיוון אחר. לאחר ההתקנה, לשוב לסירה באותה דרך. הנשקים יהיו מקלעים ישנים מסוג שאטו הצרפתי, שהותאמו לירות 300 כדור ללא הפסק.
הכוח השני יעבור בין הישובים וייכנס לרצועה, ליד מקום המסתור, והשיגור של הקסאמים. להניח מוקשים, כולל בתוך שלושת הצנורות המונחים על האדמה עם המשגרים, במרחק 150 מטר משם יש שדה פתוח ליד גבעה. אף הוא מקום שילוח של פלג אחר. גם שם להניח מוקשים. בשני המקומות להניח בערמה כדורים שונים, שיתפוצצו, בבוא העת. אנו נטפל בכל הפרטים וההוצאות, כולל נשק, סירה, בע"ה יש לנו ספונסר מדרום אמריקה, נערוך תדרוך ואימון במערה."
אנו מעודכנים דרך החבר'ה של הנחל הדתי בכל הנעשה ברצועה. האימונים הלהיבו את התמהוניים, שששו לקראת הפעולה. בשעת האפס, 02:00, בליל נטול ירח, המתינה הסירה לחוליה ששטה דרומה ועליה הציוד. מחצית השעה אחריהם נכנסו למנהרה החוליה הנוספת.
החוליה הראשונה הגיעה ליעדה, הצמד החל להכין את החצובות של המקלע. הכל התנהל כשורה, חגורות הכדורים הולבשו על המקלעים שאחד מהם כוון לעבר ביתו של מורנייה והאחר לכיוון שכונה בה גרו נאמני הפתח. טיפול מיוחד עברו הנוקרים, שיופעלו מרחוק. פתילי השהייה הורכבו, והחוליה החלה בנסיגה. הביטו בשעוניהם, ממתינים מתחת לעץ שהסתירם והפעילו מרחוק את מתקני הירי.
החוליה השניה התקשתה יותר. המטענים הכבידו. היה עליהם לעקוף בתים מיושבים, לכן היו צריכים למהר, כי שעת האפס נקבעה ל- 03:30 בדיוק.

אש בשמי עזה

בשעה היעודה, 03:30 בדיוק, הפעילה חוליה א' את אש המקלעים, בד בבד גם הכדורים שבערמה החלו להתפוצץ ותרמיליהם התפזרו. שומרי ראשו של מורנייה פתחו באש לעבר מקור האש. את מורנייה הכריחו לרדת למקלט. הוא שאל: "מי הכלבים האלה? בטח הציונים פלשו, יחרב ביתם. קודם תביאו לי את הטלפונים והפלאפונים." המשיך לקלל ונראה מבוהל. טרם הספיק להתבסס במקלט, קיבל פלאפון מאיש פתח ששאל: "למה אתם יורים עלינו? מה קרה?"
"וואללה, אתם התחלתם לירות עלינו". גדודי חללי אל אקצא, פתחו בירי על שני המקלעים. תוך חמש דקות של היסוס, כולם ירו על כולם. כל הכוחות וכל נושאי הנשק, מצאו לנכון לירות למטרות בלתי מזוהות. מכל גג או מרפסת שממנה ירו, הושבה אש, כל כוחות המחבלים הפעילו את ההדק, גם ללא מטרה… כפנטזיה. העיקר לירות ולהפגין כוח. אלה שנעורו לתוך אש, באו חשבון עם שונאיהם וירו סתם על חלונות ומרפסות, צעקות נשמעו מכל עבר.
מורנייה, שנוכח שצה"ל לא יצא ממחנותיו, התקשר לחאלד משעל בסוריה, ודיווח כי מהדיווחים שקיבל מהשטח, כפי הנראה זו מלחמה פנימית. שינסה לעצור את אבו מאזן. משעל דיווח גם לאל ג'זירה ולמשרד החוץ בסעודיה, תומכת הפתח והוסיף: "אני אשלח את אנשי להתנקם בנשיא."
לפנות בוקר, כשכל צד מאשים את רעהו בפתיחה באש, התושבים לא יצאו מבתיהם. מי שיצא, נהרג על ידי צד זה או אחר. מפקדי היחידות טענו כי הם לא פתחו באש ראשונים, ואיש לא האמין להם. שתי משאיות עם אנשי חמאס יצאו לשכונה שברובה מאוכלסת באוהדי פתח, ופתחו באש. גם גדודי חללי אל אקצא, ירו על אנשי הגי'האד האיסלמי.
נשיא מצרים מיהר להביע נכונות לתווך. אבו מאזן הודיע שכל עוד הג'יהאד האסלמי ואנשי החמאס לא ינצרו את האש שבה פתחו, אנו רואים זאת כהתקפה בוטה על העם הפלסטיני בפרט ועל האומה הערבית בכלל.
חאלד משעל, מסוריה, תקף את אבו מאזן: "אתם ראשונים שפתחתם באש." מפקד ארגון חללי אל אקצא מתחלחל, כיצד מעיזים לטפול עליו אשמות חסרות שחר. המדינה היחידה במפרץ שמזרימה לו כספים הודיעה לו שהתמיכה הופסקה.
המודיעין הישראלי עסק בהאזנה לשופרות התעמולה התקשורתית. עיתון סעודי יצא בכותרת: "… הפלסטינים תמיד הפסידו ויפסידו במלחמתם בגלל המחלוקות הפנימיות שלהם."
אבו עלא, שולט ברמאלה, האנייה שולט כאילו בעזה, אך מקבל פקודות מחאלד משעל בסוריה, כולם מחבלים ביישות הפלסטינית.
צה"ל הכריז על מצב הכן בעוטף עזה. יצאה הוראה חמורה, לא לירות ללא פקודה. בשעה 02:00 למחרת, הוכרזה הפסקת אש.
אמבולנסים של הסהר האדום, דהרו ברחובות. הפצועים שהשתייכו לפלגים שונים, רבו בתוך האמבולנס ואיש את רעהו חיים בלעו. כל אחד נשבע באללה, שהוא ראה מי התחיל בירי. האומדן שנמסר לעיתונות היה שונה מקצה לקצה. פלג אחד מודיע שיש לו 17 הרוגים, פרט לעשרות פצועים. פלג שני, הודה ונשבע שאינו תופס מדוע ירו על אנשיו, שנהרגו ללא סיבה. גם בתוך תחנת הרדיו, בעזה לא הגיעו לתמימות דעים.
סעודיה, כווית ועומאן, הודיעו על הפסקת התמיכה בפלגים השונים. הנשיא, אבו עלא השקול, ניסה להבהיר כי היתה זאת עלילה שאין לה כפרה: "דיברתי עם ראש ממשלת ישראל, שהבטיח כי צה"ל אין לו יד ורגל בשערוריה. ממני לא יצאה כל הוראה. אני נגד פתיחה באש כמו שעושה חמאס."
כוחותינו שפלשו שבו לבסיסם עם שחר. הרכזים העלו אותם על מכוניות פרטיות, ודהרו לירושלים, נכנסו להתפלל ומשם למסעדה במחנה יהודה.
עיתוני העולם יצאו במאמרים ורשתות הטלויזיה היקצו זמן רב לשידור על המהפכה הטיפו מוסר לפלסטינים: "הביטו וראו, מדינת ישראל השתלבה בעולם כמדינה אירופאית, חרף המתקפות, אתם מתעקשים ולא מדברים. עודכם תקועים מזה 60 שנה, באותו מקום והולכים מדחי אל דחי. אינכם רציונאליים אלא רגישים. מנהיגיכם פועלים מתוך רגשות. לאחד הרגו את אחיו בקרב, והוא שואף לנקמה. השני סומן וסומם בירדן, ואלמלא חוסיין מלך ירדן שפנה לצה"ל לא לעשות לו בושות על אדמתו. מומחים יצאו בטיסה ומנהיג החמאס שב לתחיה. את הבושה שהיהודים פגעו בו וניצל במצוות המלך. מירדן הוא גורש ובסוריה יתגורר. כשהוא, מצד אחד, מלא פחד מהישראלים, ומצד שני שולח הוראות נקם לאנשי חמאס. עיתון טורקי כתב במאמר ארוך: "אנו המוסלמים שלטנו ביד חזקה במזרח הקרוב, בפלסטינה ובחלק מאירופה, מאות בשנים. במלחמת העולם הראשונה הובסנו על ידי הבריטים וקיבלנו עלינו את דין חבר הלאומים, שפסק מנדט בריטי לפלסטין. בלבנון, המצב גרוע ביותר. מנהיג חיבזבאללה, הוא קיצוני ביותר, כי בנו נהרג בפעולה נגד ישראל, והרצון בנקם דוחף אותו למעשים בלתי הגיוניים. בגללו מרכז בירות נהרס כליל על ידי מטוסי ישראל, כי המנהיג רצה לחטוף חיילים ישראלים. אירן החומיינית דוחפת אותו ומספקת כל צרכיו, מטעמים דומים. העם הלבנוני נקעה נפשו ממנהיג זה, שנודד בימים ובלילות ממאורה למאורה, מצטלם במחשכים בטלויזיה שלו מתרברב רועד ונודד. בשידורים הנקלטים בחשאי, הוא חוגג נצחונות מדומים. מנופף ידיו, מאיים על ישראל, אולם למשא ומתן הוא לא ייכנס, כי רגש הנקם מובילו."
חמאס פנה גם לשלטונות המצריים: "ראו מה עוללו לנו!" כאשר הרמזים מכוונים לנשיא הנבחר, איש פתח. המצרים לא נשארו חייבים: "עשרות פעמים הבטחתם לי להחזיר את השבוי. אני יודע שאם הישראלים רוצים, הם יכולים לחלץ אותו, אבל הם טוענים שלא כדאי לנסות פעולה שבה יהיו להם גם הרוגים." לטענה שהנשיא הנבחר הורה לפתוח באש, המצרים הזכירו שלפני כחודשיים התנפלו על אנשים בעזה. המזוהים כפתח וערכו בהם טבח.
אל אהרם המצרי, במאמר מערכת, כתב: "אנו נכנסנו לפני שישים שנה למערכה, לקול זעקת הפלסטינים. איבדנו עשרות אלפי חיילים על ריב לא לנו, היום יש בינינו לבין הישראלים, הסכם שלום. אנו מנהלים אתם עסקים, תיירות. אנו לא חייבים לאהוב אותם. כך עשה גם חוסיין מלך ירדן, וחיזק את כוחו כשעשה שלום עם ישראל. אלפי עובדים ירדנים עובדים במפעלים ישראלים שהוקמו, התיירות פורחת ומשגשגת."
הפלסטינים הם עם קשה עורף. הערבים הישראלים, רמתם עולה בהרבה על ערביי הרצועה, שהעזרה שהם מקבלים מארצות ערב, מיועדת לנשק וחומרי חבלה. הישראלים פינו ישובים ברצועה, וזה עלה להם, בדם ובדמים. מה עשו תושבי הרצועה, הפכו את בתי הכנסת למקומות אימון ולא לתועלת העניים. לדעתי טוב יעשו המנהיגים אם יתפקחו ויחשבו על העם וצרכיו.

שלושה ימים עוד הדהדו יריות ברחבי הרצועה, גם באזור חאן יונס. הנשיא, אבו אעללה התחנן: "בואו נשב ונדבר. אללה שלח לנו צרה צרורה, ועמנו על סף התהום, במקום למצוא פתרון, הולכים לאבדון."
משפט זה חולל מהפך בתפישתם של ראשי הפלגים. הוסכם לערוך מפגש במצרים, לפתור את חילוקי הדעות, בהשתתפות שגרירים מארצות ערב.
נשיא מצרים פתח בנזיפה חמורה, דיבר אליהם כלילדים סוטים ומופרעים, ואמר גלויות: "מצרים מכירה את דרכי החשיבה של הציונים. אם תעשו חשבון כמה פלסטינים נהרגו במאה השנים האחרונות של המאבק, תתחלחלו, וגרוע מכך, ביקשתם עזרה ממדינות ערב, נענינו ברצון, איני רוצה לפרסם כמה הרוגים הקרבנו למענכם, בסופו של הקרב. יושבים יחדיו ומשלימים עם כל הלב, יאללה, קודם כל תתאחדו, תראו רצון טוב. שחררו את השבוי. זה ישתלם לכם וירכך את ישראל, יאללה, נגמר. נמאס לארצות הערביות, להתעסק עם הבעיה הפלסטינאית. אתם רוצים להתאבד? להיות שהידים, מה זה? כל אחד יוצר לו פלג, ממנה את עצמו למנהיג ונלחם באחיו יותר מאשר באויב".
יו"ר הוועדה, נשיא מצרים התיישב ונתן את רשות הדיבור לנשיא פלסטין. אבו עאללה, שאמר: "מיניתי את האנייה לראש ממשלתי, בתקוה שיאחד את הפלגים הקטנים. "שו האדה" (מה זה), היכן שמעתם מדינה, שכל כך הרבה פלגים בה? עמנו במלחמה, במקום לעשות יד אחת נגד האוייב, אנו מפולגים. רבות שוחחתי עם המנהיגים הציונים. אני רוצה לאמר לכם, אף פעם לא נשכו אותי. התקבלתי בכל הכבוד כנשיא. אבל כפי שאומר הפתגם: 'אין נשיא בעירו'. אני מאשים את האנייה, המחמסניק, במצב שנוצר. צעדנו בדרך בטוחה, בעזרת האמריקאים. בכל פעם איזה פלג שולח מתאבד, או משגר להם קסאם, כאומר: "שופוני יא נס" (תראו אותי), איך אני פוגע, איך אני קולע. פקחו עיניים, הטו אוזניים. זהו, סיימתי."
האנייה, ראש החמאס בעזה, חייך ואמר: "לא ידעתי שאם אני באופוזיציה, אסור לי לחלוק על הנשיא." נשמעו צעקות: "תן כבוד לנשיא שלך. אתה בסך הכל מנהיג בשלט-רחוק. בַּשלט אוחז משעל, פחדן המסתתר בסוריה. ברחן. ברח מפלסטין, ברח מירדן ומסתתר בסוריה. שו האדה? (מה זה?)."
האנייה המשיך בטון אחר. אני מוכן לשבת עם הנשיא כבר מחר, ליישר הידורים." הוא שב למקומו בכעס. נציג הג'יהאד האיסלמי ניגש למיקרופון. לדבריו הוא היחיד שנלחם בציונים. "מי שולח בלי פחד קסאם לשדרות? רק אנשי אינם פוחדים!". רעש בקהל, יא אללה, איזה גיבורים! מסתתרים מאחרי גבעה, משגרים ונמלטים. כמה מאלפי הקסאמים פגעו באוייב? גיבורים? זו פחדנות."
הנואם הבחין שכולם נגדו והנשיא המצרי צעק: "באס! (מספיק)". הנואם ירד בבושת פנים. אחריו עלה ראש הפלג המחזיק בשבוי הישראלי. פתח בברכה לנשיאים, ואמר: "לא אתהדר בגיבורים שלי. עיניכם הרואות. איני קופא על שמרי. חיילי פעילים ופועלים. מי מחזיק בשבוי היקר? אתם יודעים מה ערכו? כמה מוכנים לתת בשבילו? מי עשה זאת, הגי'האד. ומי שולח ג'יהאד (מתאבדים) לפוצץ מכוניות בלב ירושלים? מאשימים אותי שפתחתי באש לעבר ראש הממשלה, האנייה. אני נשבע בנביא, עליו הברכה והשלום, שהיריה הראשונה שירו אנשי, היתה בשעה 03:45. אז איך אני פתחתי באש? אחרי שירו אלינו? השבנו באש ליורים. חשבנו שהם יהודים. שמעתי את כבוד הנשיא המצרי ואת כבוד נשיאנו. אני חושב שהגיע הזמן באמת לחפש פתרון." הוא היה היחיד שקיבל מחיאות כפיים כששב למקומו.
התקבלו החלטות. ועדה מצומצמת תשב בקהיר, בראשות הנשיאים ועד שיצא עשן, תתגלה האש והדרך לכבותה.
הנשיא המצרי רצה לרכך את הדרך. ערך לכל המשתתפים ארוחה על סיפונה של ספינה מלכותית ששטה על הנילוס, לצלילי מוסיקה ערבית קלאסית. למחרת, נאספו כל הנוגעים בדבר לפרלמנט המצרי. שם, באחד החדרים, נאמו בזה אחר זה. ביניהם הופיע בהפתעה חאלד משעל, שהגיע במטוס מסוריה והיה מעודכן בדיון שהיה אתמול.
פתח אבו אללה ואמר: "לעתים רופא סוטר לחולה כדי להעירו. כך הרגשתי אתמול, כבוד הנשיא המארח, שהוא טייס וגיבור מלחמה של מצרים הגדולה והדגולה והיום נשיא מצרים, נתן לנו, בצדק, מנה אחת אפיים. בואו ונשוב לדון ברצינות והגיון בראיית העתיד של עמנו וילדינו. אמש שוחחה עמי מזכירת המדינה האמריקאית. כנראה שהיתה מעודכנת והבטיחה לי: 'אם תגיעו להסדר, אמריקה עמכם, תתמוך בכם, תבנה נמל חדיש בעזה וכן שדה תעופה'. זו רק ההתחלה." כאן מחאו כפיים. "אעדכן אתכם במה שסוכם ביני לבין ראש ממשלת ישראל וכן במה שטרם סוכם."
ראשי הפלגים עלו בזה אחר זה. כולם הבהירו שהגיע הזמן לשכוח את הָנַכְּבה ולבנות עתיד חדש, לא עוד נפחד לנסוע ברצועה מפחד המטוסים. לא עוד נלך לישון בפחד מהתקפה של ישראל. לא עוד נצא יום יום ללוויות של הרוגינו. ניצור שכנות טובה, ככלות הכל אנו שֵמים ובני דודים.
אחר הצהרים נתקבלו החלטות לשמחת כולם.
1. הקמת ועדה משותפת ישראלית פלסטינית, בראשות מצרים וארה"ב.
2. תוך 20 יום יתקבלו החלטות שישביעו רצון כולם.
3. להתנער מהנעשה בלבנון.
4. לבקש ממדינות ערב לתמוך בתכנית.